שבר בבסיס האגודל

מ ב ו א התובע, רווק יליד 1975, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.11.98, עת רכב על אופנוע. התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ז-1975. (להלן: "התאונה"). בין הצדדים אין מחלוקת לענין החבות והכיסוי הביטוחי, אלא בשאלת הנזק בלבד. התובע הובהל ממקום התאונה לביה"ח "אסף הרופא" , שם אובחנו חבלות באזורים שונים בגופו. התאונה ארעה במהלך עבודתו ולפיכך במקביל הוגשה ע"י התובע תביעה למל"ל. הנכות הרפואית כאמור, אובחנה אצל התובע פגיעות מרובות בשטח האורטופדי ובעיקר בכף יד ימין, ידו הדומיננטית של התובע ובכתף שמאל. בדיקת U.S שבוצעה לתובע סמוך לתאונה (31.12.98) הדגימה קרע חלקי בגיד הסופרספינטוס בכתף שמאל. וצילום רנטגן הדגים שבר בבסיס המסרק אגודל ימין.(ראה סעיף 7 לתצהיר התובע, לחוו"ד ד"ר עמרמי). בתביעה זו מינה ביהמ"ש את ד"ר עמרמי, כמומחה רפואי בשטח האורטופדי. ד"ר עמרמי בדק את התובע ומצא אצלו בין היתר רגישות בהנעת כתף שמאל בסיבוב חיצוני ופנימי, וכן חריקות רגישות והגבלה בטווח התנועות של המפרק בכף יד ימין. בהסתמך על הממצאים והבדיקות, קבע המומחה כי בעקבות התאונה נותרו לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הקרע בגיד הכתף השמאלית (ולפי סעיף 42 (1) 3 (1)) וכן 5% בגין חריקות המפרק כתוצאה מהשבר באגודל ימין (לפי סעיף 35 (1) א-ב), ובסה"כ קבע המומחה 10% נכות צמיתה לתובע. הנתבעים מכחישים ומתנגדים לנכות הרפואית שנקבעה לתובע ע"י מומחה ביהמ"ש, בעיקר משום שהתובע נבדק כאמור גם ע"י ועדות המל"ל שקבעו כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה (0% נכות) בעקבות התאונה נשוא התביעה. ד"ר עמרמי נחקר נמרצות ע"י ב"כ הנתבעות שניסה לקעקע את מסקנות המומחה הן ביחס לנכות בגין הפגיעה באגדול והן ביחס לפגיעה בכתף. בענין האגודל, נטען כי המומחה השיב לשאלות הבהרה כי לקח בחשבון אפשרות של החמרה ולפיכך ניתנה הנכות. משמע, בעת הבדיקה לא מצא כל הגבלה. ואולם משנחקר המומחה הוא הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מצא גם מצא הגבלה בתנועות האגודל (יד ימין). וכך מעיד המומחה בעמ' 15 לפרוטוקול, מול שורות 11 ואילך: "...בצילום רנטגן של יום המקרה רואים שבר בבסיס האגודל שמאל"... "...במפרקים האלה הקטנים או מפרקים אחרים, לא מופיע לנו טווח תנועה מוסכם אלא הוא גם לא מופיע בפירוט של סעיפי המל"ל, והוא יותר לפי הערכה אמפירית של הבודק.... היות וזה מפרק שהטווחים שלו לא מופיעים בספרים אז זה מה שציינתי. בהנחה שהייתי מוצא הגבלה מלאה באותו מפרק, עם השינויים הניווניים והתזוזה בדיסלוקציה, הייתי נותן את אותם אחוזי נכות גם אם לא היתה הגבלת תנועה"... ובעמ' 16 לפרוטוקול מול שורות 7 ואילך: "...זה לא אומר שאין נכות היום, אבל יכולה להיות נכות גדולה יותר בעתיד...