האם ועדה רפואית יכולה להוריד אחוזי נכות ? 1. מדובר בערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 5.5.03.   2. השתלשלות העניינים כפי שעולה מהודעת הערעור:   א. המערער הגיש תביעה להכיר בליקוי שמיעה כ"תאונת עבודה" (בתיק בל 2700/01).   ב. לאחר קבלת חוות דעת המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין (ד"ר יורם גורביץ), החליט הנתבע להכיר בירידה בשמיעה כ"תאונת עבודה" בכפוף לחוות הדעת המומחה.   בהסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין להודעת הנתבע (נספח ה' לכתב הערעור) (תיק בל 2700/01) .   ג. המערער הגיש בקשה לקביעת אחוזי נכות בפני ועדה רפואית. הועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה בין היתר, כי "צריך לציין שהממצאים בבדיקות שמיעה לא אופייניים לנזק מרעש ונכות ניתנת מכיוון שבית הדין פסק שנזק שמיעתי בא מעבודתו. (ההדגשה במקור י.ה.). הועדה ממליצה לנכות 50% מהנכות עבור מחלה טבעית. סך הכל נכותו 5% עבור הטנטון" (החלטה מיום 26.11.02 - נספח ו' לכתב הערעור).   ד. המערער הגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל בפני ועדה רפואית לעררים וטען, כי עילת הערר הינה מנימוקים משפטיים בלבד (סעיף 5 לכתב הערעור) וטען, כי זכאי לנכות בשעור 10% על פי סעיף 72 (4) ד II לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הנכות").    ה. במהלך הדיון בפני הועדה הרפואית לעררים התייצב ב"כ המערער בלבד. הועדה החליטה לזמן את המערער לשם בדיקה רפואית בפניה ולפיכך לא סיימה הדיון.   ו. על החלטה של זימון המערער לבדיקה רפואית הוגש הערעור לבית הדין.   3. נימוקי הערעור:   א. המערער מנמק את טענתו, כי החלטת הועדה הרפואית לעררים לזמן את המערער לבדיקה רפואית הינה החלטה שביסודה טעות משפטית מהטעמים הבאים: לטענתו הגיש ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון מחמת טעות משפטית בהחלטתה בכך שסברה, כי רשאית היתה לנכות מנכותו הכוללת של המערער אחוזי נכות בגין "מצב קודם" בשל מחלתו הבסיסית. לאור נימוקי הערר שנטענו מטעמו בפני הועדה הרפואית לעררים, לא היה כלל סמכות לועדה הרפואית לעררים לזמן את המערער לועדה רפואית שכן הדיון בפניה היה צריך להתמקד בטיעונים משפטיים בלבד ומסיבה זו לא התייצב המערער לועדה אלא בא כוחו בלבד.   המערער מציין בהודעת הערעור לבית הדין, כי "מחלתו הטבעית" של המערער היוותה את לב ליבו של המשפט שהתקיים בפני בית הדין ושבעקבותיו ניתן פסק דין מוסכם המכיר בליקוי השמיעה כ"תאונת עבודה" בהתאם ובכפוף לחוות דעת המומחה (ד"ר גורביץ) אשר כאמור קבע, כי הירידה בתדרויות הגבוהות והטנטון הינם כתוצאה מחשיפה לרעש תוך שהוא מסכים באופן מלא עם חוות הדעת אשר הובאה בפניו מטעם המערער בנקודה זו.   המערער מפנה את בית הדין לפסק דין בדיון נה/ 29-0 יצחק מרגוליס נ' המוסד לביטוח לאומי בתמיכה לגירסתו, כי כל אימת שהוכרה תאונה כ"תאונת עבודה" "אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם אלא אם הובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונה" .   