עדות יחידה של בעל דין בתביעה כספית

עדות יחידה של בעל דין בתביעה כספית 1. עסקינן בתביעה כספית בסדר דין מקוצר, אשר הוגשה על ידי התובעת, אלירן שמשון בע"מ (להלן: "התובעת"), כנגד חב' היוגלט ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") ומר שאול מנע (להלן: "הנתבע 2"), לתשלום חוב כספי בגין שימוש בכלי רכב, אותם שכרה הנתבעת 1 מעם התובעת, באמצעות הנתבע 2, הכל כמפורט בכתב התביעה. 1.1 הנתבעת 1 לא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, ולפיכך בהתאם להוראת תקנה 206 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ניתן כנגדה ביום 23.12.02 פסק דין על מלוא סכום התביעה. 1.2 הנתבע 2 עתר בבקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן. בהחלטתה מיום 2.4.02 דחתה כב' הרשמת עמית - אניסמן את הבקשה למחיקת כותרת ונעתרה לבקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 3034/01). בשים לב לסכום התביעה, הועברה התובענה למסלול של דיון מהיר. 2. העובדות הצריכות להכרעה א. בין השנים 2001-1997 נהגה הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, אשר עבד כשכיר בה, לשכור מעם התובעת כלי רכב לצורכי תפעולה. ב. הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, התקשרה עם התובעת בשלושה הסכמי שכירות - הראשון מיום 30.11.00, השני מיום 3.5.01 והשלישי מיום 4.5.01 (נספחים א' עד ג' ל- ת/1) ובגינם נותרה חייבת סך של 12,235 ₪, בהתאם לחשבוניות שהוצאו על שמה (נספחים ד-1 עד ד-3 ל- ת/1). ג. למקרא שלושת הסכמי השכירות נשוא התביעה עולות העובדות הבאות: * שמה של הנתבעת 1 מופיע תחת "שם השוכר" בעוד ששמו של הנתבע 2 מופיע תחת "שם נהג/ או בעל כרטיס האשראי". * תחת ההגדרה של "נהג נוסף/ או בעל כרטיס אשראי" מופיע שמו של מר אילן מסיקה. * שלושת ההסכמים נחתמו על ידי הנתבע 2, ללא חותמתה של הנתבעת 1. * הנתבע 2 מסר את פרטי כרטיס האשראי האישי שלו. 3. טענות הצדדים 3.1 התובעת טוענת כי הנתבע 2 חב בתשלום החוב הנטען, מכוח חתימתו האישית על הסכמי השכירות ומסירת פרטי כרטיס האשראי שבבעלותו. 3.2 עוד ובנוסף, מבקשת התובעת לבסס תביעתה על הוראות סעיף 20 להסכם השכירות, הקובע כי מקום ש- "20. נחתם הסכם זה ע"י שני שוכרים או יותר או ע"י שוכרים ונהג משנה יהיו השוכרים ו/או נהג המשנה אחראים כלפי המשכירה ביחד ולחוד לכל התחייבויותיהם לפי הסכם זה. א. נחתם הסכם זה ע"י חברה בע"מ או אישיות משפטית אחרת (להלן החברה) יהיו מנהל החברה ו/או נציג החברה ו/או עובד החברה שקבל את הרכב עבור החברה ו/או שחתם על ההסכם אחראי וערב אישית למילוי כל התחייבויות החברה לפי הסכם זה" (נספח א' ל- ת/1) 3.3 מנגד טוען הנתבע 2, כי חתם על הסכמי השכירות בשמה של הנתבעת 1, כעובד שכיר בה, וכי דמי השכירות בגין כלי הרכב שולמו בשוטף על ידה. 3.4 עוד טוען הנתבע 2 כי חתם על הסכמי השכירות במעמד מסירת כלי הרכב, כאישור לקבלתם וכי מסר את פירטי כרטיס האשראי האישי שלו מטעמים שבפרוצדורה בלבד. 3.5 הנתבע מוסיף וטוען כי יש לפרש את הסכם השכירות באופן המגשים את התכלית הכלכלית שביסודו ואת אומד דעת הצדדים, תוך שימת לב לאופי ומהות העסקה שנקשרה, ולפיכך בנסיבות המקרה דנן משכוונת הצדדים היתה לקשור עסקת שכירות בין הנתבעת 1 לתובעת, אין להטיל עליו חבות אישית. 3.6 לשיטת הנתבע 2 הסכמי השכירות בהם עסקינן הינם חוזים אחידים, כהגדרתם בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982 (להלן: "החוק") ומשסעיף 20 הינו סעיף מקפח עותר הוא לביטולו בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק. 4. דיון 4.1 אין חולק כאמור, כי הסכמי השכירות נחתמו על ידי הנתבע 2, כי שמו מופיע בהסכם תחת "שם הנהג / או בעל כרטיס האשראי" וכי מסר את פירטי כרטיס האשראי האישי שלו. 4.2 על יסוד עובדות אלה, מבקשת התובעת לחייבו, הן כמי שחתם באופן אישי על הסכמי השכירות, הן כמי "שקיבל את הרכב עבור החברה ו/או שחתם על ההסכם", כהוראת סעיף 20 להסכמי השכירות, והן כמי שמסר את פירטי כרטיס האשראי האישי שלו. לשיטת התובעת, די בחתימתו של הנתבע 2 כדי לחייבו בכל החיובים, המעוגנים בהוראות הסכמי השכירות, זאת בשים לב להלכה, לפיה עצם החתימה על מסמך יוצרת "חזקת הסכמה" לתוכן המסמך החתום, כשחזקה זו מקפלת בחובה אף את "חזקת הידיעה", כך שהחותם מוחזק כמי שידע את תוכנו של המסמך. (ראה: ג' שלו, משפטים יא' התשמ"א - 1981, 501, 505 ודבריו של כב' השופט י. קדמי בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2) 77, 84-85). 4.3 לטענת הנתבע 2, אין להחיל הלכה זו בעינינו, זאת מאחר והונע לחשוב כי חתימתו על המסמכים כמוה כאישור על קבלת הרכב ותקינותו בלבד וכי כלל לא הבין כי המדובר בנטילת התחייבות אישית לתשלום בגין השימוש בכלי הרכב. 4.31 טענתו של הנתבע 2 אינה אלא טענה כי "לא נעשה דבר" - "non est factum", טענה אשר יש בה להביא לבטלות החוזה מעיקרו. (ראה: ג' שלו, משפטים יא' התשמ"א - 1981, 501, 503). 4.32 אולם, טענה זו, כפי שציינה כב' הרשמת עמית - אניסמן בהחלטתה בבקשה למתן רשות להתגונן מקומה אך במקרים נדירים ביותר, בהם הונע החותם לחתום על מסמך בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר ואין לה תקומה מקום שהחותם על המסמך אינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו. (ע"א 413/79 אדלר נ' מנסור ואח', פד"י לד (4) 28, 38 וע"א 780/87 779/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פד"י מד (3) 304, 310, ג' שלו, משפטים יא התשמ"א-1981, 501, 509, 511). 4.4 לאחר שנתתי דעתי לראיות שבאו בפני, דומה עלי כי דין טענת הנתבע 2 להידחות, זאת לאור הודאתו כי ידע שהמדובר בהסכמי שכירות, כך שהיה מודע למהותם הבסיסית של ההסכמים, עליהם נהג לחתום במהלך עבודתו- "ש. בתצהירך אתה מציין שלא חשבת שיש נפקות של התקשרות חוזית שלך מול התובעת, איך זה מסתדר עם זה שכותרת המסמך היא הסכם שכירות. ת. אני איש שירות של החברה, וככזה התבקשתי מהבעלים לחתום על הסכם השכירות, זה לא אומר שזה מחייב אותי, לא ידעתי שיש קשר ביני לזה, עד היום החברה שילמה את כל התשלומים של ההשכרה, ההתחייבות היא שאני מקבל את הרכב ובודק אותו. ידעת שזה הסכם שכירות. ידעתי