אחריות העירייה לפיקוח על מפגעים

אחריות העירייה לפיקוח על מפגעים
1. ביום 29.6.92, בשעות אחר הצהרים, במזג אוויר חם, טייל מר אבו-גוש (להלן: "התובע") עם ארבע בנותיו בגן העצמאות בירושלים (להלן: "הגן"). הוא יצא מביתו בשכונת עזריה בשעה 14: 30, והחל את מסלול הטיול שלו בשער שכם, משם פנה לכיוון רח' יפו, בואכה רח' קינג ג'ורג', עד הגיעו לגן.
ההגעה לגן היוותה למעשה את סיום מסלול הטיול המשפחתי של משפחת אבו-גוש, והם קיוו לנוח בו קמעה.

2. לגרסת התובע, כ10- דקות לאחר הגיעם לגן, בסביבות השעה 16: 00, התקרבו הוא ובנותיו לעבר קבוצת מדרגות. עם פסיעתו על אחת המדרגות, עת בנותיו פוסעות לצדו, שעה ששתי הבנות המבוגרות, אינאס בת 14 ומיאס בת 13, אוחזות בידי שתי הבנות הצעירות, סברין ולמיה, נשברה מדרגה עליה דרך ברגלו. כתוצאה מכך החליק התובע ונפל על רצפת הגן, נפגע בברכו הימנית, עד כי קם הצורך בפינויו לביה"ח "הדסה" עין-כרם באמצעות אמבולנס.

3. לביהמ"ש הוגש תצלום המדרגות, שבוצע ביום 18.9.92 ע"י מכר של התובע (פרוט' מיום 6.7.00, עמ' 14), דהיינו, כחודשיים וחצי (!) לאחר קרות התאונה. עיון בתצלום חושף גרם מדרגות הבנויות מאבן ירושלמית בלתי מלוטשת, אשר כל אחת מן המדרגות נראית מורכבת משילוב של מספר אבנים טבעיות המחוברות ביניהן, כאשר אחת מן המדרגות חסרה. תצלום זה צורף לתצהיר התובע והוגש בהסכמה לבית המשפט, על-אף שלא ניתן היה לחקור את הצלם שצילמו באשר לנסיבות צילום המדרגות.

4. לקבלת ייעוץ משפטי פנה התובע רק עם היוודע לו, כי הנתבעת הנה האחראית לשלמות הגנים הנמצאים בשטחה. לטענת התובע, הוא לא פנה אל הנתבעת בהודעה או בתלונה על מצב המדרגות בסמוך לאחר התאונה, למרות שלדבריו הן בהחלט היוו סכנה להולכי-רגל, מאחר וסבר לתומו כי עובדי הנתבעת הם האחראים על הטיפול במפגעים.

5. התובע ושתי בנותיו, אינאס ומיאס, העידו במהלך המשפט. שלושתם עמדו בתוקף על-כך, כי דרכם לא הייתה זרועה במכשולים כלשהם, וכי הם פסעו במסלול הרגיל המיועד להולכי הרגל בגן, עד הגיעם למדרגות האמורות.

6. מנגד לכך, מטעם הנתבעת העיד מר יוסף חכם, הממונה על הגנים בעיריית ירושלים, ועדותו שפכה מעט אור על הליכי הפיקוח והאחזקה של הגנים הציבוריים בירושלים. לדבריו, למחלקת הגנים בעיריית ירושלים נודע לראשונה שקיים פגם במדרגות הגן, רק לאחר קבלת מכתבו של ב"כ התובע מיום 27.10.92, דהיינו, כארבעה חודשים (!) לאחר קרות התאונה. בתגובה למכתבו של ב"כ התובע, הורה מר חכם למפקח האזורי לבדוק את תקינות המדרגות. משהסתבר לו כי אחת המדרגות הייתה פגומה, הוא הורה מייד על תיקונה, ולאחר שזו תוקנה נשלח מכתב בהתאם לב"כ התובע (נ2/). מר חכם לא בדק בעצמו את המפגע, אלא הסתפק במתן הודעה למפקח על המפגע ובקבלת תשובת המפקח בנושא זה, לפיה המפגע תוקן (עמ' 16 לפרוט' מיום 26.10.00). מר חכם ציין, כי הוא עצמו אינו זוכר באופן ספציפי את המדרגה הנדונה וגם אין לו כל אפשרות לוודא זאת. לסברתו, יש בנמצא, במקום כלשהו בעירייה, צילומים המעידים כי המדרגה תוקנה, אך הוא לא ידע לומר אם קיים בעירייה תיעוד כלשהו בדבר תלונות דומות שהופנו אליהם. הוא אף לא ידע לומר מה עלה בגורל התלונות שנאספו בתקופה האמורה, מאחר והעירייה עברה באותה תקופה למשכנה החדש ב"כיכר ספרא".

