כללי 1. מדובר בתביעה בגין תאונת דרכים, שארעה ביום 21.9.93, כאשר מכונית טרנזיט הרשומה על שם בעלה של הנתבעת 2 פגעה במכוניתו של מבוטח התובעת וגרמה לו לנזקים. הואיל והתובעת פיצתה את מבוטחה בגין נזקיו, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת, כנגד הנהג שנהג ברכב וכנגד חב' הביטוח שביטחה את הרכב, הנתבעת חב' כלל. 2. כנגד הנהג שנהג ברכב, מר פרדי רוסלן, ניתן פסק דין. הוא חוייב לשלם את מלוא החוב בגין נזקי התאונה. הנתבעת, חב' "כלל", נמחקה מהתביעה, וזאת משום שהתקבלה טענתה ע"י התובעת כי המקרה לא נכלל בכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה, הואיל והנהג שנהג ברכב נהג בניגוד לדין ולתנאי הפוליסה. עובדות המקרה 3. ביום 21.9.93 בבוקר חזר בעלה של הנתבעת מעבודתו כנהג והלך לישון. בנהיגתו הלילית ליווה אותו מר רוסלן. בשעה 7.45 הסיע הנהג, מר רוסלן, את הנתבעת ואת בנה ברכבו של בעלה לבית הספר בו לומד בנה של הנתבעת, ובדרכם ארעה תאונת הדרכים, זאת בעקבות רשלנות מצידו של הנהג מר רוסלן. טענת הצדדים 4. לטענת התובעת, הנתבעת חבה באחריות ביחד עם הנהג. טענתה הראשונה של התובעת נסמכת על העובדה שלטענתה, הנתבעת מסרה את המכונית של בעלה לידיו של מר רוסלן, בלא שקיבלה את הסכמת בעלה, ובלא שהיה לנהג כיסוי ביטוחי, ובכך הפרה חובה חקוקה של נהיגה של שימוש ברכב בלא רשות ושל נהיגה ללא כיסוי ביטוחי. טענתה השניה של התובעת היא, שהנתבעת אחראית באחריות שילוחית לרשלנותו של הנהג, מר רוסלן, בהתאם לסעיף 14 לפקודת הניזקין [נוסח חדש]. 5. לטענת הנתבעת, יש לדחות את טענת התובעת, שהנתבעת עשתה שימוש ברכב ללא רשות (שבל"ר), משום העובדה שלא ידעה על האיסור שחל על נהיגת נהג נוסף ברכב, ומשום שהוטעתה על ידי מר רוסלן לחשוב, שהנהיגה היא בהסכמת בעלה. בנוסף טוענת הנתבעת, שאינה אחראית באחריות שילוחית מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, הואיל ולא היתה בגדר "מעסיק שליח שאינו עובדו" כנדרש על פי אותו סעיף. דיון בשאלות העובדתיות - ידיעת הנתבעת 6. השאלה העובדתית המרכזית העומדת במחלוקת בתיק זה היא, האם הנתבעת ידעה על האיסור למסור את הרכב ולהתיר בו את השימוש. לעניין זה מצטט התובע בסיכומיו את דברי בעלה של הנתבעת שאמר "אשתי וכולם ידעו שאסור לתת מפתחות ולנסוע ברכב הזה" (עמוד 5 לפרוטקול) וכן, אני "לא נתתי רשות לאשתי" (עמוד 8 שורה 4 לפרוטוקול). כמו כן, מצטטת ב"כ התובעת את דברי הנתבעת לסעיף 5.2בתצהירה כי בעלה של הנתבעת לא הרשה לאיש לנהוג ברכב. מנגד, מסתמך ב"כ הנתבעת על דברי מרשתו שאמרה בעת הדיון "אני לא יודעת את החוקים על הרכב כי אני לא בעניין אני לא קשורה לרשיונות". כמו כן, ציטט ב"כ הנתבעת את דברי בעלה של הנתבעת בעדות שאמר "אלה לא ידעה מה זה ביטוח. אלה ידעה מה זה נקיון משרדים לנקות אוטובוסים בתחנה מרכזית. איך להתהג עם נירות ביטוח וכו' אלה לא ידעה לא היתה לה הזדמנות ללמוד בגלל שהיתה לה תקופה מאוד קשה" (בסיפא לעמוד 7 לפרוטוקול). לדעת בית המשפט על מידת ידיעתה של הנתבעת על האיסור למסור את הרכב, ניתן ללמוד גם מדבריו של הנהג מר רוסלן שאמר בעדותו "אם הנתבעת 2 אומרת שאחרי שהצעתי לה להסיע אותה לבית הספר, שראיתי אותה עם הבן שלה, היא שאלה אותי אם אני יודע לנהוג ברכב כזה גדול, אם נסעתי על רכב כזה, ושאני אמרתי בתשובה שגם נסעתי בלילה ולא היתה שום בעיה, אני משיב שיכול להיות שאמרתי זאת, כי רציתי להקפיץ אותה לבית הספר" (עמ' 3, לסיפא). דברים אלה מתקשרים לדברים שאמרה הנתבעת בעמ' 9 לפרוטוקול: "אם היא (בעלי א.ח) לא היה בבית אני הולכת ברגל.. אני התחלתי ללכת ברגל ורוסלן הציע לי שהוא יקח אותי, אז הסכמתי שהוא יקח אותי" מתוך הדברים שצויינו בפסקא שלעיל, ומתוך התרשמותי מהנתבעת, התרשמתי שאכן הנתבעת לא היתה מודעת לאיסור החוזי ולאיסור שבדין לנהיגתו של מר רוסלן ומסירת הרכב למר רוסלן או אם נעשתה עקב הדברים המטעים שאמר לה מר רוסלן. כפי שהתרשמתי, אכן הנתבעת האמינה שבעלה התיר באותו הלילה למר רוסלן לנהוג ברכב וכן היא האמינה שמתן המפתחות למר רוסלן לא היה בניגוד להסכמת בעלה. נראה לי, שהנתבעת אכן פרשה את העובדה שבעלה לא התיר לאחרים לנהוג ברכב, כהחלטה אישית של הבעל שלא להתיר נהיגה של אחרים ברכב. לא נראה לי שהנתבעת ירדה לשורשו של האיסור ועל כן, לא ידעה שלרוסלן אסור היה לנסוע ברכב, בשל הוראות חוזיות או הוראות שבדין. מנסיבות מערכת היחסין בין בני הזוג כפי שהצטיירה בבית המשפט נראה שהנתבעת לא היתה מעלה בדעתה למסור את מכוניתו של בעלה לאחר בלא שהיתה משוכנעת שהדבר נעשה על דעת בעלה. לעניין זה ניתן להציג את דבריו של בעלה בעת חקירתו: ” היא אמרה שנתנה את הרכב לרוסלן וקרתה תאונה, נתתי לה סטירה, הגעתי לצומת וראיתי את מקרה התאונה" לאור כל האמור לעיל, נראה לי שיש לקבוע כי הנתבעת סברה שבעלה הסכים לנהיגתו של מר רוסלן במכונית וכי הנהיגה של מר רוסלן ברכב נעשית על דעת בעלה. באשר לטענת מסירת הרכב לנהג לא מורשה (שבל"ר) 7. לטענת הנתבעת מעשיה של הנתבעת היוו עבירה של שימוש ברכב ללא רשות - שבל"ר (בניגוד לסעיף 413 ג' לחוק העונשין) ואף עבירה על הסעיף 2 (א) לפקודת הביטוח (בעניין איסור שימוש ברכב ללא ביטוח). עובדה זו מקימה לטענת התובעת את החבות לנתבעת, שכן הטלת האחריות על הנתבעת, משתרעת כחלק של השבל"ר גם על תוצאותיו של השבל"ר שגררו את ארוע התאונה. ראשית, אציין כי לדעת בית המשפט לא עברה הנתבעת עבירה של שבל"ר, הואיל וכפי שקבעתי לעיל, סברה הנתבעת כי במקרה הנדון, בעלה התיר למר רוסלן לנהוג ברכב. ואולם, גם אם עברה הנתבעת עבירה של שבל"ר, ספק בעיני אם עובדה זו מקימה לה חבות אוטומטית בנזיקין לרשלנותו של הנתבע. על מנת להוכיח אחריות בנזיקין חובה על התובע להציג בפני בית המשפט מקור חיוב שבדין. התובעת לא הציגה לבית המשפט את האסמכתא החוקית המציגה אחריות בנזיקין לאדם העובר עבירה פלילית . (למעט עניין הפרת החובה החקוקה שבו אדון בהמשך) לא זאת אף זאת גם אם היתה התובעת מוכיחה שהנתבעת עברה עבירה של שימוש ברכב ללא רשות עדיין לא הוכיחה התובעת קשר ישיר או עקיף בין העבירה לנזק שנגרם ע"י מר רוסלן בנהיגתו הרשלנית. באשר לטענתה בדבר הפרת חובה חקוקה בסיכומיו טוען ב"כ התובעת כי אחריותה של הנתבעת לתוצאות השימוש ברכב כלפי הניזוק הינה מעצם הפרת החובה החקוקה- היינו השבל"ר והנסיעה ללא ביטוח. לטענתו הפרת חובה זו שנועדה לטובת כלל הציבור, הינה חלק ממכלול האירוע ולא ניתן לנתקה ממנו. כפי שציינתי לעיל לא יכולתי להכיר בעובדה שהתובעת שותפה כדברי התובע להפרת החובה החקוקה של מר רוסלן, ואולם בכך לא די. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלקמן: "א. מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כח חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו". "ב. לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". מעיון בסעיף ניתן לראות שכדי שאדם יחשב כמפר חובה חקוקה מחוייב החיקוק להיות נועד לטובתו של הנפגע או לטובת הציבור. בנוסף לכך, קיימת חובה שההפרה של החובה גרמה לנפגע נזק מסוגו ומטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק. במקרה שלנו, גם אם נמצא שהנאשמת הפרה ביחד עם מר רוסלן חובה חקוקה שלא להשתמש ברכבו של בעלה ללא רשות, וכן שלא להשתמש ברכבו של בעלה בכלל עדיין היה על התובעת להוכיח שהפרת האיסורים בידי התובעת הם שגרמו לנזק . במקרה שלנו לא נראה לי שניתן למצוא קשר בין הפרת האיסורים האמורים לבין נזק שגרם מר רוסלן ברשלנותו. בנוסף, האיסור שלא לנהוג ברכב ללא רשות הבעלים לא נועד כדי למנוע תאונות שנגרמו ברשלנות וכמו כן, התנאי שנרשם על גבי הרישיון לפיו רק בעלה של התובעת רשאי לנהוג ברכב, גם הוא נובע מהיותו של בעל הרכב עולה חדש, ואין לאותו תנאי כל קשר להגנת הציבור מפני נהיגה רשלנית של אדם שאינו בעל הרכב. לאור זאת, נראה לי כי יש לדחות את הטענה לפיה במקרה הנדון מדובר בהפרת חובה חקוקה שבגינה יש לחייב את הנתבעת בתוצאות נזקי התאונה המדוברת. לעניין האחריות השילוחית - סעיף 14 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} בסיכומיה, טוענת התובעת כי הנתבעת מחוייבת באחריות של שולח למעשיו של מר רוסלן בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין. סעיף 14 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "14. לעניין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". לטענת התובעת, הנתבעת נופלת בגדר שולח, כמוגדר בסעיף 14 שלעיל. בסיכומיו מפנה התובעת לפסק הדין ע"א 502/78 מדינת ישראל נ. ניסים ירוחם פד"י לה' 784,4 וכן לפסק- הדין ע"א 413/67 קשני נ. רסקו פד"י כב' 2, 463. בכל הכבוד, איני יכול לקבל את הסתמכותה של התובעת על אותם פסקי דין. בפסק הדין ע"א 502/78 שלעיל מדובר על שליחות עסקית בין נהג לבין חברה שהשתמשה בשרותיו ,במסגרת עסקיה כקבלן עצמאי. בפסק הדין ע"א 413/67 שלעיל דובר בחברה שהכניסה מכוניתה לטיפול במוסך ושם נדחתה הטענה שאותה חברה אחראית כשולח לפעולות שביצע עובד המוסך. במקרה שלנו, אין מדובר בשליחות עסקית אלא בפעולה פשוטה של אדם שהציע טובה חד - פעמית לאחר, וכשל בביצוע הפעולה והשאלה היא האם ניתן לחייב את מקבל הטובה באחראיות שילוחית. לא זאת אף זאת, נראה לי שלעניין הנדון יש להחיל את דברי בית המשפט בפסק הדין ע"א 502/78 שם קבע בית המשפט כדלקמן "פלוני ייחשב כשלוחו של אלמוני לעניין האחריות השילוחית בנזיקין, אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בבחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני" (עמ' 758 לפסק הדין) במקרה הנדון בפנינו לא יכולה להיות מחלוקת על כך שפעולותיו של מר רוסלן לא נעשו במסגרת הפעולות העיסקיות של הנתבעת ופעולותיו לא היוו חלק פנימי ואינטגרלי מפעולותיה של הנתבעת. במקרה הנדון לפנינו כפי שציינתי לעיל מדובר בפעולה חד פעמית שנעשתה בגדר טובה של מר רוסלן לנתבעת ולפיכך לא נראה לי שניתן להגדיר את הנתבעת כאדם שהעסיק את מר רוסלן כשליחו" סוף דבר הואיל ולא קיבלתי את טענותיה של התובעת כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הנזקים שגרם מר רוסלן בנהיגתו, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות סך 3,000 ₪.אחריות שילוחיתנזיקין