קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעת קרקעות ע''י ועדה מקומית: .1המבקשת (להלן - "הועדה המקומית" או "המבקשת") עותרת לצו, לפיו המשיב ימסור לה את החזקה בכל השטח שעליו נמסרה הודעת הפקעה שפורסמה ביום 26.5.1994 בילקוט הפרסומים .4217 רקע עובדתי .2הועדה המקומית הודיעה, ביום 26.5.94, לפי סעיף 190לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965ולפי סעיפים 5ו- 7לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, על הפקעת מקרקעין ששטחם כ- 1230מ"ר, שעליהם בנוי בית מגורים שבו מתגורר המשיב ומחזיקים אחרים, שהם שוכרים מטעמו (להלן - "השטח המופקע"). הודעת ההפקעה התבססה על תכנית בניין עיר (תב"ע) 2928, שייעדה את המקרקעין המופקעים לסלילת דרך. .3בהודעת ההפקעה תוארו המקרקעין כך: בין דרך שכם, רחוב נחל אגוז ודרך הר הזיתים, וממזרח למטה הארצי של המשטרה; גוש 30134, חלקות 2, 3, 4, 38ו-39, המסומן בצבע כחול בתכנית המאושרת. .4הועדה המקומית טוענת כי השטח המופקע הוא חלק מן המקרקעין שהמשיב מחזיק בהם, יחד עם מחזיקים אחרים ששכרו ממנו דירות מגורים. המשיב אינו מכחיש כי הוא הבעלים והמחזיק, ביחד עם שוכרי דירות ממנו, בשטח המופקע. אולם, המשיב מעלה ספקות לענין התאמת הודעת ההפקעה למקרקעין שלו. המשיב טוען כי המקרקעין שלו מצויים ברחוב קלרמון גנו מספר 5, וכי גבולותיהם הם אלה: בצפון כביש קלרמון גנו, שמצפון לו קרית הממשלה, בצד מזרח ודרום כביש ללא מוצא המוביל לבנין קופת חולים כללית, וממערב - מקרקעי המשיב בחלקה שכנה. .5לטענת הועדה המקומית - המשיב התעלם מהודעת ההפקעה, ואף סירב לשאת ולתת עימה בענין מסירת החזקה בשטח המופקע תמורת פיצוי או תמורת דיור חלוף שהציעה לו, במכתבה מיום .28.5.95 עיקרי טענות המשיב .6בתצהיר המשיב, מיום 11.9.95, שעליו נחקר, טען המשיב כי מאז שנת 1966 הוא ובני משפחתו מתגוררים ברציפות בבית דו-מפלסי בשטח מבונה של כ- 300מ"ר. למשיב נודע, כי בינואר 1968פורסמה הודעה לפיה הופקע לצרכי ציבור שטח מקרקעין של 345, 3מ"ר ובכללם חלק ממקרקעי המשיב (הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים 1425מיום 11.1.68) (להלן - "ההפקעה הקודמת"). לטענת המשיב, הוא לא קיבל הודעה על ההפקעה, וממילא הרשויות המוסמכות לא נקטו בכל הליך לתפיסת המקרקעין, ומשום כך המשיכו המשיב ובני משפחתו להתגורר בביתם, הגם שאיום הפינוי ליווה אותם כל אותה עת. ועוד זאת: לטענת המשיב, מבירור שערך במחלקת מהנדס עירית ירושלים, נודע לו כי כל מקרקעיו נמצאים בשטח המופקע. בשנת 1976נודע למשיב על התחלת הליכי התכנון של קריית הממשלה במזרח ירושלים, ולפיכך הוא הגיש, ביום 14.11.76, התנגדות לתכנית לועדה המקומית - והתנגדותו נדחתה. וגם זאת: בשנת 1979פורסמה תכנית להסטת תוואי הכביש הקיים באמצע מקרקעי המשיב. לפיכך, הגיש המשיב התנגדות נוספת, שאף היא נדחתה. לענין ההתנגדויות האמורות, המשיב טוען כי גם אם מוצו ההליכים החוקיים - לא ניתנה לו זכות טיעון של ממש. .7אולם, משהחלו העבודות להקמת קריית הממשלה שבגבולות חלקת המשיב בשטח המופקע, נסתבר לו לטענתו "כי נמצא פתרון שיאפשר, מחד מימוש האינטרס הציבורי בדבר סלילתו מחדש של הכביש, ומאידך יאפשר לביתי להישאר עומד על תילו". במה דברים אמורים? במסירת רצועה בת מספר מטרים, שהיתה דרושה להרחבת הכביש, והמשיב אמנם הסכים למסור לרשויות את הרצועה האמורה ללא תמורה. המשיב סבר אז, לטענתו, כי בכך תמה ההפקעה של מקרקעיו. בענין זה מסתמך המשיב על "מכתב ההסכמה" מיום 17.6.82שחתמו המשיב ומפקח מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) בשטח העבודה (נספח ח' לתצהיר המשיב). .8משבאה הודעת הפקעה שניה, בשנת 1994, שהיא נשוא הליך זה, והועדה המקומית מבקשת לתפוס חזקה בחלק המופקע ממקרקעי המשיב, מעלה המשיב את התנגדותו הנמרצת, בבחינת "אף לא שעל אחד" - אם מטעמים של נסיבות אישיות: גיל, מצב בריאות ואדמה שגורלו והוויתו קשורים וכרוכים בה, ואם מטעמים משפטיים. עיקרי נימוקי ההתנגדות של המשיב הם אלה: (א) המבקשת לא הוכיחה כי מקרקעי המשיב נכללו בהודעת ההפקעה; (ב) התכנית שבבסיס הודעת ההפקעה אושרה שלא כדין, או לוקה בחוסר סבירות קיצוני; (ג) ההחלטה להפקעת מקרקעי המשיב - לוקה בחוסר סבירות קיצוני; (ד) תוקף התכנית והודעת ההפקעה - פקעו; (ה) הרשות המפקיעה חייבת לבחון מחדש את התכנית המפקיעה; (ו) התכנית המפקיעה והודעת ההפקעה נוגדים את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשל הפגיעה בקניינו של המשיב; (ז) הצעת המבקשת לפצות את המשיב היא בלתי סבירה, והמבקשת לא הוכיחה כי העמידה דיור חלוף עבור המשיב; (ח) הפקעת חלק המקרקעין של המשיב שבגדר שטח ההפקעה - פוגעת באופן בלתי סביר ביתרת המקרקעין של המשיב. .9בכל מקרה, המשיב מעלה משאלה, מטעמים של "שיקולי צדק" - לדחות את המועד של מסירת השטח המופקע ממקרקעיו - עד לפטירתו, בשים לב לכך שכבר ביום מתן תצהירו (11.9.95), עבר את גיל הגבורות. מחיקה על הסף .10המשיב עתר למחיקת הבקשה על הסף, מן הטעם שלהודעת ההפקעה החדשה, משנת 1994, אין כל נפקות, בשל ההפקעה הקודמת משנת 1968, שלא מומשה ולא נעשה על פיה דבר. .11בישיבת קדם המשפט, ביום 20.9.95, החלטתי כהאי לישנא: " .1מבלי לפגוע בטענות הצדדים, ייבדק הסיכוי לשינוי תוואי הכביש, כך שמידת הפגיעה במקרקעי נבולסי תהיה קטנה יותר, לעומת האפשרות שבהפקעה משנת 1994; .2לעניין הבקשה למחיקה על הסף, עמדת בית-המשפט - בשלילה, והנימוקים יינתנו בשלב מאוחר יותר". .12בהחלטה מיום 5.12.95, התייחסתי לחלופה תכנונית שהציע המשיב, שאם תבוצע לא יהא צורך בהפקעת מקרקעיו, ולמצער - אלא יהיה צורך בהריסת בניין המגורים של המשיב הבנוי בשטח המופקע. ואמנם, ביום 15.8.95פנה בא-כוח המשיב לבא-כוח הועדה המקומית, וביקשו לבחון מחדש את התכנית, וב"כ הועדה הודיע כי תישקל אפשרות לצמצם את מידת הפגיעה במקרקעי המבקש עקב ההפקעה משנת .1994 .13ביום 24.10.95, כפי שפירטתי בהחלטה, הגיש מר מרק רנדר, מתכנן תחבורה מטעם עיריית ירושלים תצהיר, ובו נאמר (בסעיף 11), בין היתר, כדלקמן: "נבדקה האפשרות לתכנון תוואי באותו רוחב של 25מטר, אולם בצורה כזו שפוגעת כמה שפחות במגרש של משפחת נבולסי. מן הבדיקה יוצא שהתוואי המתקבל הוא תוואי מפותל עם רדיוסים של 75מ' והמרחק בין הרדיוסים קטן ביותר (כ- 35מ'), נמוך מהנחיית תכנון של משרד התחבורה. כביש כזה לא מאפשר נסיעה בטוחה במהירות המותרת בעיר ומהווה סיכון לעוברים בו". ועוד זאת: לפי תצהירו של רנדר, הפגיעה בשטח המבונה של המשיב על-פי התכנית היא בין 7מטר ל- 11מטר, ואין אפשרות לתכנן תוואי של הכביש על 5מטר בלבד מרוחב המגרש של המשיב, כהצעת המשיב. המשיב ביקש (המ' 23812/95) שבית