יש לו ממצא אובייקטיבי, יש לו סטיה מהמפרק, ויש לו כאבים ויש לו הגבלה"... משנכח ב"כ הנתבעות כי המומחה לא חוזר בו מחוות דעתו , שאל אותו באופן ישיר כדלקמן: ש": אני חוזר ואומר אתה אומר שחזית שתהיה החמרה ולכן נתת נכות? ת": זוהי התחכמות שלך". (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 13-12). מסקנתי מחקירת המומחה, כי בעת הבדיקה הקלינית שנעשתה סמוך לתאונה (שנה ו-4 חודשים לאחר התאונה), התרשם המומחה כי התובע סובל מהגבלת תנועה קלה באגודל, ויש לתובע סטיה מהמפרק וממצא רנטגני אובייקטיבי. כך גם באשר לקרע בכתף - המומחה הסתמך על פענוח בדיקת סונר, העיד ברורות כי: "...בסונר הקודם יש סימנים קליניים לקרע קטן כמו רגישות בסיבוב חיצוני ופנימי של הכתף, עם טווח מלא"... (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 13-11). באשר לטענת ב"כ הנתבעות, כי המומחה טעה בכך שלא ביקש בדיקת M.R.I שממצאיה ברורים וטובים יותר, השיב המומחה כדלקמן: "...מתי הייתי מזמין בדיקת אם אם ארי (צ"ל אם, אר, אי . א.מ.ג) כשיש ממצא קליני על כאבים והגבלות. וצילומים וסונר תקינים, ואני חושב שמסתתר משהו, שההדמיות לא יראו, ואם אר אי יכריע. פה היה לי ממצא בסונר. (הדגשה שלי א.מ.ג. , עמ' 17 לפרוטוקול שורות 24-19). ד"ר עמרמי העיד בחקירתו הנגדית, כי המל"ל התעלם מבדיקת הסונר (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 2-1). לא כל אימת שהמל"ל איננו מוצא נכות צמיתה, יש מקום להחליף את מומחה בימ"ש או למנות מומחה נוסף. ב"כ הנתבעות ביקש לפסול את ד"ר עמרמי בבקשה מיום 26.10.02, כשבעצם היוותה בקשה למינוי מומחה נוסף. בהחלטתי מיום 18.11.02, קבעתי כי אין מקום לפסול את חוות דעת המומחה או למנות מומחה אחר תחתיה. מסקנותיו של ד"ר עמרמי ברורות ואינן מותירות ספק. קיימים ממצאים אוביקטיביים של שבר מסוג בנט באגודל (ממצא רנטגני), יש לו קרע בגיד בכתף שמאל (בדיקת סונר) שעליהם ביסס ד"ר עמרמי את חוות דעתו. ד"ר עמרמי ביסס את חוות דעתו אף על הממצאים הקליניים שמצא בבדיקת התובע, ואין לו כל סיבה לפקפק במסקנותיו, גם לא כאשר ועדת המל"ל בדקה את התובע מאוחר יותר והגיעה למסקנה אחרת. לא הובאה בפניי כל סיבה מדוע עלי להעדיף את מסקנות המל"ל ולמנות מומחה נוסף. ד"ר עמרמי נימק חוות דעתו כדבעי, הבהיר בחקירה נגדית שמצא גם מצא הגבלה באגודל בבדיקה הקלינית ומסקנותיו בדבר נכות צמיתה ביחס לכתף ובאגודל מבוססות והגיוניות. לפיכך, יש לאמץ את מסקנות המומחה ולקבוע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 10% צמיתה בשטח האורטופדי. הנכות התפקודית במצב הרגיל, כל עוד לא הוכח בפניי ההיפך, תהא הנכות הרפואית שקולה לנכות התפקודית, זוהי נקודת המוצא הראשונה. וראה לענין זה, ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נגד רמזי , פד"י נב' (ד) 792, בעמ' 799 כדלקמן: "...בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אף נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד....ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית, אך לא תמיד כך"... 2. בענייננו- נשאל המומחה לענין תפקודיות הנכות שקבע לתובע, שאלות ההבהרה הן ע"י ב"כ התובע והן ע"י ב"כ הנתבע. לשאלת ב"כ הנתבע , האם נכון כי לקרע בגיד בכתף ללא הגבלה בטווח, אין כל השפעה תפקודית על התובע במקצועו כמתקין מערכות אזעקה וסטריאו לרכב, השיב המומחה כדלקמן: "...