כשלון תמורה שיקים אבדו מנהל הנתבעת, מר אריה אופק (להלן: "אופק") אשר נקלע לקשיים כלכליים, ואשר היה תלוי ועומד נגדו צו פינוי מביתו, צו אשר הוצא לבקשת בנק (להלן: "הבנק"), ממנו נטל אופק הלוואה אשר הובטחה במשכנתא על ביתו (להלן: הבית"), שכר את שירותיו של אחד בשם חיים נבון (להלן: "נבון"), על מנת שיסייע לו, במגעיו עם הבנק ובהשגת אורכה לפינוי הבית. על חשבון התמורה בעד עבודתו מסר אופק בידיו של נבון שיקים שונים, וביניהם - השיק נשוא תיק זה, שהינו שיק ע"ס 7,500 ש"ח, ז.פ. 15.10.98 (להלן: "השיק"). יצויין כי, עקב בעיות אשר התעוררות בטיפולו של נבון במשכנתא, נערך בין הצדדים הסכם נוסף, הנוגע להשגת חוזה עבור הנתבעת, לבנייה בישובים שונים, וקבלת הסכמת הבנק לכך שהדבר ישמש כבטוחות לאשראי עבור אופק. נבון מסר את השיק, וכן שיק נוסף, בסכום זהה, אשר ניתן לו ע"י אופק במעמד מתן השיק, לתובעת, לטענתה - כתמורה עבור תיקון רכב מסוג יונדאי סונטה מ.ר. 20-973-40 (להלן: "הרכב"). השיק האחר כובד, ואילו השיק, נשוא תיק זה, חולל, והוגש, ע"י התובעת, לביצוע כנגד הנתבעת ונבון, בלשכת ההוצל"פ בחדרה, בתיק הוצל"פ 0-99-01293-12, (להלן: "תיק ההוצל"פ"). הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיק, בטענה כי רומתה והולכה שולל ע"י נבון, שכן, לטענתה, נבון טען בפניה כי איבד את השיק ולכן ביטלה את השיק ומסרה לנבון שיק חלופי בגינו, על אותו סכום, ליום 6.11.98. לטענתה, רק בדיעבד, ממכתבו של ב"כ התובעת מיום 13.11.98, התברר לה כי נבון לא איבד את השיק, כטענתו, אלא מסרו, במרמה, לתובעת. יצויין כי, לטענת הנתבעת, לא היתה זו הפעם הראשונה בה טען נבון בפניה כי שיקים אשר מסרה לו אבדו, וכי גם לפני כן מסרה לו שיקים חלופיים, כנגד שיקים אשר, לטענתו, אבדו לו. עוד טוענת הנתבעת כי השיק ניתן לנבון כשיק דחוי וכי תמורת השיק נכשלה באשר נבון לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכמים שנערכו בינו לבין הנתבעת ו/או מנהלה. תחילה טענה הנתבעת כי חתימת היסב השיק ע"י נבון זוייפה אולם, בפתח ישיבת ההוכחות ויתרה על טענתה זו. התובעת טוענת כי הנתבעת לא הוכיחה כל מרמה במסירת השיק ואף לא כשלון תמורה, ולפיכך עליה לפרוע את השיק. לחילופין טוענת התובעת כי מאחר שהינה צד ג', ואוחזת כשורה בשיק, זכאית היא להיפרע מהשיק גם אם יקבע ביהמ"ש כי הנתבעת הוכיחה כשלון תמורה ו/או מרמה. כשלון תמורה - טענת כשלון תמורה היכולה לעמוד למושך שיק כנגד צד ג', המבקש ביצועו, הינה רק טענת כשלון תמורה מלא, או כשלון תמורה חלקי קצוב. לא אכנס לכל נבכי טענותיו של אופק בדבר כשלון התמורה, שכן הובהר, חד משמעית, מחקירתו הנגדית, כי נבון אכן השיג אורכה לצו הפינוי וכי בסופו של דבר הגיע אופק להסדר עם הבנק וחזר לביתו, וכן כי הבנק הסכים לקבל את המחאת הזכות לגבי העבודות. אמנם ניתן להבין מההסכמים עם נבון כי התמורה כרוכה בתוצאות, אולם מאחר שמעדותו של אופק עלה כי, אכן, נבון השיג תוצאות רצויות, אם כי, אולי, לא בשלמות, לא אוכל לקבל טענת אופק כי לא מגיע לנבון כל תשלום. טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בנספחים 4, 11 ו- 13 לתצהירו של אופק, ואף לא עם עדותו של אופק בפני. די בכך שנבון השיג אורכה לצו הפינוי ושבסופו של דבר הושג הסדר עם הבנק ואופק ומשפחתו חזרו לביתם, וכן בכך שהבנק הסכים לקבל המחאת זכות בענין העבודות, כעדותו של אופק עצמו, כדי שנבון יהא זכאי לפחות לחלק מהשכר אשר נקבע. מאחר שלא התמלא התנאי של כשלון תמורה מלא, ולכל היותר קיים כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב, לא עומדת לנתבעת עילת הגנה בשל כשלון תמורה. סיחור השיק במרמה - למרות סתירות בעדותו של אופק, ובתצהירו, סתירות עליהן הצביע ב"כ התובעת, מאמינה אני לעדותו של אופק לפיה רימה נבון את אופק (וכך גם את הנתבעת) בהציגו בפני אופק מצג-שווא לפיו אבד השיק, בקבלו ממנו שיק חליפי תחתיו ובסחרו את השיק, לתובעת, סיחור אשר נעשה במרמה. אמנם, דבריו של אופק, בענין זה עדות יחידה הינם והוא אף לא הביא את אשתו להעיד למרות שעלה מעדותו כי היה לה חלק לא מבוטל בענין, אולם לאור האמון שנתתי בדבריו אשר לא נסתרו, ולאור העובדה שדבריו נתמכים במסמכים אשר צורפו על ידו לתצהירו, אני קובעת כי, אכן, השיק סוחר לתובעת, ע"י נבון, במרמה. בשל סיחורו של השיק במרמה, על התובעת להוכיח אחיזה כשורה, על מנת שתהא רשאית להיפרע ממנו. אחיזת התובעת כשורה - אין חולק כי השיק תקין על פניו. השאלות הצריכות הכרעה הינן, האם התובעת קיבלה את השיק בתמורה ובתום לב. התמורה - מר אבי שחודה, מטעם התובעת (להלן: "שחודה"), הצהיר בתצהירו הראשון (ת/ 1) כי השיק התקבל ע"י התובעת ביום 26.7.98, כחלק מתמורה עבור תיקון הרכב, אשר הובא ע"י נבון לתיקון במוסך של התובעת. בתצהירו המשלים של שחודה (ת/ 2), אשר הוגש בהסכמת ב"כ הנתבעת, הבהיר שחודה כי לנבון היה חוב קודם אצל התובעת, בסך של 4,889 ש"ח. לתצהירו צורפה חשבונית על הסך הנ"ל, אשר הוצאה ביום 10.6.98 (להלן: "החשבונית הראשונה"). כן צורפה לתצהיר ת/ 2 כרטסת החשבונות של נבון אצל התובעת, המפרטת את התשלומים המגיעים לתובעת וסכומי השיקים אשר התקבלו מנבון. לתצהיר ת/ 1 צורפו: חשבונית מס ע"ס 11,254 ש"ח, (לאחר הנחה של 7.5%, כרשום בה), הנושאת תאריך 26.7.98, ואשר על פי הרשום בה בוצע התיקון ביום 21.7.98 (להלן: "החשבונית השניה"). קבלה על שיק ע"ס 7,500 ש"ח ז.פ. 15.9.98, אשר הוצאה ביום 15.9.98. קבלה על השיק נשוא תיק זה שזמן פרעונו 15.10.98, אשר על פי הרשום בה הוצאה ביום 15.10.98. ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, כי התובעת הינה "עבריינית מס, שאינה רושמת תקבולים ביום קבלתם, בניגוד להוראות סעיפים 145ב (א)(1) ו - 130 לפקודת מס הכנסה. ולהוראות ניהול ספרים שהותקנו מכוחה". אומר מייד כי לטענות אלה בדבר עבירות המס אין כל נפקות בעניננו. לא על פי השאלה אם מנהלת התובעת ספריה כחוק עלי להחליט במשפט זה, אלא על פי העובדות אשר הוכחו, או לא הוכחו בפני. אינני מוכנה להניח, לצורך החלטתי, כי התובעת מנהלת ספריה כחוק, או כי אינה מנהלת אותם כחוק, שכן אין בפני כל תשתית ראייתית, אשר על פיה אוכל לקבוע ממצא בענין זה. ב"כ הנתבעת החליט שלא לחקור את שחודה, תוך שהוא מסביר כי אין הוא רוצה לאפשר לשחודה ליתן הסברים בנוגע למסמכים ה"מדברים בעד עצמם". בסיכומיו מבקש ב"כ הנתבעת שלא לקבל את גרסתו של שחודה בטענו כי קיימות סתירות בין האמור בתצהיריו לבין המסמכים המצורפים אליהם, ובהצביעו על שאלות ותמיהות שונות העולות מן המסמכים. ב"כ הנתבעת מצביע על כך שבחשבונית הראשונה, אשר הוצאה ביום 10.6.98, נרשם שיק אשר ניתן דחוי, ליום 1.7.98 ואילו בחשבונית השניה לא נרשמו השיקים הדחויים ומבקש כי ביהמ"ש ילמד מכך כי התובעת נוהגת, תמיד, לרשום בחשבוניות אשר היא מוציאה, קבלת שיקים דחויים. לפיכך, טוען ב"כ הנתבעת, כי מאחר שבחשבונית השניה לא נרשמו השיקים הדחויים, סימן הוא שהם ניתנו לתובעת בתאריכים בהם הוצאו הקבלות ולא לפני כן. עוד מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבחשבונית השניה נרשם "בהקפה" ואילו בחשבונית הראשונה נרשם "מזומן", וגם מכך הוא מבקש כי ביהמ"ש יסיק שהשיקים לכיסוי החשבונית השניה נמסרו בשלב מאוחר יותר. לא אוכל להסיק מסקנה כזו, שכן אין היא מהווה את ההסבר היחיד האפשרי להבדל ברישומים בין שתי החשבוניות. מאחר שב"כ הנתבעת בחר שלא לחקור את שחודה, לא אוכל לדעת מהו ההסבר אשר היה שחודה נותן לשאלות הנ"ל אשר הציב ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אך ניתן להעלות על הדעת הסברים שונים, שאינם מחייבים את המסקנה הנ"ל, בין היתר - הסברים כגון אלה אשר העלה ב"כ התובעת בסיכומיו, ואף אחרים. אולם, כאמור, מאחר שלא ניתנה לשחודה אפשרות תשובה לשאלות הנ"ל, לא אוכל לדעת מהו ההסבר הנכון, ואם קיים כזה. זאת ועוד, אין חולק כי שני השיקים ע"ס 7,500 ש"ח, אשר נמסרו ע"י נבון לתובעת הינם אותם שני שיקים אשר נמשכו, ע"י הנתבעת, באותו מעמד, לפקודת נבון, ושניהם ניתנו לנבון ע"י אופק כבר ביום 8.6.98 (ראה נספח 11 לתצהירו של אופק). דהיינו - שני השיקים כבר היו בידי נבון בעת שהוצאה החשבונית השניה (26.7.98). אין זה סביר שנבון נתן לתובעת את השיק הראשון ע"ס 7,500 ש"ח ביום 15.9.98, שאז (לטענת ב"כ הנתבעת) הוציאה התובעת קבלה בגינו, והמתין עם מסירת השיק השני לתובעת (הוא השיק נשוא תיק זה) חודש נוסף בטרם מסר אותו לתובעת (שאז הוצאה הקבלה עבור שיק זה). הרבה יותר סביר להניח כי שני השיקים נמסרו לתובעת באותו מעמד ואילו הקבלות בגינן הוצאו, עבור כל שיק בנפרד, במועד פרעונו. משכך - גרסת שחודה כי השיקים ניתנו לו ביום 26.7.98 לא נסתרה. לא אוכל גם לקבל טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי דברי שחודה לפיהם התקבל השיק במועד הוצאת החשבונית סותרים מסמך בכתב באשר הם סותרים את המילה "מזומן" אשר רשומה בקבלה אשר הוצאה בגין השיק, כאשר שחודה לא נחקר בענין זה ולא נשאל על דרך רישום התקבולים אצל התובעת ומה משמעות המילה "מזומן" בהקשר בו היא מופיעה. גם כאן - קיימים הסברים אפשריים המתישבים גם עם גרסת שחודה וגם עם הרשום בקבלות, מבלי שיהיה בכך משום עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב. ב"כ הנתבעת מצביע על תמיהות נוספות העולות משתי החשבוניות, כגון, מספרי לקוח שונים, העובדה שבעלי הרכב היא הטירה בגעש (תוך שהוא מעלה את השאלה מהו הקשר בין נבון לבין הטירה בגעש), זהות בין הפריטים הרשומים בחשבונית הראשונה ובין חלק מהפריטים הרשומים בחשבונית השניה, ומקשה - מהו ההסבר לשאלות ותמיהות אלה, תוך שהוא מצביע על מספר הסברים אפשריים (כגון שתי תאונות בחזית הרכב, אשר אירעו בהפרש של כחודש וחצי בלבד, ועוד). אכן, קושיות רלבנטיות הן, אשר ראוי היה לקבל עליהן תשובות, אולם משבחר ב"כ הנתבעת שלא לחקור את שחודה ולא להציב בפניו קושיות אלה, לא נוכל לדעת האם היה שחודה נותן להן הסברים המתקבלים על הדעת, או שמא גרסתו היתה מתבררת כגרסת כזב. לא אוכל לאמר כי מדובר בשאלות אשר מן הדין היה ששחודה יתייחס אליהן כבר בתצהיריו. בתצהיריו הניח שחודה את גרסתו, תוך שהוא מצרף אליהם את המסמכים הרלבנטיים, ודי בכך כדי להניח את התשתית הראייתית הדרושה מטעם התובעת. מאחר שקיימים, לכאורה, הסברים אפשריים וסבירים לקושיות הנ"ל, ומאחר שלא ניתנה לשחודה אפשרות להשיב להן ולהסבירן, וכן מאחר שלא הובאה ע"י הנתבעת כל ראיה המפריכה את גרסתו של שחודה, יש לאמר כי גרסתו לא נסתרה. אכן, אין חובה שבדין, לחקור עד. ערה אני לפסיקת ביהמ"ש לפיה לא תמיד הימנעות מחקירת עד תתפרש כהסכמה לגרסתו, אולם הדבר תלוי בנסיבות, בשאר הראיות אשר הובאו בפני ביהמ"ש, ובשקילת מכלול הראיות. ההלכה היא כי רשאי ביהמ"ש לייחס משקל לעובדה שעדי צד לא נחקרו בנושא מסויים ע"י הצד האחר, וכי הימנעות מחקירה נגדית, עשויה להילקח בחשבון במסגרת מכלול הראיות, ולעיתים יהיה לה משקל ניכר. ראה: ע"א 176/83 מישאל רדום נ' ארגון נהגים ברעננה בע"מ תקדין עליון 86(3), 486. פסק דין זה מצטט הלכות קודמות, ומציין כי לכלל הנ"ל ישנם כמה חריגים, וביניהם - מצב בו הצד אשר לא חקר את העד מביא, מטעמו הוא, ראיות לאותו ענין. לא מצאתי כי, בעניננו, מתקיים חריג לכלל. נהפוך הוא - גם אם לא אזקוף לחובתה של הנתבעת את עצם אי החקירה, הרי משלא ניתנה לשחודה אפשרות ליתן תשובה לקושיות העולות, לכאורה, מהמסמכים אשר צורפו על ידו, ומשלא הובאו ע"י הנתבעת כל ראיות המפריכות את תוכנם המהותי של המסמכים, וכאשר לקושיות האמורות ייתכנו תשובות והסברים שונים היכולים להתקבל על הדעת, יש משמעות, מהותית, לאי חקירת שחודה. בנסיבות אלה אני קובעת כי גרסתו של שחודה בדבר מתן תמורה לשיק לא נסתרה וכי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בענין זה. ב"כ הנתבעת מכביר מילים בסיכומיו על אותה שיחת טלפון אשר שחודה טען כי קיים עם עובד בכיר של הנתבעת, וטוען כי שיחה כזו לא הוכחה. דא עקא שאופק כלל לא הכחיש קיומה של שיחה כזו. אמנם, תצהירו של שחודה נערך לאחר תצהירו של אופק, אולם הייתי מצפה שאופק יגיש בענין, בשל חשיבותו, תצהיר משלים, או, למצער, יתייחס לכך בפתיחת עדותו בפני. ב"כ הנתבעת מביא בסעיף 20 לסיכומיו, "עובדות" שונות, לגבי עובדי הנתבעת באותה תקופה וכו', אשר לא נטענו בפני ולא הוזכרו, כלל, ע"י אופק. למותר לומר כי לא ניתן להוסיף, בסיכומים, עובדות אשר לא הובאו בפני ביהמ"ש במהלך שמיעת הראיות, ולפיכך עומדת גרסת שחודה בענין זה, מבלי שנסתרה. יחד עם זאת, לא סמכתי החלטתי על הטענה כי נערכה שיחה כזו, ולו בשל העובדה ששחודה לא פירט עם מי, בדיוק, נערכה שיחה כזו. תום לבה של התובעת - לא הובאו בפני כל ראיות שהן, אשר יש בהן כדי להצביע על כך שהיתה לשחודה סיבה לחשוד שמא השיקים אינם תקינים. אין במסירת שיקים של צד ג' כדי להקים חזקה בדבר חוסר תום לבו של מקבל השיקים. פסק הדין בת.א. 27384/96 ( שלום ת"א) בר-גבע בע"מ נ' סטיל בע"מ, אשר צורף ע"י ב"כ הנתבעת לסיכומיו עוסק במקרה בו ידעה התובעת שעסקיה של החברה הנפרעת על פי השיק אינם כשורה וכי שיקים שלה חוזרים, והימנעותה, בנסיבות אלה, מלבדוק את עסקת היסוד פעלה לרעתה. אין הנדון דומה לעניננו, שכן לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי, לקביעה כי התובעת ידעה כי עסקיו של נבון אינם כשורה ונמנעה מלבדוק בשל חשש כלשהו. בדיני שטרות עסקנין ואין חובה על צד ג', כדבר שבשגרה, ובאין נסיבות המצביעות על קיומו של חשש כלשהו, לבדוק את עסקת היסוד. אין גם כל ממש בטענתו של ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, כי הנתבעת לא פנתה אל נבון, שכן בקשת ביצוע השיק הוגשה גם כנגד נבון. אופק עצמו הצהיר כי הגיש תביעה כנגד נבון אולם זה נעלם ולא ניתן לאתרו. מה לה, איפוא, לנתבעת כי תבוא בטרוניה, בענין זה, אל התובעת? אשר על כן אני קובעת כי התובעת הוכיחה אחיזתה כשורה. אני מקבלת, איפוא, את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפרוע את השיק. ההליכים בתיק ההוצל"פ יימשכו כסדרם. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות הליך זה בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.כשלון תמורהשיקים