שבר פיצוץ ושבר דחיסה בחוליות

1. זוהי תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. הנתבעות, אשר ביטחו את השימוש ברכב, אינן כופרות באחריותן, והמחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק והפיצויים בלבד. 2. רקע עובדתי התובע, יליד 24.9.1939, נפגע ביום 10.12.1997 בתאונת דרכים בעת שישב במושב האחורי (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים בחוליות L1 (שבר פיצוץ) ו- L4 (שבר דחיסה). הוא פונה באמבולנס לבית החולים "תל השומר". לפי בקשתו, הועבר התובע לבית החולים הדסה עין כרם להמשך טיפול (להלן: בית החולים), שם נותח לקיבוע החוליות שנשברו. התובע שוחרר מבית החולים ביום 21.12.1997. בהמשך אובחן התובע כסובל מבליטת דיסק בחוליות L3 ו- L4. 3. הנכות הרפואית בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' פינסטרבוש (להלן: המומחה) קבע לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 40.15%, לפי הפירוט הבא: 30% בגין הגבלה ניכרת בעמוד השדרה, ובהתאם לסעיף 37(7)ג' לתקנות. 10% בגין הקרנת הכאב לרגל ימין, בהתאם לסעיף 32(1)א' לתקנות. 5% בגין שבר הדחיסה בחולייה L4, בהתאם לסעיף 37(8)א לתקנות. לדעת המומחה, יש להוריד מהנכות הצמיתה 10%, בגין בעיות רפואיות קודמות בעמוד השדרה של התובע. בעיות אלה החלו, על פי תיקו הרפואי, כבר בשנת 1961, ונמשכו לאורך השנים. 4. בא כוח התובע מתנגד לניכוי אותם 10% בנימוק שיש להתייחס לתובע כ"גולגולת דקה". נכותו הקודמת מהווה חלק מנכותו עקב התאונה. הוא מפנה לספרו של קציר (פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 1252) לפיו אין להתחשב במום קודם, אשר "היה בא לידי גילויו גם אלמלא אותה פגיעה בזמן מן הזמנים". לדבריו, יש לקחת בחשבון את המבחן "כיצד תפקד התובע עובר לתאונה" כאבן בוחן המבחין בין מקרה של גולגולת דקה לבין מקרה של נזק קודם שאין המזיק חייב באחריות לגביו. עובר לתאונה, עבד התובע במשרה מלאה, והתאונה היא שגרמה לו לאובדן מלא של כושר עבודה. בכך, אותם 10% נכות קודמים קיבלו משמעות רפואית (ותפקודית) רק לאחר התאונה (מפנה לדברי השופט אלון בע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' מרדכי צרפתי, פ"ד לח(3),39 ובעיקר פסקה 7 לפסק הדין). התובע מסתמך גם על דברי עדיו לפיהם הוא תיפקד באופן מלא: העד אלקסלסי העיד כי התובע ".. דווקא עבד במקום שהצריך מאמץ פיזי גדול הוא היה עובד ב- 7 קומות. הוא היה צריך לטפס 7 קומות ולא היתה לו שום בעיה רצינית" (עמ' 2, ש' 8); וכן: "אתה כל היום מתרוצץ, זאת פעילות של התרוצצות לאורך כל היום" (עמ' 12, ש' 9-10). מכאן, הוא מגיע למסקנה שהיות והגורם היחיד להפסקת עבודתו היה תאונת הדרכים, יש לקבוע כי המזיק צריך לשאת במלוא הנזק. התובע מפנה גם, לתשובת המומחה לשאלות הבהרה, ממנה הוא למד על יכולת העבודה של התובע עובר לתאונה. בתשובה נקבע כי: "עצמת המיחושים ותדירותם היו כאלה המאפשרים עבודה בבניין" (מכתב תשובה לב"כ התובע מיום 12.3.99). מכאן, הוא מבקש לקבוע, כי עובר לתאונה היה התובע מסוגל, חרף בעיות הגב מהן סבל, לעבוד בהיקף מלא בעבודות בניין. הוא מוסיף כי: "לאור הממצאים שנקבעו בחוות הדעת [של המומחה], התובע לא יוכל לשוב לעבוד כפועל בניין וגם אין ביכולתו לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיסי כלשהו" (סעיף 29 לסיכומים). יש להעיר, כי בא כוח התובע לא הגיש לתיק בית המשפט ולא צירף לסיכומיו, את שאלותיו למומחה בצירוף תשובות המומחה. יחד עם זאת, הציטוט מדברי המומחה משתמע מתשובותיו לשאלות ההבהרה מטעם בא כוח הנתבעות אשר צורפו לתחשיבי הנזק מטעמו מיום 8.6.03. יצוין עוד, כי באותן תשובות, הסכים המומחה עם בא כוח הנתבעות, כי התובע "מסוגל על אף נכותו לחזור לעבודה בתחום הבניין בתפקידים ניהוליים ותפקידי פיקוח אשר אינם כוללים עבודה פיזית - עבודת כפיים", ציטוט שבא כוח התובע בחר שלא להזכיר כהשלמה לתשובות המומחה. 5. לא ניתן להתעלם מקביעתו של המומחה שהתובע הגיע אל התאונה כשהוא נכה בשיעור 10%. אי לכך, הנכות הרפואית (המשוקללת) שנגרמה לתובע (בניכוי 10%), בגין התאונה היא 36.14, ואין להשית על המזיק יותר נזק ממה שגרם. 6. הנכות התפקודית התובע מבקש שתיקבע לו נכות תפקודית בשיעור של 100%. לדידו, נסתם הגולל על האפשרות שהוא יחזור לעסוק בכל מקצוע הכרוך "במאמץ פיזי כלשהו". הוא מפנה לעמדת הועדה הרפואית של המל"ל לפיה הוכר התובע כנכה 100% (מש/14- תעודת עובד ציבור של גב' טהרני) ולמסמך מש/6 (מכתב של גב' דליה כהן, מדריכת השיקום של המל"ל, שקבעה כי הוא אינו מועמד לשיקום בשל נתוניו האישיים וגילו המבוגר - בן 60 באותה העת). גב' כהן הוסיפה: "נתונים אלו בשילוב מגבלותיו התפקודיות במאמץ, הליכה וישיבה מרובה יקשו עליו במציאת עבודה גם באופן חלקי בשלב הנוכחי. נראה שזקוק לזמן החלמה נוסף, וזאת בתקווה שמבחינה תפקודית יחול שיפור במצבו מה שיאפשר יכולת עבודה". התובע מבקש להתחשב בנתוניו האישיים ובנתוני השוק ולקבוע לו נכות תפקודית של 100%. הגורמים שיש להתחשב בהם הם: גילו המתקדם, לפיו נותרו לו שנות עבודה מעטות לפני יציאתו לפנסיה, כמו כן, אין זה סביר או מעשי שבגילו ילמד מקצוע חדש או שיהיו מקומות עבודה שיקבלו אותו; נכותו הרפואית; השכלתו הכללית והעדר השכלה במקצוע אחר; מצב השוק והמשק ושיעורי האבטלה הגבוהים. כל אלה יש בהם כדי להביא לקביעת נכות של 100%. מעסיקו לשעבר אלקסלסי דחה את האפשרות שהוא יעסיק את התובע בעבודות שאינן עבודות פיזיות. לדבריו, התובע "גאון בפועלים, תן לו לכתוב 2 שורות הוא ירים ידיים" (עמ' 12, ש' 14-15). התובע מסתמך גם על עדותו של העד אמנון אלון, מהנדס בנין אשר עבד בחברת מסד ומכיר את התובע מזה שנים רבות (משנות ה-70). עד זה הוא אשר הביאו לעבודה במסד (עמ' 18, מש' 18), יש לו אותה דעה. אלון העיד כי התובע: "אף פעם הוא לא עבד משרדית. הוא היה איש שטח" (עמ' 23, שורת 12-13). 7. הנתבעות טוענות, כי יש לראות בנכותו של התובע כתפקודית רק ביחס לעבודות פיזיות. אי לכך, יש להעמיד את נכותו התפקודית על 25% בלבד, באשר התובע מסוגל לעבוד בעבודות שאינן מחייבות מאמץ פיזי גדול. לטענתן, 5% נכות שנקבעו לו בגין השבר בגוף חוליה L4 הם חסרי משמעות תפקודית. הן מפנות לתשובותיו של המומחה למכתבן בקשר לשבר הדחיסה ב- 4L: "השבר בגוף חוליה L4 אינו גורם להפרעה תפקודית" (ההדגשה אינה במקור), המומחה הוסיף: "להערכתי, השבר הדחוס בגוף חוליה L4 אינו גורם להגבלה בתנועה והנכות בגינו היא רפואית בלבד, בהתאם לסעיף 37 (8) א' המתייחס לשבר ללא הפרעות בתנועה". באשר להגבלה בתנועות