פסק דין על סמך עילה שונה - מבחן הסעד

"ואכן מקובל על כולנו הכלל הדיוני, האומר: לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך... גם מסגרת הסעד אשר בית המשפט רשאי לתתו נקבעה בכתב התביעה, ומעבר לזה לא יפסוק בית-משפט". "לניסוח הסעד אשר התובע עותר אל בית המשפט נודעת חשיבות רבה, שכן בדרך-כלל לא יפסוק בית המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי לקבל יותר. כך, למשל, אם תבע התובע סכום פלוני בראש נזיקין פלוני והוכיח, כי נזקו בראש נזיקין זה היה גדול יותר, אף על פי כן, לא יוכל השופט לפסוק לו יותר מאשר ביקש". להלן פסק דין בנושא פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה: .1בפני תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובעת, לטענתה, כתוצאה מצו מניעה זמני שניתן ושאסר על מכירת דירה שבבעלותה, לבקשת הנתבעים 4-1, ושבוטל בסופו של דבר. כבר בפתח הדברים אציין, כי התביעה נגד נתבעים 6- 5נמחקה, וכך גם התביעה לגבי "דירה 14", והתביעה נותרה בעינה רק לגבי "דירת הגן" (ראה בקשת התובעת מפי עו"ד בר בישיבת קדם משפט מיום 17.3.98, בעמ' 1לפרוטוקול, ופסק-דינה של כב' השופטת נ. אחיטוב בעמ' 3לפרוטוקול). .2התובעת היא חברה קבלנית, אשר בינה לבין הנתבעים 4- 1(להלן: "הנתבעים") והנתבעים 6- 5נחתם ביום 5.6.91הסכם (להלן: "ההסכם"), לפיו הקימה התובעת בניין על חלקה שבבעלות משותפת של כל הצדדים (דהיינו, הסכם קומבינציה, כאשר % 28.5קרקע שהיו שייכים לעירית תל-אביב נקנו ע"י התובעת). הנתבעים 4- 1הם יורשי המנוח יעקב אפשטיין ז"ל (להלן: "המנוח") אשר עימו נחתם ההסכם. עפ"י ההסכם, הוקצו לנתבעים ולנתבעים 6- 5שש דירות בבנין, שלוש לכל קבוצה, עם אופציה לכל קבוצה להמיר אחת הדירות שיוחדו לה בדירת גן. בנוסף, ועפ"י ההסכם, מחלוקות בין הצדדים הנוגעות להסכם נדונו בפני הבורר כב' השופט בדימוס שאול אלוני (להלן: "הבורר"). בין היתר, נסובה הבוררות על השאלה האם מימשו הנתבעים זכותם עפ"י החוזה להחליף אחת מדירותיהם ב"דירת הגן". התובעת טענה כי הנתבעים לא מימשו את זכותם במועד שנקבע לכך בהסכם, וסירבה, לכן, לאפשר להם לממש את האופציה להחלפת הדירות. ביום 3.11.94הגישו הנתבעים לביהמ"ש המחוזי בת"א, בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על התובעת למכור את דירת הגן עד להכרעת הבורר במחלוקת האמורה. בתצהיר שהגישה התובעת במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני נאמר כי דירת הגן כבר נמכרה, ולכן לא ניתן להוציא צו מניעה האוסר מכירתה. ביום 20.12.94התקיים דיון בבקשה, וביום 21.12.94ניתנה החלטה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי (כתוארו אז), כב' השופט וינוגרד בה דחה את הבקשה וקבע: "המבקשים 1- 4לכאורה לא ניצלו את זכותם לגבי דירת-גן, ובדיעבד, לאחר שזו נמכרה, אין הם יכולים לבקש לעכב את מכירתה". כב' השופט וינוגרד הדגיש כי האמור לעיל הוא לכאורה באשר קביעות בנדון ינתנו ע"י הבורר, וצו המניעה ניתן, עד למתן פסק-בורר, לגבי דירה .14 ביום 8.6.95הגישו הנתבעים בקשה נוספת למתן צו מניעה כאמור לגבי דירת הגן, וביום 11.6.95ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד (ראה סעיף ה(1) ו- ו(4) להחלטת כב' השופטת פורת מיום 22.6.95- נספח נ/ 11לתיק המוצגים מטעם הנתבעים). ביום 22.6.95התקיים דיון בבקשה, וביום 7.9.95ניתנה החלטת כב' השופטת פורת, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיה, בין היתר, נקבע: "צו מניעה זמני שניתן על דירת גן ביום 11.6.95על ידי בית-משפט זה נשאר בתוקף לאור טענת ב"כ קבוצה