המחלוקת בתביעה דנן סובבת סביב שאלת גובה הנזק שנגרם לתובע בעקבות תאונת דרכים בה הוא נפגע בתאריך 26/3/96 בהיותו בן כ - 17 שנים (התובע יליד 10/7/78), כאשר אין כל מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות.   פסק הדין ינתן על סמך העדויות שנשמעו והראיות שהגשתן אושרה. לא היה כל מקום להגשת מסמכים שהגשתם נפסלה בהחלטה מפורשת.   התובע נפגע בתאונה הנ"ל בהיותו נוסע ברכב שהיה נהוג על ידי נתבע מס' 1 ושהשמוש בו בוטח על ידי הנתבעת מס' 2.   במועד התאונה התובע היה תלמיד כיתה י"א.   בעקבות התאונה פונה התובע לחדר המיון בבית חולים העמק בעפולה, לא צויין סיפור של אבוד הכרה או הקאה, התובע נבדק, טופל ושוחרר לביתו. (התובע סבל בעקבות התאונה מחבלות באזורים שונים בגופו לרבות חבלת ראש).   התובע חזר לחדר המיון בשל כאבים בפרק ירך שמאל וצליעה וכן כאבי ראש עד שבפעם השלישית הוא אושפז במחלקה אורטופדית לאחר שהתגלה שבר ניתוקי קטן בשפה האחורית של האצטבלולום ופרגמנט קטנטן של עצם בחלל המפרקי.   התובע המשיך טפוליו אצל רופא פרטי, היה שלושה חודשים במנוחה וקיבל טיפולי פיזיוטרפיה משך שבעה חודשים.   לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה, מונו מטעם בית המשפט שני מומחים, האחד בתחום האורטופדי, ד"ר בלנקשטיין והשני בתחום הנוירולוגי, פרופ' שרף.   ד"ר בלנקשטיין אשר בדק את התובע בשנת 1996, קבע לו 5% נכות זמנית בשל ההגבלה בתנועות הירך וציין כי בשל גילו של התובע וסמיכות הבדיקה למועד התאונה, יש לבצע בדיקה נוספת בחלוף שנה וחצי נוספות לקביעת מצבו הרפואי לצמיתות בתחום זה.   חוות דעתו הנוספת של ד"ר בלנקשטיין ניתנה בתאריך 22/8/99 ובה צויינו תלונות התובע ככאבים בפרק ירך שמאל המקרינים לברך ולקרסול שמאלי, כאבי גב תחתון והרגשת רעשים בפרק ירך שמאל.   בבדיקתו את התובע מציין ד"ר בלנקשטיין בחוות דעתו מיום 22/8/99, כי הליכת התובע תקינה ללא צליעה ובכלל זה הליכה על עקבים וקצות האצבעות.   בבדיקת פרק ירך שמאל מציין ד"ר בלנקשטיין:   ”טווח תנועה: - כפוף מלא, - 135 מעלות, יישור מלא. אבדוקציה מלאה - 45 מעלות, אדוקציה מלאה - 30 מעלות, סיבוב חיצוני מלא - 40 מעלות, סיבוב פנימי מלא - 40 מעלות".   בדיקה דומה קודמת שבוצעה עובר למתן חוות דעתו של ד"ר בלנקשטיין מיום 24/11/96 העלתה ממצא אחר, וכך צויין שם:   ”פרק ירך שמאל : אבדוקציה מלאה (45 מעלות) אדוקציה מלאה (30 מעלות) כיפוף מלא (135 מעלות) סיבוב חיצוני מלא (40 מעלות) סיבוב פנימי מוגבל ל - (30 מעלות) (הדגשה שלי - ג.ב.)...".   בסיכום חוות דעתו הראשונה של ד"ר בלנקשטיין מיום 24/11/96 מציין הנ"ל כדלקמן:   ”כתוצאה מתאונת הדרכים הנדונה מתאריך 26/3/95 סבל הנ"ל מחבלות באזורי גוף שונים, משבר ניתוקי קטן (CHIP) בחלק האחורי על האצטבולום ותזוזה של קטעים מנותקים קטנים אחד לכלי שני אחורי ושלישי זעיר תוך פרקי. בבדיקתי פרט להגבלה קלה בסיבוב פנימי של פרק ירך שמאל, לא נמצאו ממצאים אחרים (הדגשה שלי - ג.