שברים בקרסול שלא התאחו

שברים בקרסול שלא התאחו
א. העובדות:
1. התובע, יליד שנת 1968, הועסק על-ידי הנתבעת כמסגר.
 
2. ביום 10.9.98, קיבל התובע הוראה ממנהל הנתבעת, לפיה עליו לסור לחצריה של חברה בשם "מתן", ולהסיר שלט שהיה מותקן על קיר המבנה, סמוך לגגו.
 
3. התובע נסע ברכב המעביד, ממפעלה של חברת "מתן", שם הועסק בעבודות של העברת המפעל, אל המבנה הישן, בו מותקן היה השלט, אשר נתבקש להסיר.
 
התובע לא היה מצוייד בסולם, לשם עלייה על הגג. על-כן, ניסה התובע לטפס על הגג באמצעים מאולתרים. במקום היה קיר תומך ומעליו גדר. ליד הגדר, מותקן היה מבנה נמוך עשוי איסכורית, אשר מגגו ניתן היה לטפס אל גג המבנה.
 
התובע ניגש אל הקיר התומך, וניסה להיאחז במוט הגדר המותקן עליה, אגב כך, נתלש העמוד ממקומו, כך שהתובע נפל ארצה ליד הקיר התומך, לתוך תעלת ניקוז רדודה שהיתה ליד בסיס הקיר התומך.
 
4. עקב הנפילה נגרמו לתובע שברים בקרסול, אשר לא התאחו כראוי, תוך שהם מותירים אחריהם שינויים ארטריטים פוסט-טראומטים במפרק הסובלטלארי עם כאב. ד"ר אלברט אשרף, מומחה רפואי בתחום האורטופדי, העריך את נכותו של התובע עקב התאונה ב- 20% נכות. הנתבעת לא הגישה חוות-דעת נגדית, כאשר הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע תעמוד על 19-20 אחוז.
 
5. הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד חברת מתן מוצרי נייר, אשר בחצריה התרחשה התאונה, תוך שהיא מייחסת לה רשלנות באחזקת חצריה, באופן שהביא לגרימת הנזק.
 
ב. טענות הצדדים:
6. לטענת התובע, חבה הנתבעת כלפיו, כמעסיקו, אשר לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, ולא הזהירה אותו מפני הסיכונים הכרוכים בעלייה לגג בדרך בה עלה, לא סיפקה לו כלי עבודה הולמים, לרבות סולם, ולא הנהיגה כללי זהירות בטוחים ופיקוח הולם על עבודתו.
כן טען התובע כי הנתבעת הפרה את חובתה החקוקה כלפיו, ובין היתר, פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות אשר הותקנו מכוחה.
 
7. מאידך, טענה הנתבעת כי התובע פעל ברשלנות רבתי, כאשר נמנע מליטול סולם, אשר הועמד לרשותו על-ידי הנתבעת במפעלה הסמוך למקום, וכי לו נטל את הסולם ועשה בו שימוש, היתה התאונה נמנעת. על-כן, טוענת הנתבעת כי רשלנותו של התובע כה מכרעת עד כי היא פוטרת את הנתבעת מכל אחריות כלפיו. כן ציינה הנתבעת כי באפשרות התובע היה לבחור דרך עליה חילופית ובטוחה יותר, ללא יצירת סיכון.
 
מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לחילופין, יש להטיל על התובע אשם תורם ברמה גבוהה ביותר, לנוכח העובדה כי נדרש לבצע פעולה בסיסית, אשר ניתן היה להיערך לקראתה ללא כל קושי, במקום ידוע ומוכר, כאשר לא היתה כל סיבה לנפילה או מכשול, עקב מניעת אמצעים הולמים על-ידי הנתבעת.
 
8. כן עותרת הנתבעת לקבלת סעד של השתתפות מן הצד השלישי - חברת "מתן", שכן תעלת הניקוז הפתוחה, אליה נפל התובע היתה בחזקתה וכי חברה זו בוטחה בפוליסת ביטוח, אשר מכוחה נעשה כפל ביטוח ביחס לנזקי התובע.
 
בכתב ההודעה לצד שלישי, ציינה הנתבעת כי הצד השלישי החזיק את מקרקעיו במצב שיש בו כדי ליצור סיכון, ולא הזהירה את הבאים בשעריה בפני הסכנות הצפויות מן המקרקעין.
 
הצד השלישי עצמו, דוחה את כל טענות הנתבעת. לטענתו, מנהל הנתבעת ידע כי הוא שולח את התובע לבצע עבודות במקום גבוה. על-כן, היה עליו לציידו בסולם ולוודא כי נטלו. כן לא הוכח כי הגדר, אשר עמודה נתלש, היתה בחזקת צד ג'. אף לא ניתן היה לצפות מאדם סביר, כי ינסה לטפס על הגג בדרך בה ניסה התובע לטפס - על-כן, אין להטיל עליה חבות כלפי הנתבעת או התובע.
 
ג. דיון - חובות הנתבעת:
 
9. אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. השאלה הניצבת בבסיס הדיון דידן הינה האם, בנסיבות אשר הוכחו, חבה הנתבעת אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע - חובה אשר הופרה על ידה.
 
סבורני, כי במקרה דידן, יש להשיב על השאלה בחיוב.
 
10. היום, לאחר שנשמעו הראיות, אין חולקין על כך, כי העובד עבד בשירות הנתבעת, שלושה חודשים ערב התאונה. אף אין חולק על-כך, חרף טענות נוגדות אשר נטענו לכתחילה, כי התובע הוזעק על-ידי מעסיקו ללכת לבצע את עבודת הסרת השלט בדחיפות, וזאת בעת היותו בחצר הצד השלישי - במפעלה החדש. לא נטען כי במקום זה היו לתובע סולם - וברי כי לא היה סולם ברשותו. הדרישה לביצוע העבודה היתה דחופה (ראה עדותו בעמ' 31 ו- 32).
 
מנהל הנתבעת, מר אסולין, הודה בעדותו כי לא הנחה את התובע כל הנחיות שהן באשר לציוד שעליו להשתמש בו או כיצד לבצע את העבודות (ר' עדותו בעמ' 33) וזאת חרף העובדה כי ידע שעליו לבצע עבודה בגובה ובדחיפות באותו היום (ר' שם).
 
מנהל הנתבעת אף הודה כי אינו משוכנע שהוא עצמו היה נוטל סולם לצורך ביצוע העבודה, שכן יתכן וניתן לטפס באופן מאולתר (עמ' 34). מר אסולין אף הודה כי לו הוא היה מגיע למקום, ורואה את עמוד הגדר, יתכן וגם הוא היה מטפס באמצעותו (ר' שם).
 
מר אסולין העיד כי, מעת לעת, הוא מדריך את עובדיו באשר למטלות שעליהם לבצע.
 
בתצהירו, טען מר אסולין כי התובע הפעיל שיקול דעת שאינו נכון. עם זאת, הסתבר, כי לא רק שמר אסולין לא דאג להדריכו ולהסביר לו מהו שיקול הדעת הנכון שעליו להפעיל, אלא שאף יתכן כי הוא עצמו היה שוקל להעפיל לגג באותה הצורה (ראה עדותו בעמ' 35 וכן עמ' 37 למטה ועמ' 38).
 
בחקירתו של מר אסולין על-ידי ב"כ צד ג', אף הסתבר כי העד אינו יודע כלל, האם האמור בתצהיר עדותו הראשית, מהווה את הדרך הנכונה והראויה להעפיל לגג (ראה עדותו בעמ' 39).
 
11. מעדותו של מר אסולין עצמו עלה, כאמור, כי המעביד לא מילא ולו אחת מחובותיו כלפי העובד, באשר להדרכה ולהנהגת שיטת עבודה בטוחה. על חובותיו של המעביד, גם כאשר עובדיו עובדים בחצרי זרים, אנו מוצאים בע"א 707/79, וינר את טיקו נ. סימון אמסלם, לה (2) 209, 211, 212:
 
”חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע: ע"פ 876/76 [2]. בחובה כפולה זו לא עמדה המעבידה בעניין שלפנינו. היא לא הדריכה את העובדים באשר לאופן,ך שבו עליהם להניח ולחזק את לוחות הזחילה. כתוצאה מכך נוצר סיכון לבטחונו של העובד, סיכון שהתממש וגרם לתאונה. זאת ועוד: המעבידה לא דאגה לכך, כי הלכה למעשה יבוצע פיקוח על אופן ביצוע העבודה במקום. אמת הדבר, היה במקום מפקח מטעם הקיבוץ הארצי, שהזמין את העבודה, אך מפקח זה לא הפעיל פיקוח נאות, והמעבידה לא התעניינה כלל לדעת, אם מופעל על-ידו פיקוח ראוי. הסתמכות על אחרים יכולה לפטור מאחריות רק אם היא כרוכה בפיקוח בווידאו ביצוע ושלובה עמם. זאת ועוד: עצם העובדה, שהתאונה נגרמה בחצרים של הקבלן הראשי ולא ברכושו של קבלן המשנה, אינה מעלה ואינה מורידה, וזאת לא רק משום שגם בעניין זה מוטלת חובה על המעביד (ראה: ע"א 246/72 [3]), אלא בעיקר משום שלא הסיכון שבחצרים גרם לתאונה אלא שיטת העבודה הלקויה גרמה לתאונה, ואין המעביד משתחרר מחובתו להנהיג שיטת עבודה ראויה שעה שעובדיו עובדים בחצרים זרים."
 
וראה גם ע"א 663/98, שיריזיאן נ. לבידי אשקלון, פד"י מג' (3) 225, 229).
 
סבורני, כי לנוכח הדברים האמורים לעיל, אין ספק כי במקרה דידן הפרה הנתבעת את חובתה המושגית כלפי התובע, בכך שלא הורתה לו כיצד לבצע את עבודתו, לא הנהיגה כללים באשר לביצוע העבודה במקומות גבוהים, לא פיקחה על אופן ביצוע העבודה, ולמעשה עצמה עיניה כנגד הסיכונים הצפויים לעובד במהלך ביצוע עבודתו, ולא נקטה כל אמצעי, ולו הזעיר, על מנת למנעם.נ
 
12. העובדה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיא חבה כלפי התובע, אינה פוטרת אותי מלבחון את רשלנותו של התובע. עם זאת, יש לזכור, כי ההלכה הפסוקה מבחינה בין חובות הזהירות המוטלות על המעביד ביחס לחובותיו של מעסיקו.
 
מגמת הפסיקה היא להקל עם העובד בנסיבות כגון אלה ולדקדק דווקא עם המעביד, כפי שמוצאים אנו בדברי כב' השופט דב לוין ז"ל, בע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון נ. אסתר מרציאנו, פד"י לו' (2) 592, בעמ' 603, 604:
 
”מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. (ע"א 10] 530/70]; ע"א 11] 147/54], בעמ' 1608;"

ואילו בע"א 662/89, מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פד"י מ"ה (2) 593,ל 596:
 
”אכן נטייל הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא ברשלנות."
 
13. מסכים אנוכי כי במקרה דידן אין התובע פטור מרשלנות.
 
הוכח, להנחת דעתי, כי התובע יכול היה לנסוע למפעלה של הנתבעת, וליטול סולם שהיה זמין. המפעל לא רחוק היה מאתר העבודה, כפי שהעידו הן התובע והן מר אסולין. אף הוצגה אפשרות לבצע את הטיפוס, ללא היעזרות בסולם, ע"י הליכה דרך מפלס קרקע גבוה יותר אשר לא דרש טיפוס, ואשר הוכח כי מפלס קרקע גבוה יותר אשר לא דרש טיפוס, ואשר הוכח כי היה פנוי אותה עת (ראה עדות מר אסולין בעמוד 39 שורות 20 עד 23, עדות החוקר, מר עופר אשל, לכל אורכה).
 