אני חולק עליך בענין זה. למיטב ידיעתי מתקין אזעקות וסטריאו ברכב, אנוס לשכב ולהידחק תחת לוח שעונים בזוית גוף מאוד לא נוחות עם מתיחת הכתפיים והצוואר"... שאלה דומה נשאל המומחה ע"י ב"כ הנתבעת ביחס לשבר באגודל , והשיב כדלקמן: "...ברור ששבר בנט שהינו תוך מפרקי, וכאמור הותיר חריקות במפרק כי C.M.C תהיה לו השפעה על אדם העוסק בפעולות פיזיות כגון מתקין אזעקות וסטריאו לרכב, ראה תשובתי גם לשאלה ו'"... זאת ועוד, המומחה הבהיר חד משמעית כי תתכן החמרה בשבר בנט באגודל ימין, שרק תגדיל את הנכות. וכך השיב המומחה בחקירה נגדית: "ש: התשובה שלך צריכה להיות שהיום יש לתובע פאר סבג 5% והחמרה בעתיד עלולה להביא אותה ל- 10% נכות? "ת: אני מסכים איתך בענין. זה רעיון שעלה בי. "ש: בהנחה שזו תשובה נכונה, היום יש לו 5% נכות , מתי יהיה 10%, 10 שנים? כמה? "ת: אולי בעוד 5 שנים"... (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 7- 10). ב"כ הנתבעות טוענת בסיכומה, כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית, שהרי עבד במקצועו לאחר התאונה ובעצם עד היום עוסק בכך. אלא שב"כ הנתבעות מתעלמת מעדויות שהושמעו הן של התובע והן של מר גמליאל גיא מנהל עבודה בחברת "א.ד.י. מערכות". בסעיף 4 לתצהירו, מפרט מר גמליאל את סוג העבודה שביצע התובע. עבודה הכרוכה במאמץ רב הן של חגורת הכתפיים והן של כפות הידיים. על מנת לפרק ולהתקין אביזרים ברכב, יש להתכופף, להידחק ולעיתים להשתחל לתוך הרכב על מנת לקבל עמדה נוחה לעבודה. העד גמליאל, העיד (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 16 ועמ' 7 שורות 10-3), כי התובע התקשה לעמוד בהספק שנדרש לאחר התאונה, ולכן הועבר לסניף בת"א, שם יש חשיבות פחותה להספק ויותר לאיכות. הסביר מר גמליאל, כי בסניף בת"א העבודה נעשית מול לקוח פרטי ואז ניתן לקבוע את מספר ימי העבודה הנדרש, בחשיבות פחותה להספק וכמות העבודה. בעוד שבסניף בראשון לציון עבדו מול יבואן רכב ולהספק היתה חשיבות ממעלה ראשונה. לתובע היה קשה לעמוד בהספק הנדרש עקב מגבלותיו. לא נעלם מעיניי כי העד גמליאל, לא עבד ולו יום אחד עם התובע בסניף בת"א, ואין לנו כל עדות ישירה על טיב עבודתו שם. גם לא הובאו תלושי שכר מיום הפגיעה ועד היום, על מנת שביהמ"ש יוכל להתרשם מהירידה בשכר שנבעה מהתאונה. יחד עם זאת, אין לי ספק שפגיעה בכתף ובכף יד, מהווה פגיעה תפקודית כשמדובר בעבודת כפיים. מילים אחרות, הנכות הרפואית עצמה שנקבעה עקב רגישות בטווחים, רגישות בתנועת המפרק, כל אלה מטיבן וטבען משפיעות על תנועות האדם ביום יום ולבטח בפעילות פיזית הכרוכה במאמץ כמו עבודתו של התובע. בנסיבות אלה, סבורני שהנכות הרפואית שנקבעה לתובע שקולה לנכות התפקודית וזוהי נקודת המוצא בבואי להעריך את נזקו של התובע. הפסד השתכרות לעבר התובע כאמור יליד 1975, בוגר תיכון מקצועי במגמת מכונאות רכב, שרת בצבא אף בתפקיד זה ועם שיחרורו החל לעבוד כמתקין מערכות אזעקה וסטריאו ברכב בחברת "א.ד.י. מערכות אזעקה וסטריאו לרכב בע"מ" (להלן: "א.ד.