7. מעדותו של עד נוסף, מר דוד לוי, אשר שימש כמפקח האזורי בתקופה האמורה (1992), מצטיירת התמונה הבאה: תחת פיקוחו עבדו 10 עובדים, שאמורים היו להשגיח על 40 גנים בעיר. לדברי מר לוי, מסלול הליכתו אל נקודת מפגש הפועלים בגן עבר במסלול בו ממוקמות אותן המדרגות הרלוונטיות. פעמיים ביום הוא נהג לעבור במסלול זה, ומעולם לא שם לב למפגע האמור. גן העצמאות, אף מעבר להיותו גן מרכזי בעיר, רחב היקף, אשר בו כרי דשא נרחבים ומתקני משחקים, היווה באותה תקופה את מקום המפגש של כל הפועלים המצויים תחת פיקוחו (עמ' 30 לפרוט'). לא-זו-אף-זו, לדבריו, הוא נהג לסייר בעצמו בגן מידי יום, במטרה לבדוק שהוא מתנהל באופן תקין.

8. סמכויות העירייה נגזרות מפקודת העיריות (נוסח חדש) סעיף 249 לפקודת העיריות קובע כלהלן:

"סמכויותיה עירייה הן:
...
(8) לספק, להתקין, להתוות, לתכנן, לשפר, לקיים, להסדיר גנים וגינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים לשימוש הציבור, ולפקח עליהם, ולהשתתף בהוצאות קיומם של מקומות כאמור שהתקינם אדם לשימוש הציבור".


בענייננו עולה, כי הנתבעת הפעילה את סמכויותיה החוקיות הקבועות בפקודה, והייתה אחראית לתפעולו של הגן, ומכאן שאף הייתה לה חובת זהירות כלפי אלה שהשתמשו בו. כך גם עולה מעדותו האמורה של מר לוי בנוגע לחובותיהם של פועלי העירייה המוצבים בגנים השונים (עמ' 30 לפרוט' מיום 26.10.00).

בע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה (פ"ד ל(1) 141), נקבע בהקשר זה כלהלן:

"הגנים מוקמים למען הציבור ותוך ציפייתה של הרשות לכך שהאזרחים יבקרו בגנים ויתהלכו בהם להנאתם. פתיחתם של הגנים לקהל היא אחד מן הביטויים למשימתה של הרשות המקומית לדאוג לרווחתם של תושבי המקום ושל המבקרים בו; ... מעמדה ומשימתה המתוארים של הרשות והזיקה בין פעלה המתואר של הרשות לבין האזרחים אשר בביקורם במקום עניינה, ואשר את אפשרות הפגיעה בהם היא צריכה לראות מראש - הם שיוצרים את יחסי החובה ועמה את האחריות לניהול הגנים והפיקוח עליהם בזהירות, כמידתה של רשות סבירה, נבונה וכשירה".

(שם, עמ' 157)


בפרשת "גרובנר" הנ"ל, לא חלק בית המשפט העליון על מסקנותיו של בימ"ש קמא בדבר אחריות העירייה כתוצאה מפגמים הנובעים מפעילותה, עת קבע לאמור:

"לו היה פגם במקרקעין עצמם שהועמדו לרשות הציבור, כגון לו היו בגן בורות או מכשולים, הרי היתה העיריה אחראית כלפי איש מן הציבור שנפגע על-ידי כך...".

(שם, עמ' 147)

יודגש, כי בפרשה הנ"ל הרחיב ביהמ"ש את אחריות העירייה אף לפיקוח על מפגעים הנובעים מן המשתמשים בגן, ולאו דווקא כתוצאה מפעילותה הבלעדית של העירייה.

9. האם התרשלה הנתבעת במקרה דנן בפיקוח על מדרגות הגן?