שזה הסכם שכירות עם החברה. לא חשבת שזה אישור קבלת רכב. ת. זה אישור קבלת רכב כי רק עם זה אתה מקבל את הרכב. הסכם השכירות הזה הוא גם אישור קבלת רכב, אין אישור נפרד." (עמ' 16-15 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) 4.41 אציין, כי התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של הנתבע 2 הותירה בי את הרושם כי יש בה מן ההיתממות. הנתבע 2 מבקש "למזער" מעמדו בנתבעת 1 ולראות בו אך "איש שירות" שנתבקש לחתום על הסכמי השכירות על ידי הבעלים - האומנם אלה הם פני הדברים? התנהלותו של הנתבע 2 מול התובעת יוצרת מצג שונה בתכלית - הנתבע 2 היה הגורם היחיד מטעם הנתבעת 1, אשר קיבל לידיו את כלי הרכב לאורך שנים (עמ' 25-24 לפרוטוקול), חתם על הסכמי השכירות בחתימתו האישית ללא צירוף חותמתה של הנתבעת 1, מסר את פירטי כרטיס האשראי האישי שלו ויותר מכל, השיב בשם הנתבעת 1 על דרישת החוב (נספח ה' ל- ת/1). 4.42 לא למותר לציין, כי בעדותו של הנתבע 2, לפיה לא קרא את כל תנאי ההתקשרות אין כדי לשנות, זאת משלא עמדה בפניו מניעה אובייקטיבית מלנהוג כן- "ש. קראת את ההסכם הזה. ת. קראתי רק מה שהם נותנים לתשומת הלב, כשבא הבחור שלכם לתת את הרכב הוא מפנה את תשומת הלב לדברים הרלוונטים לקבלת הרכב, שהכל תקין, שאין פגיעות ואיזה ק"מ יש ברכב, ותו לא." (עמ' 16 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) "ש. חתמת על 15 חוזים, ובאף אחד מהפעמים לא היה לך זמן לקרוא את החוזה עליו אתה חותם. ת. כשבא בחור לתת את הרכב, הוא לחוץ, מראה לך תחתום פה, האוטו תקין, אתה מסתכל על דברים רלוונטים, לא היה לי שום ענין לבדוק את הסכם השכירות, אני בודק את הדברים הרלוונטים לקבלת רכב. זה שכתוב הסכם שכירות במקום הסכם קבלת רכב, אולי החברות צריכות לעשות טופס נפרד לקבלת רכב ולשכירות ואז היה נמנע כל הדבר הזה. ש. תראה לי איפה כתוב אני מאשר תקינות הרכב. ת. אם תסתכלי בהסכם השכירות יש ציור של הרכבים, ומסבירים שאם יש תקלה הוא מסמן לבד, זה שמביא את הרכב מטעם חברת ההשכרה הוא מסמן ורושם את הבעיה, אם ישנה ולא מקבל הרכב" (עמ' 19 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) 4.43 עוד ובנוסף אציין, כי לאור עדותו של הנתבע 2, המובאת לעיל, אינני מוצאת לקבוע כי הנתבע 2 הוטעה באופן כלשהו על ידי התובעת, באמצעות עובדיה. 5. חיוב הנתבע 2 מכוח חתימתו ומסירת פירטי כרטיס האשראי האישי 5.1 בעוד שהתובעת מבקשת לחייב את הנתבע 2 בתשלום החוב מכוח חתימתו האישית על הסכמי השכירות ובהסתמך על הוראות הסכמי השכירות, הקובעות בין היתר, כי "השוכר מצהיר ומסכים שחתימתו על חוזה ההשכרה מהווה אישור בלתי חוזר לחיוב חשבונו ע"י כרטיס האשראי שפרטיו מופיעים בחוזה ללא כל חתימה נוספת", טוען הנתבע 2 כי נתבקש על ידי בעלי הנתבעת 1 לחתום על ההסכמים וכי כרטיס האשראי ניתן על ידו מטעמים שבפרוצדורה בלבד- "ת. אני איש שירות של החברה, וככזה התבקשתי מהבעלים לחתום על הסכם השכירות, זה לא אומר שזה מחייב אותי..." (עמ' 16 לפרוטוקול) "ש. איך זה מתיישב עם העובדה שכרטיס האשראי הוא כרטיס האשראי שלך. ת. לחברה לא היה כרטיס אשראי, כאשר נתבקשתי לתת כרטיס אשראי, שאלתי אם זה יכול לפעול נגדי, אמרו שלא, זה רק פרוצדורה, בקשתי מהבעלים שהם יתנו את הכרטיס שלהם אמרו שאתן את שלי וזה לא מחייב אותי, אין לך מה לדאוג, עובדה היא שהם לא הפעילו את הכרטיס." (עמ' 17 לפרוטוקול) 5.11 עדותו זו של הנתבע 2 נותרה עדות יחידה של בעל דין, על כל הנובע ומשתמע מכך (ראה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971), זאת משנמנע מלזמן לעדות את בעלי הנתבעת 1, מי שעל פי עדותו הנחו אותו לחתום על הסכמי השכירות בשם החברה וכן ביקשו כי יציג את כרטיס האשראי האישי שלו, מבלי שיהא בכך כדי לחייבו- "ש. אתה יודע איפה נמצאים היום הבעלים של החברה. ת. לא. ש. אתה יודע מה השמות שלהם. ת. לא רוצה להגיד. ... לביהמ"ש: יש חוב שהבעלים חייבים לי שהם הבטיחו לשלם לי, ואני מפחד שאם אמסור את שמותיהם זה יפגע בי" (עמ' 24-23 לפרוטוקול) 5.12 עינינו הרואות, כי הנתבע 2 בחר, מטעמיו, שלא לזמן את בעלי הנתבעת 1 לעדות ובהתנהלותו זו יש כדי לעמוד לו לרועץ, זאת מכוחה של ההלכה, לפיה "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פד"י לה (1) 736) 5.2 לא למותר לציין, כי הנתבע 2 חתם על הסכמי השכירות בחתימתו האישית, ללא צירוף חותמתה של הנתבעת 1 ואף לא השכיל להציג כל ראיה כי היה מורשה חתימה בחברה. דומה כי בחתימתו האישית, יש כדי לתמוך בגרסת התובעת ובעדותו של מר עידן זהר (ע"ת 1), לפיה "בכל יחסי השכירות לא היה צל של ספק שהוא (הנתבע 2 - ש.י.) הבעלים. לא ידעתי שהוא לא הבעלים של הנתבעת 1" (עמ' 9 לפרוטוקול). 5.3 לא זו אף זו. בהמשך עדותו אישר הנתבע 2 כי היה ער לעובדה שכרטיס האשראי האישי שלו משמש מול התובעת "לביטחון" ובכך, למעשה, הודה כי ידע שביום אמת, אם וכאשר הנתבעת 1 לא תעמוד בחיוביה כשוכרת כלי הרכב, יחויב כרטיס האשראי האישי שלו- "ש. אני מציגה לך שוברים של ישראכרט עליהם מופיע השם שלך ומספר כרטיס האשראי. ת. אני לא זוכר שהם מומשו, זה מה שהם לוקחים לבטחון." (עמ' 18 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) "ש. בשביל מה הוא מגהץ לך את הכרטיס. ת. זה הנהלים, ככה זה עובד. כל דבר היום מבקשים כרטיס אשראי כבטחון" (עמ' 24 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) 5.4 במצב דברים זה, דומה עלי כי בהצגת כרטיס האשראי האישי שלו קיבל הנתבע 2 על עצמו "לערוב" לחיובי הנתבעת 1 ומשהאחרונה לא עמדה בתשלומים בגין השימוש בכלי הרכב, זכאית התובעת "לממש" את "הבטוחה" ולעתור לחיוב הנתבע 2 מכוח "ערבותו". 5.5 לא למותר לציין, כי גם אם אקבל את טענת הנתבע 2 (אשר לא הוכחה כדבעי), לפיה נתבקש על ידי בעלי הנתבעת 1 להציג את כרטיס האשראי שלו, תוך הבטחה כי לא יהא בכך כדי לחייבו, הרי שאין בכך כדי להשליך על מערכת החיובים בהם התחייב אל מול התובעת. 5.6 העולה מן המקובץ הוא כי הנתבע 2 חב בתשלום החוב הנטען מכוח חתימתו האישית על הסכמי השכירות והצגת כרטיס האשראי האישי שלו "כבטוחה" לקיום התחייבויות השוכרת - הנתבעת 1. 