י. מערכות"). יש להבחין בראש נזק זה בתקופת אי הכושר שהוכרה לתובע ובתקופה שלאחר מכן. התובע צרף שלושה תלושי שכר עובר לתאונה, מהם עולה כי שכרו הממוצע ברוטו בניכוי מס הכנסה, שווה ערך נכון להיום לסך של 4,900 ₪ (אין על כך מחלוקת בסיכומי ב"כ הנתבעות). התאונה ארעה כאמור ב- 3.11.95, ולתובע ניתנו תעודות אי כושר עד ליום 5.2.98, היינו כשלושה חודשים מלאים. מעיון בטפסי 106, נראה כי בשנת 1998 שנת התאונה, עבד התובע כל החודשים. ובשנת 1999 החסיר רק בחודש ינואר 99. התובע לא צרף תלושי שכר ולא ניתן לדעת בוודאות אם אכן שכרו שולם על חשבון ימי מחלה , אם לאו. יחד עם זאת, גם המל"ל אישר לתובע תקופת אי כושר דומה ואף שולמו לו דמי פגיעה לתקופה זו. סבורני שיש להכיר בתקופת אי הכושר שאושרה ולנכות ממנה בהמשך את דמי הפגיעה. הפסד התובע בתקופת אי הכושר: 14,700 ₪ = 4,900 ₪ X 3 חודשים. לאחר תקופת אי הכושר חזר התובע למקום עבודתו ועל פי טפסי 106 עבד כל שנת 1999 למעט כאמור בחודש ינואר בה שהה באי כושר. בתקופה זו השתכר אף מעט יותר מהשכר הממוצע עובר לתאונה (כ- 5,130 ₪ מול 4,960 ₪). התובע איננו מבקש פיצוי בגין תקופה זו. התובע עזב את מקום עבודתו בא.ד.י מערכות בחודש מרץ 2000 , לטענתו בגלל קשיי הסתגלות לעבודה במומו (ראה פרוטוקול בעמוד 10). בחודשים מאי-אוגוסט 2000 טייל התובע בחו"ל. משחזר, נפטר אביו (אוקטובר 2000), ואמו לקחתה בשבץ מוחי, בתקופה זו סעד את אמו ודאג לצרכיה. התובע לא שב אלא בחודש דצמבר 2000 למעגל העבודה. התקשה למצוא עבודה והחל לטענתו בלית ברירה לעבוד עם אחיו כמתקין מערכות אזעקה ביתיות תמורת שכר מינימום. לפי טפסי 106 השתכר לחודש בשנת 2001 כ- 2,865 ש"ח לחודש (משוערך להיום כ- 3,000 ש"ח) . ב"כ התובע מבקש לפסוק את הפסדו של התובע כמחצית מהפסדו בפועל למשך 24 חודש. אינני יכולה לקבל בסיס חישוב זה מכמה טעמים. אינני רואה קשר ישיר בין עזיבת התובע את מקום עבודתו בא.ד.י מערכות לתאונה. לו רצו לפטר את התובע בעקבות התאונה, היו עושים זאת הרבה קודם לכן. התובע עבד עד מרץ 2000 ללא כל ירידה בשכר, נהפוך הוא - שכרו עלה במעט. ההחלטה לעזוב, לא באה אלא כדי לשרת את מטרת הטיול הארוך במזרח הרחוק, כדרכם של צעירים בני ימינו ללא קשר לתאונה הנדונה. וכדברי התובע עצמו: "הייתי במזרח בטיול ועשיתי הפסקה כדי להתאוורר"... (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 9). גם כשחזר התובע מחו"ל ב- 8/00 לא מיהר למצוא עבודה ועל פי עדותו של התובע עצמו: "כשחזרתי לארץ המצב של ההורים התדרדר. שנית, יש גם אחיין שאני צריך לדאוג לו. אבי ז"ל היה עוזר לו. וכשחזרתי זה הפסיק. אני משמש כאפוטרופוס על האחיין שלי שהוא בן 7. לא כתבתי על זה בתצהיר"... (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 13). לפיכך, אינני סבורה שיש לפצות התובע לגבי התקופה שמאז עזיבתו את א.ד.