א שכב' הנשיא דחה הבקשה לגבי דירת הגן מאחר שהוצגו בפניו עובדות מטעות כאילו דירת הגן כבר נמכרה". יש לציין כי אכן, כפי שעולה מתובענה זו, דירת הגן לא נמכרה באותו מועד, וחלק מנזקי צו המניעה הנתבעים הם בשל העיכוב שחל במכירת דירת הגן. בנוסף לאמור לעיל קבעה כב' השופטת פורת כי הנתבעים יפקידו ערבות עצמית בסכום של 000, 25ש"ח להבטחת נזקי התובעת. ביום 21.12.95קיבל ביהמ"ש העליון את טענת התובעת, כי לא די בערבות עצמית, וכי הסכום שנקבע אינו הולם בנסיבות. לפיכך קבע בית המשפט, כי שלושת דירות הנתבעים בבנין ישמשו כערובה בקשר לצו המניעה שניתן כאמור. ביום 8.2.96ניתן פסק-ביניים ע"י הבורר ולפיו, בין היתר: "המועד לניצול זכותם של אפשטיין (להמרת הדירה - ר.פ.א.) פג... חרף עובדה זו ניתנו לאפשטיין ארכות חוזרות ונישנות, שלא נוצלו. זאת ועוד אפילו המכתב מיום 17.4.94(בו הודיעו הנתבעים על רצונם בהמרה - ר.פ.א.) אין בו כדי להוות מימוש מלא של האופציה שכו לא נאמר בו איזו מן הדירות תומר בדירת גן. לאור האמור לעיל הריני קובע כי אפשטיין לא ניצלו את זכותם להמרת דירה מן הדירות שיועדו להם, בהסכם בדירת גן וכיום לא עומדת להם זכות זו". בעקבות ההחלטה האמורה של הבורר, בוטל צו המניעה הזמני שניתן לגבי דירת הגן. מכל האמור לעיל עולה כי צו המניעה לגבי דירת הגן היה בתוקף מיום 11.6.95 ועד יום 8.2.96, דהיינו משך כשמונה חודשים. .3לטענת התובעת, בכתב התביעה, הפרו הנתבעים את ההסכם שביניהם הפרות יסודיות: הנתבעים לא מילאו התחייבותם לרשום את זכויותיהם בקרקע, ולא את התחייבותם לסלק את השעבודים ואת החובות שרבצו על זכויותיהם בקרקע, ואלו הוסרו, בסופו של דבר רק בסוף שנת .1995 עפ"י ההסכם התחייבו הנתבעים לאפשר לתובעת ליווי פיננסי, אך לא עשו כן לאור הנסיבות והפרות ההסכם האמורות. בהיעדר אפשרות לתת בטוחות, לא יכלה התובעת לקבל ליווי בנקאי פיננסי לפרויקט, ונאלצה לממן את כל הפרויקט בעצמה. ערוץ מימון חלופי יכול היה להיות מכירת דירות, אך השעבודים והעיקולים שרבצו על הקרקע הקשו על מכירת דירות, והנתבעים אף ביקשו צווי מניעה זמניים על מנת למנוע מכירת דירות מסוימות. אשר לדירת הגן, ניסו הנתבעים, כאמור, "לשמרה" בידם, למרות שידעו כי המועד למימוש האופציה שניתנה להם לגביה בחוזה חלף טרם שביקשו לממש את האופציה, ולפיכך פקעה זכותם לממשה. על כן, הנתבעים פעלו תוך הטעיית בית המשפט, ברשלנות, תוך הפרת הסכם ו/או הפרת חובה חקוקה, ונהגו בחוסר תום לב. לא היה בסיס לטענות הנתבעים שהיו בסיס לבקשה לצו המניעה הזמני, ואף הבורר, בהחלטתו האמורה מיום 8.2.96, דחה את בקשתם בקשר לדירת הגן. כתוצאה ממעשי הנתבעים נגרמו לתובעת נזקים חמורים. .4לטענת התובעת, בכתב התביעה, נגרמו לה, עקב צו המניעה, נזקים כדלקמן (בעמ' 4לכתב התביעה - נאמר "צווי המניעה", אולם התביעה בעניין דירה 14ונגד הנתבעים 6-5, נמחקה, כאמור): א. עד שנת 1996לא הסדירו הנתבעים את האפשרות כי התובעת תקבל ליווי פיננסי לפרויקט, והחל מיום 1.12.91, לאחר שביהמ"ש אישר למנוח לרכוש בנאמנות עבור התובעת את זכויותיה של עירית תל-אביב בקרקע, מימנה התובעת את הפרויקט ע"י הון עצמי או הלוואות שבגינן היה עליה להמציא בטחונות חיצוניים מלאים, שכן הקרקע לא שועבדה לבנק. כתוצאה מכך, הפסידה התובעת תשואה אלטרנטיבית ונגרם לה נזק כלכלי. אין מחלוקת כי בעניין זה הגישה התובעת תביעה כספית הנדונה בפני הבורר, ובמסגרתה נדונות תביעות כספיות שונות בגין הפרת ההסכם. ב. אשר לדירת הגן, כל עוד נמשך לגביה הסכסוך בין הצדדים, נמנע מהתובעת למכרה. בשל כך נגרם לתובעת, לטענתה, נזק בשלושה מישורים : במישור המימון (נמנעה מן התובעת היכולת לממן את הפרויקט מכספי התמורה של מכירת דירת הגן), במישור היכולת למכור את הדירה כעת, ובמישור ההפסד הכספי הנובע ממניעת מכירתה בעבר ומצב השוק כיום. לטענת התובעת, נערך ביום 2.9.94זכרון דברים בינה לבין גב' קורנליה רונאל (להלן: "רונאל"), למכירת דירת הגן לרונאל תמורת 000,667$. סמוך לאחר מכן הגישו הנתבעים את בקשתם למתן צו המניעה בנוגע לדירת הגן. לטענת התובעת, מאחר ורונאל רצתה להימנע מסיבוכים משפטיים, בוטלה העסקה. בסופו של דבר, רכשה רונאל את דירה מספר 3בבנין, בתמורה פחותה בהרבה - 872,234, 1ש"ח כולל מע"מ. אלמלא צו המניעה הזמני, הייתה דירת הגן נמכרת לרונאל, במחיר שצוין לעיל. הדירות בבנין יקרות באופן יחסי בשל היותן דירות יוקרה. מאז ביטול העסקה עם רונאל ולאחר ביטול צו המניעה הזמני לעניין דירת הגן, חלה ירידה חדה ביכולתה של התובעת למכור דירה זו. בעת הגשת התביעה, אין לדירת הגן ביקוש, ומחירה הריאלי פחת בהתאם, כך שגם אם תימכר, יהיה הדבר בהפסד כספי ניכר. ראשי הנזק שמפרטת התובעת לגבי דירת הגן הם: א. התשואה של התמורה (ריבית) מיום 2.9.94ועד ליום הגשת התביעה, כ- %4 ריאלי לשנה. ב. מחיר האשראי הבנקאי שנדרש לתובעת בשל אי מכירת הדירה - % 5ריאלי לשנה. ג. אי יכולת למכור את הדירה כעת. התובעת העריכה את הנזק לצרכי התביעה בסך של 000,200$ בשקלים (000, 650ש"ח + מע"מ והפרשים). .5עיקר טענותיהם של הנתבעים בכתב הגנתם היה כדלקמן : א. לא נגרם לתובעת נזק בגין צווי המניעה. ב. העניינים הנוגעים לרישום הזכויות בקרקע וסילוק השעבודים והחובות שרבצו על זכויות אלו, ועניין הליווי הפיננסי לפרויקט - אינם רלוונטים לתביעה, משום שהם נדונים בבוררות. ג. הנתבעים היו שותפים לדיונים עם הבנק המלווה, ולא היתה מבחינתם מניעה למתן ליווי פיננסי לפרויקט. בהתאם להסכם, קיבלה התובעת 12(מתוך 18) דירות בבנין, ולפיכך לא נחסמה בפניה האפשרות לקבלת מימון כתוצאה ממכירת דירות. עובדה היא שהתובעת מכרה 5דירות, ועדיין עמדו לרשותה דירות רבות למכירה. דירת הגן לא היתה הדירה היחידה שנותרה למכירה באותה עת. ד. צו המניעה הזמני על דירת הגן ניתן ע"י בית המשפט המחוזי לאחר שהנתבעים הוכיחו בפניו כי טענות התובעת לפיהן כבר מכרה את דירת הגן היו שקריות. הוכח כי דירת הגן לא נמכרה במועד שנטען ע"י התובעת, ולכן לא נגרם לתובעת כל נזק ע"י צו המניעה הזמני. לא נעשתה כל עסקה בדירת הגן, ולפיכך לא יכול היה להיגרם כל נזק בשל ביטולה. ה. משך כל תקופת קיומו של הסכסוך בעניין דירת הגן, יכלה התובעת למכור את דירה מספר 10בבנין, אשר הומרה ע"י הנתבעים בדירת הגן, אולם בחרה שלא לעשות כן מטעמים השמורים עימה. ו. סכומי הנזק בהם נקבה התובעת בכתב התביעה סתמיים. .6בכתב התשובה טענה התובעת : א. טענות הנתבעים כי היה ניתן לגייס מימון בעבור דירותיה של התובעת אינן נכונות. ב. משנתברר כי צו המניעה שביקשו וקיבלו הנתבעים היה משולל כל בסיס, עליהם לשאת בתוצאות ובנזקים להם גרם הצו. ג. עניין השיפוי בגין צווי המניעה לא נדון במסגרת אחרת זולת בית משפט זה. ד. אשר לטענת הנתבעים לפיה יכלה התובעת למכור את דירה מספר 10, אותה רצו הנתבעים להחליף בדירת הגן, אך לא עשתה כן : ראשית, לאור העובדה שלא היתה לנתבעים הזכות להמיר את הדירה בדירת הגן, ברור מדוע לא יכלה התובעת למכור את דירה 10, השייכת לנתבעים, בעוד דירת הגן שייכת לתובעת. שנית, לא ניתן להשוות את דירת הגן עם דירה רגילה. ה. אילמלא צו המניעה אין ספק כי דירת הגן הייתה נמכרת לרונאל. .7מימון הפרויקט. א. כאמור, טענה התובעת כי בשל מחדלי הנתבעים - אי