סע' 35 ו36- לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובעים לאמור:

"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

על ניתוח סעיפים אלה עמד כב' השופט ברק (כתארו דאז), בע"א 500/82 ישעיהו עציוני נ' עזקר בע"מ , פ"ד מ(2) 733:

"ההיבט הראשון בוחן את השאלה הכללית אם סוג מזיקים, אליו משתייכת המשיבה, חב חובת זהירות לסוג הניזוקים, אליו משתייך המערער, למניעת נזק מסוג הנזקים שנגרם לניזוק על ידי סוג של פעולה מסוג הפעולות אליו משתייכת פעולת המזיק (ראה ע"פ 186/80 פ"ד לה, 1, 769).
ההיבט השני בוחן את השאלה הספציפית, אם המשיבה חבה חובת זהירות למערער בנסיבות העניין שלפנינו.
שתי השאלות נבחנות על-פי אמת המידה הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). השאלה בשתיהן היא, האם "אדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל.
השוני בין שני ההיבטים הוא בשיקולי המדיניות המשפטית הנלקחים בחשבון. בהיבט המושגי השיקולים הם שיקולי "מקרו", הנוגעים למערכת החברתית כולה. בהיבט הקונקרטי, השיקולים הם שיקולי 'מיקרו' הנוגעים לנסיבות הקונקרטיות. כמובן, אם התשובה לשאלה העקרונית היא בשלילה (אין חובת זהירות מושגית), שוב אין צורך לבחון את השאלה הקונקרטית (האם קיימת חובת זהירות קונקרטית). לעומת זאת, אם התשובה על השאלה העקרונית היא בחיוב, עדיין יש מקום לבחון את השאלה הקונקרטית".

(שם, מע' 739)

10. מן העדויות שנשמעו לפנינו עולה, כי לכאורה נקטה הנתבעת באמצעים סבירים על-מנת לפקח על הנעשה בגן, ובכללם - צעדים פאסיביים ואקטיביים, לרבות העסקת עובדים קבועים במתחם הגן; מערך פיקוח, שעסק בין השאר גם בפעולות השגחה על תקינות נתיבי הולכי הרגל, כל זאת בהיותה מודעת לכמות האנשים הרבה העוברים מדי יום במקום; וכן, העמדת מענה עירוני לקבלת תלונות. על-אף כל אלה, עדיין מזדקרת לה השאלה, האם התרשלה הנתבעת במקרה דנן בהפעלת האמצעים האמורים.

מעדותו של מר חכם למדנו כאמור, כי על הגן היו מופקדים במהלך שעות היום שני עובדים, שעליהם היה ממונה מפקח, ובשעת הצורך היו נשלחים לשם גם עובדים נוספים כדי לתגבר את עובדי הגן. נוכחות עובדי הגן התמצתה בהגעתם לגן בשעה שמונה בבוקר, ובשהייתם במקום עד למועד סיום עבודתם בשעה 15: 30. על עובדים אלה היה אחראי מפקח אזורי, אשר פיקח באופן שוטף על עבודתם, ועליו היה אחראי מפקח רובע, שפיקח גם על מוקדים נוספים בהם עובדים פועלים. המפקח האזורי נהג להגיע לגן מידי יום, אם כי לעתים גם אירע שתכיפות ביקוריו בגן הייתה אחת ליומיים (עמ' 22 לפרוט' מיום 26.10.00). גם מר חכם נהג להגיע לביקור עבודה בגן, ועשה זאת בין פעם עד פעמיים בחודש.

פרט לדיווח הניתן ע"י העובדים באשר למפגעים בטיחותיים ותקלות בפעילות השוטפת של המחלקה, נהגה (ונוהגת) מחלקת הגנים בעירייה להיעזר גם בתושבי העיר הפונים אליה במגוון דרכים: באמצעות הטלפון, מכתבים, ופנייה למוקד העירוני. לדברי מר חכם, פרט למקרה דנן לא התקבלה כל תלונה בדבר מצב המדרגות בגן בתקופה האמורה, וכאמור, גם תלונת התובע הגיעה למחלקה רק כארבעה חודשים לאחר התאונה.

11. בתכתובת פנימית שנשלחה ע"י מר חכם אל מר איציק כהן, האחראי על הביטוחים בגזברות עיריית ירושלים (נ2/), מופיע המשפט הבא, הרלוונטי לענייננו:

"לאחר בדיקה שערכנו בגן העצמאות נראה כי אכן המדרגות בשטח הגן היו שבורות. מח' הגננות דאגה לתקן את המדרגות".


המסקנה העולה מכך הנה, כי במועד מסוים, הסמוך לכתיבת המכתב נ2/, נמצא פגם כלשהו במדרגה, אשר חייב את תיקונה. כאמור, פועלי הגן והמפקח האזורי לא הבחינו בפגם האמור ולא דאגו לתקנו ביוזמתם. נשוב ונציין, כי גם המפקח האזורי, מר לוי, העיד כי המדרגות הנ"ל מצויות במסלול הליכתו היומי, ומעולם לא הבחין בפגם כלשהו בהן, גם כאשר פסע ממש עליהן. עם זאת, מעיון בתמונה האמורה, אשר צולמה ע"י נציג מטעם התובע, עולה, כי פגם זה הנו בהחלט גלוי ובולט לעין. מכאן גם ניתן להסיק, כי עדותו של מר לוי, לפיה הוא לא הבחין במדרגה השבורה, אינה סבירה ואף מעוררת מעט תהיות, שכן אם הוא לא הצליח להבחין כי חסרה מדרגה (כפי המופיע בתצלום שצולם חודשיים וחצי לאחר התאונה), הרי שיש בעובדה זו, כשלעצמה, משום התרשלות בתפקודו. יתירה מזאת, אף אם נקבל את גרסתו של מר לוי, לפיה הוא עבר מידי יום על-פני המדרגה ומעולם לא שם לב לפגם, הרי שהמסקנה המתבקשת מכך הנה אחת משתיים: האחת - או שבתמונה שהוגשה לא מופיעות המדרגות הרלוונטיות בגן (אם כי מהתרשומת הפנימית שנשלחה ע"י מר חכם עולה כאמור, כי אכן היה פגם במדרגות); או לחילופין - שפגם זה נעשה באופן מכוון ע"י התובע, או על-ידי מי מטעמו, בסמוך לפני הצילום. דא-עקא, שגם אם הפגימה במדרגה נעשתה בזדון לצורך צילומה והבאתה כראייה במשפט, עדיין קיימת תקופת ביניים, למזער בת למעלה מחודש ימים - למן משלוח ההודעה (נ1/) לעירייה על-ידי ב"כ התובע בתאריך 15.10.92, ומשלוח מכתב תשובה ביום 27.10.92 בדבר קבלת מכתבו של ב"כ התובע, ועד למועד כתיבת התרשומת הפנימית (נ2/) בתאריך 23.11.92, בה צוין כי הפגם תוקן - במהלכה לא גילה מר לוי את הפגם. הכיצד ניתן אפוא להסביר, כי בתקופה כה ממושכת, בה היה ברור שקיים פגם כה בולט במדרגות, לא הצליח מר לוי לשים לב לקיומו?

12. אכן, הטלת אחריות על רשות ציבורית אינה דבר של מה בכך. בגדרה של הטלת אחריות כאמור נכללים שיקולים מגוונים, כגון: הרתעת יתר, שיבוש פעולות הרשות והעברת מוקד עשייתה לביהמ"ש, עומס יתר המוטל על בתי המשפט והצפתם בתביעות כנגד הרשות (לדיון נרחב בנושא ראו: י' גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור בישראל, משפט וממשל ב', 339, 352-355). בהקשר זה נציין עוד, כי גם הקצאת משאבים יתרה לפיקוח עלולה לפגום בפעילותה התקינה של הרשות. בע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מ"י, משרד החינוך והתרבות, (פ"ד מז(1) 802, 814), נקבע בהקשר זה כלהלן:

"צמד אינטרסים שני עניינו הקצאת משאבים. ככל שנוסיף ונקצה משאבים של כסף ושל כוח אדם, כך תגדל ותלך רמת הפיקוח וכן יקטן וילך מספר התאונות. מן העבר האחר, הקצאה גדולה של משאבים תבוא בהכרח על חשבון תחום אחר בחיים, למשל החינוך עצמו".


כפי שצוין לעיל, אין להטיל אחריות על העירייה כל אימת שמתגלה פגם בנכס הנמצא ברשותה ובאחריותה, ושהציבור נחשף לו. עמד על-כך בית המשפט העליון (בע"א 780/76 עזרא מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630), עת קבע, בהקשר דומה, כלהלן:

"האחריות הוטלה על בעל מקרקעין גם כשזה לא ידע בפועל על המצב המסוכן של הנכס, אם הוא יכול היה לגלות עובדה זו על-ידי שקידה סבירה".