הגב המותני לה קבע (20%) אמר: "מבחינה תפקודית התשובה חיובית". בהסתמכן על קביעות המומחה, התובע אינו יכול לעבוד בעבודות הכרוכות במאמץ פיזי, אך הוא כן מסוגל לעבוד בבניין "בתפקידים ניהוליים ותפקידי פיקוח אשר אינם כוללים עבודה פיזית" (תשובות המומחה לשאלות ב"כ הנתבעות מיום 22.4.99). התובע בחר שלא לברר עם המומחה את משמעותה התפקודית של נכותו, ולא בירר עם המומחה את הקביעה שהתובע אינו מוגבל בעבודה לא פיזית. בכך, התובע לא עמד בנטל הראיה להוכחת טענתו בניגוד לקביעת המומחה. הוא לא העיד, ולו מעסיק אחד, שסרב להעסיקו לאחר התאונה. עולה מעדותו כי במשך חמש השנים שחלפו מאז התאונה הוא לא ניסה למצוא לעצמו עבודה, ולו על מנת להשתכר משכורת מינימום. מעדותו של אלקסלסי יש ללמוד, כי עבודה של ניהול ופיקוח אינה מחייבת הרמת משאות וסחיבת כלי עבודה. ובלשונו של העד: "הוא לא מרים דברים, הוא לא סבל. אני מסכים אתך אם אתה אומר לי כי הצד הפיזי הוא לעבור ממקום למקום" (עמ' 12, ש' 8). עד זה ציין, כי התובע לא פנה אליו בבקשה לחזור לעבודה, ואף לא הרים טלפון לשאול האם יש עבודה בשבילו (עמ' 11, ש' 10). להפך, התובע הודיע לעד שהוא "לא יחזור לעבודה" (עמ' 11, ש' 7). משבחר התובע שלא להביא כל ראיה לסתירת קביעת המומחה, אל לו לבית המשפט לקבל את טענת התובע. לטענת הנתבעות, התובע חדל לעבוד בעבודה פיזית מרצונו, עוד במהלך ארבע השנים שקדמו לתאונה, וזאת מטעמים אובייקטיביים. בין היתר: בעיות הגב המתועדות בתיקו הרפואי מלפני התאונה וגילו ההולך ומתקדם. גורם נוסף הוא אי הביטחון בשוק העבודה בבניין. עובדה היא שהוא היה מובטל במשך שנים עובר לתאונה. הוא פוטר ממקום עבודה אחד (חברת עמיגיא, ראה בהמשך), עם סיום פרוייקט בו עסקה, לאחר שישה חודשי עבודה בשל צמצומים. למעשה, אין כל ראיה המוכיחה כי היתה מובטחת לתובע עבודה בתחום הבניין, גם ללא התאונה. מה שארע לתובע ארע לאלפי עובדי בניין נוכח המיתון הקשה במשק בישראל הנמשך מזה מספר שנים. עובדה היא, כי התובע עצמו פנה ללשכת האבטלה לקבלת דמי אבטלה לאחר שפוטר בשנית, עוד בשנת 1997 לפני התאונה. באשר לטענת התובע כי המוסד לביטוח לאומי פסק לו 100% נכות, הן משיבות כי המל"ל קבע לתובע 100% נכות רפואית משוקללת לתקופה של כשלושה חודשים בלבד, ובשיעור של 80% נכות רפואית לתקופה נוספת של חודשיים וחצי, ולאחר מכן, 40% נכות לצמיתות מיום 1.7.1998 (מש/6). ממצאי המל"ל וקביעותיו מחייבות אותו, בעוד שכאן הפוסק האחרון הוא בית המשפט, הוא אשר קובע את נכותו התפקודית של התובע. אין גם לייחס משקל לראיות האחרות של המל"ל, משום ששם, הפוסק האחרון הוא הבודק הרפואי, ומערכת השיקולים המופעלת כוללת היבטים סוציאליים. 8. בשנים האחרונות שימשה הנכות הרפואית קנה מידה לפגיעה בתפקודו של הנפגע ולהפסד כושר ההשתכרות שלו במובן זה ששיעור הנכות התפקודית נקבע בדומה לזו הרפואית, (קציר, שם, עמ' 181). סטיות משיעור הנכות הפיזית, כלפי מעלה וכלפי מטה, נעשו כאשר בית המשפט משתכנע שאין אחוז הנכות הרפואית משקף את הפסדו האמיתי, הפונקציונאלי של הנפגע (שם, עמ' 186). על פי הפסיקה, יש לקחת את הגורמים הבאים בחשבון, עת קובעים את נכותו התפקודית של נפגע: טיב ואופי המקצוע של התובע; מצב שוק העבודה ואם מובטח לתובע מקום עבודה אם לאו; מצב