רישום הזכויות בקרקע ואי הסרת שעבודים שרבצו עליה בזמן - נבצר מהתובעת להשיג מימון פיננסי בנקאי לפרויקט, והיא נאלצה לממנו באמצעות הון עצמי או באמצעות הלוואות שבגינן היה עליה להמציא בטחונות חיצוניים מלאים. עניין זה כפי שטענה אף התובעת (סעיף 1.3לכתב התביעה) נדון בפני הבורר, כאשר תביעה זו מתייחסת רק לנזקי צו המניעה. לפיכך, עניין מימון הפרויקט, ככל שהוא נוגע להפרות הנטענות של אי רישום הזכויות בקרקע ואי הסרת החובות והשעבודים במועד, אינו רלוונטי לתביעה זו. ב. באשר לנזקי צו המניעה, במידה והללו כוללים נזק במימון הפרויקט, ובמידה ומוכח הנזק ושיעורו, מאחר ונזק זה נובע מצו המניעה, ניתן לפצות את התובעת בגינו במסגרת תביעה זו. ג. באשר לדירת הגן, טענה התובעת, כאמור, כי המניעה למכור את הדירה בעת שצו המניעה עמד בתוקפו, גרמה לכך שנבצר מהתובעת לממן את הפרויקט מכספי התמורה של דירה זו, או להשיג בעזרתה מימון בנקאי לפרויקט (סעיף 3.4.1לכתב התביעה) . התובעת הגישה חוות דעת מומחה - מהנדס ושמאי מקרקעין - מר יוסף פישלר (להלן: "המומחה") מיום 28.12.97(נספח ג לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, להלן: "חוות הדעת"), וכן הוגשה חוות דעת שקדמה לה, מיום 4.7.95(מוצג נ/21, להלן: "חוות הדעת הראשונה"). בפתח חוות הדעת נאמר: "אני הח"מ, נתבקשתי על ידי מר יהודה שגיב, מחב' ישקו... לחוות את דעתי המקצועית בקשר לאומדן ההוצאה הנוספת שנגרמה לחב' ישקו... בקשר עם אי רישום שעבוד על המקרקעין שעליהם מוקם ע"י החברה מבנה מגורים... ובחודש יולי 1995הוכנה על ידי חוות דעת ראשונה בנושא" (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). בחוות הדעת אין כל אזכור של צו המניעה והשפעתו על התובעת ועל מימון הפרויקט, והיא מתייחסת אך ורק לנושא השעבוד. בסעיף 5.1לחוות הדעת מציין המומחה מהם המסמכים שהוצגו בפניו בקשר לחוות הדעת, ומסמכים אלו כולם קודמים ליום בו נכנס צו המניעה לתוקפו ואינם קשורים אליו. בסעיף 5.3לחוות הדעת נאמר: "נשוא חוות הדעת הינו אומדן הנזק שנגרם לישקו כתוצאה מהצורך לממן את הפרוייט החל מתאריך 1.12.1991בהון עצמי כאמור, בעוד שאילו היו אפשטיין, צילצינסקי וגם עומדים בהתחייבות לשעבד הנכס יכלה ישקו לממן את הפרוייט החל מהתאריך הנ"ל במסגרת ליווי פיננסי בנקאי" (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). ד. מדברים אלה עולה, כי המומחה לא נתבקש להתייחס לצו המניעה ולנזקים שנגרמו בעטיו, וממילא לא התייחס אליהם. חווה"ד הוגשה לעניין אחר - אי רישום השעבוד על המקרקעין והנזק שהוא גרם לתובעת במימון הפרויקט. עילה זו, כפי שציינתי לעיל, עומדת לדיון בפני הבורר ואינה עניין לתביעה זו. לפיכך אין בחוה"ד כדי להעיד על הנזק שנגרם לתובעת, אם נגרם, כתוצאה מצו המניעה, ועל שיעורו. גם המומחה בעדותו הודה כי חוות-דעתו לא ניתנה בקשר לצו המניעה: "חוות הדעת ניתנה לצורך דברים אחרים, לפני שהיה צו מניעה" (עמ' 12לפרוטוקול מיום 24.10.99). מעיון בחוות הדעת ובזו שקדמה לה, מיום 4.7.95, עולה כי לא קיים הבדל של ממש בין השתיים (ראה סעיף 6בשתי חוות הדעת), וגם המומחה העיד כי עקרונית לא חל שינוי בחוות הדעת, למעט תוספת של נתונים. לדבריו בעדותו: "זה רק התאמה של הנהלת חשבנות על בסיס הנה"ח שקיבלתי מאוחר יותר" (ראה עמ' 7למטה לפרוטוקול מיום 24.10.99). חווה"ד הראשונה הוגשה כשלושה שבועות בלבד לאחר שניתן צו המניעה, כאשר לא היה ברור עד מתי יישאר הצו בתוקף וטרם התגבשו נזקיו, ככל שהיו, ולכן מובן כי לחוה"ד הראשונה אין ולא יכול להיות קשר לצו המניעה ולנזקיו. מכך שאין הבדל של