אי החזרת רכוש מופקד בשדה התעופה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי החזרת רכוש מופקד בשדה התעופה: התובע, ישראלי ממוצא ערבי, סטודנט שנה תשיעית לרפואת שיניים ברומניה, טס בחזרה לרומניה, לאחר ביקור של הוריו בארץ. לדבריו, לפני הפרדה, קיבל מהוריו במתנה מצלמת וידאו חדשה מסוג סוני 730. אין מחלוקת כי התובע רצה לעלות עם המצלמה למטוס, אולם אגף הביטחון של רשות שדות התעופה מנע זאת ממנו והוא נאלץ להפקיד את המצלמה בידי אגף הביטחון לשם ביצוע בדיקה בטחונית. המצלמה לא הגיעה בחזרה לבעליה. אין מחלוקת כי לו היה התובע ישראלי ממוצא יהודי, היה רשאי לעלות עם המצלמה למטוס ללא כל הגבלה. יאמר מיד - בהיות התובע ישראלי, המודע למגבלות הביטחוניות במדינה הוא לא העלה טענה וחצי טענה כנגד הדרישה להפקיד את המצלמה. טרונייתו היחידה היא לגבי העובדה שהמצלמה לא הוחזרה לו ועל כך התביעה שבפני. הנתבעים טוענים כי המצלמה הועברה מאגף הביטחון של רשות שדות התעופה לידי אל על ולכן חלות אמנת האג ואמנת וורשה ועל פי אמנות אלה קיימת התיישנות והתובע אינו רשאי להגיש תביעה זו, לחילופין טוענים הנתבעים כי מכוח הוראות האמנות מוגבלת האחריות והחבות בפיצוי. שאלה ראשונה המתעוררת בהליך זה היא השאלה הבאה - האם אמנות האג וורשה חלות על טובין המופקד בידי אגף הביטחון (בהתעלם, בשלב זה, מן הטענה כי המצלמה הועברה לידי אל על). ברור כי אם האמנות חלות על פעולה זו הרי דין טענות הנתבעים להתקבל מבלי צורך להכנס לכל התלבטות נוספת. בעת הדיון הפניתי שאלה זו ישירות לב"כ הנתבעים, אולם לא קבלתי מהם תשובה לה. מסקנתי היא כי אמנות ורשה והאג לא חלות על טובין אשר הופקדו ביחידת הביטחון, כפי שאבהיר להלן. עקב מסקנ זו, יש לתת את הדעת לשאלה השניה והיא השאלה הבאה - בהנחה שהמצלמה הועברה מחידת הביטחון לידי אל על האם יש בכך כדי להביא להחלת אמנת וורשה ואמנת האג. בשאלה זו התמקדו הנתבעים וטענו לתחולת האמנות. הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענות הנתבעים. אמנות וורשה והאג נועדו להסדיר את אחריותו של מוביל בתובלה בינלאומית. מטרתן של אמנות אלה לאפשר פעילות שוטפת של תובלה אוירית ולמנוע שיבוש הפעילות בעקבות תביעות בסכומי עתק. נראה כי היקף הפעילות העצום של המובילים הבינלאומיים ביחד עם הסיכון הרב הטמון במהותה של התובלה האוירית הביא לכתיבתן של אמנות אלה. האמנות קובעות את הסדרי האחריות לגבי פעילות רגילה של התובלה האוירית. אין ספק כי אמנות אלה פוגעות בזכויות הקנין ועל כן יש לפרשן על דרך הצמצום באופן שישרת את המטרות אשר לשמן נחקקו ולא מעבר לכך. פרשנות בדרך הצמצום בענייננו, משמעותה כפולה - ראשית, מבחינת הגוף עליו מגנות האמנות. שנית, מבחינת הנסיבות בהן מתקימת ההגנה. לענין הגוף עליו מוגנות האמנות - אמנות וורשה והאג מגנות על המוביל האוירי ותו לא. במקרה דנן נמסרה המצלמה, ע"י התובעים, לידי אגף הביטחון ברשות שדות התעופה לשם בדיקה בטחונית ולכן, במסגרת היחסים בין התובעים לבין רשות שדות התעופה, אחראית רשות שדות התעופה, להחזיר לתובעים את המצלמה. כפי שכותבת אחותו של התובע למנהל הביטחון בנתב"ג (מכתב מיום 30.10.97, נספח ראשון לכתב התביעה): "מבחינה חוקית הסמכות הבלעדית להחרמה זמנית של המצלמה היא אך ורק בידי בטחון נתב"ג. מבחינתי, מי שהסמכות נתנה בידיו הוא גם האחראי הישיר, בלא שום הסתייגות להשיב המצלמה לבעליה". הבדיקות הבטחוניות, גם אם הן מחוייבות המציאות בימנו, הרי הן לא חלק ומרכיב מן ההובלה האוירית לכן אין תחולה לאמנות וורשה והאג על תהליך זה. גם אם נניח כי המצלמה אכן הועברה מיחידת הביטחון לאל על ואבדה שם, אין הדבר מעלה או מוריד מבחינת מערכת היחסים בין התובע לבין יחידת הבטחון. יתכן ונכון היה יותר, לו היתה יחידת הבטחון, מבצעת את הבדיקה ומחזירה את המצלמה לנוסע כדי שהוא יוכל לשאתה איתו למטוס, במקום לערב גורם נוסף בתהליך. מכל מקום, יחידת הביטחון אשר נטלה את המצלמה מן התובע אחראית לכך כי המצלמה תוחזר לו ואם היא העבירה אותה