התעסוקה בשוק; גורמים המשפעים על כושר השתכרותו בנכותו (ראה לדוגמה, ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב (3), 792, עמ' 798-799); מהות הפגיעה; מידת השפעתה על עיסוקו של התובע; יכולתו להתמודד במגבלותיו עם העבודות המוצעות או האפשריות; סיכויי השיקום וגורמים נוספים (ראו ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, וכן ע"א 5012/90 טרכנברג נ' שמיר, תק- על 94(2), 558). בפסק דין גירוגיסיאן ניתן כמשל נפגע עובד בניין ונכותו הרפואית נקבעה ל- 20%: "... אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, יתכן ונכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20%, לדוגמה, בשיעור 40% ... במסגרת נכות תפקודית זו, נלקח בחשבון שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, באשר נמנע ממנו להמשיך ולעבוד במקצועו. במילים אחרות, שיעור הנכות התפקודית נקבע כאן בהתחשב בעיסוקו של התובע ובמידת הפגיעה בכושרו להמשיך ולעסוק בו " (שם, עמ' 800-801). 9. במקרנו, אין מקום לפסוק לתובע נכות תפקודית של 100%. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי יכולת התובע להשתכר נפגעה באורח משמעותי עקב התאונה. הוא איננו צעיר בימים, פגיעתו איננה קלה והסיכויים שהוא ימצא עבודה בבניין הנם קטנים, לא רק לאור מצבו הרפואי אלא גם לאור מצב השוק והאבטלה (כפי ששני הצדדים מסכימים לגביהם). צירופם של הגורמים הנ"ל, כאשר אנו באים להעריך את נכותו התפקודית, מביא אותי לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור של 55% לצמיתות. קביעה זו משתלבת עם דעת המומחה לפיה התובע לא יוכל "לחזור לעבוד בבניין כעובד כפיים, עבודה פיזית" (ראה לעיל),אך הוא יכול לעבוד בעבודה אחרת שאין בה מאמץ פיזי. 10. חובת הקטנת הנזק יש לבחון את הטענה בדבר הקטנת הנזק בהתאם לנסיבותיו של התובע. מעשית, התובע אינו יכול לפעול למען הקטנת נזקו, וזאת מטעמים סובייקטיביים (מצבו הרפואי, מידת הסתגלותו לנכותו ועוד) ואובייקטיביים (מצב השוק, האבטלה, גילו אופי וטיב הפגיעה ועוד). בע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה, פ"ד כו(2), 113 נאמר: "איננו סבורים כי הניזק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו. אמנם צריך הוא לעשות את אשר סביר לעשות באותן נסיבות ... אך אין לדרוש ממנו כי יעשה הרבה מעבר לזה" (שם, עמ' 118, מול האות א'). בהמשך חוזרים וקובעים: "אל לנו לדרוש מן הניזוק כי יעשה מאמצים בלתי סבירים בניסיון למנוע או להקטין את הנזק" (שם, עמ' 119, מול האות ג'). 11. ראשי הנזק התובע תובע פיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: א. כאב וסבל הצדדים חלוקים בנוגע לאחוזי הנכות שיש לקחת בחשבון בחישוב הפיצויים של כאב וסבל. התובע מבקש לחשבם לפי אחוזי נכות של 40.15% (כולל אחוזי נכותו הקודמת), ואילו הנתבעות מבקשות להתחשב באחוזי הנכות אשר נוצרו בעקבות ובגין התאונה, קרי, 36.14%. לאחר שעיינתי בטענות באי כוח הצדדים, אני קובע כי הפיצויים בגין כאב וסבל יחושבו לפי אחוזי נכות של 36.14%, ו-12 ימי אשפוז, כפי שציין בא כוח הנתבעות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה, בניכוי עבור השנים מעבר לגיל 30. ב. הפסד שכר א. בסיס השכר: בין השנים 1992 - 1997 