ממש בין שתי חווה"ד ניתן ללמוד כי גם בחווה"ד השניה לא התייחס המומחה לנזקי צו המניעה, שכן אילו היה מתייחס לנזקים אלו, ובמידה והיו קיימים, חזקה שנזקה של התובעת עפ"י חוות הדעת המאוחרת יותר היה משתנה, צו המניעה היה משפיע על שיעור הנזק, והמומחה היה מציין עובדה זו במפורש בחוות הדעת (ואם צו המניעה לא היה משפיע, היה הדבר מעיד על כך שלא נגרמו לתובעת נזקים עקב הוצאתו). ה. בחוות הדעת אין כדי להעיד על השפעת שינוי הנסיבות בתקופה בה היה צו המניעה בתוקף על המימון, וההשפעה של קיומו של הצו על אפשרויות המימון שעמדו בפני התובעת, וכן לא התייחסות להשפעת מחיר הדירה על המימון. ו. כידוע, בית המשפט אינו מוחזק כמומחה, ואינו מקיש מערכים בהם נוקב מומחה לעניין אחד לגבי עניין אחר. הוכחת הנזק היא עניין לצד הטוען כי נגרם לו נזק, וחוות הדעת המוגשת מטעמו צריכה להתייחס ספציפית לנושא בגינו נטען כי נגרם נזק. בענינינו לא הוגשה מטעם התובעת חו"ד העוסקת ספציפית בנזקי צו המניעה ובנוק המימוני שנגרם לתובעת, במידה ונגרם עקב הצו. ז. מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת לא הוכיחה את הנזקים המימוניים להם היא טוענת בקשר לצו המניעה, ומשכך הוא הדבר, אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. .8אי מכירת דירת הגן. א. כאמור, טענה התובעת כי בשל הוצאת צו המניעה לגבי דירת הגן, בוטלה עסקה למכירת דירה זו לרונאל, כשרונאל רכשה במקום דירת הגן (דירה מספר 2) דירה אחרת בבנין (דירה מספר 3), בתמורה פחותה בהרבה. עקב כך טוענת התובעת כי נגרם לה הפסד כספי. ב. התובעת לא הגישה כל חוות דעת של מומחה (שמאי מקרקעין) להערכת ההפסד הכספי שנגרם לה כתוצאה ממניעת האפשרות למכור את הדירה בתקופה של כשמונת החודשים בה היה צו המניעה בתוקף. לא הוכח ולא הוערך כיצד השתנה ערכה של דירת הגן, דבר שיש לו השלכה ישירה ומשמעותית על גודל הנזק, אם נגרם, מאי מכירת הדירה לרונאל. כל שטענה התובעת הוא כי התכוונה למכור את הדירה לרונאל עבור 000,667$ בש"ח, ועקב הוצאת צו המניעה בוטלה עסקה זו. אין לפסוק לתובעת את ההפרש שבין מחיר דירת הגן שסוכם, עפ"י הטענה, עם רונאל לבין מחיר דירה 3אותה רכשה רונאל בסופו של דבר, משום שמדובר בדירות שונות שערכן שונה. לאחר מכירת דירה 3לרונאל, נותרה בידי התובעת דירת הגן, וייתכן שניתן היה למכרה באותו מחיר שסוכם עם רונאל, כך שלא היה נגרם לתובעת כל נזק. ממכירה של דירה אחרת לרונאל אין התובעת יכולה להיבנות להערכת שיעור הנזק בקשר לאי מכירת דירת הגן. הערכה כזו יכולה להיעשות רק בקשר לשינוי שחל בערכה של אותה דירה - דירת הגן - ואין לכך כל קשר לערכן של דירות אחרות בבנין, ולתמורה שהתקבלה ממכירתן. ג. מחומר הראיות שבפני לא הוכח כי דירת הגן אכן הייתה נמכרת לרונאל. ראשית, המסמך שהגישה התובעת בקשר לבקשת רונאל לרכוש את דירת הגן, אינו חוזה מחייב ואף אינו זכרון דברים בין הצדדים. כותרתו של המסמך היא "רשום פרטי בקשה לרכישת דירה", כאשר בפתח המסמך נכתב: "דף זה הינו רישום עזר פנימי של החברה ואין בו כדי לחייב את החברה באיזה צורה שהיא. רק חוזה של החברה חתום ע"י מורשי החברה יש בו כדי ליצור התחייבות מצד החברה". מדברים אלו עולה, כי לא נחתם חוזה מחייב לרכישת הדירה ע"י רונאל, ומדובר במסמך פנימי בלבד שאין בו התחייבות הכובלת את הצדדים. משלא היה בין הצדדים חוזה מחייב, לא ניתן גם לומר כי היה ביטול של חוזה לרכישת הדירה ע"י רונאל. שנית, גם מעדותה של רונאל נראה כי היא התלבטה בין דירת הגן לבין דירה אחרת, ולא הייתה בטוחה איזו דירה ברצונה לרכוש. לדבריה בעדותה : "נכון שחתמתי על