ב.) לאור הקירבה היחסית למועד התאונה ובהתחשב בגילו הצעיר, הנני בדיעה שרצוי לדחות את הקביעה הסופית לעוד כשנה וחצי ועד אז לאשר נכות זמנית בשעור 5%.   ד"ר בלנקשטיין, כאמור, בדק את התובע שוב בשנת 99 ונתן חוות דעתו, בה צויינו ממצאי בדיקתו לרבות טווח התנועות של פרק ירך שמאל כפי שצוטט לעיל.   בדיקת MRI שבוצעה ב - 6/7/99 הראתה קיומו של בלט דיפוזי קל של האנולוס פיברוזיס בגובה L4 L5 ובלט אחורי מינימלי של הדיסק בגובה S1 -L5 צלומי הרנטגן שבוצעו ב - 22/8/99 הראו כפי דברי ד"ר בלנקשטיין בחוות דעתו כדלקמן:   ”צלומי פרקי הירכיים - משמאל קיים טשטוש מסויים כנראה של הדופן האחורי בחלקו הלטראלי של המרחשת השמאלית באמצע - יתכן לאחר פגיעה טראומטית. אין להוציא בבטחון מכלל האפשרות של ניתוק קטן של עצם מהדופן הנ"ל. מלבד זאת אין לקבוע שינויים פתלוגיים בצלומי האגן (קדמי אחורי, צדדים של פרקי הירכיים ובפיסוק)".   בסיכום חוות דעתו מיום 22/8/99 מציין ד"ר בלנקשטיין כדלקמן:   ”היום מתלונן על כאבים בפרק ירך שמאל וכאבי גב תחתון. בבדיקתו, שלש שנים ממועד חוות דעתי הקודמת - נצפה שפור במצבו , ההליכה נמצאת תקינה, תנועות פרק ירך שמאל ותנועות עמוד השדרה נמצאו מלאות לכל הכיוונים. בבדיקות ההדמיה הרבות אשר עבר לא נתגלו סיבוכים משניים בפרק ירך שמאל. מכיוון ומדובר במצב לאחר פגיעה תוך פרקית (קלה ביותר) בפרק ירך שמאל - הנני מעריך את נכותו הצמיתה בשעור של 5% בהערכה חופשית (הדגשה שלי - ג.ב.) אין מקום להקנות אחוזי נכות עבור כאבי הגב עליהם מתלונן (לממצאים אשר תוארו בבדיקת ה - MRI העדכנית - אין ביטוי קליני)".   כפי שצויין מפורשות ע"י ד"ר בלנקשטיין, על סמך מסמכים רפואיים שהוצגו לעיוני ובדיקה קלינית שביצע לתובע, עולה כי מצבו של התובע השתפר עד מאוד וקביעת 5% נכות נעשתה "בהערכה חופשית", קביעה שבעיניי משמעותה היא, שהתובע החלים כמעט לחלוטין מאותה פגיעה בירך שמאל, אך על מנת שלא לקפחו, ולא לקבוע שמצבו הוא ללא דופי כלל, קבע המומחה את אותם אחוזי נכות נמוכים.   נוסף לד"ר בלנקשטיין, כאמור, מונה מומחה נוסף לבדיקת התובע וקביעת נכותו במידה ונותרה בתחום הנוירולוגי.   פרופ' שרף רשם את תלונות התובע כדלקמן:   ”לאחר צפיה ממושכת בטלויזיה יש כאב ראש המתחיל במצח וקורן לאחור. כדור אופטלגין עזר לרוב אך בתקופה האחרונה - כשנה, זה התחזק. כאב דומה מופיע גם אחרי מאמץ גופני, עבודה במחשב, קריאה ממושכת או מוסיקה רועשת. 3-2 פעמים בחודש מתעורר בבוקר עם כאב דומה אך הוא חולף לבד. כן סובל מכאבי גב עליון, תחתון ומפרק ירך".   בפרק "הבדיקה" מציין פרופ' שרף, בין היתר, את הדברים הבאים:   ”צלול ומתמצא, הולך בצליעה קלה, עקב בצד אגודל ורמברג ללא ממצא... אין קיפוח מוטורי או תחושתי, ההחזרים תקינים סימטרית ואין סימנים צרבלריים. בסוף הבדיקה מוסיף שהוא עצבני ומתוח ומעירים לו על כך".   בפרק דיון ומסקנות לאחר שעיין במסמכים ובדק את התובע והתרשם ממנו ומאמינות תלונותיו מציין פרופ' שרף כדלקמן:   ”נפגע בתאונת דרכים ב - 26/3/95 נבדק במיון עפולה שם מצויין שהתלונן על כאבי ראש, אך שללא איבוד הכרה או אמנזיה, זוכר כל פרטי התאונה, לא היו הקאות, היה במצב בללי טוב ובהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים. היתה נפיחות והמטומה של האף ופצע שפשוף במצחו. שוחרר לאחר בדיקות ולמחרת היה שוב במיון בתלונות על כאבי ראש. CT ראש שבוצע לאחר כשבועיים היה תקין. נבדק מספר פעמים ע"י נוירולוג בבית חולים עפולה שמשום מה כתב על זעזוע מח למרות התאור המפורט בחדר המיון ביום התאונה. בהמשך היה במעקב אורתופדי ממושך בגלל בעיה במפרק הירך ועם טיפולים שונים שוחרר משרותו הצבאי לאחר כ - 10 חודשים בגלל חוסר התאמה. בזמן שרותי לא נבדק ע"י נוירולוג לפי התיעוד שהיה בפני. בבדיקה אצלי תלונותיו כפי שפורטו הן כאבי ראש שלדבריו התחזקו בשנה האחרונה (4 שנים לאחר התאונה?!) . כן מסר על ירידה בלימודים לאחר התאונה, אך מעיון בתעודת בי"ס יש רישומים מאז 1999 על חוסר הקשה, חוסר ריכוז, אי הכנת שעורים ובעיות התנהגות. יש ציונים שליליים וגבוליים רבים, במיוחד במקצועות המגמה וללא שינוי לאחר התאונה".   בסיכום חוות הדעת מציין פרופ' שרף:   ”לאור בדיקתי והחומר שעמד בפני איני יכול לשלול בבטחון כאבי ראש מסויימים בעקבות התאונה, למרות מה שתואר למעלה (הדגשה שלי - ג.ב.) אני קובע לפיכך נכות נוירופסיכיאטרית צמיתה של 5% בעקבות התאונה ב - 1995 מותאמת לסעיפים 34א ו - 34ב' של תקנות המל"ל".   עיון בחוות דעתו של פרופ' שרף וקביעותיו, לרבות אחוזי הנכות שהוא קבע לתובע, כתחימת קו "אמצע" בין סעיף 34א' על פיו אין נקבעים אחוזי נכות לבין סעיף 34ב' המקנים 10% נכות, מעלה כי למעשה פרופ' שרף תוך אמוץ סטנדרטים מקלים לטובת התובע רצה להמנע מקביעה כי לתובע לא נותרו אחוזי נכות בעקבות התאונה וכמעשה חסד, קבע לו את אותם 5% נכות בשל תגובת הדחק (פוסט טראומה).   מסקירת התיעוד הרפואי וקביעות שני המומחים בדבר מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה, עולה ששניהם נטו לעשות חסד עם התובע ולקבוע לו אחוזי נכות שאמנם הם שוליים, אך אין הם נקבעים על סמך סעיף ספציפי ומוגדר במבחני המל"ל, ומשמעות הדבר היא שהתובע כמעט החלים מהתאונה.   מכאן, שקביעה לפיה נכותו "האמיתית" של התובע וביטויה התפקודי לפי צרוף שתי הנכויות שנקבעו בשתי חוות הדעת, יש בה משום עיוות באשר למצבו האמיתי של התובע.   מחוות דעתו של פרופ' שרף עולה רושם כי, הוא התרשם שתובע מנסה להגזים בהצגת המגבלות מהן הוא סובל ואין לי כל צורך בניתוח נוסף של ממצאי פרופ' שרף, זולת ציטוטם כפי שעשיתי לעיל.   הלכה ידועה היא שאחוזי נכות נמוכים בטוחים שבין 5%-10%, הם במקרים רבים מעידים על ליקוי שולי וקל ערך, שאין בהם כדי לפגום בכושרו של נפגע לעבוד ולתפקד ומסקנתי במקרה דנן היא שאין לראות באחוזי הנכות הרפואיים שנקבעו לתובע בהערכה חופשית ועל מנת להמנע מקביעה שלא נגרמה לו נכות כלל, בשתי חוות הדעת, כמבטאים את הפגיעה התפקודית בכושרו של התובע להשתכר ולעבוד, שהינה פגיעה שולית למדיי בעיניי.   חיזוק לכך ניתן אף למצוא בעברו הרפואי של התובע כפי המסמכים שהוצגו לפניי מהם עולה כי, התובע נפגע גם בעברו ונגרמו לו נזקי גוף, לרבות שבר באגן.   התובע היה תלמיד בינוני ואף פחות מכך מבחינת הישגים לימודיים עוד לפני התאונה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בגליונות הציונים שהוגשו אך חברתית הוא היה דמות מקובלת וחברותית עד מאוד אם לפני התאונה ואם לאחריה.   בתעודות וגליונות ההערכה מלפני התאונה חוזרת ההערכה בדבר העדר ריכוז והקשבה של התובע בשעורים, ציוניו היו נמוכים ונראה כי לתובע לא היה צפוי עתיד של לימודים אקדמאיים.   בהשוואת גליונות ההערכה מלפני התאונה ולאחריה, אין לראות בתאונה כגורם להדרדרות בהישגיו הלימודיים ודין טענה זו להדחות.   התובע שוחרר משרות צבאי לאחר 10 חודשי שרות, כשהסיבה לשחרור הינה "אי התאמה" להבדיל מסיבות רפואיות.   התובע טען כי, מאז התאונה או מאז שחרורו משרות צבאי ועד תחילת שנת 2002 הוא לא השתלב בעבודה כלשהי ושרק בתחילת שנת 2002 הוא פתח עסק עם חבר ילדות לסחר בכלי רכב.   לאביו של התובע עסק לסחר בכלי רכב ולטענת התובע בשל מגבלותיו בעקבות התאונה, נבצר ממנו מלהשתלב בעסק המשפחתי ושהתכנון המקורי לפיו הוא ימשיך את נהול העסק במקום אביו נגדע וסוכל.   טענה זו של התובע מוזרה לאור העובדה שהיום הוא מנהל עסק עצמאי ביחד עם חברו למסחר במכוניות וכי אם לא היה באפשרותו להשתלב בעסקו של אביו בשל הקשיים שמציבות בפניו מגבלותיו בשל התאונה, איך יכל היה התובע לנהל עסק עצמאי באותו תחום?   התובע טען כי הוא לא עבד עם אביו ולא קיבל ממנו שכר ושהוא היה "יושב סתם" או "מבלה" בעסק, אך כל זאת רק כדי שלא "ישב סתם בבית".   טענה זו הופרכה על ידי התיעוד, בדבר מספר כלי הרכב שנרשמו על שם התובע ונמכרו תוך תקופה קצרה, דבר שיש בו להעיד על עיסוק התובע במסחר במכוניות, ומתוכן שיחה מוקלטת בין התובע לבין חוקר מטעם חברת הביטוח אשר פנה אליו במגרש המכוניות של אביו והתעניין ברכישת רכב.   אופי השיחה המוקלטת ותוכנה מעידים על כך שהתובע עסק במסחר בכלי רכב ונוכחותו בעסקו של אביו לא היתה מקרית או "תמימה" ואם מוסיפים את הנתון שהתובע אישר לפיו הוא היה כלול בביטוח סחר מכוניות יחד עם אביו, התמונה המתקבלת בעיניי היא די ברורה.   