עבד התובע בחברת הבנייה "מסד וטפחות הנדסה בע"מ" (להלן: מסד). לאחר שפוטר מעבודתו זו, בחודש אפריל 1997, בגין בעיות כלכליות קשות להן נקלעה החברה (עמ 4, ש' 4-9), קיבל התובע, במשך תקופה, דמי אבטלה. לטענתו, הוא היה אמור לשוב ולעבוד עם אלקסלסי, בחברה אחרת שבבעלותו (עמ' 64, שורות 4-5). אולם, בפועל תכניותיו נקטעו בעקבות התאונה. אלקסלסי אישר בת/1 את דברי התובע באשר להעסקתו בעתיד. בעדותו אמר שסיכם עם התובע להחזירו לעבודה אם יזכה במכרזים (עמ' 8, ש' 6). סיכום זה לא הועלה על הכתב כי "הכל היה מבוסס על אמון" (שם, ש' 11). לאחר תקופה בה קיבל דמי אבטלה, לפני התאונה, החל התובע לעבוד בחברת עמיגיא מתוך כוונה לעזוב כשאלקסלסי יוכל לשוב ולהעסיקו. התובע פוטר מחברת עמיגיא כעבור חצי שנה כאשר העבודה במקום הסתיימה, ולא בשל רצונו של התובע לפרוש מהעבודה. מכאן, טוען התובע, כי יש לחשב את אובדן השתכרותו לפי משכורתו האחרונה ששולמה לו על ידי חברת מסד, היות שזהו סדר גודל המשכורת שהיתה אמורה להשתלם לו בפרוייקט החדש שיהיה (שכן אלו אותם בעלים), לרבות כל התוספות וההטבות. על פי חישובי התובע, ממוצע שכרו בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 1997 היה 11,086 ₪, ושכרו הממוצע נטו עומד על 8,634 ₪. לעומתו, טוענות הנתבעות ש"התחייבותו" של אלקסלסי, היא בגדר דברים בעלמא והומצאו רק לצורך המשפט. התובע פוטר מעבודתו במרץ 1997 באחד מגלי הפיטורין שפקדו את שוק העבודה בבניין, ומשלא מצא עבודה החל לעבוד בחברת עמיגיא. אולם, גם חברה זו לא יכלה לספק לו עבודה לאחר שתם הפרוייקט בו עסק. לאחר פיטוריו לא היתה כל אפשרות שישתלב מחדש בשוק עבודות הבניין, ולכן הוא פנה באופן מיידי לקבלת דמי אבטלה. בנתונים אלו, לא ניתן לשחזר את המשכורת הגבוהה שקיבל התובע בתקופת הפריחה של מסד בשנים 1992-1996. הן מבקשות לחשב את בסיס השכר של התובע לפי משכורתו האחרונה בחברת עמיגיא. שם עמד ממוצע שכרו החודשי על סך 6,400 ₪ ברוטו, נכון לחודש בו התרחשה התאונה, שהם 5,300 ₪ נטו. בהצמדה להיום מדובר בשכר השווה ל- 6,295 ₪ נטו (סע' 10, עמ' 10 לסיכומים). אין בידי לקבל את טענת התובע. אין בהבטחת אלקסלסי כדי לשמש בסיס עובדתי לחישוב השכר הקובע. מדובר בהבטחה כללית מדי ואיננה מחייבת. לא אלקסלסי ולא התובע יודעים לומר היכן ומתי הוא יתחיל לעבוד, ואם תנאי העסקתו החדשים יהיו זהים לאלו שהיו לו במסד. ההבטחה מוגבלת רק לעצם ההעסקה ולא לגובה המשכורת. לפי טענות הצדדים וכן בידיעה שיפוטית הוא הדבר, שהשוק בישראל טרם התאושש מהמשבר המתמשך. לאור זאת, עמדת הנתבעות נראית לי יותר קרובה למציאות. הצעתו של בא כוח הנתבעות לענין רמת השכר של התובע נראית לי כסבירה והגיונית. אי לכך, שכרו הקובע של התובע יעמוד על סך 7,600 ₪ ברוטו, שהם 6,295 ₪ נטו. ב. הפסדי שכר לעבר התובע נפגע ביום 10.12.1997. יש לקחת בחשבון כי הוא נותר חסר כושר השתכרות מלא למשך תקופה של מספר חודשים. בא כוח התובע מעריך אותה מאז התאונה ועד היום, ואילו בא כוח הנתבעות מחלק אותה לשתי תקופות של שלושה חודשים כל אחת. בתקופה הראשונה יהיה לו אובדן כושר מלא, ובתקופה השניה יחושב לו אובדן כושר של- 50%. במצבו של התובע, הייתי קובע לו אובדן כושר השתכרות מלא למשך שנה מיום התאונה, קרי, עד יום 11.12.1998. מהמועד