הרקע העובדתי 1. מדובר בעירעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 21.3.01, אשר קבעה למערער 19% נכות בגין אוטם שריר הלב מיום 19.2.98 אשר הוכר כ"תאונת עבודה". הועדה קבעה, כי למערער 40% נכות אולם ניכתה בגין "מצב קודם" 25% נכות על פי סעיף 9 (2) (א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן : "התקנות"). הפעילה תקנה 15 עד ל- 19% נכות. 2. הועדה הנ"ל דנה בערעור המערער לאחר שעניינו הוחזר לועדה על פי פסק דין של בית דין זה מיום 26.12.00 (בתיק בל 001867/00 בפני כבוד השופט א. סופר) בו נקבע : "...ברור כי למערער היסטוריה רפואית אשר הועדה סברה שיש בה כדי להוות מצב קודם, אולם יש לתמוה על כך, כי הועדה בחרה להתאים סעיף העוסק במחלות לב למצבו של המערער מיום 19.9.96 מבלי להסביר כיצד משתלב סכום המחלה בפריט הרשום בתקנות. מבחינה זו נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה המצדיקה התערבות בית הדין...". עניינו של המערער הוחזר כאמור לועדה עם הוראות לפיו הוכחת מצב קודם שיש לנכות מהנכות הכוללת מותנה בקביעת שעור נכות בגין "מצב קודם" רק על פי סעיף מסעיפי הלקויים שפורטו בתקנות, כאשר קביעת נכות תיקבע רק לאור נתונים מוכחים (דב"ע נג/ 46-01 יצחק מרגוליס נ. המוסד פד"ע כו' 364; דב"ע שנ/5-01 המוסד נ. ברוך אליעזר פד"ע כא' 470).     פסק הדין הנ"ל ניתן במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים קודמת מיום 18.4.00, בו נוכו 28% נכות בגין "מצב קודם" על פי סעיף מותאם 9 (1) (ג) (2) ל"תקנות" הקובע, כי מי שעבר אוטם שריר הלב זכאי ל- 25% נכות אם הוא מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד. ועדה זו ניכתה 28% בגין מצב קודם בהסתמכה על דו"ח סיכום מחלה מיום 29.9.96 מבית החולים "סורוקה" ותוצאות בדיקות צנטור שנערך למערער יומיים לאחר שלקה באוטם ב- 19.2.98. ואמנם, הועדה הרפואית לעררים, נשוא הערעור, קבעה בהחלטתה, כי סעיף הלקוי בגינו נוכה "מצב קודם" על ידי הועדה הקודמת מיום 18.4.00 שגוי, וניכתה 25% בגין "מצב קודם" על פי סעיף מותאם 9 (2) (א) ל"תקנות", הקובע כי מי שסובל מהתקפים נדירים של תעוקת לב המופיעים במאמץ מיוחד יש לו נכות בשעור 25%. הועדה הנוכחית נמקה החלטתה לאור נתוני הצנטור מיום 20.2.98 וסיכום המחלה מיום 2.10.96, תוך צטוט מסיכום המחלה בו נקבע, כי למערער הפרעה בהולכה החשמלית בלב, גורמי סכון של יתר לחץ דם, סכרת, עישון, הפרעות בשומני הדם שבגינם קיבל טיפול. מדובר באשפוז מיום 29.9.96 - 2.10.96. בצנטור מ- 1998 שנערך לאחר שהמערער לקה באוטם אובחנה מחלת לב כלילית מפושטת עם הצרויות משמעותיות. אין ספק, קובעת הועדה, כי אם היה נערך הצנטור לפני האוטם, היו מוצאים אותם ממצאים שנמצאו בצנטור יומיים לאחר האוטם. וזו התשובה המדויקת לאמור בסעיף 20 לפסק הדין של כבוד השופט סופר. והוסיפה: "יתרה מזו בחולה סכרת ובמיוחד בחולים כאלו שכיח כי הם סובלים מ"אוטם שקט", כלומר הם סובלים גם מתסמונת תעוקתית וגם מאוטם מבלי להרגיש בכך. מסיבות אלה הועדה מצאה לנכון לנכות "מצב קודם" ". (עמ' 3 לפרוטוקול הועדה).   