י מערכות ב- 3/00 ועד התחלת עבודה חדשה 12/00. בתקופה זו טייל ממושכות בחו"ל, סייע להוריו שהיו בקשיים בריאותיים וטיפל באחיין שלו, כל אלה אינם קשורים ולו בקצה ראיה לתאונה ולמגבלותיו. באשר לעבודתו אצל אחיו מ- 12/00 ועד היום. כאמור משתכר התובע היום כ- 3,000 ₪ לעמות שכרו המשוערך עובר לתאונה בסך של כ- 4,900 ₪. יחד עם זאת, העיד התובע כי החל לפני כשלושה חודשים לעבוד גם בנגריה השייכת לחבר שלו, שם משתכר בשכר של 250 ₪ ליום נטו והוא עובד בממוצע שלוש פעמים בשבוע. עבודתו בנגריה החלה על פי עדותו ב- 3/02. לפיכך, אני קובעת את הפסד שכרו של התובע מ- 12/00 תחילת עבודתו אצל אחיו ועד 3/02 (16 חודש) על פי נכותו התפקודית 10% מהשכר המשוערך עובר לתאונה. 7,840 ₪ = 16 X 10% X 4,900 ₪ מעבר לתקופה זו, אינני סבורה שיש לפצות התובע. התובע על פי חישובו שלו עצמו, משתכר יותר משכרו המשוערך עובר לתאונה. כי אם משתכר בנגריה 250 ₪ , שלוש פעמים בשבוע, הווה אומר שבחודש משתכר כ- 3,000 ₪. 3,000 ₪ = 12 (פעמים בממוצע) X 250 ₪ . יחד עם שכרו אצל אחיו בסך 2,865 ₪, מגיע שכרו מעל ומעבר לשכרו המשוערך עובר לתאונה. לפיכך, מסתכם הפסדו של התובע לעבר בסכומים הבאים: תקופת אי הכושר: 14,700 ₪ = 4,800 ₪ X 3 חודשים הפסד חלקי בין השנים 12/00 - 3/02: 7,840 ₪ = 16 X 10% X 4,900 ₪ ובסה"כ: 22,540 ₪ הפסד שכר לעתיד לטענת ב"כ התובע יש לחשב את הפסדו של התובע בתיק זה באופן אקטוארי, על פי נכותו התפקודית מהשכר הממוצע במשק. (?). לטענת ב"כ התובע, מדובר בבחור צעיר כבן 28, שטרם נתגבשה דרכו בחיי העבודה, בין היתר מחמת האירועים שפקדו אותו סמוך לתאונה, מות אביו, מחלת אמו וכד'. אינני מסכימה עם ב"כ התובע. סבורני, שדרכו המקצועית של התובע גובשה עוד הרבה לפני התאונה, התובע קיבל בתיכון מקצועי הכשרה מקצועית כמכונאי רכב, ועסק בהכשרה זו הלכה למעשה כל שנות שרותו הצבאי. אף לאחר הצבא ועד לטיול שערך בחו"ל, עבד ברציפות כמתקין מערכות אזעקה וסטריאו ברכב, מקצוע שעוסק בו עד היום. התובע עצמו מעיד על כי "העבודה חלשה" אצל אחיו אצלו עובד, יש להניח שעושה את השלמת השכר אצל חברו בנגריה. הגם שנכותו תפקודית ויש להניח שקשה לו לעבוד באותו מרץ ועוצמה שעבד קודם לכן, לא ניתן לאמר שטרם גיבש את חייו המקצועיים. 2. בסיס הפסד שכרו אם כן צריך להיות שכרו המשוערך עובר לתאונה בסך 4,900 ₪, כאמור התובע משלים שכרו בנגריה ולכן "הפסד בעין" כפי שמציג זאת בא כח התובע בסיכומיו, איננו נכון עובדתית. מה עוד שהתובע עובד כאמור אצל אחיו, תלושי שכר לא הומצאו, והשכר נלמד אך ורק מטופסי 106 שרב הנסתר בהם מהגלוי. התובע עוד העיד בתחילת עדותו, כי אחיו (מעבידו) עוזר לו בהוצאות של הבית (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 9). אין לדעת אילו הוצאות, באיזו תכיפות, והאם אין זה חלק משכרו המשולם בדרך אחרת. במקרה זה, כאמור חזר התובע למעגל העבודה, ובינתיים לא ניתן לראות הפסד חודשי בעין, יש להניח שגם נכותו ככל שיתבגר יחמיר מצבו, ינזק בצורה כלשהי ולפיכך החישוב הנכון במקרה זה הינו החישוב הגלובאלי. ראה לענין זה ע"א 722/86, יונס נ' המאגר פד"י מ"ג (3) עמ' 87 כדלקמן: "…כך גם הוא, כשחזר הניזוק לעבודתו הקודמת, ולא נגרם לו בינתיים כל הפסד חודשי, אך צפוי שייגרם לו הפסד כזה בעתיד, כשיפלט ממקום עבודתו, או כשיתור אחרי מקום עבודה חדש. במקרים כאלה ובמקרים נוספים בהם לא ניתן