לאל על ושם היא אבדה, הרי זה במסגרת היחסים בין יחידת הבטחון לבין אל על ולא כלפי התובע. לעניין הנסיבות בהן מתקיימת ההגנה - האמנות מכירות בכבודה הנמסרת ע"י הנוסע למוביל או בחפצים שהנוסע משאיר בהשגחתו. ראה סעיף 22 כפי שתוקן באמנת האג. הפיצוי אשר נקבע לגבי הטובין הנ"ל הוא כלהלן - פיצוי לפי משקל עד מקסימום של 5,000 פרנק עבור הכבודה המופקדת אצל המוביל ופיצוי זהה עבור חפצים הנשארים בהשגחת הנוסע. מהשוואת הסכומים ברור כי באמנות נלקחה בחשבון העובדה כי הנוסע משאיר בידיו את החפצים הקלים והקטנים יותר אולם היקרים. בענייננו ברור כי אלמלא הבדיקות הבטחונית, היה התובע משאיר את המצלמה בהשגחתו, כך רצה והתכוון לעשות. אם היתה המצלמה ניזוקה כשהיא בחזקתו של התובע היה זכאי לפיצוי הקבוע באמנת האג בנסיבות כאלה. עקב הבדיקות הבטחוניות נכפה על התובע והוא נאלץ להפרד מן המצלמה ולהפקידה ביחידת הביטחון. אשר זו העבירה אותה, כנטען, לחזקת אל על. עתה טוענת אל על לאחריות לפי משקל כמו האחריות בגין כבודה אשר הופקדה בידיה. עם כל הכבוד יש לדחות טענות אלה. אמנת האג איננה חלה על נסיבות בגין אלה ואין לפרשה על דרך ההרחבה. יתר על כן, כאמור, אלמלא הבדיקות הבטחוניות היה התובע לוקח את המצלמה איתו וכל נזק לא היה נגרם לו. כלומר, במהלכם הרגיל של העניינים, כפי שאמנות וורשה והאג הניחו, המצלמה דנן לא היתה אמורה כלל להגיע לידי המוביל. הבדיקה הבטחונית, אשר אינה מוגנת על האמנות, קטעה את המהלך הרגיל של העניינים והוציאה את האירוע מגדר תחולתן של האמנות. לאור האמור הגעתי למסקנה כי גם לאור הגוף עליו מגנות האמנות וגם לאור הנסיבות עליהן פורשות אמנות את הגנתן, אין, במקרה דנן, תחולה לאמנות וורשה והאג. אוסיף ואציין כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי האמנות חלות במקרה דנן הייתי קובעת כי מתקיימת הוראת סעיף 25 כפי שתוקנה באמנת האג כך שהנתבעים, בכל מקרה, אינם זכאים להנות מהגנת האמנות. כפי שציינתי לעיל, מטרתן של האמנות לאפשר פעילות רגילה של תובלה אוירית ולתת הגנה למוביל האוירי בגין תקלות אשר קורות במהלך אותה הפעילות הרגילה. בעניינים אשר אינם בגדר הפעילות הרגילה, חובה על המוביל לנקוט במשנה זהירות ואחריות. אין מדובר באלפים ובעשרות אלפים של מצלמות, כמו הכבודה הרגילה. מדובר בחפץ יקר ויוצא דופן. לגבי חפצים שכאלה, הנלקחים מן הנוסעים בניגוד לכוונת הנוסעים, יש ליצור מערכת מוגנת ואחראית אשר תמנע כל אפשרות לגניבה, אובדן או נזק. אם הנתבעים לא יצרו מערכת כזו, הרי זה הוא בגדר "לא אכפתיות" אשר מוציאה את האירוע מתחילת האמנות כאמור בסעיף 25. סיכומו של עניין - אני קובעת כי על הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובע בגין המצלמה. לעניין גובה הנזק וערך המצלמה, התובע אמנם לא הביא חשבונית קניה של המצלמה, אולם הוא הביא הצעות מחיר עבור מצלמות דומות. יצויין עוד כי בפניותיהם של התובע ואחותו לגורמים השונים הם ציינו כי מדובר במצלמת וידאו סוני 730. בתשובת יחידת הבטחון מיום 21.12.96 אישר מר חיים סורוק כי מדובר במצלמות וידאו. לאחר ששמעתי את התובע ואת אחותו אני מאמינה להם כי מדובר היה במצלמה חדשה ומן הסוג האמור. אני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 4,790 ש"ח, לפי הצעת המחיר ת2/. הסכום יהיה צמוד למדד וישא ריבית והצמדה מיום 20.6.99 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים, סך של 1,000 ש"ח הוצאות בגין הליכים אלה. בשולי הדברים אעיר כי במהלך הדיון העלו הנתבעים טענה אשר מן הראוי אשר לא היו מועלים ואשר האריכה את ההליך שלא לצורך. כך נסתה הגב' מדמון מטעם אל על להעמיד את הדברים כאילו המצלמה נמסרה ע"י התובעים לאל על, זאת בהסתמך על תגית אשר הציגו התובעים (נספח שני לתביעה) אשר על גביה מצויין "אל על", רק עדותה של הגב' שרון פואר הבהירה כי זוהי תגית הנמסרת ע"י איש הבטחון כפי שטען התובע. אני מקווה כי הערתי זו תמנע העלאת טיעוני סרק דומים בהליכים אחרים. תביעות נגד חברות תעופהתעופה