במקרה דידן, העדיף התובע את שיקולי המהירות על שיקולי הזהירות. ההחלטה, לטפס על הגג, בצורה בה טיפס, היתה החלטה אשר ניטלה על-ידו, תוך שהוא מפעיל שיקול דעת עצמאי. על-כן, אין לומר כי התובע עצמו לא התרשל.
 
על היחס בין חובות המעביד לבין חובות העובד, מוצאים אנו בע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. אסתר מרציאנו, פד"י ל"ו (2) 592, בעמ' 604:
 
"...עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד."
 
דברים דומים נאמרו אף בע"א 435/85, מחמור בע"מ נ. אסתר אטדגי (פרחן), פד"י מא' (4) 524:
 
”אבהיר את דבריי: מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.ב
העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.
רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בבית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."
 
(וראה גם ע"א 663/83, יהודה שיריזיאן נ. לבידי אשקלון, פד"י מז' (3) 225, בעמ' 232, שם חזר בית המשפט העליון על הלכות אלה).ו
 
האמור, מובילני לכלל מסקנה כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת גבוהה ביחס, כפי שביקשני ב"כ הנתבעת, אם כי לא באחוז המומלץ על-ידו. סבורני, כי בנסיבות אלה יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 30%, ובהתאם להפחית את שיעור הפיצויים לו הינו זכאי.
 
ד. ההודעה לצד שלישי:
 
14. דומני כי ההודעה לצד שלישי לא נועדה אלא למצוא "כיס עמוק" נוסף אשר ישתתף בהוצאה אשר נגרמה עקב התאונה. על-מנת שההודעה לצד שלישי תתקבל, על הנתבעת היה להוכיח כי אכן הצד השלישי התרשל. כמו-כן, על מנת שהנתבעת תהא זכאית לחסות בצל הכיסוי הביטוחי שהעניק צד ג' מס' 2 לצד ג' מס' 1, היה עליו להוכיח כי אכן קיים כיסוי ביטוחי כאמור.
 
במקרה דידן, לא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את שני הדברים.
 
15. לא מצאתי כי תעלת הניקוז הרדודה, אשר היתה מצויה למרגלות הקיר התומך, מהווה סיכון כלשהו. המדובר בתעלת ביוב רדודה, המצויה במקום שאינו משמש למעבר הבריות. הסיכון שהתרחש, לא נגרם עקב תעלה זו, אלא עקב תלישת עמוד הגדר. לא הובא בפני כי עמוד הגדר שייך היה לצד השלישי. אין ספק, כי הסיכון שגרם לנפילת התובע, מצוי היה במצבו של העמוד. עמוד זה היווה גדר בין מפעלה הישן של "מתן" לבין המפעל המצוי במפלס שמעליה.
 
החוקר שהופיע לא יכול היה לומר למי שייך עמוד הגדר (עמ' 23 למטה). מר אסולין אשר העיד מטעם הנתבעת, העיד בכנות, כי אינו יודע למי שייכת הגדר הפגועה, ולפי הגיונו, גדר זו שייכת דווקא למפעל המצוי במפלס העליון, כאשר לאנשי מתן אין כלל גישה לגדר זו (ראה עדותו לכל אורך עמוד 41 לפרוטוקול).
 
16. אף לא שוכנעתי כי המאורע שהתרחש היה בגדר צפיותה של מתן, או כי היה על מתן לנקוט אמצעים כלשהם למניעת סיכון שהיה מצוי בחצריה.
 
17. לא הובאה כל ראיה ביחס לחבותו של צד ג' מס' 2, כמבטח. לא הוצגה הפוליסה, ולא הוצגו תנאיה וגבולות הכיסוי הביטוחי שהעניקה.
 
18. על-כן, דינה של ההודעה לצד שלישי - להידחות.
 
ה. נזקי התובע:
 
19. כאמור, סובל התובע מנכות רפואית בשיעור 19% - 20% בגין פגיעה בקרסול, כמפורט בחוות-דעתו של ד"ר אשרף:
 
”נכותו של מר ביטון שימעון מוערכת על ידי ב- 20% על פי סעיף 49(2)(ו) וזאת בשל שינויים ארטריטים פוסט טראומטים במפרק הסובטלארי עם כאב."
 
ד"ר אשרף ציין כי התובע לא יוכל לשוב לעבודתו כרתח צנרת.
 
התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית, כי לא למד לימודים עיוניים, ואין לו יכולת לעבוד ולשקם עצמו, שכן הוא מתקשה בהליכה ובעמידה.
 
התרשמותי היתה, במהלך שמיעת עדותו של התובע, כי התובע עושה מאמץ להאדיר את מכאוביו.
 
עם זאת, אין ספק כי נכותו של התובע משפיעה על תפקודו, הן כפי שקבע ד"ר אשרף, והן כקביעת המומחה הרפואי מטעם המל"ל, ד"ר טנצמן, אשר קבע לתובע נכות רפואית בשיעור 19%, תוך שהוא ממליץ לשקול העלאת שיעור הנכות על-פי תקנה 15 לתקנות המל"ל.
 
20. שכרו הממוצע של התובע ערב הפגיעה עמד על-סך 3,765 ₪. התובע טען כי היה בתקופת ניסיון , וכך גם אישר מעסיקו - מר אסולין. לטענת התובע, עשוי היה להשתכר כיום כ- 50 ₪ לשעה. מר אסולין העיד כי כיום יש לו עובדים המשתכרים כ- 35 - 40 ₪ לשעה - שכר שהינו גבוה יחסית (עמ' 29 למטה).
 
שכרו של התובע ערב התאונה, כשהוא משוערך להיום, מגיע לסך 4,327 ₪. שיעור זה יהווה הבסיס להפסד השתכרותו של התובע בתקופת אי הכושר בעבר, כפי שאפרט בהמשך.
 
סבורני, כי לנוכח עדותו של מר אסולין, יש לקבוע את כושר השתכרותו של התובע על-פי סך 35 ₪ לשעה, שכן התובע לא היה יציב בעבודותיו ונהג להחליף מקומות עבודה, תכופות.
 
בהתאם, הנני קובע את הבסיס לשכרו של התובע, אלמלא התאונה, על-סך 7,000 ₪ כיום, כולל הטבות סוציאליות וזכויות פנסייה.
 
21. מפי התובע שמעתי כי הוא עבד במקומות עבודה שונים לאחר שובו לאיתנו - דבר המלמד על-כך, כי התובע הינו בעל כושר השתכרות גם לאחר התאונה, אף כי אינו נוהג להתמיד במקום עבודה אחד.
 
על-כן, החלטתי לקבוע את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו, על-פי נכותו הרפואית ובתוספת 5%, כך שבסך הכל נגרעו 24% מכושרו להשתכר עקב פגיעתו בתאונה.
 
22. התובע שהה בתקופת אי-כושר בת 6 חודשים. בתקופה זו מסתכמים הפסדיו לפי שיעור השתכרות חודשי בסך 4,327 ₪ לחודש, ובצירוף ריבית, בסך 30,635 ₪. לאחר מכן יחושב שיעור הפסדיו למשך שנתיים נוספות על-פי גריעה של 24% מן השכר בסך 4,327 ₪ ומיני אז לפי שכר של 7,000 ₪. בהתאם, מסתכמים הפסדי העבר החלקיים של התובע, בסך 68,850 ₪ (כולל ריבית להיום).
 
שיעור הפסדי התובע לעתיד, עד הגיעו לגיל 65, בסך 394,350 ₪.
 