להוכיח ולקבוע את שיעור ההפסד הכספי החודשי הצפוי לנפגע בראיות, ובהיעדר קריטריון אחר לקביעה כזו נתבגשה בפסיקה הגישה, על פיה שיעור ההפסד החודשי ייקבע על פי שיעור נכותו הפונקציונאלית של הנפגע. כלומר שייקבע ששעור הנכות הפונקציונאלית של הנפגע מהווה גם את שיעור ההפחתה בכושר ההשתכרות"… 4. במקרה שבפניי לא רק שהתובע חזר לעבודה ומשתכר היום מעט יותר משכרו עובר לתאונה, אלא אף הנסיון הוכיח כי חזר עוד לאחר התאונה למקום עבודתו והשתכר באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה שכר דומה. לפיכך, אני סבורה שיש לפצות התובע בנוגע להפסד השתכרות בעתיד סכום גלובאלי על בסיס נכותו התפקודית בשיעור של 10% ובהתחשב בעובדה שחלפו כחמש שנים מאז התאונה והתובע עדיין לא "סובל" מהפסדי שכר בפועל, ומהעובדה שיש לתובע עוד כ- 37 שנות עבודה. לפיכך, אני פוסקת לתובע הפסד גלובאלי בשיעור של 85,000 ש"ח . ו. עזרה וסיעוד לטענת התובע נזקק לעזרה וסיעוד מבני משפחתו בעת תקופת אי הכושר, עזרה שחרגה מהמקובל בכל הקשור לרחצה, קניות, הכנת ארוחות וכו'. התובע לא הביא כל ראיה בענין זה למעט עדותו. לפיכך, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי בגין הוצאות עזרה וסיוע בתקופת אי הכושר בסך 500 ₪ לחודש ולשלושה חודשים בסך 1,500 ₪. לא הובאה בפניי כל ראיה כי התובע יזדקק להוצאות עזרת צד ג' בעתיד. התובע לא העיד כי נאלץ לקבל סיוע בעבודות בבית. בסעיף 12 לתצהירו, הצהיר התובע כי מתקשה בלחיצה עם האגודל על כלי עבודה, באחיזה בהם, ובהרמת חפצים כבדים ובפעולות ידיים מאומצת. התובע העיד, כי הינו מתגורר עם אמו הסיעודית, עם הפיליפינית שמסייעת לה, עם אחותו והאחיין שלו. לא שמעתי מהתובע, כי הוא נאלץ לקבל סיוע בעבודות הבית, קניות וכו'. בהיעדר כל ראיה לגבי סיוע בעבר ובהווה, אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי לעתיד, למעט בסכום גלובאלי סמלי בסך 5,000 ₪ , בהתחשב במגבלותיו העתידיות עת יתגורר בגפו. ז. הוצאות רפואיות התובע לא טוען להוצאות, אלא לאלה שנאמדות בסך 200 ₪ עבור נסיעות לטיפולים, עלות הבדיקות ועלות תרופות לשיכוך כאבים. סכום זה הינו סמלי, צנוע נוכח פגיעתו של התובע ואני מאשרת סכום פיצוי זה לתובע בסך 200 ₪. כאב וסבל שני באי כח הצדדים מסכימים כי סכום כאב וסבל במקרה זה הינו 16,931 ₪. ל ס י כ ו ם: הנתבעות ישאו ביחד ולחוד בנזקו של התובע, כדלקמן: א. כאב וסבל - 16,931 ₪ ב. הפסד שכר עבר - 22,540 ₪ ג. הפסד שכר עתיד - 85,000 ₪ ד. עזרה וסיעוד עבר - 1,500 ₪ ה. עזרה וסיעוד עתיד - 5,000 ₪ ו. הוצאות רפואיות ונסיעות - 200 ₪ סה"כ 131,171 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל 14,467 ₪ 116,704 ₪ כמו כן, ישאו הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובע ובשכ"ט בשיעור של 13% + מע"מ, כששכר הטירחה והפיצוי נושאים ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסה"ד ועדה תשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה. ניתן היום כ"ט בכסלו, תשס"ד (24 בדצמבר 2003) בהיעדר הצדדים מני-גור אירית, שופטת אצבעותאגודלשבר