לטענת המערער, לאור פסק הדין בתיק בל 2700/01 והנימוקים בגינם הוכר ליקוי השמיעה והטנטון כ"תאונת בעבודה" לא היה בסמכות הועדה מדרג ראשון להפחית 5% משיעור נכותו הכוללת של המערער ויש להעמיד נכותו בשעור 10% על פי סעיף ליקוי 72 (4) ד II. ב. בנסיבות אלה על הועדה הרפואית לעררים היה ליתן החלטה בערר ולא היה מקום ל"פתוח" דיון באותה סוגיה פעם נוספת. החלטת הועדה בפרוטוקול, כי " בתיק הרפואי ישנן שתי חוות דעת מנוגדות של רופאים לגבי הקשר הסיבתי בין עבודתו ורעש ובין התסמינים שהופיעו ..." תוך הפניה לאמור בחוות דעתו של ד"ר הראל שנדחתה על ידי המומחה - יועץ רפואי (ד"ר גורביץ) הינה לב ליבה של הטעות המשפטית שנפלה בהחלטת הועדה הרפואית לעררים.   ג. לטענת המערער אין קיימות "שתי חוות דעת מנוגדות" שכן בתיק קיימת חוות דעת אחת בלבד והיא חוות דעתו של ד"ר גורביץ המומחה מטעם בית הדין אשר הכיר בקשר בנזקי השמע בתדרים הגבוהים לבין החשיפה מרעש תוך שהוא קבע, כי "מסכים באופן מלא עם חוות דעת של ד"ר בן טובים, אינני מסכים לחוות הדעת של ד"ר הראל.   ד. פועל יוצא מהאמור לעיל, כי ד"ר גורביץ אף הכיר בקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש במקום עבודתו של המערער ועל בסיס חוות דעת זו ניתן בהסכמה פסק הדין בתיק בל 2700/01.   ה. למרות האמור לעיל, ומלשון הפרוטוקול דלעיל עולה, כי הועדה הרפואית לעררים ראתה את עצמה כבעלת סמכות מקבילה.   אין בהליך שיפוטי "ערכאה בעל סמכות מקבילה" ולאחר שסוגיית הקשר הסיבתי נידונה בהרחבה בבית הדין על בסיס שלוש חוות דעת רפואיות אין לאפשר לועדה שוב להעמיד את המערער בפני "סיכון כפול" כמפורט לעיל.   אין כל סיבה להעמיד את הנפגע בפני סיכון ולפיו נכותו תופחת כאשר ועדה מדרג ראשון לא ביצעה את תפקידה כראוי וכל שנותר הוא לתקן את הטעות האמורה. ו. המערער טוען, כי הועדה "סוללת לעצמה" את הדרך להוריד אחוזי נכות למערער.   ז. בנסיבות שפורטו לעיל הועדה הרפואית לעררים לא היתה רשאית לדון בסוגיה הרפואית כשלעצמה והמערער עמד על כך , כי לא יעמוד לבדיקה בפני הועדה הרפואית, עוד בטרם ידע מסקנותיה שקיבלו ביטוי בפרוטוקול מיום 5.5.03 טען כך בתחילת הדיון בפני הועדה.   ט. המערער עותר לבית הדין לקבוע את נכותו של המערער ולהעמידה על 10% מבלי לנכות אחוזי נכות בגין מצב קודם כפי שנעשה על ידי הועדה מדרג ראשון.   4. המשיב טוען, כי לא חלה טעות משפטית בהחלטת הועדה מהסיבות הבאות:   א. הועדה רפואית לעררים מ-5.5.03 לא החליטה בעניינו של המערער ולכן בהעדר החלטה כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות) התשל"ז - 1977 (להלן: "התקנות") לא קמה למערער הזכות להגיש ערעור על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995.   ב. החלטת הועדה בדבר קביעת דרגת נכות הינה מסמך מהותי בעת הגשת הערעור לבית הדין כפי שעולה מ"התקנות"   ג. הועדה הרפואית לעררים מיום 5.5.03 דחתה את דיוניה וביקשה לזמן את המערער לשם בדיקה רפואית. המערער לא התייצב לדיון אלא בא כוחו בלבד שטען , כי אין צורך בבדיקה רפואית והועדה דחתה עמדתו.   