1. בפני תביעה אשר הוגשה על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "התובע") כנגד מר יוסף אלוני (להלן: "נתבע 1") ומר אברהם סולימני (להלן: "נתבע 2"). 2. א. על פי התביעה, ביום 3.11.92 או בסמוך לכך פתח הנתבע 1, חשבון עו"ש אשר מספרו 124028 וחתם על כתב התחייבות בו פורטו התחייבויותיו כלפי התובע ולפיהן התחייב הנתבע להשלים לתובע כל סכום המגיע לפי דרישה ראשונה בצירוף ריבית מירבית שתהא נהוגה באותה עת לגבי משיכות יתר (עותק כתב ההתחייבות צורף לתביעה כנספח א'). ב. ביום 12.7.98 נטל הנתבע 1 הלוואה בסך של 61,500 מהתובע (להלן: "ההלוואה") וחתם על כתב התחייבות בו פורטו תנאי החזר ההלוואה ואשר לפיו התחייב לסלק את ההלוואה ב- 36 תשלומים חודשיים (עותק כתב ההתחייבות והבקשה לקבלת ההלוואה צורף לתביעה כנספח ב'). ג. הנתבע 1 לא פרע את ההלוואה ויתרת חובו בחשבונו אצל התובע ליום 11.7.01 היתה סך של -. 30,640 ₪ (כעולה מהעתק דף החשבון אשר צורף לתביעה כנספח ג' ומתצהיר פקיד התובע המאשר את סכום החוב). ד. ביום 22.6.98 או בסמוך לכך חתם נתבע 2 על כתב ערבות לאבטחת חוב ספציפי (להלן: "כתב הערבות"), לפיו התחייב הוא כלפי התובע להיות ערב לכל אחד ואחד מחיוביו של הנתבע 1 לתובע, ללא יוצא מהכלל הנובע ו/או הכרוך בהלוואה (עותק כתב הערבות צורף לתביעה כנספח ד'). ה. הנתבעים לא שילמו את סכום התביעה, כולו או מקצתו עד יום הגשת התביעה והתעלמו מהתחייבויותיהם לתובע. ו. על פי כתב ההתחייבות וכתב הערבות, רשאי התובע לחייב את החשבון בריבית הכל כמפורט בהם. 3. ביום 27.11.01 ניתן פסק דין על פי התביעה בהעדר הגנה כנגד נתבע 1. 4. א. הנתבע 2 הגיש בקשת רשות להגן כנגד התביעה (בש"א 3152/01). בהחלטה מיום 21.4.03 נתנה כב' הרשמת לנתבע רשות להגן בטענות כדלקמן; (1) התובע לא הודיע לנתבע 2, כי הנתבע 1 אינו פורע את חובו וכי התובע יעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם, וזאת בניגוד להוראות סעיפים 25 (ב) ו- 26 (א) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"). (2) התובע העמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם ללא יידועו של הנתבע 2. (3) לו ידע הנתבע 2, כי התובע העמיד ההלוואה לפרעון מוקדם יכול היה לגרום לתשלום החוב. ב. עוד קבעה כב' הרשמת, כי התצהיר ישמש כתב הגנה. 5. בהתייחס לטענות בהן ניתנה לו רשות להגן טוען הנתבע 2 בכתב הגנתו כדלקמן: א. כי התובע לא הודיע לו דבר אי קיום חיובי הנתבע 1 כבר והחל מהמועד בו חדל הנתבע 1 לפרוע את ההלוואה ולכל המאוחר במועד העמדת יתרת ההלוואה לפרעון, היינו, פברואר 2000 וזאת בניגוד להוראת סעיף 26 (א) לחוק. ב. כי בכך הרע התובע את מצבו של הנתבע 2 ומנע ממנו אפשרות להקטין את נזקיו ו/או לחסוך תשלומי ריבית בגין הפיגור בהחזרי ההלוואה ו/או לפעול כנגד נתבע 1 בכל דרך אחרת הנתונה לו עפ"י דין. ג. כי התובע הפר את הוראת סעיף 25 (ב) לחוק בכך שהעמיד את יתרת ההלוואה לפרעון עוד ביום 2.2.01 ולא הודיע לו במועד האמור. בשל מחדלו זה של התובע פטור הנתבע 2 מריבית בשל איחור בפרעון. 6. דיון א. האם הפר התובע את הוראות סעיפים 25 (ב) ו- 26 (א) לחוק בכך שלא הודיע לנתבע 2, כי הנתבע 1 אינו פורע את חובו וכי התובע יעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם? (1) מכלל הראיות אשר הובאו בפני עולות העובדות הבאות; א. ביום 22.6.98 חתם הנתבע 2 על כתב ערבות להבטחת פרעון הלוואה בסך -. 61,500 ₪, אותה נטל הנתבע 1 מהתובע, בהתאם להסדר פשרה ובקשה לקבלת הלוואה מיום 12.7.98 [נספחים ה1, ה2 לתצהיר עדות ראשית גב' שולי גבאי (סעיף 4 לתצהיר הנ"ל וסעיף 3 לתצהיר הנתבע 2)]. הנתבע 2 הינו ערב יחיד כהגדרתו בסעיף 19 לחוק. ב. ההלוואה האמורה ניתנה על מלוא חובו של נתבע 1 לתובע. הנתבע 1 שילם לתובע כ- 48,000 ₪ ע"ח ההלוואה (סעיף 5 לתצהיר גבאי). ג. ביום 23.10.98 או בסמוך לכך, שלח התובע הודעה לנתבע 2 לפיה, הנתבע 1 אינו משלם את ההלוואה כסדרה (סעיף 6, נספח ז' לתצהיר גבאי). ד. לאחר מתן ההודעה הנ"ל המשיך הנתבע 1 בתשלומים ע"ח ההלוואה עד מאי 2000 (וזאת בניגוד לאמור בסעיף 6 לתצהיר גבאי, כי המשיך בתשלומים עד אוקטובר 2000). ה. בחודשים יוני- יולי 2000 לא שילם הנתבע 1 תשלום ע"ח ההלוואה. ב - 20.7.00 או בסמוך לכך, שלח התובע לנתבע 2 הודעה לפיה הנתבע 1 לא שילם תשלום למרות המועד שנקבע לפרעונו (סעיף 6 (ג), נספח ח' לתצהיר גבאי). ו. בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2000 שילם הנתבע 1 תשלומים ע"ח ההלוואה כעולה מדפי החשבון נספח ו' לתצהיר גבאי. ז. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מאז אוקטובר 2000 לא שילם עוד הנתבע 1 כל תשלום שהוא ע"ח ההלוואה, וכי ב- 7.11.00 עזב הנתבע 1 את הארץ וכנראה לא שב אליה (עדות גבאי, עמ' 15, ש' 14- 16, וכן עמ' 20- 21 ובמ/1). ח. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר אוקטובר 2000 לא הודיע התובע לנתבע 2, כי הנתבע 1 חדל לשלם התשלומים (סעיפים 4-7 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2, ודברי ב"כ התובע בישיבת 7.4.03, ש' 19). ט. התובע העמיד את יתרת ההלוואה לפרעון ביום 2.2.01, וזאת כעולה מדפי החשבון, נספח ו' לתצהיר גבאי. (2) א. ב"כ התובע מפנה בסיכומיה לסעיף 2.2 לתצהיר הנתבע 2 אשר צורף לבקשת הרשות להגן ואשר לפיו התובע לא הודיע לנתבע 2 אודות אי קיום חיובי הנתבע 1 כבר והחל במועד בו חדל הנתבע 1 לפרוע את ההלוואה ולכל המאוחר במועד העמדת יתרת ההלוואה לפרעון, פברואר 2000, וכן לסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2 אשר על פי האמור בו התובע לא עידכן את הנתבע בדבר הפסקת התשלומים על ידי נתבע 1 לאחר אוקטובר 2000, וטוענת, כי מדובר בשינוי גרסאות מהותי שנתברר רק לאחר שנחשפו המכתבים נספחים ז', ח' לתצהיר גבאי, וכי למעשה ובניגוד להצהרותיו של הנתבע 2 ידע הוא, כי הנתבע 1 אינו משלם ההלוואה כנדרש, ולפיכך הטענה היחידה שנותרה היא, כי לא הודע לנתבע 2, כי נתבע 1 ממשיך לפגר בתשלומי ההלוואה וזאת לאחר אוקטובר 2000, שכן, לטענתו, לו נעשה כך, יכול היה להמשיך לדאוג לתשלום החוב (ראו סעיף 2 לסיכומי התובע). ב. אינני מקבלת הטענה; (1) סעיף 26 (א) לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 קובע: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך..." (2) סעיף 26 (ב) קובע: "בהודעה כאמור בסעיף קטן (א), יפרט הנושה את תוכן הוראות סעיף קטן (ד) (2) ו- (3) ואת תוכנן של הוראות סעיפים 27 ו- 29...". (3) כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי התשלום האחרון של הנתבע 1 ע"ח החזר ההלוואה, בוצע באוקטובר 2000, וכי לאחר מועד זה לא שלח התובע לנתבע 2 כל הודעה שהיא, לא כן שכן הודעה המפרטת המידע בהתאם להוראת סעיף 26 (ב) כנ"ל. (4) ב"כ התובע מנסה לתלות יהבה במכתבי התראה קודמים של התובע אשר נשלחו לנתבע 2, נספחים ז' ו- ח' לתצהיר גבאי. אינני מקבלת עמדתה. ראשית, האמור במכתבים האמורים מגלה מניה וביה, כי אין הם כוללים המידע הנדרש כקבוע בסעיף 26 (ב) לחוק. בנוסף, בשני המכתבים צויין במפורש, כי משלוח המכתב נעשה כדי ליידע את הנתבע 2 ואינו מהווה דרישה ממנו לפרוע מיד את החוב. שנית, מכלל הראיות אשר הובאו בפני עולה, כי מעבר למשלוח המכתב מיום 23.10.98 (נספח ז' לתצהיר גבאי, והמכתב מיום 20.7.00, נספח ח' לתצהיר) לא נקט התובע כל צעדים שהם כנגד הנתבע 1 ו/או הנתבע 2, הגם שכעולה מדפי הבנק (נספח ו' לתצהיר גבאי), הנתבע 1 לא הקפיד לשלם את מלוא תשלומי החזרי ההלוואה כסדרם. בכך, לטעמי, גילה התובע דעתו, כי הנתבע 1 אינו מפר את חיוביו, ולמצער, כי הינו מוותר על טענות כנגדו ו/או כנגד ערבו עקב אי קיום חיוביו. במצב דברים זה, אין התובע יכול להסתמך על המכתבים נספחים ז', ח' הנ"ל כהודעות לנתבע 2 בדבר אי קיום חיובי הנתבע 1 כנדרש בסעיף 26 (א) לחוק. (5) אני סבורה, כי ידיעת הנתבע 2, כי הנתבע 1 הפר חיוביו וזאת באמצעות המכתבים נספחים ז' ו- ח' הנ"ל, לא פטרה את התובע מהחובה המוטלת עליו בחוק, להודיע לנתבע 2, כי הנתבע חדל לשלם את תשלומי החזרי ההלוואה, בנובמבר 2000. ג. העולה מהמקובץ הוא, כי התובע הפר החובה המוטלת עליו בסעיף 26 (א) להודיע לנתבע 2, תוך 90 ימים מיום שהיה על הנתבע 1 לקיים את החיוב, כי הנתבע 1 לא קיים את חיובו. כמו כן עולה, כי התובע לא הודיע לנתבע 2, כי יעמיד ההלוואה לפרעון מוקדם. ד. סעיף 25 (ב) לחוק קובע: "ערב יחיד יהיה חייב בתוספת המפורטת בסעיף קטן (א) (2) רק עבור התקופה שלאחר תום 15 הימים מיום שקיבל את ההודעה על אי קיום החיוב כאמור בסעיף 26". סעיף 25 (א) (2) קובע תוספת שערב יחיד יהיה חייב בה: "ריבית בשל איחור בפרעון, ובלבד שלא יעלה שיעורה על ארבע נקודות אחוז... ה. משהגעתי למסקנה כאמור לעיל, כי התובע הפר החובה המוטלת עליו לפי סעיף 26 (א) לחוק ולא הודיע לנתבע 2, כי הנתבע 1 לא קיים חיובו וזאת תוך 90 ימים מהמועד שהיה עליו לקיים את החיוב, וכמתחייב מהוראת סעיף 25 (ב) לעיל, אין הנתבע 2 חייב בריבית בשל איחור בפרעון, כמפורט בסעיף 25 (א) (2) לעיל, דהיינו, מאז נובמבר 2000. ב. האם העמיד התובע את ההלוואה לפרעון מוקדם ללא מתן הודעה לנתבע 2? (1) כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי מאז נובמבר 2000 לא הודיע התובע לנתבע 2, כי הנתבע 1 חדל לשלם תשלומים ע"ח ההלוואה, וכן לא הודיע, כי יעמיד ההלוואה לפרעון מוקדם. (2) למעשה בתצהיר גבאי אין כל התייחסות שהיא לפרק הזמן שמאוקטובר 2000 ועד להגשת התביעה. גם בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע אין כל מידע לגבי פרק זמן זה. (3) בחקירתה הנגדית לא ידעה גב' גבאי אם התובע שלח מכתב כלשהו לנתבע 2 לאחר אוקטובר 2000 ולפני הפרעון המוקדם (עמ' 15, ש' 18-19, 21-23). (4) סעיף 26 (ד) (1) לחוק קובע: "ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם...". (5) מכלל הראיות אשר הובאו בפני אני קובעת, כי התובע לא הודיע לנתבע 2, כי הינו מעמיד ההלוואה לפרעון מוקדם כקבוע בסעיף 26 (ד) (1) בחוק. ג. לו ידע הנתבע 2, כי התובע העמיד ההלוואה לפרעון מוקדם, האם יכול היה כטענתו לגרום לתשלום החוב? (1) הנתבע 2 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי כאשר פגר הנתבע 1 בתשלומי ההלוואה בשנת 1998 והתובע הודיע לו על כך במכתב נספח ג לתצהיר גבאי; פעל הוא מייד לחידוש התשלומים כפי שאכן אירע בפועל, לטענתו, בשל לחצים שהפעיל הוא על הנתבע 1 (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית). על פי הצהרתו, כך היה גם בעקבות מכתב התובע מיולי 2000 (נספח ח' לתצהיר גבאי, סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2). (2) הנתבע 2 הצהיר, כי התובע לא עדכן אותו בדבר הפסקת התשלומים לאחר אוקטובר 2000 ובכך גרם לו נזק ומנע ממנו אפשרות להקטין נזקיו ו/או לפעול נגד הנתבע 1. (3) הנתבע 2 הצהיר עוד, כי למיטב ידיעתו בתקופת הזמן הרלוונטית, יוני-יולי 2000, עדיין שהה הנתבע בבית מגוריו העמוס כל טוב מיטלטלין יקרים וכן החזיק והפעיל סוכנות לביטוח, רכב וכיוב' נכסים אשר טרם הוברחו ויכלו לשמש אותו להפרע מן הנתבע 1 את חובו ו/או להביאו לשלמו לתובע. (4) אני סבורה, כי אין ממש בטענות הנתבע 2; א. צודקת ב"כ התובע בטענתה בסיכומים, כי בניגוד לטענת הנתבע 2, הנתבע 1 אמנם חידש התשלומים בעקבות מכתבי ההתראה לנתבע 2, אולם עיון בדפי החשבון, נספח ו', מגלה בעליל, כי אין מדובר בפרעון תשלומי החזרי ההלוואה במלואם, אלא בתשלומים על חשבון, אשר לא כיסו את מלוא חיובי הקרן והריבית, כך ש"לחציו" של הנתבע 2 על נתבע 1 ככל שהיו אפקטיביים לא היו אפקטיביים דיים. ב. זאת ועוד, הצהרתו של הנתבע 2 לגבי מצבו של הנתבע 1 ביוני יולי 2000, אינה רלבנטית, שהרי מודה הוא, כי קיבל ההתראה מיולי 2000 וכי בעקבות לחציו שילם הנתבע 1 תשלומי אוגוסט ספטמבר ואוקטובר 2000. ממכתב התובע (נספח ח' לתצהיר גבאי) עולה, כי הנתבע 2 ידע, כי הנתבע 1 מאחר בתשלומי החזרי ההלוואה עוד ביולי 2000. לו רצה לנקוט נגדו צעדים, יכול היה לעשות כן ביולי 2000 או בסמוך לכך. ג. יתירה מכך, הצהרת הנתבע 2 לגבי מצב הנתבע 1 ביוני, יולי 2000, הינה כללית, סתמית ומעורפלת. הנתבע 2 לא פירט על יסוד אלה עובדות נסמכת ידיעתו, מהם "המיטלטלין היקרים" שהיו בבית הנתבע 1, מה היה מצב סוכנות הביטוח אשר הנתבע 1 הפעיל והחזיק, מה היה מצב הרכב, האם היה משועבד ו/או מעוקל, וכיוב' פרטים להוכחת טענתו הנ"ל. אני סבורה, כי לא עלה בידי הנתבע 2 להרים הנטל להוכיח טענתו, כי לו ידע, כי התובע יעמיד ההלוואה לפרעון מיידי יכול היה הוא לנקוט צעדים כנגד נתבע 1 להקטנת נזקו. מהראיות אשר הובאו בפני, מצטיירת תמונתו של נתבע 1 כאדם אשר הסתבכותו הכלכלית נמשכה לאורך זמן וכי ניסה "לגלגל" הלוואות וכספים במאמץ למנוע קריסה, ובסופו של דבר, עזב את הארץ בלא שדאג לכיסוי חובותיו. יצויין, כי לא הובאה כל הוכחה פוזיטיבית, כי הנתבע 1 הבריח נכסים כטענתו המשתמעת של נתבע 2 בסעיף 9 לתצהירו. ד. זאת ועוד, מהראיות עולה, כי הנתבע 1 עזב את הארץ עוד ביום 7.11.00. במצב דברים זה, אין כל יסוד לטענת הנתבע 2, כי לו הודיע לו התובע ההודעה בדבר אי קיום החיוב, היה הוא יכול לגרום לפרעון החוב או להקטנת נזקו (יש לזכור, כי לפי סעיף 26 (א) לחוק, רשאי הנושה ליתן הודעתו תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב). זהו המקום להבהיר, כי אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע, כי יציאתו מן הארץ של הנתבע 1 ב- 7.11.00 גרמה להפטר התובע מהחובה להודיע לנתבע 2 דבר אי קיומו של החיוב בהתאם לסעיף 26 (א) לחוק ונסיונה להסתמך על הוראת סעיף 27 לחוק שעניינה זכות הנושה להגיש תביעה נגד ערב מוגן כאשר החייב העיקרי יצא מהארץ לצמיתות. יש לזכור כי לפי סעיף 19 לחוק ערב מוגן הינו גם ערב יחיד כך שהוראת סעיף 27 באה בנוסף על הוראת סעיף 26 לחוק. 7. משהגעתי למסקנה, כי התובע הפר החובות המוטלות עליו בסעיף 26 (א) ו- 26 (ד) (1) לחוק, יש לבחון מהן תוצאות ההפרות; א. כאמור לעיל, על פי סעיף 26 (א) לחוק, אי מתן הודעה ע"י הנושה לערב בדבר אי קיום החיוב גורר אחריו הפטר של הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך. על פי הוראת סעיף 25 (ב) לחוק, ערב יחיד יחוייב בתוספת של ריבית בשל איחור בפרעון רק עבור התקופה שלאחר תום 15 הימים מיום שקיבל ההודעה על אי קיום החיוב כאמור בסעיף 26 לחוק. לצורך קביעת תוצאות ההפרה השאלה העומדת לדיון היא מהו שיעור הנזק שהוכח כי נגרם לנתבע מחמת מחדליו של התובע להודיע לנתבע 2 ההודעות כקבוע בסעיף 26 לחוק. ראו ע"א (חיפה) 2454/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רוחמה עמר ואח' (פורסם בתקדין). ב. ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי הוראת הסעיפים הנ"ל, אין בהן כדי לסייע לנתבע 2 אשר לא הגיש כל תחשיב של פירוט נזקו. הנתבע 2 טוען כטענה חילופית, כי אין לחייב אותו בסכום גבוה מיתרת החוב נכון ליוני 2000. ג. כאמור לעיל דעתי היא, כי הנתבע 2 לא הוכיח כי לו הודיעו התובע ההודעות כקבוע בסעיף 26 לחוק יכול היה לגרום לנתבע 1 לפרוע ההלוואה. ד. אני סבורה כי בנסיבות אלה נזקו של הנתבע 2 הינו בגין חיובי הריבית בהם חוייב החשבון. ולפיכך, דעתי היא, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את יתרת החוב נכון ל- 18.10.00 (לאחר ביצוע ההעברה בסך 2124.12 ₪), היינו סך של 11,006 ₪ וזאת כדלקמן; הנתבע 2 הודה, כי קיבל את המכתב נספח ח לתצהיר גבאי מיולי 2000, וכי בעקבות לחציו על הנתבע 1 שילם האחרון התשלומים באוגוסט - אוקטובר 2000. בנסיבות אלה אין כל הגיון בטענתו, כי לכל היותר ניתן לחייבו ביתרת החוב ליוני 2000. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 11,006 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 18.10.00 ועד יום הגשת התביעה- 16.8.01. מתאריך 16.8.01 יישא הסכום הנ"ל (כשהוא מוצמד כאמור) הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א- 1961 וזאת עד התשלום המלא בפועל. ה. כאמור לעיל, מכלל הראיות אשר הובאו בפני מתברר, כי התובע העמיד יתרת ההלוואה בסך של -. 10,254 ₪ לפרעון מוקדם ביום 2.2.01 (ראו נספח ו' לתצהיר גבאי). (1) לפי סעיף 26 (ד) (1) לחוק, אי מתן הודעה ע"י הנושה לערב על העמדת ההלוואה לפרעון מוקדם גוררת אחריה פטור של הערב מפרעון מוקדם של ההלוואה. (2) לפיכך, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע את יתרת סכום ההלוואה בסך של 10,254 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה שיחושבו מיום 2.2.01 ועד הגשת התביעה, 16.8.01. מתאריך זה יישא הסכום הנ"ל (כשהוא מוצמד כאמור) הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961 וזאת עד יום התשלום המלא בפועל. תנאי פריסת התשלומים יהיו בהתאם לתשלומים שנקבעו בהסכם ההלוואה שבין התובע לבין נתבע 1. 8. כללי א. בשולי הדברים, לא נדרשתי לטענות אשר נטענו בסיכומי הנתבע 2 ואשר חרגו מהחלטת הרשמת בבקשת הרשות להגן כאמור לעיל, אשר למותר לציין, כי לא היה מקום להעלותן בסיכומים (ובצדק התנגדה ב"כ התובע להרחבת חזית). ב. לא ניתן לסיים פסק דין זה ללא התייחסות להתנהגותו והתנהלותו של הנתבע 2 בכל הקשור לפרשה נשוא התביעה; בצדק הפנתה ב"כ התובע לפער שבין טענת הנתבע 2 בתצהיר אשר תמך בבקשת הרשות להגן לבין טענתו בתצהיר עדותו הראשית, ולכך שבניגוד להצהרתו המקורית התברר, כי קיבל מכתבי הבנק נספחים ז ו- ח לתצהיר גבאי המודיעים לו, כי הנתבע 1 מאחר בתשלומים. במסגרת החקירה הנגדית השיב הנתבע 2 תשובות מתחמקות ובלתי סבירות, אשר חזקו את התרשמותי, כי אין הוא מקפיד לומר אמת. כך לדוגמא, כאשר נשאל אם הוא זוכר את המסמך מש/3 השיב: "אני רואה את המכתב מופנה אלי אז כנראה הוא הגיע" (עמ' 17, ש' 10-11). וכך גם תשובתו לשאלה, מדוע חתם על ערבות נוספת לנתבע 1, לאחר שידע, כי מדובר בחייב בעייתי, כאשר השיב, כי הנתבע 1 אמר לו, כי מדובר בהלוואה לרכישת אוטו וכי לא דובר על כיסוי הלוואה. טענה זו נטענה לראשונה בחקירה הנגדית. הוא הדין בנסיונו ל"גלגל" האחריות לפתחו של התובע כאשר הסביר מדוע חתם פעם נוספת על ערבות לנתבע 1 (עמ' 18, ש' 5-6), ובהמשך תשובתו, כי לא בדק את יתרת החוב של הנתבע 1 לבנק כאשר בא לחתום על כתבי הערבות השני משום שלא ענין אותו (שם, ש' 24-25), וכן תשובתו, כי אינו זוכר איזה אוטו רכש הנתבע כאשר לאחר מכן טען, כי קנה שברולט (עמ' 19, ש' 17-21). אני סבורה, כי הנתבע 2 גילה טפח וכיסה טפחיים בכל הנוגע לקשריו עם הנתבע 1. עם זאת, אין בכך כדי לשנות התוצאה אשר הגעתי אליה וזאת בשים לב למחדלי התובע בכל הקשור במתן הודעות לערב הנתבע 2 כקבוע בחוק. חובות התובע להודיע לערב על אי קיום החיוב והעמדת ההלוואה לפרעון גוברות על טענות התובע כי הנתבע היה ער לכך שהנתבע 1 לא שילם ההלוואה ונוצרו פיגורים, וכי העדיף לעצום עיניו והתרשל (סעיפים 3 ו- 4 לסיכומי התובע). בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,700 ₪ בצירוף מ.ע.מ. כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן ההוצאות שנקבעו בהחלטת הרשמת מיום 21.4.02 בבקשת הרשות להגן. ערבותהלוואה