(שם, עמ' 633)


המשפט המקובל נוקט אף הוא בגישה דומה לגבי תחזוקת מדרגות, ודורש ”Reasonably Practicable” כאמת מידה
(ראו: CHARLESWORTH & PERCY ON NEGLIGANCE , THE COMMON LAW LIBRARY No. 6, NINTH EDITION, SWEET & MAXWELL,. LONDON, 1997, 866-867)

יחד-עם-זאת, אין בשום פנים ואופן להתיר לרשות לצאת בלא כל חבות מצידה, כל אימת שהיא פועלת שלא כשורה.

13. להבדיל מהפרשה שהתבררה בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (פ"ד מג(3) 343), בגדרה הוטל נטל ההוכחה על שכמה של עיריית בני-ברק להוכיח כי לא התרשלה, וזאת בשל ידיעתה הבלעדית על מצב הביוב בעירייה ועל כך שהצפת הרחוב הייתה תופעה נפרצת במיוחד, הרי שבמקרה דנן, הנתבעת, עיריית ירושלים, לא ידעה על אותם ליקויים סמויים במצב המדרגות, ואף נקטה בצעדים שונים כדי לפקח ולתקן ליקויים אפשריים. בכך ניתן היה לסיים ולקבוע, כי הנתבעת אינה חבה באחריות. ואולם, עדותו האמורה של מר לוי מצביעה על כך, כי אין כל ספק שהעירייה התרשלה בדרך בה הפעילה את כוח האדם שהיה נתון לרשותה, ושתפקידו היה לדאוג לתקינותו של הגן ולתקינותן של המדרגות.

14. בהקשר אחרון זה ראוי לציין, כי הנתבעת אומנם לא שמרה על תיעוד כלשהו בדבר הליקויים השונים שאירעו, אם אירעו, אך מאידך, היא גם לא התרשלה (לכאורה) בכך שביערה את החומר עם מעברה למשכנה החדש, שכן על-פי הקבוע בחלק ג' (טור א')(15),(14) לתקנות הארכיונים [ביעור חומר ארכיוני ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות], תשמ"ו1986-, ניתן לבער יומן הודעות טלפוניות בדבר מפגעים בחלוף 6 חודשים מן ההודעה, ואילו דוחו"ת בענייני פיקוח ניתן לבער תוך תקופה הנעה בין שנה לשלוש שנים. לעיל ציינו, כי מר חכם, שעה שנשאל על-כך, לא זכר אם הנתבעת ניהלה רישום בדבר המפגעים השונים. להלן אצטט תשובתו לשאלות שנשאל בנדון:

"ש: מעבר להתכתבויות יש רישומים של תלונות?
ת: לא זכור לי.
ש: אתה לא יודע על נוהל ספר שבו נרשמו תלונות וטיפולים ?
ת: על הפגיעות האלו ?
ש: על הפגיעות האלו
ת: לא זכור לי, אני לא זוכר את זה".

(פרוט' מיום 26.10.00, עמ' 12)


יצוין, כי חוסר רישום יכול להוות, הוא עצמו, בבחינת נזק ראייתי, ועל-כן, לא ניתן לקבל את גרסתו של מר חכם בדבר היות תלונתו של התובע היחידה בתקופה דאז, שעה שלא הוכח לפנינו כי הונהגו אמצעי רישום מסודרים בדבר תלונות ו/או טיפולים הנוגעים למפגעים בגנים הציבוריים.

15. אין חולק, כי התובע נפגע כתוצאה מנפילה בעת שהותו בגן. בעדותו מיום 6.7.00 הוא טען, כי המדרגה הנדונה הייתה שלמה בסמוך לפני דריכתו עליה, ורק לאחר דריכתו עליה היא נעה ממקומה, ותזוזה זו היא אשר גרמה לאובדן שווי משקלו ולמעידתו. להלן השאלה והתשובה שנשאל בנדון:


"ש: ואתה מסתכל קדימה, אתה מסתכל על המדרגות
ואתה לא רואה שום בעיה במדרגות?
ת: אני לא ראיתי שום דבר מיוחד קדימה".

(פרוט' מיום 6.7.00 עמ' 10)


מגרסתו האמורה של התובע ניתן להסיק, כי הפגם במדרגה לא היה ידוע לאיש טרם דריכתו על המדרגות. פגם זה אף לא ניתן היה לגילוי בנקל, שכן המדרגות נחזו להיראות כשלמות ותקינות. ואולם, בניגוד לעדותו, העידו בנותיו של התובע, אינאס ומיאס. אינאס טענה, כי לאחר ירידתה מן המדרגה הראשונה, ועוד בטרם דרכו רגליה על גבי המדרגה הבאה אחריה, היא הבחינה היטב (למרות שעל אותן מדרגות היו מפוזרים אותה עת שיירי פסולת), כי חסרה פיסת אבן במדרגה. כאשר נשאלה אינאס, אם "זה לא נראה משהו מסוכן, שמבחינת המדרגה עצמה חוץ מהלכלוך, זה לא נראה לך מסוכן?", היא השיבה: "המדרגה הייתה מהוה סכנה. מדוע, כי האבן הייתה שם לא מונחת במקומה". ובהמשך דבריה היא הוסיפה: "ראיתי את האבן לפני התאונה עם אבא, נראה בבירור שהאבן לא בסדר" (פרוט' מיום 6.7.00, עמ' 21-20; ההדגשה לא במקור - צ' ס'). לאחר מכן העידה גם הבת מיאס, ואישרה שראתה את אותם דברים שראתה אחותה אינאס (פרוט', שם, עמ' 21).

למען שלמות התמונה יצוין, כי עדותן של אינאס ומיאס בבית המשפט אינה מתיישבת בקנה אחד עם האמור בתצהיריהן שהוגשו לביהמ"ש. מיאס טענה בתצהירה, כי: "...אבא שלי, שהלך לפנינו בצעד אחד, פתאום דרך על אבן שהיתה רופפת ואיבד את שיווי משקלו...". גם אינאס ציינה בתצהירה, כי "... פתאום דרך [התובע - צ' ס'] על אבן במדרגה אשר לא הייתה מקובעת במקומה (האבן הייתה רופפת)" (ההדגשות אינן במקור - צ' ס').

כמבואר לעיל, התובע העיד כי המדרגה הנדונה, על אף היותה שלמה, הייתה רופפת עובר לדריכתו עליה, ורק עם ביצוע הדריכה עליה היא נעה ממקומה. גם בתצהירו הוא טען, כי "דרכתי על אבן רופפת במדרגה". לו הייתה גרסת התובע מתקבלת, או-אז, המסקנה המסתברת מכך הייתה, כי גם בבדיקה סבירה לא היו יכולים גם עובדי הנתבעת להבחין בפגם האמור, שעיקרו - אבן רופפת בתוך מדרגה הבנויה ממצבור של אבנים, כמתואר לעיל.

בהקשר זה יוטעם, כי "נפילה או התחלקות במדרגות היא תופעה רגילה בחיים", וכי מי שצועד בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113,126).