ד. המערער באמצעות בא כוחו קיבל הזמנה לועדה ב-9.6.03.   ה. לפיכך מאחר שלא צורפה החלטת ועדה רפואית לעררים יש לדחות הערעור מחוסר עילה שכן לא ניתנה החלטה כאמור בתקנה 24, 25 ו-31 לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956.   ו. קיימת חלוקת תפקידים וסמכויות בין בית הדין ובין הועדות הרפואיות - עצם ההכרה בשאלה , אם אירוע מסויים היווה פגיעה בעבודה היא בסמכותו של בית הדין וקביעת דרגת נכות לרבות הקשר הסיבתי הינה בסמכותה הבלעדית של הועדה הרפואית.   ז סמכות הועדה לדרוש מהנפגע לעמוד בבדיקה רפואית קבועה בתקנות הנ"ל.   ח בית הדין לא יטול סמכויות שהמחוקק הועיד לועדות רפואיות אלא במקרים יוצאים מהכלל ואין זה המקרה שלפנינו.   ט. צורת הבדיקה ואורכה הם נושאים רפואיים שאין בהם טעות משפטית המצדיקה התערבות בית הדין וזימון התובע לועדה היה בסמכותה.   י בעניין פגיעה בתדרים גבוהים המומחים חלוקים האם הם "עקב רעש" וסמכותה של הועדה לבדוק את המערער ולהגיע למסקנה עצמאית.   יא. לועדה בדרג ראשון היו נתונים מוכחים להוכחת מצב קודם.   5. המערער הגיש תגובה לסיכומי המשיב וטוען בין היתר, כי מסמכות בית הדין להורות על תיקון פגם בהליך הנתון לשיפוטו בכל שלב על פי סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה. לענייננו החל מהמועד שהחליטה הועדה לזמן את המערער לבדיקות בפניה, תהא החלטה אשר תהא, תהא זו שגויה מהבחינה המשפטית ומהסיבות שפורטו בערעור (סעיף 2 לתגובה).   הכרעה:   6. החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית הדין האזורי לעבודה וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית, ולא בסמכות בין הדין.   הערעור הוא בשאלת חוק בלבד, כאשר נראה על פני הדין וחשבון שהוועדה התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המערער והעריכה לפי שיקול דעתה הרפואי את מידת הנזק (באחוזי נכות) שנגרמה על ידי כל אחת מהפגימות הנ"ל, ולא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים - עובדתיים שנמצאו והמבחנים שהופעלו - אזי אין מקום לטענה, כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית הדין (דב"ע ל"ג/40-0 יוסף דולזר נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ד' 407).   כן נפסק, כי צורת הבדיקה של הנכה ואורכה הם נושאים בגדר הרפואה, וערכאה שיפוטית אינה מוסמכת להתערב בהם (דב"ע שן/28-01 המוסד - חיים קטוע, לקט ועדות 608; דב"ע נא/91-99 משה רוזנברג - המוסד, לקט ועדות 644).   7. חלוקת התפקידים והסמכויות שבין בית הדין והועדות הרפואיות, ברורה לחלוטין. לפי חלוקה זו עצם ההכרעה בשאלה אם אירוע מסויים היווה פגיעה בעבודה היא מסמכות של בית הדין ואילו קביעת דרגת נכות וקביעה בשאלה "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת מכך" היא בסמכותה הבלעדית של הועדה רפואית על פי סעיף 118 ל"חוק". (דב"ע נד/ 53-01 דניאל שכנאי נ' המוסד פד"ע כח' 162).   8. סמכות הועדה הרפואית לעררים פורטה בתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956.   "(א) ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד. (ב) ועדה לערעורים רשאית לדרוש מהנפגע או מהמוסד להמציא לה מידע נוסף הדרוש לה לצורך מתן החלטתה, כן רשאית הועדה לערעורים לדרוש מהמוסד לבצע חקירה לאימות נתונים ולקביעת עובדות כדרוש לצורך מתן החלטתה בערעור; דרישת הועדה תפורט ותנומק בפרוטוקול. (ג) חומר החקירה ומידע אחר שהעביר המוסד לועדה, יועבר אף לנפגע".   9. ועדה רפואית לעררים מוסמכת לדון ולהחליט בעניין הקשר הסיבתי שבין הנכות של הנפגע ובין הפגיעה בעבודה. ועדה רפואית לעררים הוכרה כגוף מעין שיפוטי , ובשיבתה בערעור היא בוחנת אם החלטתה הראשונה של הועדה מבוססת, הן לעניין הקשר הסיבתי, והן לעניין דרגת הנכות, יש לה מבחינת הרכבה האישי ומבחינת הסמכות הניתנת לה בחוק ובתקנות, כל הכישורים הדרושים לבחון את שני העניינים הנ"ל מחדש. ברם, שני סייגים לדבר: האחד - הועדה הרפואית לעררים דנה רק לגופם של הערעורים שהוגשו לפניה, והשני - שלעניין הקשר הסיבתי לא נקבעה כבר קביעה סופית על ידי ועדה מוסמכת לכך. (דב"ע ל/21-0 איציק סטרול נ' המוסד פד"ע ב' 181).   10. אין תפקידה של ועדה רפואית לעררים מצטמצם רק להעברה תחת שבט הביקורת את ההחלטה של הערכאה הראשונה; היא ועדה רפואית, ועליה גם לבדוק את מצבו של הנפגע מחדש ולעמוד על מצבו הרפואי במעמד הבדיקה או הדיון במחדש (דב"ע נז/56-01 חיים טיומקין נ' המוסד פד"ע לא 193). כמו כן אינה כבולה לנוסח הערר אשר לפניה ועליה לבטא את ממצאיה אף בהעדר ערעור בנקודה זו או אחרת לרבות הסמכות לקביעת או שלילת קשר סיבתי שבין הפגיעה לתאונה (דב"ע נה/13-01 נאום פורינסון נ' המוסד פד"ע כח 561).   11. סמכות הועדה לזמן בין היתר את המבוטח לבדיקה רפואית או להורות על אשפוז לצורך הסתכלות טרם מתן החלטתה הינה סמכויות שנקבעו בפסיקה והן בתקנות שצוטטו לעיל (תקנה 31 ל"תקנות הנכות"; דיון לד/58-0 שולמית שרבני נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ו 81) .    וכן בתקנה 40 ל"תקנות הנכות" נקבע כי:   "נדרש נפגע לבדיקה רפואית על ידי ועדה או על ידי הועדה לערעורים ולא עשה את כל הדרוש לעריכת הבדיקה, רשאי המוסד לשלול, להפחית או להשהות את הגימלה בעד הזמן שבין התאריך בו חוייב להיבדק ובין התאריך בו נבדק למעשה"   12. לאור האמור לעיל יש לדחות טענת המערער, כי הועדה הרפואית לעררים לא היתה מוסמכת לזמן את המערער לבדיקה רפואית. כפי שעולה מהאמור לעיל לועדה הרפואית לעררים החובה בראש ובראשונה ליתן החלטה בתחום הרפואי במחלוקת העומדת בפניה ואף אם הינה גוף מעין שיפוטי והחלטותיה עומדות לביקורת שיפוטית של בית הדין, סמכותה קבועה בחוק ובתקנות לפעול בכל דרך הנראית לה על מנת ליתן החלטה רפואית מנומקת וכך אומנם ביקשה לעשות במקרה הנדון, על פי שיקול דעתה המוקנה לה.   אין ספק, כי במסגרת סמכויות הועדה לקביעת דרגת נכות סמכותה הבלעדית הינה לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין הנכות, למתן קביעת שיעור דרגת הנכות.   