3. המערער טוען בכתב הערעור ובסיכום טענותיו :   א. ההפחתה בגין מצב קודם נעשתה בנגוד לדין ולפסיקה שפורטה לעיל, שכן אמנם נקבע, כי למערער "מצב קודם" בשל גורמי סיכון של יתר לחץ דם, סכרת, עישון, והפרעה בשומנים, אך אין גורמי סיכון אלה, המצויים בד"כ אצל אנשים מבוגרים ניתנים לנכוי בגין "מצב קודם" לאור הוראת סעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק").   ב. לא אובחן במערער בעבר בתקף או ארוע לבבי קודם ולא היתה כל הגבלה בעבודתו הפיזיות עד שעבר האוטם ב- 1998.   ג. לא הוכחו הנתונים הרפואיים במערער שפורטו בסעיף 9 (2) (א) לתקנות, בגינן נוכו 25% נכות בגין "מצב קודם", שכן המערער מעולם לא סבל מתעוקת לב לפני הארוע הלבבי מיום 19.2.98 ולא סבל מהתקפים נדירים של תעוקת לב, כמו גם מארועים שכיחים. העובדה שב- 2.10.96 נמצא ממצא חד פעמי של "הפרעה בהולכה חשמלית בלבד" איננה סיבה להפחתה בשל תעוקת לב.   ד. הועדה עשתה כל שביכולתה כדי לחפש נימוק מתאים להחלטתה הקודמת להפחתת אחוזי נכות בגין "מצב קודם".   ה. שום נתונים מוכחים על תסמונת תעוקתית לא הובאו בפני הועדה, ומנוסח החלטת חברי הועדה עולה, כי יתכן שגם המערער עבר תסמונת תעוקתית וגם אוטם מבלי להרגיש, תוך הקש ממצב של אנשים הסובלים מאותה תסמונת. מדובר בהשערה, אך על הועדה היה לפסוק לאור הנתונים האישיים של המערער.   ו. הועדה פעלה בניגוד לכללי הדרך הטבעי, תוך התנהגות תוקפנית כלפי ב"כ המערער שהופיעה בפני הועדה, הפרה את חובת זכות השימוע, שקלה שקולים זרים, פעלה בדרך נפסדת ובחוסר תום לב, כאשר הבהירה, לטענת המערער, כי חברי הועדה הם אלה שמחליטים ולא בית הדין וכי אין בכוונתה לסטות מהחלטתה הקודמת בעניינו של המערער. לטענת המערער הדיון התקיים למראית עיין בלבד, תוך נסיון להצדיק החלטתה הקודמת ודי בכך כדי לבטל ההחלטה.   ז. בנסיבות המקרה הנדון מדובר בטעות גלויה על פני החלטתה של הועדה, תקון שאינו מחייב ידע רפואי ובית הדין מוסמך לתקן הטעות, היינו לבטל ההחלטה בדבר נכוי בגין "מצב קודם" ולקבוע למערער שעור דרגת נכותו טרם הנכוי, כפי שקבעו כל הועדות הרפואיות, היינו 40% לרבות הפעלת תקנה 15, ובסך הכל לקבוע, כי המערער נכה בשיעור 60% נכות.   ח. לחילופין, יש להורות על החזרת עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר וליתן הוראות מתאימות בקשר לאי הפחתת מצב קודם לאור הטענות שפורטו בערעור.     4. המשיב טוען, כי הועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין על פי ההלכות שפורטו בפסיקה. לא הופרו כללי הצדק הטבעי ומדובר בטענות שהועלו כבר בעבר ולמען הסרת הספק, הסכים המשיב בעבר להשיב ענינו של המערער לועדה. אין מחלוקת גם לאור האמור בפסק דינו של כבוד השופט א. סופר, כי למערער מצב קודם (ס' 12, 13 ו- 14 לפסק הדין), ולדעת המשיב הפריט שיושם הנו הפריט הנכון והמתאים לאור נמוקי הועדה המבוססים על מסמכים רפואיים. מסמכותה של הועדה לקבוע אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה (ס' 118 ל"חוק"). מדובר בהחלטה רפואית שלא ניתנת לערעור. באין פריט ההולם את הפגימה הקודמת תנהג הועדה לפי המבחנים הנהוגים לקביעת דרגת נכות מותאמת (דב"ע לא/ 0-33 קלוג נ. המל"ל פד"ע כ' 320; דיון מח/7-01 דניאל שכנאי נ. מל"ל פד"ע כ' 188). על פי הפסיקה ידוע, כי קיים קשר בין המחלות שאובחנו במערער לבין האוטם והקשר בין המחלות הנ"ל היא שאלה רפואית ובית הדין לא יתערב בה. (נא/133-99 דניאל פצ'י נ. המל"ל, פד"ע כב עמ' 532). לפיו לא חלה טעות משפטית בהחלטת הועדה ומן הדין לדחות הערעור.   