המשפט יצווה על בטלות "הליך הבדיקה מחדש" שקיימה הועדה המקומית כאמור, וכי יורה על דיון והחלטה בהליך הבדיקה מחדש בועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, וכי עד לדיון בהחלטה כאמור - יעוכב הדיון בבקשה העיקרית לתפיסת חזקה במקרקעין. אביא, בקצירת האומר, את הטענות ואת החלטת בית-המשפט לענין זה. המשיב טען כי הועדה המחוזית היא זו שאישרה את תכנית ההפקעה והיא זו שצריכה לבחון מחדש כל שינוי בה. לפיכך, משהסכימה המבקשת לבחון מחדש את התכנית - היה עליה להעביר את הבחינה מחדש לועדה המחוזית. מכל מקום נשללה מן המשיב הזכות להשמיע את טענותיו בהליך הבחינה מחדש. וגם זאת: לטענת המשיב קיימות שתי חלופות תכנוניות, ששתיהן פוגעות במקרקעי המשיב, אך אחת מהן פחות פוגעת בזכויות הקנייניות שלו והועדה המחוזית היא זו שצריכה לקבוע מי משתי התכניות עדיפה על רעותה, והיא זו שצריכה לשקול את האיזון שבין האינטרסים השונים. לעומת זאת, המבקשת טענה כי ההליך שבפני בית-משפט זה אין ענינו תקיפת התכנית 2928, אלא תביעה יזומה על-ידי הועדה המקומית לקבלת חזקה במקרקעין מופקעים של המשיב - על-פי תכנית מאושרת. פרסום התכנית היא ראייה מכרעת לגבי הצורך הציבורי בהפקעת המקרקעין. של בא-כוח המבקש לענין "הבחינה מחדש", אינה הסכמה לשינוי התכנית, שכן נאמר בה במפורש כי המבקשת אינה מסכימה להתחיל בהליכים לשינוי התכנית המאושרת. ועוד זאת: המשיב לא יזם תקיפה ישירה של התכנית המאושרת בבית-המשפט המוסמך, ואין לנו ענין בתקיפת התכנית, אלא בתקיפת הבקשה לתפיסת החזקה במקרקעין על בסיס התכנית המאושרת. .14בהחלטה האמורה, ואני חוזר על הדברים בתמציתם, קבעתי, כי אין בפני ביתהמשפט שתי תכניות או שתי חלופות תכנוניות, כי אם תכנית אחת היא תב"ע 2928, שעל פיה נעשתה הודעת ההפקעה ומכוחה באה הועדה המקומית לבית משפט זה כדי לתבוע את החזקה במקרקעין המופקעים של המבקש. משום כך - בית-המשפט דן, במסגרת ההליכים האלה, בתכנית האמורה בלבד. וגם זאת: "הצהרת ב"כ הועדה בישיבת בית-המשפט, גם על-פי המלצת בית-המשפט, לבחון אפשרות של הקטנת הפגיעה במקרקעי המבקש - אינה בחינה מחדש של התכנית ואינה תכנית חלופית". ועוד: אם טענת המשיב היא, כי ההפקעה נעשתה שלא בתום לב, הרי שעתה של טענה זו היתה בעת ההתנגדות לתכנית. פסלות התכנית גם היא אינה יכולה לבוא במסגרת הליך הבקשה לקבלת חזקה במקרקעין מופקעים (וראה לעניין זה בג"צ 189/83, סלים בילדינגס נ' עיריית ירושלים, פ"ד לז(3), 215). עוד קבעתי, כי בית-משפט זה מוסמך לדון בכל טענה המכוונת נגד תפיסת החזקה במקרקעין וההפקעה שקדמה לו. .15נוכח האמור בהחלטה מיום 5.12.95ומנימוקים שאפרט להלן לעניין תקפותה של הודעת ההפקעה משנת 1994- לא היה מקום למחיקה על הסף של הבקשה, ואמנם ראיתי לדחותה. דיור חלוף וחוות דעת שמאי מטעם בית-המשפט .16ביום 4.6.96נערך על-ידי בית-המשפט ביקור במקרקעי המשיב, בשטח המתואר בהכרזת ההפקעה, אף ביחידה המצויה מחוץ לשטח המופקע (ששימשה בעבר מרפאה הצמודה למגורי המשיב). בית-המשפט גם ביקר בבנין בשכונת שיח' ג'ראח, שהמבקשת הצביעה עליו כדיור חלופי עבור המשיב. הבנין האמור הוא בן חמש יחידות דיור: שתי דירות בקומה השניה ודירה אחת בקומת הגג. הבנין מוקף חצר-גינה (ראה דו"ח ביקור במקום מיום 4.6.96, עמ' 30- 32לפרוטוקול). המשיב (מפי בא-כוחו) ביקש לבחון את ההצעה, אך מסתבר כי תשובתו היתה - בשלילה (וראה גם עדות המשיב , עמ' 48לפרוטוקול, מיום 23.10.96). .17לפיכך, ומשנחקרו המצהירים מטעם בעלי הדין, ראיתי למנות שמאי מטעם ביתהמשפט, בהסכמת בעלי-הדין, ואין צריך לומר, כי זאת מבלי לפגוע בטענות הצדדים לענין הבקשה העיקרית. השמאי שמינה בית-המשפט, הגיש ביום 2.4.97חוות דעת, שלפיה הפיצוי למבנים ולמחסנים שבמקרקעי המשיב, בשטח ההפקעה, הוא בסכום השווה ל-000, 810דולר של ארצות הברית של אמריקה, וסכום נוסף השווה ל-000, 165דולר תמורת יתרת הקרקע שבשטח ההפקעה, דהיינו סכום כולל של 000,975$. בנוסף על כך שם השמאי את הפיצוי למשיב בגין עצים, שיחים ונטיעות שבתחום המקרקעין המופקעים לסכום השווה ל-000,6$. ההליך של תפיסת חזקה במקרקעין מופקעים .18לפי סעיף 7(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943(להלן - "פקודת ההפקעה"), משתמה התקופה הנקובה בהודעת ההפקעה למסירת המקרקעין המופקעים לרשות המפקיעה, רשאית הרשות המפקיעה להיכנס למקרקעין, או לעלות עליהם, כדי לתפוס את החזקה. אם הבעלים של המקרקעין המופקעים או המחזיק בהם - מסרב להרשות לרשות המפקיעה לתפוס חזקה במקרקעין, כי אז רשאית הרשות האמורה לפנות לבית-המשפט ולבקשו כי יצווה על מסירת החזקה במקרקעין לרשות (סעיף 8לפקודת ההפקעה). ההליכים המיוחדים הקבועים בסעיף 8לפקודת ההפקעה - נועדו להביא לזירוז הפינוי של מקרקעין שהרשות המפקיעה מבקשת לרכוש אותם בדרך מקוצרת - כאשר הבעלים מסרבים למסור את החזקה בהם לפי הודעת ההפקעה (וראה: ע"א 290/91מדינת ישראל נ' סלאמה מחמוד ואח’, פ"ד מה(3), 109, 111). כדי שבית המשפט יתן צו למסירת חזקה במקרקעין מופקעים, יש להוכיח ארבעה אלה: (א) פורסמה הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע את המקרקעין, לפי סעיף 5 לפוקדת ההפקעה; (ב) פורסמה הודעה לפי סעיף 7לפקודת ההפקעה - למסירת החזקה במקרקעין; (ג) תם המועד למסירת החזקה שנקבעה בהודעה לפי סעיף 7לפקודת ההפקעה; (ד) למרות שתם המועד למסירת החזקה כאמור, מסרב הבעלים או המחזיק להרשות לרשות לתפוס את החזקה. הנה כי כן, פרסום ההודעות לפי סעיפים 5ו- 7לפקודת ההפקעה הוא פעולה מהותית היוצרת את ההפקעה ומקנה לרשות את הזכות לתפוס את החזקה במקרקעין. זכות התפיסה של המקרקעין המופקעים קמה עם הפרסום ברשומות (וראה: א' קמר "דיני הפקעת מקרקעין", מהדורה חמישית, עמ' 82, 112ו-115). .19אמת נכון הדבר, שבבקשה למסירת חזקה במקרקעין מופקעים, בית-המשפט אינו נכנס לשאלת הזכות לפיצוים ושיעור הפיצויים, כיוון שהזכות לקבל חזקה במקרקעין כאמור - אינה מותנית בתשלום הפיצויים. זאת, גם אם מבחינה מעשית אין הדבר כך, וככל שמדובר בתפיסת חזקה במקרקעין המשמשים למגורים - נמנעות הרשויות המפקיעות מליטול את המקרקעין כל עוד לא הוצע דיור חלוף סביר ואפשרי, או הוצעו הפיצויים, או הגיעו הצדדים לידי הסדר. תוצאה אחרת אינה רצויה ואינה צודקת (וראה: קמר, שם, הערות השוליים 40-41 בעמ' 118-119). אולם, הכלל הוא שצו למסירת חזקה "צריך להינתן ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים כדבר מובן מאליו, בתנאי אחד בלבד, והוא, שהרשות המפקיעה תוכיח, שהיא זכאית לקבל את החזקה", ומשהוכיחה הרשות כאמור - אין לבית-המשפט שיקול דעת (קמר, שם, עמ' 119-120) .20בענייננו, לכאורה התקיימו התנאים שפורטו בסעיף 8לפקודת ההפקעה. פורסמו הודעות לפי סעיפים 5ו-7, תם המועד למסירת החזקה במקרקעין לפי ההודעה, והמשיב, שהוא הבעלים של המקרקעין, אף לפי טענתו הוא - מסרב למסור את המקרקעין לחזקת המבקשת, שהיא הרשות המפקיעה. זאת, מבלי שאתייחס לטענות המשיב, בשלב זה, לעניין חוקיות ההפקעה, סבירותה, זיהוי המקרקעין לפי הודעת ההפקעה ויתר טענות המשיב. אולם, במקרה דנא, בשטח המופקע מצויה דירת מגוריו של המשיב, ושל אחרים מטעמו, ועל הרשות המפקיעה להציע למשיב דיור חלוף, אף אם אין בדיור החלוף פיצוי מלא על המקרקעין המופקעים, לצורך תפיסת החזקה במקרקעין. על בעל המקרקעין לתובע בנפרד את "יתרת הפיצוי" ולא במסגרת הבקשה לצו למסירת חזקה (ראה: קמר, שם, עמ' 119). הדיור החלוף או הפיצוי לצורך דיור חלוף - צריך להביא בחשבון את מצב המגורים של בעלי המקרקעין המופקעים, לרבות מצב משפחתי. אולם: "יאמר מיד שבכל המקרים הללו התחשבנו במצבו המשפחתי של הדייר אך לא כדי לשפרו. לדוגמא אם רצה בעל הבית לפנות מדירתו בת ששה חדרים זוג ישישים, הרי נפסק שכדיור חלוף סביר יכולה להספיק לדיירים הללו דירה בת שלושה חדרים, ואין הכרח לספק להם דיור זהה לדייר המפונה מבחינת מספר החדרים". (ע"א 481/74עזרא בסה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל אביב-יפו ואח’, פ"ד כט(2), 98, 100). אכן, בענין בסה הנ"ל התעוררה השאלה של דיור חלוף לדיירים מוגנים בדירה, שהועדה המקומית ביקשה לפנותם ממנה בשל הפקעתה לצרכי ציבור. אולם, לענייננו אין נפקא מינה שהדירה מוחזקת על-ידי דייר מוגן או על-ידי בעליה. .21משסירב המשיב לקבל את הדיור החלוף שהוצע לו, ואם מדובר בדיור חלוף סביר, נאות וזמין, כי אז בהעדר הסכם אחר - זכאי מי שמתבקש למסור את החזקה לפיצוי שיאפשר לו רכישת דיור חלוף. זו האופציה העומדת למשיב. המשיב חולק על כך שהדיור שהוצע הוא אכן דיור חלוף נאות וזמין, וכן הוא חולק על סכום הפיצוי שקבע השמאי בשל היותם פיצויים שאינם מציאותיים. אדון להלן בטענות אלה לפי סדר הטענות שטען ב"כ המשיב בסיכומיו. זיהוי המקרקעין של המשיב בהודעת ההפקעה .22המשיב טוען, בסיכומיו, כי המקרקעין שלו לא זוהו בוודאות כמקרקעין שהפקעתם נתבקשה לפי הודעת ההפקעה, ומשלא זוהו כאמור, נשמט הבסיס מתחת להודעת ההפקעה בכל הנוגע למקרקעי המשיב. המשיב מבסס את טענתו על התצהיר מטעם המבקשת, בסעיף 4שזה נוסחו: " .4לפי מידע המצוי בידי המבקשת, רפיק נבולסי מחזיק, ככל הנראה, בשטח הנכלל בתוך תחום השטח המופקע בחלקה 4בגוש 30134, ואשר משמש למשפחתו מגורים". המשיב טוען, כי כיוון שמעולם לא היתה מחלוקת כי המשיב הוא זה שמחזיק במקרקעין, אין זאת כי אם המלים "ככל הנראה" מתייחסות לשאלה אם המקרקעין נכללים בהודעת ההפקעה. אין ממש בטענה זו. ענין זה לא עלה בטענות המשיב בתצהירו, והמצהיר מטעם המבקשת, מר מאיר בר יוסף, אף לא נחקר על כך - לא במלה ולא בחצי מילה. מר בר יוסף נשאל על תכנית ההפקעה הקודמת ועל זו שמשנת .1994המשיב נזקק לפרשנות של סעיף פלוני בתצהיר, שהמצהיר לא נשאל עליו בחקירתו, בעוד שניתן על נקלה לשאול ולקבל תשובה לכאן או לכאן. המלים "ככל הנראה" אינן יכולות להתייחס לזיהוי המקרקעין, כי אם להחזקת המשיב במקרקעין או לבעלותו בהם, זאת מן הטעם שהמקרקעין אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב, דבר שיש לייחסו למחדלו שלו. ועוד זאת: הודעת ההפקעה ציינה את המקרקעין כחלקה 4בגוש 30134, אך לטענת המשיב אין קיימת חלקה 4בגוש האמור. בא-כוח המבקשת צירף לסיכומיו "מפת גוש" שממנה עולה כי קיימת חלקה 4בגוש האמור. מכל מקום, ענין זה העלה המשיב אך בסיכומים והוא לא יישמע בטענה שהעלה אך בסיכומים ולא בתצהירו או בטיעוניו במהלך הדיון בבקשה. אם אמנם ביקש המשיב להתייחס ברצינות לטענה זו - היה עליו להעלותה בעתה, אך לא בסיכומים. מכל מקום, נחה דעתי כי בעלי הדיון כיוונו לאותה חלקה, שזיהו אותה על-פי מפות שהוצגו לבית-המשפט אף בעת הביקור במקום, ואליה התייחס גם המודד מטעם השמאי שמינה בית-המשפט. ההבחנה בין חותמי התכנית לפי התקנון של תכנית 2928לעומת התקנון של תכנית 1474א - אינו קובע כלל את הזיהוי של המקרקעין. לפיכך, אני דוחה את טענות המשיב בכל הנוגע לזיהוי המקרקעין. התכנית הקודמת והתכנית החדשה .23תכנית 2928, כפי שעולה מהוראות התכנית ומהודעת ההפקעה, היא שינוי מספר 2/80לתכנית מפורטת 1474א'. בתקנון התכנית נקבע כי כל הוראות התכנית 1474א' שלא שונו בתכנית 2928- יישארו בתוקפן. ההפקעה הקודמת - משנת 1968- על-פי תכנית 1474א', נעשתה לפי פקודת ההפקעות בלבד, ועל-ידי שר האוצר. תכנית זו היא כללית ורחבה שמקיפה צרכי ציבור, בכלל, ולטענת המבקשת נועדה לשמר עתודות קרקע לתכנון עתידי לפני שיבוצע תכנון מפורט. אולם, ההפקעה החדשה נעשתה בשנת 1994, על-פי פקודת ההפקעה וגם על-פי חוק התכנון והבניה, וייעודה הוא התווית דרך והרחבתה. הלכה למעשה, תכנית 2928, כמו ההפקעה שנעשתה מכוחה - אינה סותרת את התכנית הקודמת או ההפקעה הקודמת, אלא משלימה אותן. ההפקעה החדשה מבוססת על תכניות מפורטות, והיא מתיישבת, כאמור, עם ההפקעה הקודמת. כך עלה בבירור גם מחקירתו של מר בר-יוסף, המצהיר מטעם המבקשת. .24המשיב, כפי שהוא מציין בסיכומיו (סעיף 16) התנגד לכל התכניות שהופקדו ואשר נגעו למקרקעיו, אולם הוא לא התנגד לתכנית .2928לטענתו, התנגדותו לתכניות הקודמות נעשה בשל כך שהרשויות הודיעו לו על התכניות והוא אכן התנגד להן. אולם, על התכנית 2928הוא לא קיבל הודעה ומשום כך לא התנגד. ממילא המשיב לא נשמע גבי התנגדות שלא הוגשה. לכאורה, תכנית 2928באה לעולם כשכבר היתה הודעת הפקעה גבי מקרקעי המשיב ולא היה צורך בהודעת הפקעה נוספת. הנימוק הרציני לצורך בהודעה החדשה על ההפקעה, נובע משינויים מסוימים בתכנית 2928לעומת קודמותיה והייעוד הספציפי של מקרקעי המשיב לדרך, ולא לצרכי ציבור, בכלל, לפי הודעת ההפקעה הקודמת. ממילא נשמעו התנגדויות של המשיב על-פי התכניות הקודמות ונדחו. הפקעה על בסיס תכניות מפורטות רצויה, ואף אם ההפקעה הקודמת עודנה בתוקף, היה ראוי לשגר הודעות לבעלי המקרקעין. העובדה שלא נשלחו הודעות מחדש למשיב, אין זאת כי אם ראו את המדינה כבעלי המקרקעין מכח ההפקעה הקודמת. בין כך ובין אחרת, הרי אם לא נתגלה פגם בהליכי אישור התכנית 2928, והמשיב לא טען כי הפרסומים של ההודעות לפי סעיף 5ולפי סעיף 7לפקודת ההפקעות - לא היו נאותים, ומכל מקום לא הוכח כי נפלו פגמים בתכנית או בהודעות כאמור - כי אז אין מקום להתערבותו של בית-משפט זה במסגרת ההליך של בקשה לצו תפיסה של מקרקעין מופקעים. .25ועוד זאת: ההפקעה משנת 1968, בניית קריית הממשלה, התנופה של בניית דרכים והרחבתן, ואחר כך - אישורה של תכנית 2928וההפקעה שבאה בעקבותיה לצרכי דרכים - יש בהם משום הגשמת מטרות ההפקעה, שבאה בהדרגה אך גם בהמשכיות ובנחרצות. בפעולות אלה אין לגלות עילה לפסילתה של ההפקעה (בג"צ 5755/91סמיר שרף ואח' נ' שר האוצר ואח’, לא פורסם, צורף כנספח 4לסיכומי המבקשת). ואמנם, במקרים מסויימים מפרסמות הרשויות מספר הודעות של הפקעה לגבי אותם מקרקעין - אם הפקעה זהה ואם במסגרת הפקעה בהיקף רחב או מצומצם יותר, "ניתן לומר כי במקרים מסויימים פעולת ההפקעה המאוחרת מעידה על כוונתה של הרשות לחזור בה מהפקעה קודמת. אולם יצויין, כי אין זה כלל נוקשה אלא תלוי הוא בכוונתה המשתמעת של הרשות המפקיעה" (קמר, שם, עמ' 175). בענייננו באה ההפקעה המאוחרת, לאחר מימוש חלק מן ההפקעה הקודמת (בניית קריית הממשלה והרחבה מסוימת של דרכים), ומטרת ההפקעה המאוחרת היא ספציפית לאחר שבאו תכניות מפורטות בענין דרכים והרחבתן. אין לומר כי במקרה דנא בוטלה ההפקעה הקודמת. בין כך ובין כך, המדינה שהפקיעה (על-ידי שר האוצר) על-פי הודעת ההפקעה הקודמת היא זו שחתמה על תכנית .2928ללמדך, שלא היתה כל סתירה בין ההפקעה החדשה להפקעה הקודמת. גם אם הדברים לא נאמרו במפורש בהודעה החדשה או בתכנית 2928- כך יש ללמוד מן התכנית ומן ההודעה ומהתנהגות הרשויות במימוש ההפקעה הקודמת וההודעה על ההפקעה משנת .1994 בנוסף על כל אלה, יש לציין כי בתקנון התכנית 2928צויין במפורש כי הדרך תבוצע בשני שלבים. מניעות .26לטענת המשיב, הכביש המתוכנן לפי תכנית 2928כבר קיים ומשמש את הציבור, הגם שבמקום שהוא נושק את מקרקעי המשיב, לפי התכנון משנת 1982, מתוכנן עתה כביש שיחצה את המקרקעין. ועוד זאת: עם בניית קרית הממשלה במזרח ירושלים בסמוך למקרקעי המשיב, הוסכם, לטענת המשיב, עם המפקח על אתר קריית הממשלה מטעם מע"צ ירושלים ("זכרון דברים" מיום 17.6.82, נספח ח' לתצהיר המשיב) - "לשנות את התכניות המקוריות ולהסיט את הכביש הקיים (אז) לתוואי חדש במקום להעביר אותו בהתאם לתכנית 2928, שהיתה אז שרירה וקיימת". הנה כי כן, המשיב טוען כי הסכמת מע"צ לשינוי האמור, מהווה ויתור של רשויות התכנון על תכנית 2928בכל הנוגע למקרקעי המשיב, וכי "כך הוסבר לו בשעתו". מכל מקום, כך לפי טענת המשיב, המבקשת לא הביאה ראיות לסתור או להפריך את טענת המשיב לענין ויתור רשויות התכנון על תכנית .2928 במסגרת ההסדר האמור מסר המשיב למע"צ, לצורך הכביש, "משולש קטן" (הריסת גדר ישנה והקמת גדר חדשה במקומה). ב"כ המשיב מבסס את טענת המשיב כאמור, גם על חקירתו של מר בר יוסף, המצהיר מטעם המבקשת, כי המשיב לא "נתן" חלק ממקרקעיו בשנת 82' מרצון, אלא "אולץ" לעשות זאת. מכאן מבקש ב"כ המשיב להסיק כי אילוץ זה בא מכח ההפקעה הקודמת ומשמסר חלק זה של מקרקעיו - תמה פרשת ההפקעה לגביו. .27ההסדר שכונה "זכרון דברים" (נספח ח' לתצהיר המשיב) נחתם על-ידי מהנדס מע"צ, במחוז ירושלים, וכך נאמר בו: "אנו מודים שהבנין כפי שסומן קיים בשטח ועשוי להיפגע בעת עבודתנו בשטח (ביצוע כביש (מתקשרת) בין כביש הר הזיתים וכביש רמאללה) (כך במקור ע"ק). אנו מתחייבים לתקן את "המבנה" הנ"ל במידת הצורך ולעמיד (צ"ל - להעמיד) את הגדר הקיים במרחק של 11.50מ' מהבנין aשל הקריאה (צ"ל: הקריה). עבודת ביצוע הגדר במיקום החדש תתחיל לפני הריסת הגדר הישן. במידה שתיפגע המסגריה בתיקונים מעשו במגביל (במקביל) לביצוע של הגדר החדש. 3) העבודות יתחילו ב-.20/6/82 אין דבר וחצי דבר לענין ויתור על תכנית 2928, או על הפקעות לפיה, ואין דבר אחד לענין נטילת חלק ממקרקעי המשיב על חשבון או במקום השטח המופקע כפי שהיה אז או לפי תכנית .2928פשיטא, שמדובר בהתחייבות לתקן נזקים שעלולים להיגרם עקב עבודות הכביש שביצעה מע"צ, תוך הקמת קריית הממשלה. מי שחתם על "זכרון הדברים" האמור הוא מהנדס-מפקח מטעם מע"צ, שלא התיימר להיות מוסמך לוותר, מטעם רשויות התכנון, על תכנית או הפקעות לפיה, שהדרך לביטולן או לשינויין קבועה בהוראות הדין. לא הוכח, כלל ועיקר, כי נעשה שינוי או ויתור על התכנית או ההפקעה לפיה, בדרך הקבועה בדין. אם אמנם נטלו אנשי מע"צ מהמשיב פיסת קרקע בשנת 1982בלא תמורה, המשיב היה זכאי, לכאורה, לפיצוי - ככל שחלק זה שנלקח ממנו בשנת 1982אינו כלול בשטח המופקע משנת .1994אם הוא כלול בשטח המופקע, ממילא יכלול הפיצוי לגבי השטח המופקע כולו גם את החלק שנלקח בשנת .1982 לסיכום טענת המניעות - אין לראות בנספח ח' לתצהיר המשיב - מסמך ויתור על תכנית 2928או על הפקעות לפיה, בכל הנוגע למקרקעי המשיב. שיהוי .28לטענת המשיב, בתכנית הקודמת (תכנית 1474א') נקבע לוח זמנים לביצוע התכנית, בסעיף 13, לאמור: "ביצוע התכנית: 10שנים מיום אישורה". לפיכך, משהותירה התכנית 2928את הוראות התכנית הקודמת בעינן - חל לוח הזמנים דאז גם על התכנית 2928ומשום כך, כבר בעת ההפקעה בשנת 1994, חלף המועד האחרון לביצוע התכנית, שאושרה ביום .3.6.82 אף אם תידחה בקשת המשיב ותימסר החזקה במקרקעי המשיב, תחלוף תקופה של לפחות 16 שנה מיום אישור התכנית - עד לביצועה. המשיב טוען, איפוא, לשיהוי בביצוע התכנית, המחייב בחינתה מחדש של התכנית, כדי לקבוע, נוכח השיהוי האמור - מדוע לא תיבדק חלופה תכנונית שהמשיב מציע, שתפגע אך פגיעה קטנה במקרקעיו. ועוד זאת: לטענת המשיב, מאז אישור התכנית בשנת 1982, חלו שינויים משמעותיים בשיקולים התכנוניים הנוגעים לתכנית ולאזור שעליו חלה התכנית. בין היתר: השלמת בנייתה של קריית הממשלה במזרח ירושלים, שינוי תוואי הכביש בין כביש הר הזיתים לכביש רמאללה, הפחתת נפח התנועה בכביש הקיים שמעידה על העדר חיוניות ונחיצות של הכביש המתוכנן. וגם זאת: לפי טענת המשיב, השיהוי בשים לב לכך שההפקעה הקודמת היא משנת 1968- בולט עוד יותר ומדגיש כי חלפה תקופה של כשלושים שנה בלא מימוש מטרת ההפקעה הקודמת, בכל הנוגע למקרקעי המשיב. אמת נכון, שעל חלקים נרחבים מן השטח שהופקע בשנת 1968- למטרת ציבור - נבנתה קריית הממשלה ואף נסלל כביש. אולם, לא בוצעה מטרת ההפקעה על יתרת השטח, ובין היתר מקרקעי המשיב. ללמדך, כך לפי טענת המשיב, שפג הצורך במקרקעין אלה למטרות ההפקעה משנת .1968 המשיב מוסיף וטוען, כי אין מדובר בענייננו בשיהוי הנובע מעיכוב בתכניות פיתוח של שטח ההפקעה, אלא השיהוי מלמד על ויתור על יתרת שטח ההפקעה מצד המדינה, ששר האוצר שלה הוא זה שהודיע על ההפקעה בשנת .1968 תקופת המתנה כה ארוכה של כשלושים שנה למימוש מטרת ההפקעה (וכ- 27שנה מן ההפקעה הקודמת ועד ההפקעה משנת 1994) - הינה ארוכה מדי ובלתי סבירה, לפי טענת המשיב, כפי שנקבע בבג"צ 274/88אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, המרכז ואח’, פ"ד מב(4), 89, לאמור: "תקופת המתנה של 26שנה, שבגדרה נאלץ העותר לחכות כדי שההפקעה תצא אל הפועל, הינה תקופה ארוכה מדי ובלתי סבירה ..." ואמנם, זה היה מקרה חריג שבו ביטל בית-המשפט הפקעה מחמת שיהוי של 26שנה. .29אמת הדבר, שיש לנו עניין בשיהוי הנוגע למימוש מטרות ההפקעה. בעל מקרקעין מופקעים יכול לתבוע ביטול ההפקעה והשבת המצב לקדמותו, או זירוז הליכי ההפקעה. אולם, ההליך לפי סעיף 8לפקודת ההפקעה, למסירת החזקה במקרקעין מופקעים, אינו הליך שניתן במסגרתו לבטל את ההפקעה, כשם שלא ניתן במסגרת הליך זה לתבוע את ביצוע ההפקעה. עתירה לביטול ההפקעה ניתן להגיש בבית-המשפט המוסמך - בג"צ (או בית-המשפט לענינים מינהליים), ותביעה לביצוע הפקעה ניתן להגיש לבית-המשפט האזרחי המוסמך. זו ההלכה המסורתית, הגם שניתן לראות "סימני שינוי ניכרים בה" (וראה: קמר, שם, עמ' 180, בג"צ 174/88ענין אמיתי הנ"ל, שם, עמ' 95; ע"א 522/64בוהקוב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח’, פ"ד יט(1), 589, 593; ע"א 3999/91סואעד ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם; וכן ע"א 540/77סויטובסקי נ' חברת החשמל ואח’, פ"ד לב(1), 561, 564). משום כך, אין מקום להכריז על בטלות ההפקעה במסגרת הליך זה, אם מחמת שיהוי או מטעם אחר, כפי שאפרט להלן. למעלה מן הצורך אציין, כי כאשר קיימת תכנית שבמסגרתה נעשית הפקעה, להבדיל מהפקעה ללא תכנית, והרשות נכונה לממש את ההפקעה אגב תשלום פיצויים (או הצעת דיור חלוף) - לא תבוטל ההפקעה אף אם חלפו שנים מן ההודעה על ההפקעה. בדנג"צ 4466/94מאזן חסן זכי נוסייבה ואח' נ' שר האוצר ואח’, דינים עליון, מב, עמ' 347- אומר כב' השופט א' גולדברג (פסק דין הרוב), כדלקמן: " .8הדגשתי את העובדה כי תקיפת העותרים את ההפקעה היא תקיפה שבדיעבד, ולא תקיפה שמלכתחילה. שכן, סבורני, כי אבחנה זו משליכה על נטל השיכנוע. בעוד שבתקיפה "ראשונית" של ההפקעה, הנטל על שר האוצר להראות כי ההפקעה היתה כדין, וכי החלטתו מבוססת על שלושה יסודות שמנתה הפסיקה, ועליהם עמד השופט מצא בחוות דעתו, דהיינו: "קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך בהפקעת המקרקעין המסוימים כדי לממש את הצורך הציבורי" (וראה בג"צ 307/82לוביאנקר נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 141, 146-147; בג"צ 465/93, 1135/93טריידט ס.א. חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, שטרם פורסם). ואילו כשמבקש בעל המקרקעין שהופקעו לבטל את ההפקעה (שנעשתה כדין) בדיעבד (טרם שתפש שר האוצר חזקה בהם, וטרם שהוקנו לו המקרקעין), מן הטעם כי ארעו בינתיים נסיבות חדשות המחייבות עתה את הביטול, עליו הנטל להראות את קיומן של אותן נסיבות, וכי יש בהן לערער את היסודות עליהן היתה מושתתת ההחלטה מלכתחילה. כשלמעשה מתריס הוא כנגד שר האוצר על שאינו מפעיל עקב שינוי הנסיבות, את סמכותו לפי סעיף 14לפקודה, לפיה רשאי הוא (בתנאים המפורטים בסעיף) לחזור בו מרכישת הקרקע". ועוד זאת: המועד לבדיקת הטענה בדבר זניחת מטרת ההפקעה הוא יום הגשת העתירה, והמועדים הרלבנטיים הם אלה: מיום ההפקעה ועד לאישור התכנית ומיום אישור התכנית ועד להגשת העתירה. אולם: "אפילו ניתן היה לומר כן (שהתקופה היא בלתי סבירה - ע"ק), באה התכנית וטופחת על פניה של מסקנה כזאת. כי מה לי הוכחה טובה יותר מכך שהמטרה לא נזנחה, ויש כוונה לנצל שטח זה למרות התקופה הארוכה שחלפה, מעצם קיומה של התכנית?" בעניין נוסייבה הנ"ל החליט בית-המשפט העליון בדיון הנוסף שלא לבטל תכנית אף אם חלפו 25שנה, שהרי לבעלי המקרקעין קמה זכות לקבל פיצויים עם פרסום ההודעה על ההפקעה, אלא שהם בחרו שלא לתבוע אותם. משום כך, ההשתהות במימוש ההפקעה לא פגעה בעותרים (שם, בעמ' 12). אף בענייננו כך הדבר, התכנית 2928לא נזנחה, וההפקעה משנת 1968למטרות הכלליות קיבלה משנה תוקף משבאה התכנית .2928ההפקעה משנת 1994באה ללמד בצורה ברורה וחד-משמעית שהתכנית 2928לא נזנחה, וכי בכוונת המבקשת לבצע את התכנית, לאחר שתתפוס חזקה במקרקעין שבשטח ההפקעה, אגב תשלום פיצויים, אלא שהמשיב אינו מוכן לכך וכפי שהתבטא בבית-המשפט במסגרת חקירתו ממקרקעיו - יצאו הוא ואשתו "אך לבית הקברות". .30ועוד זאת, מירוץ הזמן לבדו אינו יכול להביא לביטול ההפקעה המבוססת על תכנית מאושרת, וכדי שבעל המקרקעין המופקעים ישכנע את בית-המשפט בבטלות ההפקעה - עליו להראות כי בנוסף לזמן הרב שחלף מן התכנית ועד למימוש ההפקעה - קיימות נסיבות חדשות ונוספות המחייבות שינוי התכנון, כאמור בדנג"צ נוסייבה הנ"ל (עמ' 8-9). .31אכן, בתכנית 1474א' נקבע לוח זמנים של 10שנים לביצועה. אולם, מגבלת הזמן האמורה - אינה קיימת בתכנית .2928בין כך ובין אחרת, הרי אם נאמר שקיימת מגבלה של זמן ובענייננו ההפקעה החדשה באה כ- 12שנה אחרי אישור התכנית 2928(בשנת 1984) - אין בכך אלא "מועדים משוערים" ואיחור לא מופרז אינו פגם שצריך להביא לביטול ההפקעה (וראה: בג"צ 43/79לילי גולדנברג ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב תל-אביב, פ"ד לג(3), 122). וגם זאת: מקובלת עלי טענת ב"כ המבקשת, כי בתקנון התכנית צוין, במפורש, כי הדרך תבוצע בשני שלבים. בשלב הראשון חיבור זמני, ובשלב השני, מאוחר יותר, ייסלל השלב הכולל את שטח ההפקעה. הנה כי כן, הרחבת הכביש נועדה, מלכתחילה, לביצוע בשלבים. המועדים בתכנית הם, איפוא, מועדים משוערים, אף אם לא נאמר לגביהם שהם מועדים משוערים ובכל מקרה מועד שנקבע אינו אלא מועד לתחילת ביצוע (בג"צ 1636/92העמותה לשמירת איכות החיים ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב, פ"ד מז(5), 573). במקרה דנא, כבר בוצע השלב הראשון, ועניינו עתה בהפקעה שבאה לממש את ביצוע השלב השני של הרחבת הכביש. מעובדות אלה, לא ניתן ללמוד על הזנחת מטרת ההפקעה או מימושה, בשלבים, או על השתהות בביצוע המימוש כאמור. לפיכך, אני דוחה את טענות המשיב בכל הנוגע למניעות ולשיהוי. סבירות התכנית וההפקעה ותכנית חלופית .32המשיב מבקש כי בית-משפט זה, במסגרת ההליך לי סעיף 8לפקודת ההפקעה, יצהיר כי פעולות ההפקעה של המבקשת בטלות מחמת חוסר סבירות קיצוני. לשון אחרת, להכריז על בטלות הודעת העקיפה, להבדיל מתקיפה ישירה בדרך של עתירה לביטול העקיפה. במהלך הדיון בהליך זה, הצעתי למשיב שינקוט הליך בבית-המשפט המוסמך, הוא, היום, בית-המשפט לענינים מינהליים (נוכח הוראות סעיף 255א' לחוק התכנון והבניה ויתר ההוראות שבתיקון 43לחוק התכנון והבניה) - לתקיפה ישירה של התכנית ושל ההפקעה שבבסיסה. עוד אמרתי, כי בית-המשפט רשאי לבחון את התכנית המאושרת, אף בהליך זה, "ואם היא נגועה בחוסר תוך לב או בחוסר סבירות קיצונית או כל עילה אחרת המחייבת ביטול התכנית, על-פי הראיות שיבואו בפני בית-המשפט בית-המשפט יקבע עמדתו בענין". בחינה זו אינה יכולה לבוא בהליך זה, אלא במסגרת של "תקיפה עקיפה", שכן תקיפה ישירה צריכה לבוא לפני בית-המשפט המוסמך, וזו לא באה. אין זה אותו בית-משפט מחוזי, שדן בתפיסת החזקה במקרקעין מופקעים לפי סעיף 8לפקודת ההפקעה, וזה היושב כבית משפט לענינים מינהליים. פשיטא, שהשופט המחוזי שדן בבית-המשפט לענינים מינהליים - הוא זה שקיבל מינוי מיוחד והוא זה המוסמך לדון בעתירה לפי סעיף 255א' שעניינה תקיפה ישירה של התכנית, ואפשר גם תקיפת ההפקעה על פיה. בתקיפה עקיפה ניתן לבחון את חוקיות התכנית לצורך ההליך העיקרי, שאם לא תאמר כן, הרי אם יתברר כי התכנית היא בלתי חוקית - בית-המשפט הדן בהליך לפי סעיף 8לפקודת ההפקעה - עלול להוציא מתחת ידו צו תפיסה המבוסס על תכנית בלתי חוקית (וראה בג"צ 2323/91בענין התנועה לאיכות השלטון, שם, בעמ' 688). .33בין כך ובין כך, לא הוכח לי, במקרה דנא, כי התכנית 2928או ההפקעה מכוחה - לוקים בחוסר סבירות קיצוני. המשיב גם לא הראה כי התכנון והתכנית הם בלתי סבירים, כלל ועיקר. אכן, משקיבלה תכנית תוקף, לכאורה חל עליה סעיף 5לפקודת ההפקעה, שיעשה את התכנית "ראיה מכרעת" כי מטרותיה הן מטרות ציבוריות, "ובית המשפט יתערב רק אם הרשות הרוכשת פעלה מתוך שרירות לב או מטעמים קיצוניים או מתוך אפליה" (וראה: ע"א 522/64בנהקוב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח’, פ"ד יט, 589, 593-594). .34המשיב שם יהבו בחוות הדעת ובעדותו של המומחה מטעמו, פרופ' מהלאל, לעומת חוות הדעת והעדות של המומחה מטעם המבקשת, מרק רנדר. אמנם נכון, כי האמצעי של הפקעה הוא קיצוני ומרחיק לכת, ובענייננו שטח של 1232מ"ר ממקרקעי המשיב, שעושה את יתרת החלקה לחסרת-ערך ממש, מבחינת אפשרות הבניה עליה. לשון אחרת, "אין שוללים זכויותיו של אדם ברכוש דלא ניידי, אלא אם כן ברור וגלוי, כי זו הדרך הנכונה למימושו של הצורך הציבורי" (בג"צ 307/82לובליאנקר נ' שר האוצר, פ"ד לז(2), 141, 147). המשיב אף העלה אפשרות של תוואי חלופי של הכביש, הגם שאין מדובר בתכנית של ממש. המבקשת בחנה את האפשרויות השונות ועמדתה היתה שאין לשנות את התוואי שנקבע בתכנית .2928 המומחה מטעם המבקשת אומר, בין היתר, בתצהירו, כי הכביש הקיים היום "אינו מספיק למטרות תחבורה הקיימות באזור הכוללות כניסה לחניונים המרשתים את בנייני הממשלה, מעבר שלושה קווי אוטובוס המרשתים את הר הצופים ומעבר תנועה כללית לאורך הרחוב". ועוד זאת: עקב מצוקת החניה באזור, חונים כלי רכב לאורך הכביש במשך כל שעות היום, כך שנותר, בקושי, נתיב נסיעה אחד בכל כיוון נסיעה, מה גם שהכביש בתוואי דהיום - מפותל ומסוכן לתנועה, כך לפי עמדת המבקשת. לעומת זאת, סבור המומחה מטעם המשיב, כי בעיית החניה לא תיפתר אם ייסלל הכביש לפי התכנית, וכי מצוקת החניה אינה סיבה מספקת לסלילת הכביש, מה גם שבעיית החניה יכול שתיפתר בדרכים אחרות, כמו הקמת חניונים בסביבה. ואף זאת: המומחה מטעם המשיב סבור, כי הסיווג שמתכנני המבקשת קבעו לכביש המתוכנן - אינו נכון, על-פי הייעוד התחבורתי שייעדו לו. הכביש מתוכנן למהירויות גבוהות, ללא חניה עם מגבלות של כניסה לשימושי קרקע - כרחוב עורקי, לעומת הסיווג הנכון לו - כרחוב מאסף, שעיקר התנועה בו היא מקומית. מגמה זו תימשך גם בעתיד, ואין זה סביר כי תנועה עוברת בו תבוא מחלקים שונים בעיר. לכל היותר עשויה להיות תנועה עוברת הבאה משכונות סמוכות. לפיכך, אין מקום לתכנון הרחוב כפי שתכננה המבקשת. לא זו בלבד, אלא שלשיטת המומחה מטעם המשיב - הכביש המתוכנן יהווה מפגע בטיחותי וסיכון, ומשום כך, לפי המשיב, ההפקעה על-פי תכנית היוצרת סיכון ומפגע בטיחותי - היא בלתי סבירה באופן קיצוני. לשון אחרת, התכנון הגיאומטרי של הכביש משפיע על התנהגות הנוהגים ברכב, ובמקום לאפשר מהירויות גבוהות - יש להעדיף תכנון שיש בו "ריסון מהירויות", בבחינת תכנון "ידידותי" לתנועה ולעוברי הדרך: הולכי רגל ונוהגי רכב. וכך מסכם פרופ' מהלאל את עמדתו: "במיוחד מטרידה אותי בעיית הבטיחות והתאונות שיווצרו במקום, עקב הפרשי המהירויות שבין כל רכב פונים וכלי רכב הנוסעים ישר. כללית, חלופה זו מתאימה לדרכים בינעירוניות או לעורקו תנועה ראשיים, בסביבה ללא בינוי, ללא צמתים במרחקים קצרים וללא פעילות חניה" (סעיף 6.3לחוות דעת מהלאל). הנה כי כן, תכנית כמו זו שהציעו מומחי המבקשת, אינה פסולה, אלא שהמומחה מטעם המשיב מעדיף תכנית אחרת, שתגדיר את הכביש ככביש מאסף (ולא עורקי). תכנית המשיב היתה מביאה לכך שמקרקעי המשיב ייפגעו פחות מפגיעתם לפי התכנית של המבקשת. שיטת המומחה מטעם המשיב - אינה פוסלת את תכנית המבקשת כחלופה מקובלת, והלא מומחים שונים עשויים להציע הצעות שונות - כל אחד לפי שיטתו וגישתו הוא, רעיונותיו ותפיסת עולמו המקצועית (עמ' 36- 37לפרוטוקול). השאלה שמעמיד בית-המשפט בהפעלת ביקורתו השיפוטית אינה - אם תכנית זו או אחרת עדיפה על זו שמציעה הרשות המוסמכת, אלא אם התכנית של הרשות, נשוא הביקורת השיפוטית, נגועה בחוסר סבירות קיצונית המחייבת את התערבות ביתהמשפט. אולם, גם במקרה כאמור - לא ישים בית-המשפט את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יקבע כי התכנית האחרת, בהנחה שקיימת תכנית חלופית סבירה יותר, או אם קיימת בראשו של השופט תכנית סבירה אחרת - טובה יותר. פשיטא, שאין זה תפקידו של השופט ואין זו סמכותו - אף אם הוא סבור כי "מומחיותו" עולה על זו של כל המומחים. המומחה מטעם המשיב אינו גורס שהתכנית של המבקשת לענין הגדרת הכביש, רוחבו והתכנון הגיאומטרי שלו, על-פי חיזוי נפחי תנועה - היא בלתי סבירה, אלא שהוא מעדיף תכנון אחר, וגם מפריעות לו נקודות מסויימות בתכנון, כגון: מהירות מתוכננת בכביש, העדר מפרצי חנייה, השימוש בכביש ככביש עורקי ולא כמאסף, וכיוצא באלה. .35לסיכום טענה זו של סבירות התכנית או סבירותה של תכנית חלופית, נראית לי עמדת המבקשת שלא הוכח כי התכנית אינה סבירה או שהיא נגועה באי-סבירות קיצונית המחייבת התערבות בית-המשפט. לענין תכנית חלופית, הבעתי את עמדתי עוד בהחלטתי מיום 5.12.95, ואני חוזר על דבריי כי בית-המשפט אינו זה שצריך לקבוע איזו תכנית עדיפה יותר, ואין הוא בא במקום הרשויות המוסמכות, שזה תפקידן וזו מקצועיותן. בית-המשפט בוחן את הסבירות, ואם לא נתגלתה אי-סבירות קיצונית - לא יעשה בית-המשפט להעדיף חלופה אחרת, גם אם היא נראית לו טובה יותר או טובה פחות, באופן סביר, שתביא לפגיעה קטנה במקרקעי המשיב. .36לא הוכח כי ההפקעה היתה בלתי סבירה, ומשלא הוכח אי-סבירות קיצונית של התכנית הרי התכנית מקימה ראיה (אף מכרעת), כי ההפקעה על פיה סבירה. המשיב לא הראה כלל כי בהליכי ההודעות על ההפקעה נפלו פגמים ולא קיבלתי את טענתו לענין חובת הודעה נוספת על התכנית .2928התייחסתי בפסק דין זה לעיל, לחלוף הזמן עד ההפקעה החדשה, כנימוק לאי-סבירות ההפקעה, ואין לי צורך להרחיב מעבר לכך. לאור כל אלה - נדחית גם טענת המשיב לענין אי-סבירות ההפקעה. שרירות וחוסר תום-לב .37המשיב סבור, כי העובדה שהמבקשת חזרה ובחנה את התכנית, לאמור כי עיריית ירושלים "דנה בשאלות תכנוניות בינה לבין עצמה בקשר עם רחוב קלמרון גנו ואחר כך בדקה האם יש אפשרות להפקיע על בסיס תכנית קיימת" - יש בה משום חוסר תום לב. לטענת המשיב, מי שהכתיב בפועל את ההפקעה - לא היו עיריית ירושלים או המבקשת, כי אם מתכנן חיצוני-פרטי שהיה מעוניין לקדם את התכנון. אין בכך ממש. רשויות התכנון נזקקות לכוחות מקצועיים חיצוניים לתכנון ולביצוע של תכניות, ובמיוחד תכנון כבישים והפיקוח על ביצועם, ככל שהתכנון מורכב ומסובך, כמו בכבישים עורקיים, ארציים ואף מקומיים - נזקקות רשויות התכנון לגופים חיצוניים - בעלי ידע, נסיון, מיומנות ומקצועיות, ולעיתים, נזקקות רשויות התכנון אף לגופים מקצועיים בינלאומיים. אולם, תחילתו של דבר וסופו, שהאחריות כולה לגבי התכנון, שאישרו הרשויות המוסמכות, רובצת על כתפי הרשות, ואין היא מתנערת מחובותיה ואחריותה כלפי התכנית שאישרה, ואין היא מעבירה את שיקול דעתה לגוף הפרטי-מקצועי שזכרו לא בא בחוק או בתכנית. הביקורת השיפוטית או הציבורית אינה עוברת מן הרשות המוסמכת לגוף הפרטי, ואין הגוף הפרטי אלא עושה דברה של הרשות, והיא זו שתישא באחריות בגין מעשיו ומחדליו. משום כך, אין לגלות חוסר תום לב או שרירות עקב תכנון של גוף פרטי, וחששו של המשיב כי הגוף הפרטי הוא זה שמכתיב את פעולותיהן של רשויות התכנון - אין לו יסוד בראיות. לא הוכח כלל ועיקר, כי התנהגות המבקשת, או מי מטעמה, מבוססת על "גחמה כלכלית של גורם פרטי" - באיצטלה של צורך ציבורי, כפי שטוען המשיב. ההפקעה וחקיקת היסוד .38המשיב נאחז בקרנות המזבח של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלפיו אין פוגעים בקניינו של אדם. אמת נכון, שמאז חקיקתם של חוקי היסוד, ובעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלה השפעה משמעותית על עיצוב המשפט בישראל, ועל פרשנותם של חוקים לאורם של חוקי היסוד. ענין זה נדון בבש"פ 537/95עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) (דנ"פ 2316/95) שעניינו מעצר עד תום ההליכים. אולם, בסיכומו של הדיון הנוסף נקבע, כהאי לישנא: "הוחלט ברוב דעות: ... ג. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה. לדעת השופט חשין, יש לפרש חקיקה קודמת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בהשראת חוק היסוד". הנה כי כן, מקובל, וכך המצב המשפטי היום, כי חקיקה בכלל, אף זו שקדמה לחוק היסוד, יש לפרש בהשראת חוק היסוד. וכך מצינו בפסק דינו של המשנה לנשיא, ברק (כתוארו אז) בענין בש"פ 537/95הנ"ל, כי "פרשנות חקיקה על פי תכלית (אובייקטיבית) המתחשבת בזכויות היסוד וביחס שבינן לבין האינטרס הציבורי, תואמת את פרשנותו של הדין הישן... השינוי הפרשני הוא אך בנקודת האיזון שבין זכויות האדם לבין האינטרס הציבורי, כחלק מערכי היסוד של השיטה. שינוי זה ישפיע על מובנו של החוק (הישן)" (שם, עמ' 417מול האות ג'). .39ועוד זאת: אין ספק כי נדרש "עיון מחדש", נוכח חקיקת היסוד, בהפעלת סמכות הקבועה בחוק על-ידי רשות מוסמכת, ואף בהפעלת שיקול דעת שיפוטי על ידי בית המשפט, לאמור: "למותר לציין כי עיון מחדש זה (בהלכות השונות אשר נקבעו לענין מידת הפגיעה בזכויות היסוד - ע"ק) אינו מוגבל אך לסמכויות שיפוטיות. הוא חל לענין כל סמכות שלטונית של הרשות המבצעת כגון בסירוב מתן רשיון... או בהפקעת נכס..." (שם, עמ' 418ז'). פרשנות חוקים ישנים, וכן הפעלת סמכויות של רשויות מוסמכות על פי חוקים ישנים - יתפרשו לאור חוקי היסוד וחוקי היסוד "יקרינו את השפעתן על פירוש" החוקים והסמכויות, כאמור הכל תוך איזון הדרוש ליצירת 'בטחון משפטי' - לבל נוצף טיעונים מוגזמים על השפעת חוקי היסוד בזכות שינוי החקיקה באמצעות הצינור של חוק היסוד - אם בדרך הפרשנות ואם לפי עיקרון "המידתיות" עד כי לא נמצא מה עיקר ומה טפל. התייחסות ישירה לענין זה מצאנו בדנג"צ 4466/94בענין נוסייבה הנ"ל, מפי כב' השופטת ד' דורנר (הגם שדעתה לענין גופו היתה דעת מיעוט), כדלקמן: "פגיעה בזכות הקניין, כמו בשאר הזכויות המעוגנות בחוק היסוד, מותרת רק 'בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו' (סעיף 8לחוק היסוד, להלן: פיסקת ההגבלה)...". כב' השופטת דורנר, שבפסק דינה נאחז המשיב, מציינת בפסק הדין בדיון הנוסף בענין נוסייבה הנ"ל, כי "מחוייבות כל רשויות השלטון - לרבות בתי המשפט, לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק היסוד, ככל שהדבר מתיישב עם החיקוקים התקפים שעל יסודם הן פועלות. חובה זו על בית המשפט למלא על ידי פרשנות דווקנית של הוראות חוק המתירות לפגוע בזכות הקניין, שתיתן ביטוי למעמדה של זכות הקניין כזכות-יסוד חוקתית - על חוקית...". לדעתה של השופט דורנר, יש לבחון את הענין לנוכח יסודותיה של פיסקת ההגבלה כסדרם: הסמכה מפורשת בחוק, הלימת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ותכלית ראויה. .40ההפקעה החדשה, שבאה אחרי אישור התכנית, מבוססת על חוק התכנון והבניה - מכאן שההפקעה החדשה אינה כללית וגורפת , כמו קודמתה, אלא מתייחסת לתכנית מאושרת, מיוחדת להכתבת דרך ולמטרה מוגדרת. משום כך בית המשפט יבדוק את סבירות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת נוכח התכנית המיוחדת ונחיצות ההפקעה לתכנית האמורה. המבקשת הביעה עמדתה בצורה ברורה וחד-משמעית כי בכוונתה לממש את ההפקעה בדרך של ביצוע התכנית, וכי התכנון של הכביש על פי התכנית הוא סביר וראוי. הא לך "תכלית ראויה" לפי סעיף 11לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין מנוס מלקבוע בענין דנא, כי שלושת היסודות של "פיסקת ההגבלה" התקיימו: קיימת הסמכה מפורשת בחוק, ולענייננו הסמכה על פי חוק ספציפי הוא חוק התכנון והבניה, ולא על פי חוק כללי הוא חוק ההפקעות. גם יסוד "ההלימות", מתקיים, שכן לפנינו תכלית ראויה - שעניינה חקיקה הפוגעת בזכות קניינית של הפרט כדי להביא רווחה לציבור באמצעות דרכים מתאימות, שהוא צורך ציבורי חיוני. זאת, גם אם יש לשאוף לפגיעה הקטנה ביותר בזכות הקניין של הפרט, ככל שהדבר אפשרי מבחינת התכנון. שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, ובהכרח פסיקתו של בית המשפט, צריכים להיות מונחים בדרך של מיזעור הפגיעה בקניינו של הפרט ובזכויותיו, וכשקיימת אפשרות אחרת שבה הפגיעה בזכויות הקניין של הפרט תהיה קטנה יותר - על הרשות להנחות את עצמה שלא לפגוע בזכות הקניין "יתר על המידה", אלא במידת הנחיצות והחיוניות הדרושה לביצוע התכנית. .41לסיכום ענין זה, נראה לי כי התכנית וההפקעה על פיה נעשו על פי הסמכה מפורשת בחוק ומתקיים בהן יסוד ההלימות לערכי מדינת ישראל והן נעשו לתכלית ראויה, הכל לפי היסודות הנדרשים בפיסקת ההגבלה. זאת, חרף הפגיעה הממשית והמשמעותית בזכות הקניין של המשיב, והכל כנגד מתן פיצוי הולם והצעת דיור חלוף סביר. דיור חלוף .42כפי שפירטתי לעיל, סעיף 194לחוק התכנון והבניה מתנה מתן צו לפינוי בית מגורים המיועד להריסה (עקב תכנית), בכך שיועמד למחזיקים במקרקעין - שיכון חלוף סביר. המשיב טוען כי הדיור שהוצע לו, אף זה שביקר בו בית המשפט, אינו דיור חלוף סביר, לפי הדין ולפי ההלכה. המשיב טוען, כי המבקשת לא מסרה לגבי הנכס האמור פרטים: מיהם הבעלים, מיהם המוכרים, מהם הקשיים העומדים בפני המבקשת, האם המשיב יהיה חשוף לתביעות בגינו, או שהמבקשת תהיה מסוגלת לקבל אותו לבעלותה ולמסור אותו למשיב. טענות המשיב מתייחסות לדיור שזכרו בא בהצעתה של המבקשת (נספח ג' לבקשה) ולדיור שבית המשפט ביקר בו. בכל מקרה, לטענת המשיב אין מדובר בדיור-חלוף זהה בשטחו, ואין הצעות המבקשת מתייחסות לדיור חלוף סביר, לטענת המשיב. .43אמת הדבר, שהמשיב לא העלה במהלך הדיון במשפט טענות בענין הבניין שבו ביקר בית המשפט, וטענותיו היו דחייה טוטלית של דיור חלוף או של פיצוי כנגד ההפקעה. עמדתו החד-משמעית של המשיב היתה כי הוא או בני משפחתו לא יפנו את הבית שבו הם מתגוררים "ויהי מה". משהוצע דיור חלוף על ידי הרשות המפקיעה הרי זו צריכה להיות אפשרות סבירה נקיה ממגבלות, וחובה זו של מסירת דיור חלוף סביר לבעל המקרקעין - יש לקיימה באופן שיימסר לו נכס נקי ובר-העברה בתנאים שווים לזה שהיה לו לפני ההפקעה, הגם שלא לשיפור מעמדו ומצבו מכוונים הדברים. בנסיבות אלה, שבהם המשיב הביע את עמדתו הברורה שאין הוא מעוניין בדיור חלוף או בפינוי המקרקעין - מה לו כי ילין. בין כך ובין אחרת, לא מצאתי כל סיבה לקבוע כי הדיור החלוף, שבו ביקרתי, אינו סביר, אם בשל מיקומו, גודלו ומצבו. העובדה שביום הביקור במקום פעלו בבנין משרדים - אינה משנה את ייעודו המקורי של הבניין - למגורים. לפיכך, אף טענה זו של המשיב - נדחית. פיצויים ריאליים .44המשיב טען בתצהירו כי מהערכות שונות שקיבל - שווי חלקו במקרקעין שבשטח ההפקעה הוא סכום השווה יותר מ-000,300,1$. בסיכומיו, ולאחר הגשת דו"ח השמאי מטעם בית המשפט, טען המשיב כי שווי המקרקעין המופקעים עומד על סכום השווה ל-000,220,1$. אולם, בית המשפט מינה מומחה מטעמו לבדיקת שווי המקרקעין המופקעים של המשיב, והמבקשת מסכימה בסיכומיה כי שווי המקרקעין, על פי שומת השמאי שמינה בית המשפט מגיעה כדי סכום השווה ל-000,975$ (בנוסף לעוד 000,6$ עבור עצים ונטיעות). .45כאמור, בית המשפט הזה, במסגרת ההליך לפי סעיף 8לפקודת ההפקעה, אינו דן בשיעור הפיצוי בעד ההפקעה. משנתמנה שמאי מטעם בית המשפט ושומתו לא נסתרה, לבד מטענה על "הערכות שקיבל המשיב" - יש לקבל, לצורך ההליך הזה את פסיקתו, של השמאי. פגיעה ביתרת החלקה של המשיב .46סעיף 190(א)(1) סיפא לחוק התכנון והבניה, קובע: "...לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". הנה כי כן, כאשר ההפקעה של חלק ממגרש עלולה להביא לאובדן פוטנציאל בנייה על יתרת המגרש, או כאשר מחמת ההפקעה יחול שינוי בצורת יתרת המגרש, באופן שלא ניתן לנצלו, במלואו או בחלקו (וראה: קמר, שם, עמ' 11-101), כי אז אין לרשות המפקיעה שיקול דעת להחליט - אם להפקיע את יתרת המגרש אם לאו, או לבטל את ההפקעה. הדרך לכך היא שהרשות תציע לבעל המגרש לרכוש ממנו את יתרת המגרש, ואם הוא מסרב - לא תעמוד לו הטענה כנגד ביצוע ההפקעה החלקית (בג"צ 433/79אברמוב ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון, לא פורסם; קמר, שם, עמ' 101). לפיכך, אין לה למבקשת אלא לפעול לפי הדין וההלכה בענין זה. אולם, אני רואה לציין, כי המשיב יוצא מנקודת מוצא כי יתרת המגרש אינו ניתן לניצול, דבר שלא הוכח בראיות במשפט זה. מכל מקום, אם כך הדבר, הרי שהפגיעה ביתרת המגרש, כפי שציינתי לעיל, אינה ענין של מה בכך, והיא פגיעה קשה כאשר הכביש עובר באמצע החלקה של המשיב וחוצה את מקרקעיו. בין כך ובין כך, קיימות מגבלות לבניה בצדי הכביש, וספק אם ניתן לנצל פוטנציאל לבנייה. משום כך על הרשות לפעול בענין יתרת המגרש, כפי שציינתי, על פי הוראות הדין וההלכה. בחינה מחדש של התכנית המפקיעה (הצעה חלופית) .47בהחלטתי מיום 5.12.95, בהליך ביניים, קבעתי כי המלצת בית המשפט "לבחון אפשרות של הקטנת הפגיעה במקרקעי המבקש" - אינה בחינה מחדש של התכנית ואינה תכנית חלופית. התייחסתי בפסק דין זה, לעיל, לתכנית חלופית ואמרתי כי בית המשפט הזה אינו שם שיקול דעתו במקום שיקול דעתן של רשויות התכנון. בית המשפט הזה דן, במסגרת ההליך של בקשת צו למסירת חזקה במקרקעין מופקעים, בתכנית 2928והודעת ההפקעה שנעשתה על בסיסה. ממילא, קבעתי כי תכנית 2928אינה בלתי סבירה באופן קיצוני, ובמידה הדורשת התערבות בית המשפט. משום כך, עוד אין צורך שארחיב בכל הנוגע לתכנית חלופית שמציע המשיב, אף בהנחה כי תכנית כאמור קיימת והיא בת-ביצוע. הוספתי, ואני חוזר על כך גם כאן, כי בכל מקרה צריכות הרשויות המוסמכות להנחות את עצמן למזער, ככל האפשר, פגיעה במקרקעי הפרט שהופקעו כדין ואם ניתן להקטין את הפגיעה ולא בתכנון העיקרי - ראוי וטוב שהדבר ייבחן וייעשה. בחינה זו טובה יותר לאזרח הנפגע במישרין מהתכנית ואפשר לשאת בעלות הפקעה קטנה יותר. דחיית המועד לביצוע הפינוי .48המשיב מציע, לחלופין, אם בית המשפט ידחה את כל טענותיו בדבר בטלות ההפקעה, או ידחה את האפשרות של בחינתה מחדש של התכנית שבבסיס ההפקעה - לדחות, מטעמים של צדק, את ביצוע ההפקעה ופינויו מבית מגוריו. נימוקיו לכך הם, בין היתר, גילו, מצבו הרפואי והצורך לקבל טיפולים רפואיים הנמצאים בקרבתו וזיקתו לאדמתו. הלכה היא שההליכים לפי סעיף 8לפקודת ההפקעה - נועדו, כאמור, להסדיר פינוי מהיר של מקרקעין מופקעים, ואין מוכר סדר דין של דחיית הפינוי, במסגרת הליכים אלה (וראה ע"א 290/91מדינת ישראל נ' חסן סלאמה, פ"ד מה(3)). לכל היותר, יש לאפשר לבעל מקרקעין זמן סביר להתארגן לפינוי הבית מאדם ומחפץ. לפיכך, אני דוחה את הבקשה החלופית. סיכום .49לאור האמור וכעולה מן המקובץ, אני מצווה כי המשיב יפנה את הבית ואת המקרקעין שלו בשטח המופקע - בתוך ארבעה חודשים מיום מסירת פסק דין זה לבא-כוחו, וימסור את המקרקעין ואת הבית, כשהם פנויים מאדם ומחפץ, כנגד תשלום הפיצוי שקבע השמאי שמינה בית המשפט, דהיינו סכום השווה ל- 000, 975דולר של ארצות הברית של אמריקה ועוד סכום השווה ל- 000, 6$ בעד הנטיעות והעצים. .50בנסיבות העניין ישלם המשיב למבקשת סך 000, 5ש"ח - שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.בניהקרקעותמקרקעיןהפקעהועדה מקומית לתכנון ובניה