האמור, ועד היום יעמדו פיצוייו בשיעור של 55% מהשכר הקובע. בשתי התקופות יחושבו הפיצויים בהצמדה של 80% מאמצע התקופה. בעקבות האמור בע"א 5012/90 טרכטנברג נ' שמיר, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 94(2), 558,אין לנכות מהפיצויים את דמי האבטלה. ג. הפסד שכר לעתיד גיל הפרישה: התובע טוען, כי לא היה פורש מעבודתו בגיל 65. לפי מצב בריאותו עובר לתאונה הוא היה פורש בגיל 70, לכל הפחות. הוא נפגע בגיל 58, שלדידו, הוא הגיל הממוצע של מנהלי עבודה, וכפי שציין זאת אלקסלסי בעדותו (עמ' 3, ש' 21). במשך תקופה ארוכה דנה הפסיקה בחזקת גיל הפרישה (הניתנת לסתירה), שהוא 65 ללא עוררין. החזקה אשר שררה היא, שהעובד יתמיד בתחום עיסוקו לאורך זמן עד הגיעו לגיל 65 שנים, מבלי שיצטרך להוכיח זאת באופן פוזיטיבי (ע"א 422/62 בראונשטיין נ' שותפות רפיח את בן אפריים ואח', פ"ד יז (1),589; ע"א 5868/84 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח', פ"ד מג(1) 155 ,138). גיל פרישה זה נקבע בעבר על יסוד שני שיקולים: "האחד, שגיל הפרישה מעבודה בהסכמי עבודה רבים הוא גיל 65 שנים; והשני, העובדה שבגיל זה זוכים הפורשים מעבודה לגמלת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי" (סעיף 5 לפסק הדין אבני ציון). אולם, עם חלוף הזמן והעלייה בתוחלת החיים, החלה לנשב רוח חדשה מבית המשפט העליון (ראו דברי השופט ברנזון בע"א 491/64 אקשטיין נ' הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, פ"ד יט(1), 525), והחלו לקבוע גילאי פרישה שונים. יש לזכור כי מדובר בנושא התלוי במספר גורמים ואירועים שטרם נולדו ומצויים ב"חיק העתיד". האפשרויות הן מאוד מצומצמות: או שיהיה המשך טבעי של המצב שהיה קיים עד קרות התאונה, ובכך יש לצפות לגיל פרישה גבוה, כשיתר הגורמים שווים, או שיתרחשו אירועים שיש בהם כדי לשנות את מהלך חיי האדם ויקטעו את תוכניותיו לעתיד. היטיב לסכם זאת השופט אור (ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה (2), 511, עמ' 514-515). במצב מעין זה: "ברי, שבית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק היה נפגע פלוני עובד לפרנסתו לולא התאונה. מקובל, על כן, לסמוך על נתונים כלליים - סטטיסטיים ואחרים - כדי לקבוע מהו הגיל הממוצע המקובל בו פורש אדם מעבודה ולהסתמך על נתון זה כבסיס לחישוב הפיצויים". בצדה של החזקה שהעובד יפרוש בגיל 65, נקבע כלל נוסף: ".. על פיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על פיהן צפוי היה שהתובע המסוים היה פורש מעבודה בגיל נמוך או גבוה מגיל 65 שנים. נסיבות היכולות ללמד על גיל פרישה נמוך יותר הן, לדוגמה, מצב בריאות לקוי של התובע, ללא קשר לתאונה, אשר סביר לצפות שיביא לפרישה מוקדמת שלו מן העבודה (ע"א 615/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(592 (2))". בית המשפט הוסיף: "גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד לתאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים" (שם, עמ' 515, מול האות א). בין אם מדובר במגמות בפסיקה, או בחקיקה הצפויה המכוונת להעלאת גיל הפרישה במשק לגיל 67 שנים, נראה לי כי ניתן לקבוע, כי לולא התאונה, ובהתחשב בנכותו הקודמת, היה התובע ממשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 