זכ"ד לרכישת דירת הגן ביום .2.9.94כחודשים אחר כך ב 9.11.94רכשתי את דירה 3במקום דירת הגן. מאד אהבתי את דירת הגן, ותמיד היה לי בראש שהיא קצת קטנה אבל התעלמתי מכך. אחר כך הוברר לי כי יש עניין של משפט על הדירה הזו וראיתי הדירה בקומה הראשונה, שהיא גם יותר גדולה מבחינת השטח והחלטתי לרכוש אותה. התלבטנו בעניין הגודל, אבל כשנודע לנו עניין הבוררות ולא ידענו כמה זמן זה יקח העדפנו את הדירה השנייה". (עמ' 5לפרוטוקול מיום 24.5.99). מדברים אלה עולה שרונאל התלבטה אם לרכוש את הדירה בשל גודלה, עניין שהוא מהותי בהחלטה אם לרכוש דירה, וייתכן שהייתה בוחרת בדירה 3בכל מקרה. מכל מקום, עובדה היא שהגם שהבקשה לרכישת דירת הגן נחתמה ע"י רונאל ביום 2.9.94, הרי שעד ליום הגשת הבקשה הראשונה למתן צו מניעה זמני, ביום 3.11.94, דהיינו משך כחודשיים, לא נחתם בין רונאל לתובעת הסכם מחייב, ואילו לגבי דירה 3, לא המתינה רונאל וכבר ביום 9.11.94חתמה על הסכם עם התובעת. עובדה זו מעלה ספק רב אם היה נחתם ביניהם הסכם לגבי "דירת הגן" גם אלמלא צו המניעה שניתן בסופו של דבר. ד. החוזה בין התובעת ורונאל למכירת דירה 3לה הוא מיום 9.11.94, דהיינו כשבעה חודשים לפני שהוצא צו המניעה. אמנם, בקשתם הראשונה של הנתבעים להוצאת צו מניעה לגבי דירת הגן הייתה ביום 3.11.94, כשבוע לפני שנחתם חוזה המכר לגבי דירה 3עם רונאל, אולם, ככלל, המבקש הוצאתו של צו מניעה חייב בנזקי הצד השני רק לגבי התקופה בה עמד הצו בתוקפו. המדובר בנזקים הנגרמים "עקב הצו", ומכאן שנזקים אלה יכולים להתרחש ולהתגבש רק מיום שניתן צו המניעה ולא קודם לכן, משום שהצו הוא הסיבה להתהוותם. ככלל לא נגרמים לצד נזקים מעצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני אלא מהצו עצמו אם הוא ניתן. ככלל גם נראה לי כי לא יהיה זה נכון לחייב מבקש בנזקי הצד האחר רק בשל עצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני, מבלי שניתן צו, ובעניינינו, אף לא ניתן בבקשה הראשונה צו מניעה ארעי, עד לדיון. לעניין היות הנזקים נזקים שנגרמו עקב הצו וכתוצאה ממנו ראה את דברי כב' השופט שמגר בע"א 732/80 מיכאל ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב, פ"ד לח (2) 645, בעמ' 653שם: "בהעניקו סעד זמני מגביל בית המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו... ערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המהיר אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני" (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). ראה גם את דבריו בעמ' 662שם: "... תופקד התחייבות של האדם, שביקש את הצו, לפיה יפצה את מי שניתן לגביו הצו על כל נזק שייגרם לו עקב מתן צו המניעה..." (ההדגשה שלי ר.פ.א.). בנוסף ראה את דברי כב' השופט סלוצקי בע"א (חי') 26/62 ורה לוי כרמלי נ' שלמה פרידמן, פ"מ ל"א 251, בעמ' 256שם: "לחיובו של התובע בהטבת הנזק מספיק אם יוכח שהנזק נגרם לנתבע כתוצאה מצו המניעה ושהצו הזה בוטל" ( ההדגשה שלי - ר.פ.א). גם הערובה שעל מבקש הצו להפקיד, לשם הבטחת פיצויו של הצד אשר כנגדו ניתן צו המניעה, במקרה שהצו יבוטל וייגרמו לאותו צד נזקים, עומדת בתוקפה רק בקשר לנזקים שנגרמו בתקופת קיומו של צו המניעה. ראה לעניין זה את דברי כב' השופט שמגר בע"א 732/80 דלעיל, בעמ' 663שם: "תוקפה של הערבות יחפוף את משך תוקפו של צו המניעה או של צו הביניים האחר, ובמקרה שהצו יבוטל, כולו או מקצתו, גם את משך הזמן שיידרש עד להכרעה השיפוטית למימוש ההתחייבות הנ"ל, הכל לפי המועד המאוחר יותר". במקרה דנן, כאמור, נמכרה דירה 3לרונאל כשבעה חודשים לפני שניתן צו המניעה, ולכן אין התובעת יכולה להיבנות מהעסקה עם רונאל על מנת לטעון ולהוכיח נזקים שנגרמו בתקופה בה עמד צו המניעה בתוקפו. נזקים שנגרמו לתובעת עקב אי הבשלת העסקה עם רונאל לגבי דירת הגן, אם נגרמו, אינם נזקים הנובעים ממתן צו המניעה, כיון שאירעו זמן רב לפני מתן צו המניעה, ועל כן אין הוא יכול להוות סיבה להתהוותם. כאמור הגעתי לכלל מסקנה שגם לא הוכח כי הבקשה הראשונה למתן צו מניעה, שלא נענתה, היא זו שגרמה לביטול העסקה עם רונאל. התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי היה קונה פוטנציאלי אחר לדירת הגן בתקופת קיומו של צו המניעה, שקיום הצו מנע ממנה למכור לו את דירת הגן. כאמור, התובעת אף לא הביאה כל חוות דעת לגבי הנזק שנגרם לה מחוסר יכולתה למכור את דירת הגן בתקופה בה עמד צו המניעה בתוקפו. ה. התובעת הגישה, כנספח ו' לתצהיר עדותה הראשית, מסמך רישום פרטי בקשה לרכישת דירה (מסוג המסמך בחתימת רונאל בקשר לדירת הגן), של רוכשים פוטנציאלים לדירת הגן בשם שיף סמדר ואיל. במסמך נאמר כי מחיר דירת הגן הוא 000,590$ כולל מע"מ, ועליו מבקשת התובעת להסתמך בטענתה כי נגרם לה הפסד כספי בסך של 000,77$, שהוא ההפרש בין המחיר שסוכם לטענתה עם רונאל לבין המחיר הנ"ל, בו נמכרה בסופו של דבר דירת הגן. הגעתי למסקנה כי אין במסמך זה כדי להוות ראיה לנזק הנטען. מעבר לכך שכאמור לא הוכח כי רונאל לא רכשה את דירת הגן בשל הבקשה למתן צו מניעה, הרי שכפי שציינתי לגבי הבקשה שחתמה רונאל בקשר לדירת הגן, מסמך זה הוא רק מסמך פנימי של התובעת, ונכתב בו מפורשות שאין בו כדי ליצור מצידה חיוב למכור את דירת הגן לרוכשים ששמותיהם מצוינים במסמך, ורק חוזה חתום ע"י מורשי התובעת יש בו כדי ליצור התחייבות מצידה. על כן, אין במסמך זה כדי להעיד על כך, שדירת הגן אכן נמכרה לרוכשים ששמותיהם רשומים במסמך. ייתכן, כפי שקרה במקרה של רונאל, שגם עסקה זו לא התממשה בסופו של דבר. במקרה כזה בו לא נמכרה דירת הגן במחיר הנקוב במסמך, לא ניתן גם להסתמך על הפרש המחירים בין שני המסמכים. לו אכן נמכרה דירת הגן לשיף, כטענת התובעת, מה היה פשוט יותר מהגשת החוזה שנחתם עימם, שכאמור במסמך, רק הוא הופך את העסקה למחייבת? דווקא עצם העובדה שחוזה מכר עם שיף לא הוגש, למרות שאם חוזה כזה קיים אין קושי בהגשתו לבית המשפט, והדבר אף מתבקש, אני למדה כי ככל הנראה לא קיים חוזה מכר חתום כזה. אם אכן אין חוזה מכר כאמור - אין לומר כי דירת הגן נמכרה לשיף, ויש לדחות את טענת התובעת לגבי שיעור ההפסד הכספי הנובע מהפרש המחירים. בהתחשב בעובדה כי התובעת כבר טענה בעבר, בהסתמך על מסמך כזה שנחתם, בפני כב' השופט וינוגרד, כי דירת הגן נמכרה, ובשל כך לא ניתן בתחילה לגביה צו מניעה, וטענה זו התבררה מאוחר יותר כלא נכונה, יש בכך כדי להטיל ספק בטענה זו של התובעת כעת, במיוחד משלא הוכחה כראוי. יש לציין, כי כדי להוכיח שדירה נמכרה יש להראות כי נחתם חוזה מכר, ואין די בהגשת מסמכים בלתי מחייבים, שהתובעת יכולה למלא בהם פרטים מבלי שתיווצר התחייבות כלשהי שלה לגבי מכירת הדירה הרשומה במסמכים, וכאשר היא או הרוכשים יכולים שלא להוציא את עסקת המכר לפועל בסופו של דבר, כפי שקרה במקרה של רונאל. בשני המקרים נחתם מסמך מאותו סוג, וכפי שראינו במקרה של רונאל, העסקה לא התממשה בסופו של דבר, ואף לא דווח עליה למס שבח מקרקעין. לבסוף, כיון שלא נחתמה בסופו של דבר העסקה עם רונאל, ובהיות המסמך שנחתם עימה בלתי מחייב גם הוא, אין וודאות מספקת כי המחיר הנקוב בו היה המחיר הסופי של העסקה. לאור כל זאת, אין אני מקבלת את טענתה של התובעת לגבי הנזק הנובע מהפרש המחירים. יתרה מזו, גם לו הייתי מקבלת את טענת התובעת, וקובעת כי דירת הגן אכן נמכרה בסופו של דבר בעבור סכום של 000,590$, לא היה בכך כדי להועיל לתובעת במקרה זה. זאת משום שההסכם עם הרוכשים המאוחרים, אם נחתם, נחתם רק לאחר שהוגשה תובענה זו, וגם התובעת עצמה מציינת בכתב התביעה כי דירת הגן עדיין לא נמכרה נכון ליום הגשת התביעה, וכי קיים קושי למצוא לה קונה. על כן, חוזה מכר לגבי דירת הגן, אם נחתם, הוא עובדה שנוצרה לאחר הגשת התביעה, ושכתב התביעה אינו מסתמך ואינו יכול להסתמך עליה. העילה לתביעת פיצוי, שיכולה היתה לנבוע מהפרש המחירים הנטען, נולדה, אם נולדה, רק עם חתימת חוזה המכר ורק לאחר הגשת כתב התביעה. הנזק, ככל שהיה, הוא נזק שהתגבש רק לאחר שהוגשה התביעה, ולכן התובעת אינה יכולה לתבוע פיצוי בגינו במסגרת תביעה זו. ראה לעניין זה את דברי כב' השופט חלימה בע"א 375/84 דורה עדן בשם עזבון המנוח אלברט עדן ז"ל נ' מוחמד שייך שחאדה אל פאגורי, פ"ד מב (4) 226, בעמ' 237: "ואכן מקובל על כולנו הכלל הדיוני, האומר: לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך... גם מסגרת הסעד אשר בית המשפט רשאי לתתו נקבעה בכתב התביעה, ומעבר לזה לא יפסוק בית-משפט". ראה גם את דבריו של ד"ר יואל זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 162: "לניסוח הסעד אשר התובע עותר אל בית המשפט נודעת חשיבות רבה, שכן בדרך-כלל לא יפסוק בית המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי לקבל יותר. כך, למשל, אם תבע התובע סכום פלוני בראש נזיקין פלוני והוכיח, כי נזקו בראש נזיקין זה היה גדול יותר, אף על פי כן, לא יוכל השופט לפסוק לו יותר מאשר ביקש". בעניינינו מדובר בעילה חדשה שגיבשה, עפ"י הטענה, נזק חדש - החוזה החדש, אם קיים, שיצר את הפרש המחירים האמור. גם אם נאמר כי בכתב התביעה נטען כי נגרם נזק כתוצאה מירידת מחירי הדירות, הרי שהתובעת באה להוכיח את שיעורו ע"י נסיבות ועובדות שלא היו קיימות בעת הגשת כתב התביעה, ולפיכך גם אם היה הנזק מוכח, לא ניתן לפצות בגינו במסגרת תביעה זו. כמו כן ראה את דברי ד"ר אליהו וינוגרד בספרו "תקנות סדרי הדין", מהדורה שלישית, כרך ראשון, בעמ' 437: "אין בית המשפט רשאי לסמוך את פסק הדין על עובדות שלא נטענו על-ידי התובע עצמו או שלא שימשו עילה במשפט. אין בית המשפט רשאי לגלות את העילה ביוזמת עצמו מתוך חומר הדיון, ולהסתמך עליה. אין צד רשאי לזכות בדין על יסוד טענה שבעובדה, שאינה מובאת בכתב טענותיו... אי אפשר להוציא פסק דין על סמך עובדה מסוימת, אשר נתהוותה רק אחרי הגשת התביעה". ראה גם את דבריו בעמ' 440שם: "ההלכה לפיה לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללא, את הסכמתו לכך, מתייחסת להבאת העובדות על-ידי התובע, שהן אלה המגבשות את עילת התביעה ולפיכך, הן הצריכות תיאור מפורט בכתב התביעה". ו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעתה של התובעת גם בקשר לנזקים הנובעים מאי מכירת דירת הגן. .9בכתב התביעה ציינה התובעת, כאמור, נזק של "אי יכולת למכור את הדירה כעת - נזק נוסף". ראשית, התובעת טוענת כי דירת הגן כבר נמכרה, ואם טענה זו נכונה, הרי שעילה זו אינה קיימת עוד. שנית, נזק זה לא פורט כנדרש בכתב התביעה, אלא נאמר בצורה סתמית - "נזק נוסף". שלישית, נזק כזה ושיעורו לא הוכחו, ולא הוגשה חוות דעת מומחה בנושא. על כן נדחית התביעה גם בראש נזק זה. .10לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 000, 75ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.מבחן הסעד המבוקש