אין מדובר ב"סמכות מקבילה" לאור הפסיקה שפורטה לעיל. אומנם ליקוי השמיעה והטנטון הוכר כ"תאונת עבודה" שכן נקבע , כי הינם כתוצאה מחשיפה לרעש של המערער במקום עבודתו אולם באשר לשיעור הנכות סמכות הועדה הרפואית לקבוע השעור על פי סעיפי הליקוי שפורטו בתוספת ל"תקנות הנכות" בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, מסמכותה של הועדה הרפואית לבחון יישום סעיפי הליקוי בכל מקרה ומקרה המובא בפניה.   יכול והועדה הרפואית לעררים, תקבע, כי הועדה הרפואית מדרג ראשון טעתה, אולם לצורך כך זכאית לזמן את המערער לבדיקה בפניה ועליה לקבל החלטה סופית בעניינו של המערער. הזדמנות זו לא ניתנה לועדה במקרה הנדון והנימוקים שהעלה המערער בערעורו ושפורטו לעיל בהרחבה אינם מהווים עילה משפטית לפסול החלטתה של הועדה לזמן המערער לבדיקה רפואית, טרם מתן החלטתה הסופית.   למותר לציין, כי למערער תהא הזכות להגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית הדין לעבודה ,אם ימצא לנכון ולטעון טענותיו שהעלה בפני בשלב זה.   13. ובאשר לטענה לטענת המשיב, כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטת הועדה לזימון המערער לבדיקה רפואית שכן על פי התקנות שפורטו בסיכום טענות המשיב הזכות להגשת ערעור הינה רק על החלטתה הסופית של הועדה והחלטה זו לא ניתנה עדיין (סעיף 7 לסיכום הטענות)   על פי סעיף 123 ל"חוק", מכוחו ניתן לערר בפני בית הדין על החלטת הועדה הרפואית לעררים נקבע, כי מדובר ב"החלטה" ולא מדובר ב"החלטה סופית", ולא ב"החלטת ביניים". מלימוד גזרה שווה מחוקים אחרים לעניין ערעור, עולה, כי בהקשר לערעור מתכוון המחוקק בדרך כלל להחלטה סופית, אלא אם נאמר במפורש, כי גם להחלטת ביניים הכוונה.   בדרך כלל לא ישמע בית הדין ערעור על החלטת ביניים של ועדה רפואית לעררים ולו גם מן הטעם שלרוב ההחלטה כזו אינה מעלה שאלה "שבחוק". (דב"ע לד/158-0 שצוטט לעיל; דב"ע נא/23-01 אדם כשדי נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג' 381).   במקרה הנדון נקבע לעיל, כי לא היתה כל עילה משפטית לפסול את החלטת הביניים של הועדה ולטעמי צודק המשיב בטיעוניו, כי הזכאות להגשת ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת הועדה הרפואית לעררים הינה רק בגין החלטה סופית. 14. אין מקום במסגרת הערעור הנוכחי ליתן כל החלטה באשר למחלוקות הרפואיות שהועלו בסיכום טענות הצדדים בקשר לפרשנות חוות דעתו של ד"ר גורביץ ששימשה בסיס לפסק הדין בתיק בל 2700/01 ואין מקום שבית הדין יקבע נכותו של המערער בפסק הדין. 15. בנסיבות אלה, מן הדין לדחות הערעור שכן לא מצאתי כל עילה משפטית ממנה ניתן להסיק, כי הועדה הרפואית לעררים היתה מנוע במסגרת סמכותה הכללית הרחבה לזמן את המערער לבדיקה רפואית או כי חלטה טעות משפטית בהחלטת ביניים זו וממילא כפי שנפסק על הועדה ליתן החלטה סופית בסוגיה.   16. אין צו להוצאות.רפואהנכותאחוזי נכותשאלות משפטיותועדה רפואית