67. לפי זה, יחושבו הפיצויים להפסד השתכרות לעתיד לפי השכר הקובע ונכותו התפקודית, עם היוון עד הגיעו לגיל 67. ד. קרן מנהלים וקרן פנסיה התובע טוען שנגרמו לו הפסדים בשני פריטים אלה בגין התאונה. לדבריו, הופרשו לטובת קרן מנהלים 18.5%, כאשר 5% מהם נוכו משכרו. מאז התאונה הוא איננו עובד וצפוי לעבוד בעתיד אצל אלקסלסי. באשר להפסד זכויות פנסיה, אילו היה ממשיך לעבוד הוא היה זכאי לקבל סך 1,155 ש"ח עם הגיעו לגיל 65 (על פי הערכת העד מוריס שדה, עמ' 25, ש' 19). כתוצאה מהתאונה, תעמוד הפנסיה החודשית שלו על סך 784 ש"ח. מכאן, הוא זכאי לטענתו, להפרש שהוא סך 371 ש"ח, עד הגיעו לגיל 79.6 שנה, שהיא תוחלת חייו הצפויה על פי השנתון הסטטיסטי. הנתבעות טענו להעדר "קשר סיבתי עם התאונה". מקורם של הפסדים אלה הוא בפיטורי התובע מחברת מסד, שהפרישה עבורו זכויות סוציאליות אלה. מצד אחד, חברת עמיגיא, לא הפרישה עבורו מאומה, ומצד שני, אין לסמוך על ההבטחה של אלקסלסי ולראות בה עובדה מוכחת. אי לכך, הן מציעות לפסוק לתובע על פי השכר הקובע לפי אחוזי נכותו התפקודית. בנסיבות העניין, ובנתונים האמורים לעיל, נראה לי הכלל המוצע בסיכומי הנתבעות כהצעה סבירה (סעיף 16 לסיכומים). אי לכך, יחושבו פיצוי התובע בהפסדי קרן פנסיה לפועלי הבניין לפי האחוזים הנהוגים במגזר פועלי הבניין, לפי שיעור השתתפות המעסיק, לפי השכר הקובע ואחוזי נכות של 55%, בניכוי הסכומים המתקבלים על ידו, עד לגמר תוחלת חייו. באשר לתביעה בנוגע לקרן המנהלים בעבר ולעתיד, אין מקום לקבלה. לעניין העבר, תשלומה הופסק עם פיטוריו מחברת מסד, ובנוגע לעתיד, הוא לא הוכיח כי הוא עתיד למצוא עבודה ועוד כזו המשלמת קרן מנהלים. ועל כן אין לפסוק לו פיצוי עבורם. ה. הוצאות רפואיות בעבר ולעתיד אין בפנינו ראיה לכך שהתובע הוציא סכום כלשהו עבור תרופות או טיפולים רפואיים. כמו במספר פרטי נזק, חישוביו של התובע כאן מוגזמים ביותר ואינם ריאליים. עם זאת, יש להניח כי לא מן הנמנע שהיו לתובע הוצאות רפואיות בעבר ולא מן הנמנע גם לעתיד. אי לכך, אני פוסק סכום גלובאלי עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪ לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. ו. עזרת הזולת בעבר ולעתיד אין חולק כי נוכח אופי הפגיעה שלו, התובע היה זקוק לעזרה משמעותית במשך כשלושה חודשים לאחר התאונה, וכי הוא יהיה זקוק לעזרה מסוימת גם בעתיד. התובע לא המציא קבלות כלשהן, אך העיד את בתו אשר גרה במשך תקופה מסוימת בביתו על מנת לעזור לו. לאור האמור, אני קובע את פיצוייו של התובע לעבר ולעתיד באופן גלובאלי בסך 80,000 ₪ לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. אשר לתביעת התובע לפצותו עבור הסיוע הכספי אשר קיבל מבנו חיים, אין לי אלא לקבל את עמדת הנתבעות, באשר מדובר בשינוי חזית, הדבר נוגד תצהירו בבקשתו לתשלום תכוף (סעיף 3(ב)(4), שם נטען כי איננו מקבל תמיכה מכל מקור שהוא. לעניין סיוע הבן, אין שונה מעמדו של הבן ממעמדו של המל"ל כמיטיב, ועליו חלים כללי המיטיב. מי שאמור לשפות את הבן על הוצאותיו זה התובע עצמו, אחרת יהיה בכך פיצוי כפול. ז. ניידות לעבר ולעתיד הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראייה בכל פרט ובכל רכיב נזקי. התובע