5. לאחר עיון בטענות הצדדים ובנספחים לכתב הערעור, לרבות סיכום טענות הצדדים להלן החלטתי :   א. על פי הפסיקה, משהוחזר עניינו של מבוטח לועדה עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין. (דיון נא/ 01-29 מנחם פרנקל נ. המל"ל פד"ע כד' עמ' 161).   ב. מתוך עיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי הועדה שמעה את דברי ב"כ המערער. אין להסיק מפרוטוקול הועדה, כי לא ניתנה למערער זכות השימוע או נמנע מאת המערער המצאת מסמכים רפואיים כפי שפורט בפסק הדין של כבוד השופט א. סופר. בנסיבות אלה לא מצאתי כל מקום להעתר לערעור בשל העובדה, כי לא ניתנה למערערת זכות שימוע או כי לא קוימו תנאי הצדק הטבעי מחמת שיקולים זרים שנתגלו בהחלטת הועדה. אמנם אין מחלוקת, כי מעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי קיימת "אי שביעות רצון" מתוכנו של פסק הדין של כבוד השופט סופר ומההוראות שניתנו לועדה. אולם, אין בתוכן הפרוטוקול כדי להקיש על זילות במילוי החלטת כבוד השופט סופר.   ג. כאמור, אין מחלוקת, כי בפסק הדין של כבוד השופט סופר נקבע, כי למערער היסטוריה רפואית ועניינו הוחזר לועדה על מנת לקבוע את סעיף הליקוי המתאים, אם קיים שכזה בגין מצבו הקודם.   ד. הנמקת הועדה נשוא הערעור צריך שתהה כזו שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא שגם בית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק, שכן רק החלטה מנומקת מאפשרת לרשות השיפוטית למלא תפקיד הכח השיפוטי שהוטל עליה. מן הראוי שהחלטת הועדה תהיה ברורה לכל, ללא כל צורך בפרשנות או בהסקת מסקנות. (ערעור ביטוח לאומי 10082/97 שלמה שיה נ. המל"ל פד"ע לד 188; דב"ע שמ/ 1694-01 יוסף מלמד נ. המוסד פד"ע יג 327).   ה. מהחלטת הועדה עולה כי ניכתה 25% נכות בשל "התקפים נדירים של תעוקת הלב המופיעים רק במאמץ מיוחד". במסקנתה קבעה, כי חולים, מסוגו של המערער שכיח כי הם סובלים מ"אוטם שקט", כלומר הם סובלים גם מתסמונת תעוקתית וגם מאוטם בלי להרגיש בכך. מסקנה זו אין בה כדי להוות ראיה רפואית מוכחת כדי להקיש, כי גם המערער שבפנינו סבל באיזשהו שלב מהתקף של תעוקת לב המופיע רק במאמץ מיוחד. שהרי, בית הדין אינו בעל השכלה או כשירויות בתחום הרפואה, כאשר מתבקש להקיש מסקנות משפטיות מממצאים רפואיים ולפיכך שוקל בית הדין האם על פי החלטת הועדה, לאור המסמכים הרפואיים שהיו בפניה, עולה כי המערער הספציפי סבל בעבר מהתקפים נדירים של תעוקת לב, אם לוא. אין לקבוע "מצב קודם" על סמך סבירות או השערה, אלא על "נתונים מוכחים", כפי שנפסק פעמים רבות על ידי בית הדין לעבודה.   ו. נשאלת השאלה האם לאור המסמכים הרפואיים שהיו בפני הועדה ניתן להסיק, כי המערער סבל מתעוקת לב ומה הבסיס הרפואי לקביעת הועדה במקרה הנוכחי. ב"כ המשיב טוען, כי מסמכותה של הועדה לקבוע סעיף מותאם ואין להתערב בהחלטתה הרפואית. אך גם במקרה זה על הועדה לפרט האם מדובר בסעיף מותאם, אם לוא. האם למשל הקביעה היא בצינטור נתגלה כי יש הפרעה בהולכה חשמלית בלב, הינה בבחינת ראיה על "תעוקת לב" ? ז. מעיון בהחלטת הועדה עולה, כי לדעתה גורמי הסיכון שאובחנו בצינטור שנערך לפני האוטם היו נמצאים גם לאחר האוטם ובכך קבעה, כי השיבה לסעיף 20 בפסק הדין של כבוד השופט סופר, אולם סעיף הליקוי שיישמה במקרה הנדון אין עניינו, ולו על פניו, קביעת אחוזי נכות בגין מחלה כלילית מפושטת עם הצרויות משמעותיות, אלא קביעה פוזטיבית של התקפים נדירים של תעוקת הלב. יכול וממצאים אלה מעידים על הקביעה הפוזיטיבית הנ"ל, אולם לא ניתן להסיק כך מפרוטוקול הועדה אשר עולה, כי יישמה את סעיף הליקוי הנ"ל מתוך הקש או השערה או סבירות ולא מתוך הממצאים הרפואיים שהיו בפניה באשר למצבו של המערער.   ח. בית הדין מצא במקרה הנדון להקפיד הקפדה יתרה עם חברי הועדה על מנת שניתן יהיה להעביר ביקורת שיפוטית על החלטתה, שכן הועדה נשוא הערעור קבעה בהחלטתה, כי בהחלטתה הקודמת יישמה סעיף ליקוי שגוי.   ט. למען הסר ספקות מתקבל הערעור ועניינו של המערער מוחזר לועדה בהרכבה הזהה על מנת שתנמק מה הוא הבסיס הרפואי המוכח למסקנה רפואית בגינן יישמה את סעיף 9 (2) (א) ל"תקנות". הועדה תנמק החלטתה.   י. לא מצאתי כל מקום להשיב עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר, גם אם מוחזר עניינו של המערער פעם נוספת, שכן לא הוכח בפני משוא פנים של חברי הועדה כלפי המערער.   יא. בנסיבות אלה אין מקום להסיק, כי מדובר בטעות גלוייה בהחלטת הועדה, אשר אינה מצריכה ידע רפואי ואשר מסמכותו של בית הדין לתקנה. כמו כן, לא מצאתי כל בסיס לעתירתו החילופית של המערער, לפיו בית הדין יבטל החלטת הועדה, יחזיר הענין לועדה רפואית לעררים בהרכב אחר ויתן הוראות מתאימות בקשר לאי הפחתת (ההדגשה לא במקור - י.ה.) "מצב קודם" לאור הטענות המפורטות לעיל. יצויין, כי סעד זה אינו ראוי להינתן גם אם היה בית הדין היה מחליט להשיב עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר.   6. לפיכך הערעור מתקבל בחלקו. עניינו של המערער יוחזר לועדה בהרכבה הזהה על מנת שהועדה תנמק מה הוא הבסיס הרפואי המוכח למסקנה רפואית בגינן יישמה את סעיף 9 (2) (א) ל"תקנות", בשים לב לעובדה, כי מתוך עיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי מסקנתה זו הינה פועל יוצא מהקש בין מצבם של חולי סכרת וחולים מסוגו של המערער בדרך כלל, לבין מצבו הרפואי של המערער. על פי הפסיקה ניכוי בגין "מצב קודם" צריך ששהיה רק לאור "נתונים מוכחים". הועדה תנמק החלטתה.   7. המשיב ישלם למערער הוצאות בשיעור 2,000 ₪ + מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד לתשלום המלא בפועל.   8. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.  טבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםמצב קודםסוכרת