16. לפנינו, אפוא, מונחות גרסאות בנותיו של התובע, ככל שאלו מהימנות, לפיהן הן הצליחו, לדבריהן, להבחין מבעוד מועד שהמדרגה הנדונה רופפת. העובדה שהפקחים הממונים על הבטיחות בגן, העובדים במקום מדי יום ביומו, לא הצליחו להבחין בפגם האמור, לרבות לא עובד בכיר, מר לוי, אשר נהג לעבור באותו מקום ממש ולצעוד על אותן מדרגות פעמיים ביום, אומרת דרשני. לעיל ציינו, כי מידת האמינות שניתן לזקוף לעדותו של מר לוי מוטלת במידת מה בספק, וזאת בשל העובדה, כי למזער בתקופת הביניים, בין משלוח מכתב התלונה ועד לתיקון הפגם, הוא היה צריך להבחין בפגם הבולט המופיע בתמונה. עם זאת, סביר בעיני גם להניח, שאילו היה התובע נזהר שעה שירד במדרגות, כפי שעשו כן שתי בנותיו, הייתה התאונה נמנעת, שהרי ממה נפשך? אם המדרגה נחזתה כשלמה, כגרסת התובע, או-אז, אין מקום לפקוד את הנתבעת על כך שלא הבחינה בפגימה; ואם נראתה הפגימה לעין-כל, כגרסת הבנות, כיצד זה לא הבחינו בכך גם התובע וגם עובדי הנתבעת? ואם לא הבחין בכך התובע ומעד, ייתכן שמעידתו נבעה לאו דווקא כתוצאה מן הפגימה האמורה, אלא אך בשל חוסר תשומת-לבו בעת שירד במדרגות. מעדותן האמורה של הבנות, שהן מהימנות עלי, ניתן אפוא להסיק, כי הפגם במדרגות בלט לעין וניתן היה לזיהוי בנקל. הירידה בגרם המדרגות בוצעה באור יום מלא. דבר לא הגביל את שדה ראייתו של התובע ואף לא התרחש כל אירוע פתאומי, אשר גרם לתובע לסטות מגדר צעידתו הרגילה. המסקנה העולה מכך הנה, כי גם התובע יכול היה לשים לב לכך שהמדרגה פגומה. אינני מקבל את טענתו, לפיה במהלך ירידתו במדרגות הוא הביט קדימה כלפי יתר המדרגות ונקט בזהירות המתבקשת מאדם היורד במדרגות (פרוט', שם, עמ' 10). לו כך קבעתי, ייתכן והייתי דוחה לחלוטין את תביעתו בשאלת האחריות. בהקשר זה יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע, שעל התובע היה לילך בשבילי הגן עת ראשו מושפל כלפי מטה ולחפש אחר מכשולים, שכן "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו, כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות וממכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות, כי כך ינהגו תושביה" (ת"א (ת"א) 2291/95 מנחם שחם נ' עיריית קריית אונו, תקדין מחוזי, כרך 92(1), עמ' 1239). המקרה דנן שונה מן האמור בת"א 2291/95 הנ"ל, שכן עם הגעתו למדרגות וירידתו בהן נדרשה מן התובע, מטבע הדברים, נקיטת זהירות יתר, ושעה ששיווי המשקל של גופו אינו לגמרי יציב בעת הירידה במדרגות, או-אז, סביר היה להניח כי יפנה את מבטו כלפי המדרגות, ולא כפי שאירע בפועל.

17. ואולם, גם בדיקת התנהגותם של עובדי העירייה, האמונים על אחזקת הגנים, כמבואר לעיל, מובילה למסקנה, כי אלה התרשלו בהפעלת אמצעי הפיקוח שנקטו לשם שמירת תקינות המדרגות בגן. עם זאת, צבירת העדויות דלעיל מוליכה לכלל מסקנה, לפיה יש לזקוף לחובת התובע רשלנות תורמת מצדו.

18. מהי מידת האשם התורם שיש לייחס לתובע, כמשמעה בסעיף 68(א) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
סעיף 68(א) לפקודה הנ"ל כלהלן:

"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת-פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת-אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור".

בע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עיזבון המנוח לטרהויז (פ"ד נ(1) 754), עומד בית המשפט (מפי כב' השופט בך) על המבחנים לבדיקת הרשלנות התורמת:

"א) מבחן האדם הסביר - היינו האם אדם סביר היה נזהר יותר;
ב) מבחן חלוקת האשמה: תוך הנחה, שבית המשפט ימצא, כי הייתה התרשלות מסוימת גם מצד הניזוק, ישקול בית המשפט את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, בהצבתם זה מול זה, כדי להעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד, בקשר לגרימת התוצאה המזיקה.
(ראה לעניין זה ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח' פ"ד מ"ד(1) 422, 438".

(שם, עמ' 763)

העובדות אשר הוכחו לפנינו מובילות לכלל מסקנה, לפיה התנהגות התובע חרגה מזו הנקוטה על-ידי ה"אדם הסביר". המדובר כאמור בגן ציבורי רחב היקף. התובע הספיק לרדת מספר גרמי מדרגות בעלות מבנה מיוחד, הזהים לגרם המדרגות הרלוונטי, ועל-אף הפסולת הבולטת שהייתה במקום (שמטעמיו הוא לא גרמה לו להקפיד הקפדה יתירה בעת ירידתו במדרגות); ובשל העובדה כי ניתן היה להבחין בפגם מבעוד מועד (כפי שבנותיו הבחינו), הוא הקל ראש ולא נזהר כפי שצריך היה להיזהר בנסיבות העניין.

מבחן חלוקת האשמה מוביל אף הוא לאותה מסקנה, שכן במקרה דנן התנהגות התובע היוותה גורם בלתי מבוטל להתקיימות האירוע מושא תביעה זו, אל מול רשלנות העירייה באי תיקון המדרגה.

