נכות כללית וקצבת שאירים כפל גמלאות

מבוא 1. השאלה שעלינו לדון בה בתובענה זו, היא האם זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית נשללת בשל העובדה שהנכות נגרמה תוך כדי ביצוע פשע או נסיון לפשע, וזאת על פי סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 2. התובענה שבפנינו עברה מספר גלגולים עד אשר הובן מה כוונתו של התובע בתביעתו. תחילה, היה נראה כי התובע עותר כנגד שירות התעסוקה, ונפתח תיק מתאים לערעור שירות התעסוקה (עב' 1612/02). לאחר מכן, הובהר כי כוונתו של התובע לטעון כנגד הנתבע, אך גם אז - לא היה ברור מה בדיוק עתירתו של התובע. 3. באותם שלבים, התבררה התובענה בפני כב' השופטת שפר, שניסתה לקבל מהתובע פרטים על רצונו, ובסופו של דבר הצליחה בכך והתברר כי טענתו עוסקת בשלילת זכאותו לקצבת נכות כללית בשל טענת הנתבע בענין ביצוע פשע, בהסתמך על סעיף 326 לחוק. 4. לאחר שהובהר מה רצונו של התובע, ביקש הנתבע (בש"א 2423/03) לסלק את התביעה על הסף, בטענה של התיישנות, שכן החלטת הנתבע על שלילת זכאותו של התובע לקצבת נכות, התקבלה כבר ביום 4/11/88, והודעה לתובע פעם נוספת במכתב הנתבע מיום 7/4/89, והתובע לא הגיש כל תביעה על כך עד למועד הגשת התובענה הנוכחית. 5. במקביל, בשל נסיבות שונות, החליטה כב' השופטת שפר שלא להמשיך לדון בתובענה זו, ובהתייעצות עם כב' השופט הראשי, הוחלט להעביר את התובענה להתברר בפני אב בית הדין של המותב הנוכחי. 6. בדיון שנערך הודיעה באת כחו של הנתבע כי כדי לחסוך בזמן, מוותר הנתבע על טענת ההתיישנות. אנו מנצלים הזדמנות זו כדי לשבח את הנתבע על כך שלא עמד על טענת ההתיישנות. אנו סבורים שזו הדרך שבה אמור הנתבע לנהוג, כמוסד ממלכתי הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי. כבר נפסק שגם כאשר ניתן לטעון להתיישנות - לא תמיד נכון לטעון זאת. בענייני הבטחון הסוציאלי, דעתנו היא שיש לנסות להביא לכך שכל מי שזכאי לגמלה, אכן יקבל אותה, גם אם מבחינה פרוצדורלית, המועד להגשת תובענתו - כבר חלף. בעב"ל 75/99 פריזט - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), דן בית הדין הארצי לעבודה, בעניינה של מבוטחת אשר כנגד תביעתה היה ניתן לטעון להתיישנות, לשיהוי ולמעשה בית דין. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורהּ וקבע, בין השאר: "המוסד לביטוח לאומי נועד, ככל גוף ציבורי, לשרת את הציבור. כאשר אין ספק שהמערערת זכאית לגמלה, עליו לשלמה לה." על כן, אנו סבורים שהנתבע נהג כשורה בוותרו על טענת ההתיישנות בתובענה זו. 7. בדיון האמור, התברר כי בין הצדדים יש מחלוקת עובדתית, באשר התובע מכחיש את טענת הנתבע שנכותו נגרמה בעת שעסק בביצוע פשע או בנסיון לבצע פשע. הוא הסכים, עם זאת, לכך שהוא אכן נפגע מירי קליע בראשו. לאור המחלוקת העובדתית נקבע בהחלטה כי יש לשמוע ראיות (סעיף 3 להחלטה מיום 4/9/03 בעמ' 2 לפרוטוקול). כן נקבע כי מאחר שהנטל להוכיח את ענין ביצוע הפשע מוטל על הנתבע, יהיה על הנתבע להתחיל בהבאת הראיות (סעיף 4 בהחלטה האמורה). לאחר מכן, הודיעה באת כחו של הנתבע כי הנתבע אינו מבקש להביא עדים לענין זה, אלא מסתפק בהגשת מסמכים (המסמכים אכן הוגשו). גם התובע הודיע שאין הוא מעוניין שתיקבע ישיבת הוכחות. לפיכך, הוחלט כי לא תתקיים ישיבת הוכחות, וכי הצדדים יהיו זכאים להשלים בכתב את טיעוניהם. 8. הצדדים אכן השלימו את טענותיהם בכתב. לאחר מכן, היה התיק בשל למתן פסק דין, אלא שבהחלטה מיום 9/1/04, ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם בשאלה נוספת, שהם לא התייחסו אליה בטיעוניהם המקוריים ואשר נוגעת לדרך הפרשנות של סעיף 326 לחוק. הנתבע ביקש להאריך לו את המועד להשלים את טיעוניו, ובסופו של דבר, הגיש השלמת טיעונים ביום 22/4/04. לפיכך, אנו נותנים כעת את פסק דיננו זה על סמך כל החומר שבתיק. עובדות המקרה, כפי שהן עולות מהמסמכים שבפנינו 9. התובע, הוא יליד שנת 1964, בוגר 10 שנות לימוד, גרוש ואב לשני ילדים. התובע שירת בצה"ל במשך שנתיים, ושוחרר מצה"ל על רקע בעיות אישיוֹת (בשנת 1982 קבעה לו ועדה רפואית צבאית סעיף ליקוי בגין הפרעת אישיוּת - סעיף שבוטל בשנת 1983). 10. בשנת 1985 נאסר התובע בבית סוהר ושוחרר לאחר שנתיים, בחודש אוגוסט 1987. לאחר שחרורו ממאסר, ניסה התובע לעבוד כסוכן מכירות של מוצרי אופנה. 11. ביום 25/4/88, התובע נפצע קשה מאד. (לפעילותו בעת הפציעה נתייחס בסעיף 12 להלן). נסיבות הפציעה עצמה היו כאלה: התובע נורה בראשו מקליע אקדח. עקב הירייה - הוא נפל מגובה רב ונחבל גם כתוצאה מנפילתו. הארוע של היריה והנפילה הביא לפצע פתוח בגולגולתו של התובע, עם שבר דחוס ופגיעה מוחית. התובע הובהל, כשהוא מחוסר הכרה, לבית החולים בעפולה ומשם הועבד לבית החולים רמב"ם. התובע אושפז במחלקה הנוירוכירורגית בביה"ח רמב"ם, עבר ניתוח בראשו (עם הוצאת חלקי גולגולת). התובע הונשם במשך מספר ימים. גם לאחר מכן, נותר התובע מחוסר הכרה למשך מספר שבועות. בחודש יולי 1988 הועבר התובע לשיקום בבית לווינשטיין, שם שהה במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, שוחרר התובע מאשפוז כשהוא סובל מחולשה בחלק גופו הימני, מהפרעות קשות בדיבור (אפאזיה קשה), מהפרעות קוגניטיוויות, הפרעות בתחומי החשיבה, הקריאה והכתיבה. הפציעה בראש, הביאה גם להתקפי אפילפסיה. הנפילה הביאה גם לשבר של חוליה D12 בגבו של התובע ולבעיות אורתופדיות. התובע סבל מכאבי גב קשים, עד כדי ריתוק למיטה. 12. בין הצדדים יש מחלוקת על עיסוקו של התובע בעת שנפצע. לגרסת התובע, הוא נורה תוך כדי עבודתו (הוא לא פירט מה היתה עבודתו זו). לגרסת הנתבע, התובע נפצע כשניסה לפרוץ לדירה. היריה היתה מאקדחו של בעל הדירה. עיון במסמכים שבפנינו מביא אותנו לקבל את גרסתו של הנתבע, וזאת בשל הטעמים הבאים: א. העובדה שפציעתו של התובע היתה תוך כדי "פעילות עבריינית" מוזכרת במרבית המסמכים הרפואיים, כולל אלה שהוצאו סמוך מאד לזמן הפציעה עצמה. ב. התובע לא הסביר מדוע בעת עבודתו הוא שהה בגובה כזה שהירייה שממנה נפצע גרמה לו ליפול ממנו. (למיטב ידיעתנו, סוכני מכירות של מוצרי אופנה, אינם נוהגים להיכנס לדירות לצרכי עבודתם דרך מרפסות). הנפילה מגובה רב, מתיישבת עם גרסתו של הנתבע על כך שהתובע היה באותה עת עסוק בנסיון פריצה לבית. ג. מאישורו של רפ"ק אריה ברוך, ממשטרת בית שאן, מיום 24/8/03, ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: (1) ביום הפציעה עצמה (25/4/88), נפתח לתובע תיק משטרה (פ"א 356/88) בו נחקרו נגד התובע חשדות לכך שהוא השתמש ברכב בלי רשות והתפרץ לדירת מגורים. חשדות אלה הובילו לכתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 274/89) וביום 17/12/89 נדון התובע למאסר בפועל. (2) משטרת ישראל פתחה תיק נוסף באותו יום (25/4/88), כנגד הבעלים של הדירה שהתובע הורשע בהתפרצות אליה, וזאת בגין גרימת חבלה חמורה לתובע, באמצעות ירי. תיק זה נסגר מחוסר אשמה. פרטים אלה מתיישבים היטב עם גרסתו של הנתבע. אשר על כן, כאמור, אנו מעדיפים את גרסתו של הנתבע, וקובעים כי פציעתו של התובע ביום 25/4/88 היתה עקב יריה שנורה על ידי בעלים של דירת מגורים, שהתובע פרץ אליה (או ניסה לפרוץ אליה). 13. ביום 18/8/88, כלומר - כשעדיין היה התובע בבית לווינשטיין, הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת נכות כללית. התובע נבדק על ידי רופא מוסמך ונמצא כמי שיש לו דרגת נכות רפואית גבוהה (תחילה - 100% לתקופה זמנית ולאחר מכן - שיעור משוקלל של 69%). הרופא המוסמך וכן פקידת שיקום הביעו את עמדתם שהתובע מחוסר כושר השתכרות. פקידת תביעות קבעה כי התובע מחוסר כושר השתכרות. על סמך קביעות אלה, היה התובע זכאי, לכאורה, לקצבת נכות כללית בשיעור 100%. 14. ביום 4/11/88, החליט הנתבע לשלול מהתובע את קצבת הנכות שהוא היה לכאורה זכאי לה. עילת הדחיה היתה בשל הוראות סעיף 326 לחוק (ואז - סעיף 148 לנוסח החוק מתשכ"ח). 15. לאחר שחרורו של התובע מאשפוז וממאסר, הוא היה בטיפול של הרשות לשיקום האסיר. 16. ביום 30/11/91 נפצע התובע בתאונת דרכים, בה נחבל בראשו. הנוירוכירורג, ד"ר מנשה זערורה, חיווה את דעתו שהנכות הרפואית שנגרמה לתובע בדין תאונת הדרכים משנת 1991בנפרד מהנכות שהיתה קיימת עוד משנת 1988, היא בשיעור 37%. הוראות סעיף 326 לחוק ובחינת החלתו על עניינו של התובע 17. בסעיף 326 לחוק, כפי שהיה בתוקף טרם תיקונו בשנת תשס"ב, נקבע כך: "חל המקרה המזכה לגמלה אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מביצוע או נסיון כאמור או בקשר עמם - לא תינתן הגמלה". 18. על סמך סעיף זה טוען הנתבע כי התובע - שנכותו החלה בעת שביצע או ניסה לבצע פשע - אינו זכאי לקצבת נכות. 19. אולם, האם נכון יהיה לומר שקצבת הנכות שהתובע נמצא כמי שעקרונית זכאי לה, היא קצבה שמגיעה לו בגין "מקרה מזכה" ? אנו סבורים שאין הדבר כך. אילו היה התובע דורש דמי תאונה או גמלה דומה, אזי ברור שמכח סעיף 326 היתה גמלתו נשללת, שכן אז הגמלה באה בעקבות "מקרה" שמזכה באותה גמלה. לדעתנו, הזכאות לקצבת נכות, בנכות כללית, אינה באה בשל "מקרה מזכה" כלשהו, אלא באה עקב "מצב" כלשהו. בחינת הוראותיו של פרק ט' לחוק, מעלה שהזכאות לקצבת נכות נולדת מצרוף של הוראות בענין הגדרת "נכה" (סעיף 195 לחוק), בענין נכות רפואית (סעיף 208 לחוק) ובענין דרגת אי-הכושר (כאמור בהגדרת "נכה" וכן בסעיפים אחרים, כגון סעיף 196 לחוק). לענין הזכאות לקצבת נכות בנכות כללית אין רלוונטיות לשאלה מה היה המקרה שגרם להיווצרותה של הנכות. השאלה הנבחנת היא מה המצב של המבוטח בעת הרלוונטית, האם הוא "נכה" מבחינת הכנסותיו, האם מתקיים בו התנאי של קביעת אחוזי נכות רפואית והאם מתקיים בו התנאי של השיעור הנדרש של אי-הכושר. לענין זה אין בודקים את השאלה מה היה המקרה שגרם לנכות, אלא את השאלה האם המבוטח הוא נכה והאם מתקיימים בו התנאים הנחוצים לתשלום קצבת נכות. 20. ככלל, נחלקות הגמלאות המשולמות על ידי הנתבע לכאלה שהן תלויות בקיומו של ארוע מסויים, ולכאלה שתלויות בקיומו של מצב מסויים. גמלאות שהן תולדה של ארוע הן - לדוגמא - דמי לידה, גמלאות לנפגע בעבודה, קצבת שאירים, גמלאות לפי הפרק של ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל או בפירוק תאגיד וכיוצ"ב. גמלאות שאינן מצריכות קיומו של ארוע מסויים, אלא הן תולדה של מצב הן - לדוגמא - גמלת הבטחת הכנסה, גמלת הבטחת תשלום מזונות, ולדעתנו גם דמי אבטלה (שכן דמי האבטלה תלויים בקיומו של מצב של אבטלה, אם כי לגבי תוכן הזכות ומועד המימוש שלה יש הבדל שנובע מהשאלה מה הביא למצב האבטלה). לדעתנו, ניתן להחיל את סעיף 326 ולשלול גמלה בגלל פשע, רק במקרה שהגמלה שבה מדובר היא גמלה שהיא תולדת ארוע, שכן רק אז יש משמעות למושג "מקרה מזכה". אולם, כאשר מדובר בגמלה שאינה תלויה בקיומו של "מקרה מזכה" אלא היא תלויה בקיומו של מצב מסויים, אין לגביה "מקרה מזכה", ואין אפשרות לשלול אותה בשל פשע מכח סעיף 326 לחוק. 21. בהמשך לאמור לעיל, דעתנו היא שקצבת נכות בנכות כללית אינה גמלה שתלויה בקיומו של "מקרה מזכה" אלא היא גמלה שתלויה בקיומו של מצב של נכות (עם קיום שאר התנאים האמורים בפרק ט' לחוק), ועל כן - אין מקום להחיל לגביה את סעיף 326 לחוק, ואין לשלול קצבת נכות ממי שמתקיימים בו תנאי פרק ט' לחוק, גם אם התברר שהנכות נגרמה אגב ביצוע פשע או נסיון לבצע פשע על ידי הנכה. 22. יתרה מכך, לאור מהותה של קצבת הנכות לפי פרק ט' לחוק, אשר מביאה בחשבון את מכלול הפגימות של המבוטח, קשה או אף לא ניתן להפריד בין חלק הנכות שנגרם במהלך ביצוע הפשע לבין חלקים אחרים של הנכות. כך למשל, בעניינו של התובע עולה מהעובדות שקבענו לעיל כי עוד בשנת 1982 נמצא התובע כמי שיש לו הפרעת אישיוּת (על פי קביעתה של הועדה הרפואית הצבאית). כיצד ניתן לדעת מה מתוך נכותו הנפשית הנוכחית של התובע נובע מהפרעת האישיות שהיתה לו ומה נובע כתוצאה מהפציעה ביום 25/4/88 ? ועוד - התובע, כזכור, נפגע בתאונת דרכים (שלא אגב ביצוע פשע) בשנת 1991. מדוע לראות את מלוא נכותו כנובעת מהפציעה ביום 25/4/88 ולשלול ממנו את מלוא קצבת הנכות, אם ייתכן שחלק מנכותו נובע מתאונת הדרכים משנת 1991 ? קבלת עמדתו של הנתבע לא היתה מאפשרת מתן תשובות מניחות את הדעת לשאלות אלה. התייחסות לטיעוני הנתבע בהשלמת טיעוניו 23. הנתבע מצטט מהגדרת "ליקוי" בסעיף 195 לחוק, על כך שבענין "ליקוי" יש להתחשב בליקוי הנובע ממחלה, מתאונה או ממום מלידה. הנתבע טוען כי נכותו של התובע היא תוצאה של ליקוי שנגרם בתאונה מיום 25/4/88. אין אנו חולקים על כך. ברור שמצב של נכות יכול לנבוע גם מארוע מסויים. אולם, מה שמזכה בגמלת נכות לפי פרק ט' לחוק, אינו הארוע האמור, אלא המצב. דווקא ההגדרה של "ליקוי" האמורה בסעיף 195 לחוק, ממחישה כי בענין נכות כללית - אין רלוונטיות לגורם שהביא לכך שהמבוטח יהיה נכה. על פי פרק ט' לחוק, אין זה משנה מה היה הגורם לנכוּת. בין אם מדובר במחלה, בין אם מדובר בתאונה ובין אם מדובר במום מולד - זכויותיהם של כל המבוטחים לפי פרק ט' לחוק אינן משתנות על פי השאלה אם היה "ארוע" או לא, אלא על פי השאלה אם הם "נכים", כלומר, אם קיים מצב (סטטוס) של נכות, כמוגדר בחוק. 24. הנתבע מזכיר גם את התיקון שנעשה בסעיף 326 לחוק, תיקון בשנת תשס"ב, אשר התייחס לפשע מתוך מניע לאומני. התיקון האמור הוסיף לסעיף 326 לחוק (כפי שצוטט בסעיף 17 לעיל), את הפסקה הבאה: "ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימן ד' בפרק י"א או לפי סעיף 310, לא תינתן הגמלה לפי אותם סעיפים.". גם כאן, אנו סבורים שלא ניתן ללמוד מתיקון הסעיף, כי פרשנותנו למונח "מקרה מזכה" אינה נכונה. אדרבא, גמלה לפי סעיף 62 לחוק (מענק בעד יילוד שאמו נפטרה בשנה שלאחר הלידה), גמלה לפי סימן ד' בפרק י"א לחוק (כלומר - קצבת שאירים) וגמלה לפי סעיף 310 לחוק (כלומר - מענק פטירה) - משולמות לאחר "ארוע" מזכה של פטירת מבוטח. לפיכך, אם בוצע פשע מתוך מניע לאומני בידי מי שמת במהלך אותו ביצוע פשע - הרי מותו לא יזכה את שאיריו במענק לפי סעיף 62 לחוק, לא בקצבת שאירים ולא במענק פטירה. אותו מוות הוא בדיוק "ארוע מזכה". התיקון בסעיף 326 לחוק בא כדי להביא למצב שבו לא רק המבוטח שפשע לא יקבל גמלה עקב הארוע המזכה שהיה אגב ביצוע הפשע או הנסיון לבצעו, אלא גם שאיריו לא יקבלו גמלה הנובעת מאותו ארוע מזכה עצמו שבמהלכו מת המבוטח אגב ביצוע פשע. אין לכך מאומה עם השאלה איך ניתן להחיל את סעיף 326 לחוק בענין גמלה שאינה משולמת בשל "ארוע מזכה" אלא בשל מצב קיים. 25. טענה נוספת של הנתבע נסמכה על סעיף 328 לחוק, בענין תביעות שיבוב כלפי צד שלישי שחייב לשלם פיצויים לנפגע בגין מקרה שמזכה בגמלה לפי החוק. גם מסעיף זה אנו סבורים שלא ניתן ללמוד על פרשנותו הנכונה של סעיף 326 לחוק. הסעיף מאפשר לנתבע לקבל פיצוי מהצד השלישי על הגמלה שהנתבע אמור לשלם בגין ארוע שאותו צד שלישי חייב לשלם פיצויים בגינו לנפגע, על פי פקודת הנזיקין או על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. גם כאן, ניתן ללמוד שהפיצוי שבו מדובר הוא כזה שבא עקב "ארוע מזכה" (תאונת דרכים או עוולה נזיקית). אין הוראה דומה המתייחסת לחברת ביטוח שאמורה לשלם תגמולים למי שנפגע בשל מחלה, אף שניתן לערוך ביטוח כזה ואף שאותה מחלה עלולה להביא למצב של נכות. מכאן, שגם סעיף 328 לחוק עוסק בדיוק במקרה שבו היה "ארוע" שזיכה את הנפגע בפיצויים לפי פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 26. הנתבע נסמך גם על סעיף 323(ג) לחוק. בסעיף זה מדובר על כפל גמלאות; גמלה לפי פרק ט' לחוק וגמלה מכח חוקים אחרים. הסעיף נוקט מינוח כזה: "הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרק ט'...". אכן, לפי מינוח זה, ניתן היה לכאורה לטעון שהמחוקק סבר שגמלה לפי פרק ט' משולמת בזכות קיומו של "ארוע מזכה", אך בחינה מדוקדקת יותר של הלשון שהמחוקק השתמש בה, מעלה שיש הבדל בין המונח "זכאי עקב מאורע..." שננקט בסעיף 328 לחוק, לבין המונח "ארוע מזכה" שננקט בסעיף 326 לחוק. בסעיף 328 לחוק מדובר על מצב שבו הזכות באה בעקבות מאורע, אך לאו דווקא המאורע הוא זה שמזכה בגמלה, אלא הזכות קיימת, והיא באה בעקבותיו של המאורע. כלומר - הזכות אינה קיימת בשל המאורע שארע, אלא היא קיימת בשל מצב הנכות, ומצב זה בא עקב מאורע כלשהו. לעומת זאת, בסעיף 326 לחוק בחר המחוקק במונח "ארוע מזכה", כלומר, מדובר על מצב שבו הארוע עצמו - הוא זה שמזכה בגמלה. אמנם ניתן היה לטעון שאין לייחס הבדל כה מהותי לשני המונחים, אך אנו סבורים שמאחר שמדובר בסעיפים קרובים זה לזה, המצויים באותו חוק, ובאותו פרק לחוק (פרק י"ד) (הסעיפים היו קרובים זה לזה גם בנוסח החוק מתשכ"ח וגם בנוסח החוק מתשי"ד), אין מקום להתעלם מהעובדה שמדובר בשני מונחים שונים. לפיכך, אין אנו סבורים שהעובדה שבסעיף 328 לחוק נקט המחוקק לשון "זכאי עקב מאורע", מצדיקה לראות את המונח "ארוע מזכה" שבסעיף 326 לחוק - באור שונה ממה שראינו אותו לעיל. 27. אשר על כן, גם טיעוניו של הנתבע בהשלמת טיעוניו - לא הביאו אותנו לשנות את המסקנה שאליה הגענו כפי שפרטנו לעיל. לסיכום 28. הגם שמבחינה עובדתית קיבלנו את גרסתו של הנתבע, הנתמכת היטב במסמכים שבפנינו, הרי שמבחינה משפטית אנו סבורים שעמדתו אינה נכונה, וכי לאור מהותה של קצבת הנכות מכח פרק ט' לחוק, והיותה בלתי תלויה בקרות "מקרה מזכה", אין מקום להחיל לגביה את ההוראה שבסעיף 326 לחוק. על כן, אין לשלול את זכאותו של התובע לקצבת נכות, אף ש(חלק מ)נכותו נגרמה אגב ביצוע מעשה פשע. 29. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים על בטלות החלטת הנתבע על שלילת קצבת הנכות מהתובע, על סמך סעיף 326 לחוק. 30. אנו סבורים שאין מקום לחייב את הנתבע בהוצאות משפט כלשהן, וזאת בשל כל הטעמים הבאים: א. עצם העובדה שאין דעתנו נוחה מכך שהתובע זוכה בגמלה בגין מצב של נכות שמקורו (או מקור חלק ממנו) נגרם אגב ביצוע פשע על ידי התובע. ב. העובדה שהתובע בחר להכחיש את ביצוע הפשע האמור (נראה שהתובע סמך על כך שנאמר לו במשטרת ישראל שהתיקים בוערו, והוא סבר שהנתבע לא יצליח להוכיח את גרסתו). ג. בשל העובדה שבמשך זמן רב לא הצליח התובע להבהיר את כוונתו בתובענה ובכך הכביד על ההתדיינות. (בענין זה, אנו דוחים גם את טענתו של התובע שיש לחייב את הנתבע בהוצאות בגין הימשכות הדיון עד ליום 4/9/03, כפי שהתובע דרש בדיון באותו יום, דרישה שלגביה הוחלט כי היא תוכרע בפסק הדין). על כן - אין צו להוצאות. 31. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, י"ב באייר תשס"ד, 3 במאי 2004, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים) נכות כלליתנכותקצבת שארים