לא חקר את המומחה לענין מוגבלותו, ולא הוכיח כי אינו מסוגל עוד להשתמש בתחבורה הציבורית. תקנות המל"ל מכוונות לכלול בהגדרתן את כל המקרים הרפואיים המצדיקים קצבת ניידות. אכן היו מקרים בהם התרשם בית המשפט ממקרה מסוים ופסק בו פיצוי בגין ניידות, גם כאשר זכאות כאמור לא היתה קיימת לפי נתוני המל"ל. עניינים אלו צריך שיהיו נתמכים בחוות דעת רפואיות, מה שלא נעשה כן בענייננו. עם זאת בית המשפט אינני יכול להתעלם מן העובדה שלכל אדם הסובל מנכות, ישנם ימים "טובים" וימים "רעים". אי לכך ובהערכה שהתובע נזקק לנסיעות לקבלת טיפולים שונים, אני פוסק לו סכום גלובאלי לעבר ולעתיד של 25,000 ₪ לפי ערכם ביום מתן פסק הדין. סכום זה כולל את התשלום לאמבולנס, על סך 670 ₪. 12. ניכויים א. קרן הפנסיה והביטוח של פועלי הבניין: התובע קיבל מהקרן האמורה סכום חד פעמי של 8,829 ₪. הוא מבקש שסכום זה לא ינוכה מהפיצויים אשר ייפסקו לו. הטעם לכך הוא שמדובר בתשלום חד פעמי שניתן לו למרות שטרם צבר ותק של עשרים שנה, ומפני שהיועץ המשפטי של הקרן הודיע במכתב (מש/15) כי: "אין הקרן חוזרת למזיק בדרישה לקבל שיפוי". אין ספק שהמדובר הוא בתשלום ביטוחי. תשלום זה הוא תוצאה של תשלום חודשי ששולם על ידו ועל ידי מעבידו. לו המשיך התובע לעבוד עד הגיעו לגיל הפנסיה היה מקבל פנסיה מלאה. אי לכך, יש לנכות סכום זה, עם הצמדה, מסך הפיצויים. ב. תשלומי המל"ל אין לקבל את טענת התובע הגורפת שאין לנכות תשלומי המל"ל בגין קצבת נכות כללית בנימוק שמדובר בקצבה הנקבעת לפי נכותו של אדם בזמן מסוים ללא זיקה לאירוע ספציפי כגון תאונה. השאלה היא, האם מדובר בתשלום שהוא תוצאה ישירה של התאונה. לפי חוות דעת המומחה, 10% מתוך כלל הנכות הרפואית שקבע, הם תוצאה של פגיעה קודמת. מכאן, שלא כל קצבת המל"ל היא תוצאה של התאונה. לפי זה, יש לנכות את אותו חלק אשר נבע ישירות מהתאונה, קרי 30% מקצבת הנכות הכללית בלבד, כאשר עשרת האחוזים הנותרים הם בגין מצב רפואי קודם. ג. תשלום תכוף מוסכם על הצדדים שיש לנכות את התשלומים התכופים בסך 86,800 ₪ אשר שולמו לתובע כשהם צמודים למדד. 13. פסיקתה 1. להלן פירוט הפיצויים המגיעים לתובע: א. כאב וסבל: לפי הנתונים הבאים: נכות רפואית 36.14%, 12 ימי אשפוז בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה, בניכוי עבור גיל. ב. הפסד שכר לעבר: מיום התאונה ועד 11.12.98 הפסד שכר מלא, לפי שכר קובע של 6,295 ₪. ומיום 12.12.98 ועד היום לפי 55% מהשכר הקובע, קרי, סך 3,462 ₪. הפיצוי יהיה צמוד מאמצע התקופה, בשיעור של 80%. ג. הפסד שכר לעתיד: 55% מהשכר הקובע עד גיל 67, לאחר היוון. ד. קרן פנסיה: לפי האחוזים הנוהגים במגזר פועלי הבניין, לפי 55% מהשכר הקובע, בניכוי הסכומים המתקבלים על ידי התובע עד תום תוחלת חייו. ה.הוצאות רפואיות, עבר- עתיד: סך 10,000 ₪ גלובלי לפי ערכם היום. ו. עזרת הזולת, עבר-עתיד: סך 80,000 ₪ גלובלי לפי ערכו היום. ז. ניידות, עבר-עתיד: סך 25,000 ₪ גלובלי, כולל הקבלה עבור האמבולנס. 2. ניכויים: יש לנכות את הסכומים הבאים כשהם צמודים: תשלומי קרן פנסיה בסך 8,829 ש"ח; התשלומים התכופים בסך 86,800 ₪; 30% מקצבת הנכות הכללית של המל"ל. 3. הנתבעות תשלמנה לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.עמוד השדרהשברחוליות