6. חיוב הנתבע 2 מכוח הוראת סעיף 20 להסכמי השכירות 6.1 בעוד שהתובעת מבקשת לבסס את תביעתה על הוראת סעיף 20 להסכמי השכירות, טוען הנתבע כי המדובר ב"סעיף מקפח" ב"חוזה אחיד" ועל כן עותר הוא להכריז על בטלותו. 6.2 אין חולק, כי הסכמי השכירות באים בגדר "חוזה אחיד", אולם, לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שבאו בפני ולטיעוני הצדדים באתי לכלל דעה, כי לא עלה בידי הנתבע 2 להוכיח כי בהוראת סעיף 20 יש משום "תנאי מקפח", אשר ראוי ונכון להכריז על בטלותו. 6.3 בהתאם להוראת סעיף 20 א. להסכמי השכירות, החלה במקרה דנן, בו "השוכר" הינו "חברה", אחראי עובד החברה שקיבל את הרכב או שחתם על ההסכם למילוי התחייבויות החברה וערב אישית להן- "א. נחתם הסכם זה ע"י חברה בע"מ או אישיות משפטית אחרת (להלן החברה) יהיו מנהל החברה ו/או נציג החברה ו/או עובד החברה שקבל את הרכב עבור החברה ו/או שחתם על ההסכם אחראי וערב אישית למילוי כל התחייבויות החברה לפי הסכם זה" (נספח א' ל- ת/1) 6.4 על פני הדברים, אכן דומה כי המדובר בסעיף המנוסח באופן גורף, המטיל חבות על כל אדם המקבל רכב בשם החברה, מבלי לאבחן בין מנהל החברה לבין עובד שכיר בה ובכך, הלכה למעשה, נותן בידי התובעת "יתרון בלתי הוגן", בדרך של יצירת חבות רחבה מעבר לזו המקובלת על פי דיני החברות הנוהגים. 6.5 עם זאת, סבורתני, כי בשים לב למכלול הנסיבות שבאו בפני, אין להורות על ביטול הסעיף (ראה הוראת סעיף 19(ב) לחוק), כלפי הנתבע 2. 6.51 הנתבע, כאמור, ביקש להציג עצמו כ"איש שירות" תמים, אשר קיבל את כלי הרכב לרשותו לצורכי עבודתו ובחתימתו על הסכמי השכירות אך אישר קבלת הרכב ותקינותו, ברם, מחומר הראיות עולה כי אין בגרסה זו ממש. הנתבע 2 היה הגורם היחיד מטעם הנתבעת 1, אשר קיבל לידיו את כלי הרכב לאורך שנים (עמ' 25-24 לפרוטוקול), חתם על הסכמי השכירות בחתימתו האישית ללא צירוף חותמתה של הנתבעת 1, מסר את פירטי כרטיס האשראי האישי שלו ויותר מכל, השיב בשם הנתבעת 1 על דרישת החוב (נספח ה' ל- ת/1). 6.52 יתר על כן, בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 הוברר כי כיום עוסק הוא בשיווק המוצר, אותו שיווקה הנתבעת 1, זאת לאחר שיצרני המוצר העבירו לו את זכות השיווק - היעלה על הדעת כי היו נוהגים כך אל מול מי שהיה אך "איש שירות" בחברה - דומה כי לנתבע 2 פתרונים ! 6.53 דומה כי בכל אלה, יש כדי ללמד על מעמדו של הנתבע 2 בנתבעת 1 ועל כן, בנסיבות אלה, דומני כי לא יהא בחיובו האישי מכוח הוראת סעיף 20.א. להסכמי השכירות, כמי שקיבל את כלי הרכב וחתם על הסכמי השכירות, משום "קיפוח". 7. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומשהנתבע 2 לא חלק על גובה החוב הנתבע, מחייבת אני את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 12,561 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.01 ועד לתשלום המלא בפועל. בחיוב זה חבים הנתבעת 1 (מכח פסק הדין שניתן כנגדה ביום 23.12.02) והנתבע 2, יחד ולחוד. כמו כן, הנני מחייבת את הנתבע 2 בתשלום הוצאות משפט (החזר אגרת משפט) ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. עדותדיוןעדות יחידה