התובע למד משך ששה חודשים קורס לשם הכשרתו כסוכן ביטוח ועבר את מבחני משרד האוצר בהצלחה, אך הוא לא החל את ההתמחות בתחום זה, בשל שקולי כדאיות כלכלית, בעיניי, לאור תשובתו לשאלת ב"כ הנתבעת בציינו שהעיסוק בביטוח מחייב, בין היתר, קיומם של קשרים.   התובע ציין כי מדובר בעבודה הכרוכה בהתרוצצויות רבות ויצירת קשרים, אך לעניות דעתי, התובע לא ראה בתחום עיסוק זה כעיסוק משתלם עם המאמצים שיש להשקיע לצורך בניית מוניטין והשגת רווחים ועל כן הוא המשיך בעיסוק של מסחר במכוניות.   אין מקובלת עליי טענת התובע , לפיה הוא נשאר בחוסר תעסוקה משך כל התקופה עד להקמת העסק עם חברו.   התובע מנסה ליצור דימוי של אדם שהפך לשבר כלי בעקבות התאונה, תיאוריו בדבר מגבלותיו בביצוע מטלות למיניהן והקשיים להם הוא טוען אינם תואמים נכות באחוזים שנקבעו בחוות הדעת אף אם אתייחס לנכות הרפואית כמבטאת הנכות התפקודית.   ההגזמה נועדה כל כולה ליצור רושם כי התובע היה מנוע מלעבוד מאז שחרורו מהצבא בשל מצבו הרפואי ושנגרם לו נזק רב מבחינת יכולתו להשתכר בעקבות התאונה כאמור.   נראה כי, התובע השתלב בעסקו של אביו, עיסוק שמלכתחילה היה מתוכנן שהוא ישתלב בו, ואף אם אין תלושי שכר המעידים על רמת ההכנסה שהיתה לו, ובהתחשב בכך כי מדובר בעסק משפחתי ושהתובע המשיך להתגורר בבית הוריו, כשאביו מממן את הוצאותיו וכשהוא נכלל בפוליסת ביטוח סחר, ניתן לקבוע כי הוא אכן עבד לאחר שחרורו משרות צבאי ויתכן אף לפני כן. אין כל אסמכתא בדבר הפסד שכר בעבר שנגרם לו בשל התאונה.   כושר השתכרות: התובע השתלב בעיסוק שהיה מיועד לו ללא קשר לתאונה.   מעיון בגליונות ההערכה של התובע במהלך לימודיו בבית הספר, נראה כי פניו של התובע לא היו מועדות לכוון לימודים אקדמאיים או השתלבות בעיסוק עם פוטנציאל השתכרות גבוה.   התובע נפגע כקטין בטרם כניסתו למעגל העבודה והשאלה העולה היא מה הוא פוטנציאל ההתשכרות שלו ממנו ניתן לקבוע את גובה הנזק בגין אבדן כושר ההשתכרות והאם זה נכון לקחת את השכר הממוצע במשק כ"שכר קבוע" לצורך חישוב נזק זה?   אמנם עת מדובר בקטינים, משמש השכר הממוצע במשק כקנה מידה לחישוב הפסד כושר השתכרותו עם הגיעו לגיל בגרות וכניסתו למעגל העבודה, אך מדובר בהנחה שניתן להפריכה בהתאם לראיות שיובאו ושיש בהן כדי להעיד אחרת.   במקרה דנן, נתוני היסוד של התובע היו ידועים לכל הפחות על פי הישגיו הלימודיים בבית הספר, והעובדה שמאז התאונה ועד לשמיעת הראיות עבר פרק זמן מספיק בו הגיע התובע לגיל בגרות ואף נכנס בפועל למעגל העבודה, נתון שאין כל מקום להתעלם ממנו אלא ההפך, יש להביאו במסגרת השיקולים בעת קביעת פוטנציאל ההשתכרות של התובע.   התובע כאמור עסק ועוסק בסחר כלי רכב, לא הובאו כל אסמכתאות מטעמו, על אף דבריו כי קיימת הנהלת חשבונות לעסק שבנהולו, ושיהיה בהם כדי להעיד על רמת ההכנסה שלו מאותו עסק. העדר אסמכתאות אלו יש לזקוף דווקא לחובתו של התובע.   בהעדר נתונים מספיקים על רמת ההכנסה של התובע מעיסוקו, ובהנתן הקביעה לעניין השפעת נכותו הרפואית של התובע על תפקודו, נראה כי אין כל הצדקה לחישוב הפיצוי בגין אב הנזק של אבדן כושר השתכרות לפי חישוב אקטוארי רגיל ופיצוי זה יש לפסוק בסכום גלובלי.   נראה לי כי בהתחשב בנתוניו של התובע ולאור מה שציינתי עד עתה, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות בסכום גלובלי של 50,000 ₪. לגבי הפסד שכר בעבר, אין כל מקום לפסוק פיצוי.   כאב וסבל: לתובע כאמור נקבעו 9.75% אחוזי נכות משוקללים והוא אושפז בעקבות התאונה משך יומיים ועל כן הפיצוי בגין אב נזק זה, ובצרוף ריבית מגיע ל 19,351 ₪.   עזרת צד ג': התובע היה בטיפולי פיזיוטרפיה משך שבעה חודשים והיה רתוק למיטתו ומוגבל בתנועה בין היתר במצוות רופאיו משך שלושה חודשים. התובע נזקק לעזרה בתקופה זו.   טענתו בדבר שכירת מטפלת לא הוכחה, התובע לא ידע לזכות את זהות אותה המטפלת או סכום הכסף ששולם לה, הטענה בדבר קבלת שיעורים פרטיים לא הוכחה, ולפי דברי התובע מחנכת הכיתה היתה מגיעה אליו הביתה להשלמת חומר הלימוד החסר.   נראה כי בנסיבות העניין, אף אם אני מגיעה למסקנה כי העזרה שהתובע קיבל היתה בעיקר של בני המשפחה עדיין ניתן לראות בעזרה זו בחורגת מעבר לסיוע ועזרה רגילים שבני משפחה מושיטים וניתן להעריך שווי סיוע זה ובנסיבות העניין נראה כי פיצוי בסך 2,000 ₪ יש בו כדי להוות פיצוי הולם בגין אב נזק זה.   לא ראיתי כל בסיס לטענה בדבר הצורך בקבלת עזרת צד ג' בעתיד ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין כך.   הטענה בדבר הפסדי שכר של אבי התובע בשל הצורך לסייע לו בקבלת הטיפולים לא הוכחה והיא נטענה בעלמא ומכאן שבגין כך אין לפסוק פיצוי.   לגבי הוצאות לטיפולים ונסיעות, התובע צירף קבלות על הוצאות שנגרמו לו ובגין אב נזק זה יש לפסוק לו פיצוי על סך 7,000 ₪ להיום. אין כל בסיס לטענות התובע בדבר הוצאות ניידות מוגברות או הוצאות נסיעות וטיפולים, לרבות לעתיד בסכומים שצויינו בסיכומיו, סכומים שאין להם כל תימוכין במסמכים או בחומר הראיות הנוסף שבתיק, לרבות ממצאי המומחים בחוות הדעת.   מסך כל הסכומים שנפסקו לתובע, יש לנכות סך של 3,000 ₪ תשלום תכוף, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/1/95, מועד תשלום התשלום התכוף לתובע כאמור ועד היום.   לסכומים הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשעור 13%+ מע"מ כחוק וכן החזר האגרה ששולמה כפי מצוות התקנות.נכותהתחום הנפשיפוסט טראומהאחוזי נכות