23. התובע לא הציג כל ראיות באשר לנזקים מיוחדים שסבל, פרט לעדות שטחית באשר לחברה אשר סעדה אותו בימים בהם רותק למיטתו. לא הובאו ראיות לגבי הוצאות רפואיות, נסיעות וכו'.
החלטתי לפסוק לתובע בגין עזרת צד ג' לעבר וכן הוצאות בגין נסיעות עליהן העיד באופן שטחי (ר' עמ' 11 לפרוטוקול), סך כולל של 10,000 ₪.
 
התובע לא הוכיח כי יזקק לעזרת צד ג' בעתיד, או כי יהא עליו להוציא הוצאות.
 
24. התובע טען כי יזקק לרכב לצורך ניידות. אף לעניין זה לא הובאו ראיות. מה גם שהתובע חסר רשיון נהיגה, ומעולם לא ניסה ללמוד לנהוג. עם זאת, אין ספק כי פגיעה בקרסול, יש בה כדי להגבילו בניידות, וכי ייזקק לשימוש מוגבר בתחבורה ציבורית. אני מעריך עלות שימוש מוגבר זה, בסך גלובלי של 50,000 ₪ - שיעור שיש בו כדי להוון עלות חודשית בסך 200 ₪ בגין הוצאות נסיעה מוגברות.
 
25. אני מעריך את נזקיו הלא ממוניים (כאב וסבל) של התובע, בסך 50,000 ₪.
 
26. סך הכל, מסתכמים נזקי התובע כדלקמן:
 
א. הפסדי השתכרות לעבר - 99,485 ₪.
ב. הפסד כושר השתכרות - 394,350 ₪.
ג. עזרת צד ג' והוצאות - 10,000 ₪.
ד. הוצאות ניידות - 50,000 ₪.
ה. נזק לא ממוני - 50,000 ₪.
סיכום ביניים - 603,385 ₪.
בניכוי אשם תורם - (181,150 ₪).
סיכום ביניים - 422,235 ₪.
 
בניכוי תגמולי המל"ל, כשהם
משוערכים להיום, ונושאים ריבית,
כמפורט באישורים שהמציאה
הנתבעת - (104,715 ₪).
סה"כ - 317,520 ₪.
 
27. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 317,520 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכר טרחת עורך-דין, בסך 60,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
 
ההודעה לצד שלישי נדחית.

הנתבעת תשלם לצדדים השלישיים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ₪, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
 
ניתן היום ו' בניסן, תשס"ג (8 באפריל 2003) בהעדר ב"כ הצדדים.נ
 
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.ב
 
 
בנימין ארבל, שופט      
 
 
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שבר פתוח בקרסול

  2. השתלת עצם בקרסול

  3. פציעה קשה בקרסול

  4. נכות 10 אחוז בקרסול

  5. שבר בימלאולרי בקרסול

  6. נקע חוזר בקרסול בצבא

  7. שבר ללא תזוזה בקרסול

  8. שבר בקרסול תאונת עבודה

  9. נקע בקרסול תאונת דרכים

  10. שברים בקרסול שלא התאחו

  11. שבר בקרסול 10 אחוז נכות

  12. שבירת קרסול ביציאה מהרכב

  13. תאונת עבודה פגיעה בקרסול

  14. פגיעה בכף רגל - קרסול - אחוזי נכות

  15. שבר בקרסול השמאלי עקב תאונה

  16. שבר בקרסול בתאונה בדרך לעבודה

  17. סיבוב קרסול בירידה מהאוטובוס

  18. סיבוב של הקרסול ביציאה מהרכב

  19. תאונת דרכים 10% נכות בגין פגיעה בקרסול

  20. נכות 5% בגין הגבלה ניכרת בתנועות קרסול ימין

  21. קשיון נוח של קרסול רגל שמאל בעקבות תאונת דרכים

  22. נפילה תוך כדי ירידה מהרכב וחבלה בקרסול רגל שמאל

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון