קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מאונס חולת נפש: הוחלט לזכות את הנאשם ברוב דעות. לדעת המיעוט יש להרשיע את הנאשם, ולדעת אחד משופטי הרוב הזיכוי הוא מספק בלבד. נימוקי השופטים מפורטים להלן. י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד]: .1הנאשם, יליד 1965, נשוי ואב לארבעה ילדים, מואשם בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א) (1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977(להלן "החוק"), וכן בעבירה של איומים לפי סעיף 192לחוק, וכן בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק. בכתב האישום נטען שביום 16.2.97, כאשר המתלוננת נסעה בטרמפ במכוניתו של הנאשם, הוא סטה לפרדס ואנס את המתלוננת תוך כדי איום במספרים ובסכין חיתוך יפנית. גירסת הנאשם בתמצית, והיא תידון להלן יותר בפרוטרוט, היא שהמתלוננת היתה מוכרת לו כבר במשך חודשיים סמוך לפני היום הנדון, וכי נהג במשך החודשיים הללו לקיים איתה יחסי מין תמורת תשלום, וכי ביום הנדון אמר לה שיתן לה כסף לאחר הבעילה, והיא נתרצתה ונבעלה מרצון, אך מכיון שלא היה ברשותו כסף, לא שילם למתלוננת על אתר באומרו לה שאין עימו כסף וכי "מחר מחרתיים" יתן לה (עמ' 102לפרו'), ואז עלתה חמתה של המתלוננת ובערה בה, והיא הודיעה לו שהיא אצה למשטרה להתלונן על אינוס. .2שלש נקודות מחלוקת עיקריות היו במשפטנו: א) האם הבעילה היתה מרצון או מאונס. ב) האם ניתן לסמוך על עדותה של המתלוננת, בהיותה חולת סכיזופרניה-פרנואידית. עובדת היות המתלוננת חולה אינה שנויה במחלוקת, ועיקר המחלוקת נוגע לשאלה באיזה מידה המחלה השפיעה על יכולתה של המתלוננת להעיד עדות אמת, ואם אמנם העידה עדות אמת. ג) האם היתה הכרות קודמת בין המתלוננת לנאשם, או שמא המפגש הראשון ביניהם היה ביום הארוע, כשהמתלוננת נסעה בטרמפ במכוניתו של הנאשם. ממחלוקת זאת משתלשלת מחלוקת נוספת, האם הנסיעה במכונית הנאשם היתה בעקבות הצעת טרמפ מזדמנת, או שמא הנאשם והמתלוננת נועדו יחדו מראש. כפי שיפורט להלן מסקנתי היא שראוי להרשיע את הנאשם באינוס המתלוננת, אך אקבע תחילה את העובדות העולות מחומר הראיות. .3המתלוננת גרה בכרכור ואילו הנאשם גר בכפר קרע. אין מחלוקת שהמתלוננת עלתה על מכוניתו של הנאשם על מנת שתיסע איתו לגבעת עדה. העליה למכונית נעשתה ליד הדואר בכרכור, כאשר במכונית מצויים בני משפחה של הנאשם (האח כמאל, גיסה ובנה הקטן וילד נוסף), ששבו עם הנאשם מטיפול רפואי בחדרה שנעשה באחיין של הנאשם, ובהיותם בדרכם לכפר קרע. אין גם מחלוקת שהנאשם נסע עם המתלוננת ובני משפחתו לכפר קרע, הוריד ליד ביתו את בני משפחתו, והמשיך בנסיעה עם המתלוננת לבדה כדי להסיעה ליעדה. המחלוקת מתיחסת לשאלה מה קרה בדרך ליעד, היינו אם העצירה בפרדס היתה לשם קיום יחסי מין מרצון, או שמא מאונס, שלגירסת המתלוננת היתה הנסיעה לפרדס שלא על דעתה ובסטייה מהדרך ועל מנת לאנוס אותה, ואילו הנאשם טוען לא כי, נעצרנו על פי דרכנו לקיום יחסי המין ברצון. .4אין מחלוקת כיום שבשלב מסוים, בהיות המתלוננת והנאשם בפרדס, תקפה המתלוננת את הנאשם בסיגריה בוערת שהיתה בידה, על ידי שהצמידה את הסיגריה לפניו של הנאשם וכוותה בפניו כוויה, וכן שהמתלוננת שרטה את הנאשם בפניו, ומיד לאחר מכן יצאה מן המכונית ונמלטה (אישור הנאשם לכך בעמ' 90לפרו', לאחר שבמשטרה הכחיש זאת). הנאשם ניסה לרדוף אחרי המתלוננת, אך היא נעלמה מנגד עיניו. לדברי המתלוננת היא הסתתרה מפני הנאשם בשדה, בתוך שיחים או עשבים, ולאחר שהנאשם נסע לו מן המקום, המשיכה לרוץ בשדה עד שהגיעה לבית בכפר קרע ונכנסה אליו. היה זה לאחר חשכה. לדברי הנאשם אמרה לו המתלוננת שהיא תתלונן במשטרה על אונס. לדברי הנאשם כראותו שאין הוא רואה את המתלוננת שנמלטה מפניו ושאין סיכוי שימצא אותה, נסע לדרכו, למרות שדאג מאוד לשלומה של המתלוננת ורצה לנסות להניא אותה מלהתלונן במשטרה, כשיצא קצפה עליו ללא סיבה מוצדקת. .5משהגיעה המתלוננת לבית שבפאתי כפר קרע ונכנסה לתוכו, רצתה לטלפן להוריה, אך לא היה טלפון באותו בית, ועל כן ליוו אותה לבית סמוך שמשם טילפנה לאביה. בבית הסמוך היו איש ואשתו (להלן "המארחים") שטיפלו במסירות ובהגינות במתלוננת, נתנו לה בגדים להחלפה, כיון שחלק מבגדיה היה קרוע ונצמדו אליהם קוצים, הרגיעו אותה ואיפשרו לה לטלפן לאביה. הבעל שהעיד לפנינו ושעדותו נאמנת עלי, סיפר שהמתלוננת היתה "מבוהלת, רועדת, הפנים שלה מלוכלכות כנראה שהיא בכתה, היא היתה מפוחדת... הגרביים שלה כמו שראיתי היו קרועות... היתה לה שריטה ביד, שריטה קטנה, מתחת לעין היה קצת אדום". איש זה סיפר גם את הגירסה ששמע מפי המתלוננת, כפי שסיפרה לו ולאשתו ולאביה, ודבריו מתאימים לגירסת המתלוננת במשטרה ובפנינו. אבי המתלוננת, למשמע דברי בתו על מקום הימצאה ועל קורותיה, הגיע לבית של המארחים הנ"ל בליווית משטרה. שוטר שבא לבית זה סיפר שהמתלוננת "נראתה מבוהלת ודיברה בהתרגשות" (ת/10). השוטר הזה הוסיף שבבואו לבית האמור היתה המתלוננת "רועדת כלה והעיניים דומעות... דיברה בהתרגשות. היא גימגמה היא מלמלה... לאורך כל הזמן היתה מפוחדת ומבוהלת" (עמ' 11לפרו'). לשוטר זה ולחברו שבאו לבית הנאשם לעוצרו באותו ערב, סיפר הנאשם, כשנשאל על הסימנים בפניו, "שהשריטה זה מהילד שדחף מקל עם אש לפנים שלו, ולגבי השריטה השניה ליד העין אמר שזה מהגילוח". .6המשטרה עצרה את הנאשם באותו לילה בביתו והוא נילקח למשטרה, ושם נגבתה ממנו הודעה ראשונה לאחר חצות הלילה (בשעה 01.05של 17.2.97, ת/7). בראשית הודעתו אמר הנאשם "כל מה שאתה חושד בי זה לא נכון ואין לי שום קשר למקרה זה בכלל ואני לא מכיר בחורה בשם כזה". היה זה מיד לאחר האזהרה שהוזהר הנאשם בטרם יעיד, ולאחר שבאזהרה נאמר לו שהוא מואשם באונס של בחורה בשם מירב מכרכור שנסעה איתו בטרמפ, וכי האונס היה מלווה באיום בסכין. הנאשם טען בהמשך הודעתו, שחזר מהטיפול הרפואי של האחיין בחדרה ישירות הביתה, בערך בשעה שש וחצי - שבע בערב, וכי מאז לא יצא את ביתו עד שנעצר. כשהנאשם נשאל להסבר לסימני הפגיעה שהיו בפניו, הוא תרץ את הדבר בכך שהכוויה נגרמה בנסותו להדליק תנור בבית, ושהשריטות נגרמו עקב גילוח "במכונת גילוח ישנה של זקנים". לפתע פתאום שינה הנאשם את גירסתו ואמר: "אני רוצה לומר לך את האמת את כל האמת", ואז העלה את גירסתו בענין ההכרות שלו עם המתלוננת, באומרו: "אני מכיר אותה מקודם ואנחנו חברים מזה כחודשיים בערך והיא כל הזמן יצאה איתי ואני הייתי מקיים איתה יחסי מין ברצון ברכב שלי.... וקיימתי איתה יחסי מין יותר מעשרה פעמים קודמות והיא ידידה שלי... ". בהמשך פרט הנאשם את גירסתו בענין מנהגו לשלם למתלוננת עבור כל מגע מיני, וכן את גירסתו בענין כעסה של המתלוננת מחמת זאת שלא נתן לה בפעם הנדונה כסף. כמו כן סיפר הנאשם את תולדות המאבק שהיה בינו לבין המתלוננת ובריחתה מפניו ויאושו מלמצוא אותה, ואישר שהפגיעות בפניו הן מתקיפת המתלוננת. כשנשאל הנאשם למה זה ועל מה זה הכחיש בראשית הודעתו כל קשר למקרה ולמתלוננת, ענה ואמר: "אני הייתי מפחד שתאמינו לה שאני אנסתי אותה". .7גירסת המתלוננת במשטרה ובעדותה בביהמ"ש ובהזדמנויות שבינתיים נמסרה בעקביות. המתלוננת סיפרה את גירסתה לאנשים שונים סמוך לאחר המקרה, והכוונה למארחים שאל ביתם הגיעה, לאביה ולאמה, לשוטר שבא לבית המארחים ולעד טירן כהן שיוזכר להלן). לפי גירסתה של המתלוננת סטה הנאשם מהדרך אל הפרדס ושם דרש ממנה קיום יחסי אישות, ואף איים באמצעות מספרים וסכין יפנית שאם לא תיענה לו יפגע בה, והוסיף ואמר שאין הוא חושש מאיש בעולם ושכבר אנס נשים לפניה. לפי דבריה ניסתה המתלוננת להיפטר מעולו של הנאשם על ידי תחבולות שבדיבור, באומרה לו שהיא "במחזור" וכן שהיא זקוקה להטיל את מימיה, וכן על ידי נסיון בריחה, אלא שהדברים לא עלו בידה. אכן יש פה ושם אי התאמות בגירסתה, בין הניסוחים והאמירות של המתלוננת בעצמה בהזדמנויות השונות במשטרה ובביהמ"ש, וכן בדברים שמסרו העדים ששמעו את גירסתה מפיה (היינו המארח והוריה והבחור טירן), אך בעיקרם של הדברים הגירסה אותה גירסה. להלן אדון בנפרד בקושי שיוצרת ההודעה השניה של המתלוננת נ/2, ובדבריה בביהמ"ש שמחמת לחץ במשטרה אמרה שם דברים שאינם מדויקים בפרטים מסוימים. .8כפי שעולה מחומר הראיות, ניתן לסווג את העובדות לשלש קטגוריות: א) דברים בגירסת המתלוננת שאושרו גם על ידי הנאשם מפורשות (למרות שבחלקם עבר הנאשם שלבי הכחשה שונים עד שהודה בהם), והכוונה היא בעיקר לפרטים הבאים: שהנאשם בעל את המתלוננת בשדה בעילה מלאה; שהיה זה בתוך מכוניתו, בהיותם בדרך ליעד נסיעתה של המתלוננת ובסטייה מסוימת מהדרך; שהמתלוננת עשתה בפני הנאשם כוויה בסיגריה וכן שרטה בו שרטת וברחה, ושהנאשם לא הצליח לתופשה כי נסתרה מפניו. ב) עובדות שהעידו עליהן עדים אחרים, שאינם המתלוננת והנאשם, ושאין סיבה לפקפק באמיתותן (ואף הסנגור אינו חולק על חלקן), כגון דברי המארח בדבר האופן שבו באה המתלוננת לביתו, וכיצד היה מצבה הנפשי והפיסי כשבאה לביתו ושהתה בו, וכיצד מצאו את המתלוננת אביה והשוטרים בבואם לבית המארחים, ומה מצא הגניקולוג שבדק את המתלוננת, ושלא התרשם מאישיותה, במהלך הבדיקה והרישום של דבריה, כמי שנמצאת במצב פסיכוטי ומבולבל. ג) עובדות השנויות במחלוקת, ובעיקר השאלה אם הבעילה היתה מאונס או מרצון והשאלה אם היתה הכרות קודמת בין הנאשם למתלוננת. "שבת" לעצמה עושה השאלה האם ניתן לסמוך על המתלוננת חולת הנפש, שהתובעת מבקשת לראות בה כמי שמסוגלת לומר אמת ולדייק במסירת גירסתה, וכמי שחפצה למסור את האמת וכמי שבפועל סיפרה את הדברים כהוויתם, ואילו הנאשם מבקש לדחות את עדותה מכל וכל, משום שאין היא כשירה להעיד, ואפילו תמצי לומר שכשירה היא לעדות מצד דיני הראיות, הרי משקל עדותה אפסי. יצויין שבמהלך המשפט, כשהמתלוננת העידה, לא באה טענת התנגדות מצד הסנגור לעדותה ולכשרות עדותה, ורק בסיכומיו העלה לראשונה גם טענה זו. בנושא עדותה של המתלוננת עוד נרחיב להלן, בהיותו ענין מרכזי מאד במשפטנו. .9כאמור, נקודת מחלוקת חשובה נעוצה בשאלת ההכרות והקשרים הקודמים בין הנאשם למתלוננת. המתלוננת הכחישה הכרות וקשרים קודמים, ובכלל זה את טענת הנאשם שנהג לבוא עליה תמורת תשלום במשך החודשים הסמוכים לארוע. סבורני שאין להאמין לנאשם בענין זה. ברצוני להדגיש שלא הייתי מקפיד עם הנאשם כולי האי על כך ששיקר בראשית הודעתו (שנמסרה במשטרה בלילה ההוא, בשעה 01.05, ת/7), שבה טען שאין הוא מכיר כלל את המתלוננת וכי לא היה מעורב כלל בארוע איתה, וכי היה בבית בשעת מעשה. הוא הדין בענין תרוציו השקריים בנוגע למקור הכוויה והשריטות. ניתן להבין שהיו אלה שקרים שבכוחם ניסה הנאשם להרחיק עצמו מן החטא. ואולם יש יסודות איתנים למדי לקבוע שאין לסמוך על טענת הנאשם בדבר קשרים קודמים עם המתלוננת. ראוי לזכור שטענת ההכרות הממושכת ויחסי האישות הרבים ובתמורה כספית, היתה טענה נוחה וחשובה מאד לנאשם, כדי לבסס את גירסתו שמדובר בבעילה מרצון, ואכן אילו היתה הטענה נכונה, היה לה משקל של ממש לזכות הנאשם. ומדוע אינני מוכן לסמוך ידי על טענת ההכרות המוקדמת? נימוקים רבים לכך ואפרטם: א) התרשמתי מהנאשם שאין הוא דובר אמת. ב) הנאשם מתגלה כמניפולטור "היוצר" עובדות שקריות במהירות וברגע הנחוץ. כך למשל בנה מגדלי שקר לענין המקור לכויות ולשריטות שבפניו, וכך למשל ניסה ל"יצור" ראיות בנוגע להכרות המוקדמת. בענין הכויות והשריטות כבר דובר לעיל, וצויין שלבסוף הודה הנאשם שהן נגרמו כפי שסיפרה המתלוננת. באשר לעובדות שניסה ליצור בענין ההכרות המוקדמת, ראוי לציין את הנסיון המתוחכם שניסה הנאשם, כאשר הביאו אותו, בהסכמתו, בלילה של הארוע, לעימות עם אחיו כמאל (הוא האח שנסע עם הנאשם ובני המשפחה במכונית מקופת חולים בחדרה), כדי לברר את סוגית ההכרות שאותה העלה הנאשם בפני חוקריו. בראשית המפגש בין שני האחים, פנה הנאשם לאחיו ואמר: "תספר את האמת הבחורה הזאת נסעה איתנו ואתה יודע שאני מכיר אותה מזמן" (ראה הדוחות ת/ 8ות/ 9אודות העימות). אכן כמאל הבין היטב את הרמז, וניסה לסייע לנאשם. ומנין ידוע לי הדבר? זה דבר הידיעה. כמאל מסר הודעה במשטרה בלילה ההוא בשעה 01.30, כחצי שעה לפני העימות (ת/22). בת/ 22סיפר כמאל שהנאשם הסיע את בני המשפחה ישירות מקופ"ח לבית בכפר קרע, ונשאר ספון בבית מאז הגיעו שמה. כמאל הכחיש שהנאשם לקח בחורה כלשהי בטרמפ. כמאל גם הסביר בת/ 22את הסימנים בפניו של הנאשם בכך שהנאשם "רב מכות עם אחי הקטן אסרף לפני שיצאנו מהבית כי הם רבו על כסף". והנה, מיד לאחר העימות, בשעה 02.30, מסר כמאל הודעה נוספת, היא ת/ 21(שבה הואשם שמסר "הודעה שקרית בהקשר למקרה"). בהודעה זו מספר כמאל שבהיותם בדרך הביתה מחדרה, ירד הנאשם לטלפן, "ואז באה בחורה ודיברה איתו וביקשה ממנו שיקח אותה לגבעת עדה ופואד אחי (הוא הנאשם, י.י.ש.) אמר לה בסדר אני אקח אותך, הוא הביא את כלנו הביתה לבית... הוא (הנאשם י.י.ש.) אמר לנו תלכו הביתה ואל תגידו לאשה שלי שיש בחורה אצלי...". עד כאן, פרט לסיפא בענין אשת הנאשם, הדברים תואמים את דברי המתלוננת. והנה, לעניננו, בענין מה שלמד כמאל מדברי הנאשם אליו בעימות, כשנשאל כמאל אם הנאשם מכיר את הבחורה, נאמר בת/ 21כדברים האלה: "כן אחי מכיר אותה. שאלה: איך אתה יודע שאחיך מכיר אותה מקודם, תשובה: אני ראיתי אותה הרבה פעמים אצלו הוא היה מביא אותה (כאן יש מילה לא מובנת) בבית שלי". שתי הערות אגב בהקשר זה: 1) בת/ 21מספר כמאל, שכאשר הנאשם חזר הביתה מהסעת המתלוננת, הוא הבחין בשריטות בפני הנאשם, ושאל את הנאשם על כך והנאשם אמר לו "שתפס אותו הבעל בית של הבחורה הזאת, והיה בלגן ואמרתי לו למה אתה עושה ככה"; 2) לאחר שת/ 21נחתם ע"י כמאל והחוקר, נשאל כמאל אם ראה את הבחורה בעבר וכמאל השיב שלא ראה, ונימוקו היה עמו לגבי הסתירה: "אמרתי את זה בגלל שאחי אמר לי להגיד שאני מכיר אותה מזמן וזהו. אני מכיר אותה רק מהיום...". ג) הנאשם טען שבאחת ההזדמנויות היתה המתלוננת במכוניתו בכפר קרע, והוא ירד למכולת שבבעלות העד איברהים זחאלקה לקנות דבר מה, ואמר לאיברהים שבחוץ יושבת וממתינה לו במכונית בחורה, שהיא חברה של הנאשם חדשיים ואמר לאיברהים שילך לראות אותה, ואיברהים יצא וראה את המתלוננת (עדות הנאשם בעמ' 90-92). איברהם העיד במשפטנו, וטען שאין הוא זוכר דבר כזה. שכחתו של איברהים אינה ראיה לחובת הנאשם, שכן הוא זקן והסיפור היה חסר חשיבות לגביו, ולמה שיזכור? ואולם הסיפור בלתי מתקבל על הדעת, שכן למה זה ועל מה זה יגיד הנאשם לאיברהים את דבר הימצא הבחורה במכוניתו? והתמיהה כפולה ומשולשת, ראשית מה רבותא יש בדבר, שהנאשם ימצא לנכון לספר עליה לאיברהים; שנית, הרי הנאשם רצה להסתיר את דבר הקשרים בינו לבין המתלוננת מפני אשתו; ושלישית, איברהים זה, היה הגורם להרשעה בפלילים שהיתה לנאשם בעבר, בעקבות תלונת איברהים שהנאשם איים עליו (עמ' 92). כפי הנראה קיוה הנאשם שתבוא לו הישועה מאיברהים לעת מצוא, כשיבוא איברהים להעיד כעד זקן ואיש אוביקטיבי. ד) הנאשם לגירסתו "השיג" את בעילת המתלוננת במרמה, באומרו לה שלאחר הבעילה ישלם לה והיא נאותה, למרות שידע שאין בכיסו ממון. ה) הנאשם ניסה להציג עצמו כמי שלא חטא ולא הורשע מעולם, ולכן ראוי לתת בו אמון. ואולם מסתבר שהנאשם הורשע ב- 6או 7עברות שונות בעבר. אמת נכון הדבר שלא שמענו על הרשעות בתחום המין. האמור בקטעים ג', ד' ו-ה' הנ"ל מעיד אף הוא על המוניפולטיביות של הנאשם, וזאת בנוסף על שקריו הרבים האחרים של הנאשם המבצבצים בראיות. ו) הנאשם ניסה להציג את הכרותו עם המתלוננת והיותה חברה שלו כדבר ידוע ומפורסם בכפרו, וכן שגם הוא עצמו דאג "לפרסום הנס". הגדיל הנאשם לעשות וסיפר בעדותו שהפסיק לחפש את המתלוננת משברחה ממנו, משום שהאמין שהיא תבוא אליו הביתה באותו לילה, לאחר שתשכך חמתה על הכסף שמנע ממנה. ואולם, בעמ' 102לעדותו הודה הנאשם, בדבר שהוא פשיטא, שהוא פחד שאשתו תראה את המתלוננת "או שמישהו יספר לאשתו שראה אותי עם בחורה". ועוד מוסיף הנאשם ומספר, שכאשר הוא בא מהטלפון עם המתלוננת כדי להסיעה, שאל אותו אחיו כמאל שהיה במכונית: "מאיפה הבחורה הזאת. אמרתי לו שאני מכיר אותה מעל חדשיים והוא אמר לי עזוב אותה שהיא לא תבוא אתנו שלא יראו אותה אתנו בכפר זה לא יפה". על סמך האמור סבורני שראוי לדחות את גירסת הנאשם בדבר ההכרות הקודמת. אלא שעדיין עלינו להסביר קושיה שמעלה הסנגור בענין זה. וזה דבר הקושיה: בהודעה נ/ 2של המתלוננת, ניסתה החוקרת לברר עם המתלוננת את גירסת הנאשם בדבר ההכרות הקודמת, ואת טענת הנאשם שקבע פגישה מראש עם המתלוננת ליום הארוע. ההודעה נ/ 2נמסרה למחרת הארוע (ב- 17.2.97בשעה 12.50). בנ/ 2נשאלה המתלוננת "האם יתכן שקבעת בעבר עם עבד (זה הכינוי של הנאשם בפי המתלוננת, י.י.ש.) ואת לא זוכרת? תשובה: יכול להיות שקבעתי אתו בעבר אני לא זוכרת את הפנים שלו. נסעתי בעבר עם ערבים טרמפ ויכול להיות שסתם אמרתי לו שיפגוש אותי בכרכור או בכיכר אני לא זוכרת. שאלה: האם את סובלת מחוסר זכרון? תשובה: כן יש לי זכרון קצר. שאלה: האם יתכן כי קבעת עם אדם ואת לא תזכרי שנפגשת איתו? תשובה: לא את זה אני אזכור אבל אם זה היה טרמפ מזדמן אני לא אזכור אותו. שאלה: עבד כפי שאת קוראת לו טוען כי הוא מכיר אותך כחדשיים לערך מה תגובתך לכך? תשובה: יכול להיות אבל לא בקשרים רומנטיים אלא רק בקשרים של טרמפ. שאלה: תסבירי את עצמך לגבי התשובה שנתת לי. תשובה: אני לוקחת הרבה טרמפים מפרדס חנה לכרכור כי זה באזור מגורי וזה לא משנה לי אם זה ערבי או יהודי. שאלה:... עבד טוען כי הוא בקשר רומנטי אתך... שכמה פעמים בעבר... אוננת לו וכן קיימת אתו יחסי מין מרצונך מה תגובתך לכך? תשובה: זה שקר חוץ מאתמול שהוא אנס אותי אני לא שכבתי איתו ולא אוננתי לו ולא היה בינינו קשר רומנטי". מהקטע הנ"ל בנ/ 2מסיק הסנגור תמיכה מפי המתלוננת לטענה בדבר ההכרות הקודמת. לכאורה אפשר להתרשם כך מקריאת נ/ .2ואולם המתלוננת הסבירה את הדבר בעדותה, שכוונתה היתה שהיא לא רצתה להכחיש אפשרות של פגישה קודמת בעבר עם הנאשם, כאחד מבין רבים, כולל נהגים ערבים, שאתם נסעה בטרמפים. הסבר זה של המתלוננת אינו נוגד את לשון נ/ .2ואם תמצי לומר אפשר אפילו לדרוש את דברי המתלוננת בנ/ 2לשבח. וכיצד לשבח? שהרי המתלוננת לא חזרה בה בנ/ 2מטענת האונס, להיפך היא עמדה על כך שהנאשם אנס אותה, אך היא לא רצתה לשלול אפשרות שפגשה במקרה את הנאשם בטרמפ בעבר. אילו רצתה המתלוננת לשקר, יכלה להכחיש בפה מלא כל הכרות קודמת. ושמא יקשה המקשן שהמתלוננת חששה בנ/ 2להכחיש הכרות קודמת, ביודעה שקשריה עם הנאשם היו ידועים לכל, כפי שמציג זאת הנאשם, אף אני אשיב: עובדה היא שבהודעה נ/ 1המתלוננת אמרה שהפעם הראשונה שראתה אותו היתה ביום הארוע (סוף נ/1), משמע שחשש כזה לא עלה בלבה. גם התשובה "יכול להיות אבל לא בקשרים רומנטיים", שאותה השיבה לשאלת החוקרת מה תגובתה על טענת הנאשם שהוא "מכיר אותך כחדשיים", אפשר שנבעה מהבנת השאלה לא כהכרות המתמשכת חדשיים, אלא מזה כחדשיים. ראוי לזכור שנ/ 2נגבתה מהמתלוננת אחרי לילה מייגע מאד, כאשר הארוע קרה בערך 18שעות לפני נ/2, שבמהלכן גם מסרה המתלוננת הודעה במשטרה ונבדקה ע"י גניקולוג בליל הארוע בשעה .00.50 המתלוננת סיפרה בעדותה שאמרה דברים לא מדויקים במשטרה בנ/ 2כיון שהיתה בלחץ נפשי מחמת החקירה שהיתה נתונה בה. אכן מדובר בבחורה חולה שמושפעת מגורמים אלה ואחרים, וראוי להביא זאת בחשבון כשנשקלת עדותה. הדברים יילקחו בחשבון, אך אינני סבור שהם פוסלים מכל וכל את האפשרות וההצדקה לסמוך על עדותה. .10כאמור, בעיקרם של דברים רבות מהעובדות הסובבות את המקרה אינן שנויות במחלוקת, ותואמות את גירסת המתלוננת, ועיקר המחלוקת היא האם היתה הבעילה מאונס או מרצון (והאם היתה הכרות קודמת). ואכן, גם הסנגור בסיכומיו מבקש להתיחס כך לענין. הסנגור טוען שמכיון שלענין ההסכמה או האונס יש לפנינו רק עדות של המתלוננת המוכחשת ע"י הנאשם, ומכיון שהמתלוננת חולת סכיזופרניה פרנואידית ומסוכן לסמוך עליה, מן הראוי לזכות את הנאשם. אינני סבור שראוי לבודד את רגע הבעילה מכלל הארועים שהיו סמוכים לו, לפניו ובעיקר אחריו. לפנינו ארוע שלם, שרגע הבעילה בו, והמחלוקת אם נעשתה באונס או ברצון, הם אכן מרכזיים וחשובים ביותר, אך לא נכון להכריע בשאלת הרצון או האונס כשאנו משוים לנגד עינינו רק את רגע הבעילה ואת העדויות היחידות המספרות עליו. חשוב לכלול במסגרת השיקולים גם את הדברים שהיו סמוכים לבעילה, וכן את הראיות בנוגע אליהם. ראוי להדגיש שאין ספק שבתוך מכלול השיקולים ראוי להביא בחשבון את הצורך להתיחס לעדות המתלוננת החולה בזהירות מרובה. אכן הריני מוסר מודעא, שאילו הייתי צריך להכריע את הדין רק על סמך הרגע המבודד של הבעילה ועדותה היחידה של המתלוננת לגבי רגע זה ועדותו המכחישה של הנאשם, הייתי מעדיף לזכות את הנאשם מחמת הספק, למרות שאני מוכן לסמוך על עדות המתלוננת כמפורט להלן. הדברים אמורים למרות פסקי הדין המתירים לסמוך על עדותו של חולה נפש כעדות יחידה (מתירים, אך משבחים את הזהירות בהסתמכות על עדות יחידה כזאת. ראה ע"פ 712/94, ג'בארי, פד מט (2) בעמ' 341, וע"פ 5614/92, מסיקה, פד מט (2) בעמ' 683). .11הגענו אפוא אל המקום והזמן שבהם ראוי לנתח את כשירות המתלוננת להעיד ואת משקל עדותה. לצורך הניתוח האמור עלינו להתיחס תחילה לעדותה של הפסיכיאטרית המחוזית לאזור חדרה, הד"ר לרנר, שמונתה ע"י חברי השופט פיזם מבית משפט זה, לחוות את דעתה על יכולת המתלוננת להעיד. ד"ר לרנר מסרה חוות דעת כתובה (ת/24), וכן העידה בפנינו. ד"ר לרנר בדקה את המתלוננת ב-8.7.97, היינו כחצי שנה אחרי הארוע וכארבעה חדשים לפני עדות המתלוננת בפנינו. ד"ר לרנר מגיעה בחוות דעתה למסקנה שמדובר בסכיזופרניה רזידואלית, כלומר "לא חריפה" (עמ' 64לפרו'), והיא מוסיפה בחות דעתה: "אין היום סימנים אקוטיים. הנ"ל מבינה את הליכי המשפט ולאור העדרות סימנים פסיכוטיים חריפים, ניתן להניח כי עדותה תקיפה. יחד עם זאת עלי לציין כי אין מספיק נתונים על מנת להעריך בדיעבד את מצבה הנפשי בעת התרחשות מעשה האונס". בעדותה אומרת ד"ר לרנר: "ברגע שאני בדקתי אותה היא בהחלט היתה כשירה להעיד בבית המשפט" (עמ' 64לפרו'), וכן שב- 8.7.97המתלוננת "בהחלט הבינה את התהליך המשפטי ואת חובתה לומר את האמת, את ההשלכות של השקר באופן כללי ובמיוחד בביהמ"ש". ידוע לנו שהמתלוננת היתה מאושפזת פעמיים בבי"ח לחולי נפש, פעם לכחודשיים ב- 1995ופעם לכחצי שנה, עד .28.8.96לפי סיכומי המחלה היתה המתלוננת בתקופות האשפוז "במצב פסיכוטי חריף", ואז הפסיכוזה היתה בעלת "אופי מאד סוער ושמתבטא בחוסר ארגון של החשיבה ושל ההתנהגות שלה" (עמ' 63לפרו'). ד"ר לרנר העמידה תאור זה בתקופות האשפוז מול המצב הרגוע ביום הבדיקה אצלה ב-6.7.97, שהיתה אז סכיזופרניה רזידיאלית, וכי בזמן הבדיקה המתלוננת "לא היתה שרויה במצב פסיכוטי וזה אני יכולה לומר באופן חד משמעי". כאמור סייגה ד"ר לרנר את דבריה בכך, שאין היא יודעת מה היה מצב המתלוננת ביום הארוע וביום העדות בביהמ"ש, אך הוסיפה שלמקרא ההודעות של המתלוננת במשטרה, התרשמה שהמתלוננת היתה, בזמן מתן ההודעות, במצב של "חשיבה מאורגנת והתנהגות מאורגנת" (עמ' 63). את החסר לד"ר לרנר, לגבי יום הארוע ויום העדות בביהמ"ש נוכל להשלים בראיות אחרות. באשר לתקופת הארוע, סיפרו המתלוננת ואמה, שעבדה בעבר כאחות פסיכיאטרית בבי"ח שלוותה, שמצבה הנפשי של המתלוננת הלך והוטב מאז שחרורה מהאשפוז השני באוגוסט .1996האם סיפרה שמאז ספטמבר 96"לא היה שינוי לרעה אף פעם, מיום ליום טוב יותר. הכל הלך ונעשה טוב יותר. כמובן שזה באופן יחסי. אין לגמרי בסדר במחלה הזו. אבל בסדר יותר ממה שהיה" (עמ' 17). גם הנאשם לא הבחין אצל המתלוננת במחלת נפש, והדבר נודע לו רק במשפט. גם הגניקולוג שבדק את המתלוננת וקיבל ממנה אינפורמציה על המקרה, לא הבחין בשום פגם פסיכיאטרי. משמע שלא היה מצב אקוטי אצל המתלוננת בימים ההם. באשר ליום העדות של המתלוננת בפנינו, יכולני להגיד שפרט לדברים פעוטים, כגון היותה לועסת מסטיק, היתה עדותה מסודרת ולוגית, היא הבחינה אפילו בדקויות שונות בשאלות ובתשובות. הדבר ניכר היטב גם למקרא עדותה. .12כבר למדנו מפסיקת ביהמ"ש העליון שראוי להיזהר בעדותם של חולי נפש, שמא מעידים הם עדות מטעה מתוך אמונה מוטעית שלהם במציאות "המדומה" שעליה הם מעידים, אמונה הנובעת ממחלתם (ע"פ 800/85פד מ (4) 266, בעמ' .270אגב, גם שם היה מדובר בעד סכיזופרני-פרנואידי). והנה בעדותה של ד"ר לרנר נוכל למצוא תמך וסעד להסרת החשש שמא קרה כדבר הזה אצל המתלוננת. ד"ר לרנר לימדה אותנו שתיים: א) כאשר החולה הסכיזופרני מצוי בתקופה של פסיכוזה, הוא נתון ב"אובדן בוחן המציאות". לעומת זאת במצב רזידואלי של המחלה, "בוחן המציאות שמור, קיים" (עמ' 65); ב) במחלה המדוברת "השיפוט נפגם באופן ספציפי לגבי תכנים מסוימים שהחולה מציג". נקוד על המלים "לגבי תכנים מסוימים". בהמשך אמרה ד"ר לרנר: "לגביה (כלומר לגבי המתלוננת), התכנים לפי תאורם בסיכומי האשפוז, התכנים שלה היו סביב מחשבת שווא שלה הסובלת מסרטן.... כי היא היתה משוכנעת שהיא סובלת מסרטן. .. דוגמה אחרת: היא היתה משוכנעת שקריינית בטלביזיה מעבירה לה מסר, זה היה בעת אישפוז מסוים. זה לא אומר שהשיפוט שלה לגבי מה שקורה אתה יום יום היה פגום". ובהמשך: "זה שהבחורה סכיזופרנית זה לא אומר שהשיפוט שלה לקוי בכל התחומים כל הזמן". ובהמשך: "כאשר שאלתי אותה מה זה אונס, מה זה ביהמ"ש, מהו הליך משפטי ומה ההשלכות של הליך משפטי וכד', לגבי השאלות האלה השיפוט שלה היה תקין ושמור" (עמ' 67). וראה בהקשר זה את דברי כב' השופטת בן פורת, המצוטטים בפסה"ד בע"פ 5614/92, המציבה כקריטריון את השאלה "באיזו מדה ובאיזה כיוון גרעה המחלה מכושר ההעדה... הכל תלוי במהות הליקוי ובמדת השפעתו על אמינות דבריו". נקוד על המילים "באיזה כיוון" ו"מהות הליקוי". עוד ראוי להוסיף ולהדגיש. מתברר שגירסתה של המתלוננת הן במשטרה והן בביהמ"ש, אומתה ברובה הגדול ע"י ראיות זרות שאינן במחלוקת, ואף הנאשם בעצמו במהלך הדברים, חזר בו מגירסותיו הנוגדות ואישר את דברי המתלוננת, ונותרו בעיקר במחלוקת שאלת האונס או הרצון ושאלת ההכרות המוקדמת. משמע שהמתלוננת דנן ידעה להבחין בין אמירת אמת לשקר, ידעה לקלוט בצורה בהירה ונכונה את ההתרחשויות ואת הקורות אותה, וידעה לדווח עליהן באפן מסודר ורציונלי. המתלוננת גם לא ניסתה ל"קשט" עצמה בתכונות של "צדיקות" שאין בה, ולכן סיפרה ללא היסוס דברים כגון שהיא שכבה עם גברים שונים. העולה מן האמור מפי ד"ר לרנר, בשילוב עם העובדה שהמתלוננת לא היתה במצב מחלה אקוטי, הן בתקופת הארוע והן ביום עדותה בפנינו, שניתן לסמוך על כשירות המתלוננת להעיד, ועל יכולתה להבחין בין אמת ושקר ולהבין את חובתה לומר אמת בביהמ"ש, ועל יכולתה לקלוט נכונה מצבים וארועים ולספר אודותם באפן נאות בביהמ"ש. סבורני שעדות המתלוננת עומדת בשלשת המבחנים שנקבעו לגבי עדות של חולה נפש בע"פ 800/85(פד מ (4) 266). .13הסנגור מצביע בסיכומיו על דברים שאמרה המתלוננת בעדותה, ואשר לטענתו פרושם שהמתלוננת מודה שהיתה הסכמה מצדה. הכוונה היא לדברים שנאמרו לקראת סוף החקירה הנגדית. הסנגור ניסה אז לפנות למצפונה של המתלוננת, והפנה את תשומת לבה לכך שיתכן שבעדותה תלוי גורלם של הנאשם ואשתו וילדיו הקטנים לשבט או לחסד, וה"שבט" קשה וחמור. הסנגור ביקש מהמתלוננת לחזור בה מגירסתה שהבעילה היתה באונס ולספר את האמת. המתלוננת השיבה: "אני מספרת את האמת ובקשר להסכמה אני אומרת זה היה בהסכמה ולא בהסכמה כלומר שאני שכבתי איתו כי פחדתי שהוא ירצח אותי וכדי שהטרוף שלו יצא ממנו. אתה שואל מה פרוש הסכמה ולא הסכמה ותשובתי הראיתי לו כאילו אני מסכימה ולמעשה כבר ידעתי שזה מה שהולך לקרות" (עמ' 38). דברים אלה אינם מביעים הסכמה לבעילה אלא כניעה לאונס, כפי שהמתלוננת הסבירה בעדותה הראשית ובחקירה הנגדית, שכראותה את מצבה חסר הסיכויים להיפטר מהאונס, ומחשש לחייה, אמרה לנאשם: "עשה בי את זממך ותשחרר אותי" (למשל בעמ' 25-26, 33, 34לפרו'). .14הסנגור מצביע בסיכומיו על פגמים פה ושם בדבריה של המתלוננת במשטרה ובביהמ"ש, וכן על דרכי התנהגות מוזרים שלה, כגון תאור הנסיעה שלה בטרמפ עם העד טירן והתקשרותה אליו בטלפון לפנות בוקר ורצונה לבקרו בביתו לאחר הכרות חד פעמית בטרמפ הנ"ל. אכן, יש דברים בגו, ואין פלא בדבר, בהיותנו עוסקים בבחורה רווקה בת 30ומעלה שהיא חולת נפש. ואולם, אינני סבור שפרטים אלה מהותיים עד כדי פסילת מהמנותה של המתלוננת כפי שהובהר בניתוחנו עד כה, פרט לכך שהם מתוספים לצורך הכללי של נקיטת זהירות יתר בהסתמכות על עדותה מחמת היותה חולת נפש. גם טענת הסנגור, שבבדיקה הגניקולוגית לא נמצאו סימני חבלה בנרתיק או בירכיים של המתלוננת לאו טענה היא, שכן המתלוננת העידה שמחמת הכוח והאיומים שהופעלו נגדה, וע"מ להיפטר מעולו של הנאשם, נכנעה ולא מנעה את הבעילה ולא התנגדה לה פיסית. הסנגור העלה סברה שמא המתלוננת פחדה מהוריה ועל כן בדתה מלבה את סיפור האונס. אינני סבור שנכון לקבל את הטענה. מעדויות המתלוננת והוריה עולה שהמתלוננת נהגה לספר להם על מעשיה, ובכלל זה מעשים שהורים אינם רווים מהם נחת, וכי אופי היחסים שבין המתלוננת להוריה לא התאים לסברה זו. בל נשכח שהוריה ידעו על כך שהמתלוננת נוהגת לנסוע בטרמפים וכי היא מתנהגת בחופשיות בקיום יחסי אישות. נכון אמנם שאחד מהפחדים של המתלוננת, שהיה פחד שוא, היה שהוריה ירצו לאשפזה, אבל בארוע דנן, לפי גירסת הנאשם, לא היה דבר יוצא דופן, מה גם שהמתלוננת יכלה שלא לספר להוריה עליו, אילו חששה מפניהם. כאן ראוי לציין שאינני סבור שיש בסיס מספיק בראיות לגבי חשדה של המתלוננת שהנאשם החזיק אקדח או רובה ברשותו, וכנראה היה זה חשד שוא. בכך צודק הסנגור. .15עומדות בפנינו שתי גירסאות: של המתלוננת הטוענת שנאנסה ושל הנאשם הטוען שהמתלוננת נבעלה בנפש חפצה. גירסת הנאשם מתגלית לא רק כשקרית, לאור כל מה שדובר לעיל, אלא גם כבלתי סבירה מאד. ומדוע בלתי סבירה מאד? משום שעל פי גירסת הנאשם, המתלוננת, שנהגה להיבעל לנאשם במשך כחדשיים כעשר פעמים, והיתה יוצאת ובאה בכפרו של הנאשם עם הנאשם בגלוי ובפרהסיא, כעסה על הנאשם על שלא נתן לה כסף על אתר, מיד לאחר הבעילה, למרות שהבטיח לה שישלם לה בעוד יום-יומיים בנמקו שבמקרה אין כסף באמתחתו. עד כאן הדברים תמוהים מעט, כיון שעדיין יתכן שתעלה חמתה של בחורה על שהוטעתה לחשוב שתקבל שכרה מושלם מיד ולא קיבלה, ובמיוחד כשמדובר בבחורה חולה כמתלוננת, שאולי תגובותיה חריפות מהרגיל בגלל מחלתה. ואולם התמיהה גוברת והולכת כאשר ממשיכים בבדיקת הארועים שקרו בהמשך. כוונתי לכוויה ולשריטות ולבריחה לתוך השדה בחשכה לבדה, ובכניסתה לבית זר, ובבקשתה לטלפן לאביה, ובתאור המקרה בלילה ההוא סמוך לארוע בפני אנשים שונים כולל במשטרה. כל ה"מבנה" יוצא הדופן הזה נבנה על רגל אחת, במפתיע, ע"י המתלוננת, שרגע לפני התנהגותה זו עשתה מעשה בנפש חפצה עם ידידה הנאשם, ובודאי לא תכננה את הדבר מראש? אתמהה! אגב, לנאשם, לעומת זאת, היתה שהות של שעות להכין לעצמו תרוץ בענין הכסף וההכרות המוקדמת, ונוסף לשהות היה לו אינטרס חשוב במתן תרוצים. .16העולה מן האמור שיש לפנינו עדות ראויה של המתלוננת, המתחזקת ואף מסתייעת היטב בראיות נוספות שיוצאות מפי אחרים ובשקרי הנאשם, ולמרות הזהירות הנחוצה מחמת היות המתלוננת חולת נפש (זהירות שכאמור ננקטה), נראה שיש ראיות המבססות מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם. .17סוף דבר, הייתי מציע לחברי להרשיע את הנאשם בעברת אינוס, לפי סעיף 345(א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 י. יעקבי-שווילי, ס.נשיא (אב"ד) השופטת ר. חפרי וינוגרדוב: .1קראתי בעיון את פסק דינו של חברי הנכבד ס. הנשיא השופט י. יעקבי - שווילי ולצערי אין ביכולתי להסכים עמו. אין חולק כי עדותו של חולה נפש כשרה היא (כמו גם הודאתו של נאשם חולה נפש אפילו היה שרוי, עת נתן אותה, בהתקף פסיכוטי, היה וניתנה בהעדר לחץ חיצוני ע.פ. 5614/92מדינת ישראל נ' מסיקה פ"ד מט 2עמ' 669), אלא, שעל עדותו של חולה נפש לעמוד במבחן שקילת מהימנותה. לדעתי, לא עמדה עדות המתלוננת במקרה שבפנינו במבחן זה, לא ניתן לקבע העובדות על סמכה בנקודות המחלוקת החשובות, אין בראיות האחרות כדי להעמיד, ללא משענת עדותה, בסיס להרשעת הנאשם, ויש להורות על זיכויו. להלן אסביר. .2הלכת הפסיקה היא (וראה ע.פ. 800/85ברדה נ' מ"י פ"ד מ 4עמ' 266) כי המבחן שעל עדות חולה הנפש לעבור לצורך קביעת משקלה, הוא משולש, ומורכב מאלה: א. מבחן התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעד תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואית. ב. מבחנה הפנימי של העדות, כלומר, כל אותם סימנים של שכל ישר, המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון ועיקרם, סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיון פנימי וסדר. ג. מבחנה של העדות על פי סימני אמת חיצוניים, אשר יש בהם לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה. מבחן אחרון זה, נועד לשמש שסתום בטחון לשני המבחנים הראשונים. אפילו התרשם בית המשפט לטובה מן העד ומצא בעדותו הגיון פנימי, עדיין קיים חשש להטעיה שלא יוסר אלא אם ימצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית. .3לא התרשמתי בחיוב מעדות המתלוננת, ולטעמי, גם אין עדותה עומדת בדרישת המבחן הפנימי הנחוץ. המתלוננת, הגב' מירב בן נון הנה אשה צעירה בת קרוב ל- 30שנה, חולה במחלת הסכיזופרניה. המתלוננת גילתה בעדותה עצבנות רבה, לא פסקה מללעוס מסטיק, לא אחת התרשמתי כי חשה רדופה וכי מילים מסוימות בהן בחרה, נבחרו שלא מתוך בחירה הגיונית ומודעת. בע.פ. 800/85הנ"ל מציין כב' השופט גולדברג כי כשבאים לשקול את משקלה של עדותו של חולה הנפש, אין להסתפק בהתרשמות מן העד שכן סימנים שאנו נותנים בעד רגיל בעומדו על דוכן העדים, כדי לבחון על פיהם את אמינות דבריו, עלולים להביא למסקנות מוטעות, ומבהיר, כי עיקר החשש אינו משקר מכוון של העד אלא מעירוב תחומים בין שני עולמות, של מציאות ודמיון, בהם הוא חי, לכדי עולם אחד (שם, עמ' 270). החשש הוא לאו דוקא מפני שקר מכוון אלא מפני מצב בו מתוך אמונה מוטעית או אף תובנה לקויה ימסרו דברים מדומים או מוטעים. מוסיף ומציין כב' השופט גולדברג כי הגם שיש בחוות דעת מומחה פסיכיאטר כדי להעיד על טיבה של המחלה, להעמיד את בית המשפט על נקודות התורפה ולהזהירו בדבר ההתיחסות הראויה לעדות כזו, הרי מובן כי אין דעת המומחה יכולה לשמש תחליף לקביעות המתחייבות מהעדות המסורות מטבע הדברים להכרעת בית המשפט. .4אין חולק, כי תובנתה ומודעותה של מירב בן נון, ביחס למחלתה, אינן תקינות. ענין זה עולה ברורות מחקירתה בה מסרה כי בהיותה בת 16וחצי חלתה במחלת ראש המתבטאת בקצרים בחשיבה ובהתנהגות. לדבריה, טופלה בתרופות כל השנים והנה מאוזנת לאורך כל הדרך מאז תחילת המחלה. העדה אישרה כי היתה מאושפזת. בחקירה הנגדית מסרה כי מחלתה הינה מחלה קטנה שניתן לדחוק אותה הצידה ולתפקד ואין לה שום קשר עם החיצוניות כך שניתן לקחת תרופות ולדחוק על ידיהן את המחלה לקרן זוית. לשאלה האם יש לה בעיות בהתנהגות ענתה שאולי התנהגותה מוזרה אבל אין לזה קשר למחלתה ולשאלה מהי התנהגות מוזרה, ענתה שכשהיא ללא משקפיים היא מתפקדת פחות טוב (עמ' 27-28). הפסיכיאטרית המחוזית הד"ר לרנר, ערכה חוות דעת (ת/24) והיתה בדעה כי בעת הבדיקה, ב 8.7.97, הבינה מירב את חובתה לומר אמת ואת השלכות השקר ולא היתה במצב פסיכוטי. המומחית מסרה כי מירב הינה חולת נפש הסובלת מסכיזופרניה, מחלה שהינה תהליך ארוך הכולל בתוכו תקופות של פסיכוזה, כלומר, אובדן בוחן המציאות, ותקופות ארוכות בהן בוחן המציאות שמור (עמ' 65). המומחית מסרה כי שיפוטה של מירב ביחס לתכנים מסויימים נפגם, כאשר אצל מירב קיימים מחשבת שווא ושיפוט לקוי ביחס לתפקודי הגוף שלה ובדבר היותה סובלת מסרטן, ואישרה, כי בעת הבדיקה, היה כושר השיפוט של מירב לקוי גם לעניין היותה סובלת מהפרעה נפשית. עם זאת, סברה הרופאה כי כושר השיפוט של מירב ביחס לאונס, ביחס לבית המשפט וביחס להשלכות ההליך המשפטי, היה תקין ושמור במהלך הבדיקה (עמ' 67). המומחית אישרה בחוות הדעת שערכה, כי מירב מחוסרת תובנה למצבה. לגישתה, מבינה מירב את הליכי המשפט, ולאור העדר סימנים פסיכוטים חריפים, ניתן להניח כי עדותה תקפה. עם זאת, מציינת המומחית כי אין מספיק נתונים על מנת להעריך בדיעבד את מצבה הנפשי בעת התרחשות האונס. .5בחקירתה, בספרה את גרסתה, חזרה מירב פעמים רבות על תיאור הנאשם כמי שהיה "אחוז טרוף", הן במקומות בהם ניתן לקבל תבנית זו מבחינה ההקשר ההגיוני והן במקומות בהם אין זה המצב. המומחית הפסיכיאטרית נשאלה לגבי השימוש הרב שעשתה מירב בביטוי זה ביחס לנאשם והשיבה שאיננה יכולה לשלול שברגע מסויים מירב חשה את הטירוף שלה וייחסה אותו לנאשם (עמ' 75). הרופאה אף אישרה ( ע' 73) כי מעבר ממצב רגוע למצב אקוטי אצל אדם החולה המחלה של מירב יכול להיות פתאומי לגמרי, תוך מספר דקות או שעות, או בצורה הדרגתית. .6מעדותה של המתלוננת עלו עניינים שיש בהם כדי להעמיד בסימן שאלה את מהימנות דבריה בנושא המרכזי במשפט זה, הוא השאלה האם יחסי המין שקיימה עם הנאשם, בהם הוא מודה, קוימו שלא בהסכמתה. לטעמי, אין אפשרות לקבוע את העובדות על סמך דבריה. .7בהודעתה הראשונה במשטרה, ביום מקרה ב- 16.2.97( נ/ 1), מסרה מירב בסיום ההודעה כי פחדה מהנאשם מהרגע הראשון שעלתה לאוטו. בחקירתה בבית המשפט מסרה כי בכרכור, בתא הטלפון ליד משרד הדואר, ראתה את נאשם, פנתה אליו ושאלה אותו מה השעה, הוא שאל אותה לאן היא צריכה, היא ענתה שהיא צריכה לגבעת עדה ואז הציע הנאשם כי יקח אותה. לדבריה ישבו בחלק האחורי של מכונית בני משפחתו, אשה עם תינוק, ושני ילדים בני 7ו .9לדבריה, הציע הנאשם כי יוריד את בני משפחתו ב"פלאפל דבורה" ויקח אותה לגבעת עדה. לדבריה, אמרה לו שאם יוריד את בני משפחתו היא לא תסע אתו, כי העדיפה לנסוע עם אנשים נוספים כדי שהנסיעה תהיה בטוחה. מירב המשיכה ומסרה כי הנאשם לא הוריד את בני המשפחה בפלאפל והמשיך לנסוע לכיוון ברקאי-עין עירון. לדבריה לא שמה לב שזו דרך אחרת אבל בהמשך הדרך הבחינה שזה בכיוון השני ולא הכיוון שהיא מכירה לגבעת עדה. לדבריה, אמר הנאשם שיוריד את בני המשפחה ויקח אותה לגבעת עדה. מירב ממשיכה ומוסרת כי עברו את ברקאי ואת עין עירון "ולפתע הוא נכנס בכלל לכפר קרע" והוריד את בני משפחתו, שאל אותה אם יש לה מסטיק, הוריד את בני משפחתו והמשיך לפרדסים ( ע' 25- 24). אם אכן פחדה מירב מהנאשם מהרגע הראשון בו נכנסה לאוטו, כפי שמסרה במשטרה, ראתה במהלך הנסיעה שהנאשם פונה לדרך שאינה מכירה ואחר כך "לפתע" נכנס לכפר קרע, ומוריד שם את משפחתו, כאשר לדבריה חשוב היה לה כי לא תסע לבדה עם הנאשם, מדוע לא ירדה מהרכב? כשנשאלה על ידי הסניגור מדוע לא ברחה בכפר קרע ענתה שלא יכלה לברוח למקום שיש בו מלא ערבים וחוץ מזה "עוד לא קרה האונס" ( ע' 37). מאידך, מתברר, כי מירב נהגה לנסוע בטרמפים וכי לקחה טרמפים עם ערבים בתקופה שקדמה לארוע (עמ' 31). .8כפי שציין חברי, גרסתה של מירב היא כי מכפר קרע, פנה הנאשם לכיוון "הפרדסים", שם איים עלי עם מספרים וסכין יפנית ולאחר מכן, כשבקשה לצאת לעשות פיפי, לפת אותה בזרועותיו והכניסה בכח לרכב, ואנס אותה. גרסת הנאשם היא כי יחסי מין קוימו מרצון, כי לא היו כל איומים, וכי השריטות וכיבוי הסיגריה על פניו, לאחר מכן, נבעו מכעסה של מירב מאחר ולא היה בידו לשלם לה בניגוד לפעמים הקודמות בהן קיימו יחסי מין. לדבריו הכיר אותה כחודשיים לפני המקרה וקיים עמה יחסים מספר פעמים קודם לכן, בתשלום. .9מירב מסרה בעדותה כך: "...במשטרה הכניסו אותי ללחץ על ידי השאלות הרבות ששאלו אותי והייתי מוכרחה לענות להם "שיכול להיות" כדי שירדו ממני. יכול להיות שאמרתי דברים במשטרה לא נכונים במאה אחוז כדי שירדו ממני וזה מחמת הלחץ. אתה שואל אם אני טוענת שיש בהודעתי במשטרה דברים לא נכונים ותשובתי, הרבה דברים לא נכונים" (עמ' 32). בחקירה החוזרת בקשה מירב להסביר כי כוונתה היתה לכך שיכול להיות שלא דייקה בפרטי הפרטים והוסיפה כי יכול להיות שהתבלבלה או שהיתה בלחץ מסוים כי בכל אופן היתה לאחר אונס ועוד כי מה שספרה לבית המשפט הוא נכון וגם מה שספרה במשטרה הוא נכון ( ע' .39). משמירב עצמה מוסרת כי יכול להיות שמסרה במשטרה דברים לא נכונים, איני רואה אפשרות לקבוע על סמך דבריה, מהו שארע בהיותה לבדה ברכב עם הנאשם. אוסיף כי בחקירתה מסרה כי אין לה בעיות בזכרון (עמ' 33). מאידך, בחקירתה במשטרה, נ/2, אישרה שיש לה זכרון קצר. בחקירה זו נשאלה מירב האם יתכן שקבעה בעבר עם הנאשם ואינה זוכרת זאת, וענתה שיכול להיות שקבעה איתו בעבר, כי אינה זוכרת את פניו אך כי נסעה בעבר עם ערבים טרמפ וכי יכול להיות שסתם אמרה לו שיפגוש אותה בכרכור או בכיכר והוסיפה שאינה זוכרת. כשהוצג לה בחקירה במשטרה כי הנאשם טוען כי הוא מכיר אותה מזה חודשיים, ענתה כי יכול להיות אבל לא בקשרים רומנטיים אלא רק בקשרים של טרמפ. אף עניין זה, אינו מסייע למשקל דבריה. בהקשר זה יצוין כי אמה של המתלוננת, הגב' נילי בן נון, מסרה בחקירתה כי יכול להווצר מצב, שמירב תאמר דברים שאנשים רוצים לשמוע ושלא בהכרח קרו ע"י לחץ עליה, למשל ע"י איום בקול מסויים או הפחדה וכדומה (עמ' 20) ואף כי מירב יכולה לחשוב שמישהו רוצה לרצוח אותה, גם אם מבחינה זאת, מצבה מדי יום יותר טוב (עמ' 21). למותר לציין כי החוקרת שגבתה את הודעותיה של מירב הגב' ג'מילי מסרה בעדותה כי לא הופעל על מירב כל לחץ. .10בעדותה מסרה מירב כי לאחר שהטלפון בבית אחיו של בעל הבית אליו נכנסה בכפר קרע עשה קצת בעיות, אמרה תודה, לקחה את נעליה ובגדיה והמשיכה לרוץ לחפש בית מחסה "כדי שהנאשם לא יהרוג אותי ולא ירדוף אחרי" (ע' 26). בהמשך חקירתה ציינה כי אם אמרה לבחורה שהכניסה אותה לביתה שמישהו רודף אחריה ורוצה לירות בה יכול להיות שאמרה זאת מתוך פחד (ע' 31). המארח, מר נסים מסארה, מסר, כי כשהגיעה מירב לביתו, דחפה את הדלת ונכנסה בכח לבית, כאילו בהתפרצות, ואמרה לו לסגור את הדלת, את החלונות, לא לפתוח דלתות וכי "מישהו רודף אחרי ורוצה לירות בי" (ע' 45). הנה כי כן, מירב מוסרת כי אם אמרה דברים אלה, אמרה אותם מתוך פחד ולאו דווקא מאחר וארעו. אבקש להוסיף בנקודה זו, כי על פי הבנתי, המתלוננת לא טענה לחשד מצידה לפיו הנאשם החזיק אקדח או רובה, אלא טענה כי הנאשם אמר לה שיש לו רובה (עמ' 34-31). עניין נוסף הוא אי התאמה שעלתה בין דברי מירב בבית המשפט ובהודעה נ/ 1לבין דברים המתוארים בת/10, הוא דו"ח פעולה שערך סמ"ר עוזי אהרון ב- .16.2.97במסמך זה מתאר מר אהרון את הפגישה עם מירב בבית מארחיה, שמסרו כי הגיעה לביתם מבוהלת ומפוחדת. מר אהרון מוסר כי תחקר את מירב תחקור ראשוני ומפרט את הפרטים שמסרה מירב בנוכחות אביה. בהמשך מתואר כי מירב מסרה שלאחר שבני המשפחה ירדו מהרכב, נסע הרכב לכיוון שביל עפר ועצר באחד השבילים ליד שדות. מופיע כי ברגע שהבחור עצר באחד השבילים פנה לכיוון המושב שלה, הוריד אותו והחל לשכב עליה, היא ניסתה להדוף אותו, הוא הוציא סכין יפנית ומספריים ואיים שאם לא תתן לו יהרוג אותה, היא החלה לנשקו כדי למצוא חן בעיניו שלא יעשה לה שום דבר ואז הבחור בכח אנס אותה. אחרי שגמר, בקשה לעשות פיפי, אמרה שלא תתלונן עליו ובאותו רגע החליטה לברוח והחלה בריצה, הבחור תפס אותה, החזיר אותה לרכב, איים עליה, התחיל לנסוע בשדות. בשלב מסויים בקשה ממנו סיגריה ואז ניצלה את המצב, כבתה את הסיגריה בפניו, שרטה אותו, קפצה מהרכב והחלה לברוח. תאור זה, אינו דומה לתיאור שמסרה בעדותה בבית המשפט. בבית המשפט מסרה כי נסיון הבריחה הראשון שלה, התרחש לפני האונס. .11עיקר המחלוקת ענינו השאלה האם היחסים התקימו בהסכמה או בהעדרה של הסכמה. מדובר בארוע שברגיל נוכחים בו רק שניים ואלה, במקרה זה, חלוקים. מקום שהמתלוננת עצמה מוסרת כי מסרה דברים לא נכונים במשטרה, מקום בו הודתה כי שאלות שנשאלה במשטרה הכניסו אותה ללחץ וייתכן שענתה כפי שענתה כדי להשתחרר מלחץ זה, מקום שהמתלוננת מודה כי ייתכן ואמרה בסמוך לאחר האירוע כי רודפים אחריה ורוצים להרגה, מתוך פחד ולא מאחר וכך היה, איני רואה אפשרות לסמוך על דבריה ולקבוע העובדות על סמכם. .12בפסק דינו, מציין חברי הנכבד בסעיף 10לחוות דעתו כדלקמן: "...אינני סבור שראוי לבודד את רגע הבעילה מכל האירועים שהיו סמוכים לו, לפניו ובעיקר אחריו. לפנינו אירוע שלם שרגע הבעילה בו, והמחלוקת אם נעשתה באונס או ברצון, הם אכן מרכזיים וחשובים ביותר, אך לא נכון להכריע בשאלת הרצון או האונס כשאנו משווים לנגד עינינו רק את רגע הבעילה ואת העדויות היחידות המספרות עליו. חשוב לכלול במסגרת השיקולים גם את הדברים שהיו סמוכים לבעילה, וכן את הראיות בנוגע אליהן. ראוי להדגיש שאין ספק שבתוך מכלול השיקולים, ראוי להביא בחשבון את הצורך להתייחס לעדות המתלוננת החולה, בזהירות מרובה. אכן הריני מוסר מודעא, שאילו הייתי צריך להכריע את הדין רק על סמך הרגע המבודד של הבעילה ועדותה היחידה של המתלוננת לגבי רגע זה ועדותו המכחישה של הנאשם, הייתי מעדיף לזכות את הנאשם מחמת הספק, למרות שאני מוכן לסמוך על עדות המתלוננת כמפורט להלן...". העבירה העיקרית בה הואשם הנאשם הינה עבירת אינוס ע"פ סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. אין חולק, כי יש וניתן להסתייע לעניין הוכחת הסכמה או אי הסכמה, בנסיבות שנתקיימו לפני או אחרי הבעילה, אך ההסכמה הנדרשת, או העדר ההסכמה, מתייחסים לרגע הבעילה ועניינם הסכמה או אי הסכמה למעשה הבעילה עצמו. הענינים שפורטו לעיל, מעלים ספק בעיני בדבר מהימנות דברי המתלוננת לענין מרכיב העדר ההסכמה. .13אין חולק כי הנאשם שיקר בדבריו. די אם נזכיר את העובדה שביקש להמעיט בעברו הפלילי, עניין שהועלה ביוזמתו בעדותו, ואת העובדה שבהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש את הדברים כולם ורק במהלך ההודעה, החליט להודות בקיום יחסי המין עם המתלוננת. שקרי הנאשם יכול שישמשו סיוע או חיזוק לראיות התביעה, אך אין בהם כדי לשמש במקום ראיה פוזיטיבית, מקום שכזו נדרשת (ור' ע.פ. 409/89מ"י רואימי פ"ד מד 3עמ' 468). מקום שאיני רואה אפשרות לסמוך על דברי המתלוננת, ולא הוכח כי הבעילה בוצעה שלא בהסכמתה החופשית, אין שקרי הנאשם יכולים לשמש במקום ראיה שלא הובאה לעניין מרכיב העדר ההסכמה הנדרש. אין לשלול קיומו של אונס, אף מקום שבשלביו הראשונים של האירוע לא הראתה המתלוננת כל התנגדות ואף שיתפה פעולה בתהליך האינטימי, אך מקום שכך הוא, על התביעה להוכיח בראיות חזקות, שהיתה נקודת תפנית, נקודה ממנה לא רצתה עוד בקיום המגע המיני וכי זה נכפה עליה. לנקודת תפנית זו קראו בתי המשפט "שינוי לבבות". גם מקום שהעדר ההסכמה נעשה בצורה מינורית, עדיין יש להוכיחו (ע.פ. 235/90, 523חדד ואח' נ' מ"י פ"ד מו 209 1). המתלוננת שבפנינו ביקשה להוכיח את אי הסכמתה ביחסה לנאשם איומים, תוך שימוש במספריים וסכין ואף לפיתה בכוח והחזרתה למכונית לאחר שעזבה אותה. עם זאת, תארה כיצד לאחר מכן נישקה את הנאשם, פתחה בעצמה את רוכסן מכנסיו ואף ביצעה בו מעשה אוננות, לגישתה, כדי לרכך אותו והסכימה כי צופה מהצד עשוי היה לחשוב כי מדובר במעשה שנעשה בהסכמה. אין בעניינים אלה, משום ראיה להעדר הסכמה. .14חברי מודיע כי לו היה צריך להכריע את הדין על סמך הרגע המבודד של הבעילה בעדותה היחידה של המתלוננת לגבי רגע זה ועדותו המכחישה של הנאשם, היה מעדיף לזכות את הנאשם. לטעמי, זהו אכן המצב, איני רואה אפשרות לסמוך על דברי המתלוננת באופן שיאפשר קביעת ממצא על סמכם, לעניין העדר הסכמה מצידה ולעניין האיומים להם טענה. חברי מוצא כי עדות המתלוננת מתחזקת ומסתייעת היטב בראיות נוספות שיוצאות מפי אחרים ובשקרי הנאשם וסבור, כי יש ראיות המבססות מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם, כמפורט בפסקה 16לפסק דינו. כאמור, דעתי שונה, שכן, איני רואה אפשרות לקבוע העובדות כגרסת המתלוננת לעניין קיום היחסים בהעדר הסכמה ולעניין האיומים להם טענה. חברי מבקש להסיק מסקנות שבהגיון בדבר חוסר האפשרות שהמתלוננת בנתה מבנה שעניינו כוויה ושריטות ובריחה לתוך השדה בחשכה, כניסה לבית זר ובקשה לטלפן לאביה, ומציין כי לגישתו, קשה לקבל כי מבנה כזה נבנה על רגל אחת במפתיע ע"י המתלוננת, שרגע לפני כן עשתה מעשה בנפש חפצה עם הנאשם (סעיף 15להחלטה). אין ספק, כי לאחר קיום היחסים ארעה מריבה בין השניים, עניין העומד ביסוד השריטות ששרטו זה בזה, כיבוי הסיגריה על פניו של הנאשם, בריחתה של המתלוננת ופנייתה לעזרה בכפר קרע. טעמה של המריבה, לא הוברר. איני סבורה שיש במריבה או במרכיביה, בהכרח, משום השלכה על קיומה או העדרה של הסכמה בשלב הבעילה. די הוא, למשל, כי המתלוננת התחרטה בדיעבד מהסכמתה לקיים יחסים עם הנאשם וביקשה לצבוע את היחסים בצבעים אחרים. בחקירתה ציינה מירב כי היא מבית טוב ולא שוכבת עם ערבים ( ע' 33). מאידך, מסרה כי קימה מערכת יחסים עם ערבי בשם חמיד שקרא לעצמו בשם גבי. היה ומירב ראתה פסול בקיום יחסי מין עם ערבים, הן יתכן שיהא בקיומם משום מניע לגרסת האונס. .15לטעמי, אין עדותה של המתלוננת מהימנה מספיק ובעלת משקל מספיק כדי להוות בסיס נאות להוכחת ביצוע העבירות הנטענות. אשר על כן, לו דעתי היתה נשמעת, הייתי מורה על זיכויו של הנאשם מעבירת האינוס, האיומים והמעשה המגונה שיוחסו לו בכתב האישום. השופט מ. הס: קראתי בעיון רב את פסק דינו של חברי הנכבד כב' ס. הנשיא השופט י. יעקבישווילי, הכתוב בסגנון הראוי לציון לשבח. ברם, לצערי, איני יכול להצטרף לתוצאה אליה הגיע, דהיינו להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. קראתי בעיון את חוות דעתה של חברתי הנכבדה כב' השופטת ר. חפרי- וינוגרדוב, המציעה לזכות את הנאשם מהנימוקים המפורטים בחוות דעתה, ובמיוחד לאור קביעתה שאין המתלוננת ראויה לאמון, על יסוד התרשמותה השלילית מעדות המתלוננת בבית המשפט, ועל יסוד שיקולים נוספים. אציין שגם אני התרשמתי שיש להיזהר מלסמוך על עדותה של המתלוננת, ובליבי ספק רב אם יחסי המין שקויימו, ועל כך אין מחלוקת - קויימו שלא בהסכמתה של המתלוננת. תיאורה של המתלוננת בדבר התנהגותה עובר למעשה הבעילה, מעורר ספק אם אכן נעשתה בעילה שלא בהסכמתה. יחד עם זאת, יש לציין כי גם הנאשם אינו ראוי לאמון בשל הפכפכנותו במתן גירסאות סותרות במהלך החקירה המשטרתית, הכחשתו ונסיונו להרחיק עצמו מהעבירה. גם בעדותו בבית המשפט לא "דייק" בתשובותיו לגבי עברו הפלילי הנכבד. כל האמור לעיל, אינו משנה את מסקנתי הסופית כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק הואיל וכל עול הראיה מוטל על שכם התביעה מתחילתה ועד סופה, ומשהתעורר ספק בליבי לגבי מהימנותה של המתלוננת אין שקרי הנאשם או חוסר אמינותו יכולים לבוא במקום ראיות הצריכות להיות מובאות על ידי המאשימה. לאור האמור, הגעתי לידי החלטה שאין מקום להרשיע את הנאשם ויש לזכותו, מחמת הספק, מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אשר על כן, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה כב' השופטת ר. חפריוינוגרדוב. משפט פליליעבירות מין