יצוין, כי קביעת שיעורו של האשם התורם אינה מדעית ונעשית לפי הערכתו של ביהמ"ש. בע"א 23/61 מאיר סימון ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (פ"ד יז(1) 449), קבע הנשיא אגרנט:

"...בעניינים אלה לא ניתן לבית-המשפט לעשות הערכה מוסרית על-יסוד חישובים מדויקים, כי אם מחובתו רק לעשות כמיטב יכולתו כדי להגיע לחלוקה צודקת לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה...".

(שם, עמ' 479)

19. שקלול כל הנסיבות דלעיל מוביל לכלל מסקנה, לפיה יעמוד האשם התורם של התובע בשיעור של 60%.

בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות מפעיל חוף

  2. אחריות ביחד ולחוד

  3. אחריות על התחשמלות

  4. אחריות לתאונת שרשרת

  5. אחריות משרד הרישוי

  6. אחריות על סולם פגום

  7. אחריות הנוסעים ברכב

  8. אחריות מדריך טיולים לתאונות

  9. ערעור בשאלת האחריות

  10. אחריות משלח בינלאומי

  11. אחריות בעל רכב לתאונה

  12. אחריות מכון בדיקת רכב

  13. התיישנות ביטוח אחריות

  14. אחריות מפעיל בריכה לנזק

  15. אחריות נמל אשדוד לנזקים

  16. אחריות מוסך לנזקים לרכב

  17. אחריות חברת שילוח מטענים

  18. אחריות מע''צ לתאונת דרכים

  19. אחריות מוסך לגניבת מכונית

  20. אחריות מארגן טיול לתאונה

  21. אחריות על בטיחות בהופעות

  22. אחריות על נזקי גשם בחקלאות

  23. תאונת דרכים אחריות חברת ביטוח לפצות

  24. אחריות על נזקים למטען ימי

  25. אחריות על התחשמלות של עובד

  26. חלוקת אחריות על תאונת עבודה

  27. אחריות שוכר עסק ללא רישיון

  28. אחריות העירייה לתחזק פסלים

  29. אחריות ההורים לתאונות ילדים

  30. אחריות מדריך רכיבה על סוסים

  31. אחריות חברת הביטוח של המזיק

  32. אחריות על תאונה בשוק העירוני

  33. אחריות לתאונת עבודה עם מכונה

  34. אחריות מחזיק במקרקעין על פשע

  35. אחריות בעל הרכב לעבירות תנועה

  36. הובלת רכב כבד - אחריות לנזקים

  37. אחריות מפקח פרויקט בנייה לנזקים

  38. אחריות העירייה למפגעים בתחומה

  39. אחריות נהג הרכב שנכנסו בו מאחור

  40. אחריות העירייה לפיקוח על מפגעים

  41. אחריות בעל מקרקעין לתאונה בשטחו

  42. אחריות על נזילה בצינורות הבניין

  43. אחריות המשכיר על דליפת מים בצנרת

  44. אחריות סוכנות נסיעות לבעיות בטיול

  45. אחריות המינהל לעיכוב בעבודות פיתוח

  46. אחריות העירייה על כתם שמן על הכביש

  47. קריסת עץ על בית - אחריות חברת החשמל

  48. תביעת פיצויים בגין אחריות על התאבדות

  49. אחריות מוביל אווירי לגניבה של עובד

  50. בעיה במנוע רכב חדש עם אחריות ל-3 שנים

  51. אחריות עירייה ורשויות לתאונות בגנים ציבוריים

  52. אחריות מוגברת על המעביד בתאונת עבודה

  53. אחריות המעסיק על עבירת לכלוך של עובד

  54. אחריות מדריך טיולים של ילדים בבית ספר

  55. אחריות המעסיק למניעת חשיפת עובדים לשמש

  56. ביטוח אחריות נושאי משרה - הוצאות משפטיות

  57. אחריות חברת תעופה - פיצוי על טיול מאורגן

  58. הסכם היסוד הגדיר את תחומי האחריות של הצדדים

  59. אחריות על נזקים לרכב עקב ירידת מחסום בחניון

  60. חלוקת אחריות בין נהגים 60% - 40% תאונת דרכים

  61. האם יש אחריות לרכב נדחף קדימה על ידי רכב מאחור ?

  62. ערעור לעליון על חלוקת אחריות לתאונת עבודה באתר בניה

  63. עדות חמקנית, בלתי כנה תוך ניסיון ל"גמד" אחריות לתאונה

  64. לחברות השכרת רכב אחריות לפיצוי צדדי ג' כתוצאה מתאונות דרכים

  65. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון