קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת ניהול עסק ללא רישיון: השופט י. גרוס: .1ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים (השופט שמאי), לפיו זוכו המשיבים מאשמת ניהול עסק ללא רישיון בעקבות קבלת טענתם כי אין עליהם להשיב לאשמה. המשיבים ניהלו עסק של תיקון ומכירת מכשירים אלקטרוניים, עסק הטעון רישוי עפ"י צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי תשל"ג - 1973, פריט מס' 70שבתוספת. בתאריך 11.2.86ניתן להם רישיון שכותרתו "רישיון לצמיתות", כהגדרתו בתקנה 1לתקנות רישוי עסקים (תקופת תוקפם של רשיונות וחידושים) תשל"ה- .1974הרישיון הותנה בתנאים שונים, כאשר התנאי הרלבנטי לעניננו קובע בהאי לישנא: "תוקף רישיון זה עד .31.12.86הארכת הרישיון מותנית בקבלת אישור לשימוש חורג מאת הועדה המחוזית לתכנון ובניה". במשך למעלה מ- 6שנים טיפלה העירייה מיוזמתה בקבלת אישור לשימוש חורג, דבר שאיפשר למשיבים לנהל את עיסקם כרגיל וללא חשש. ביום 31.12.92נותקה השלשלת ולא ניתן עוד האישור לשימוש חורג, וזאת בלא שהמשיבים נטלו חלק בישיבת הועדה המקומית לתכנון ובניה שהחליטה על אי מתן האישור לתקופה נוספת ובלא שהוזמנו כלל לאותה ישיבה. ביום 22.2.93שיגר האגף לרישוי עסקים הודעה בכתב למשיבים בה נאמר כי הועדה המוסמכת לא אישרה את השימוש החורג אחרי 31.12.92ולכן פג תוקפו של רשיונם. ביום 22.4.93ביקר פקח עירוני במקום עיסקם של המשיבים והודיעם כי רשיונם פג בעקבות ההודעה האמורה ומשום כך הוגש כנגדם כתב אישום על ניהול העסק בלא רישיון בתאריך .22.4.93 .2השופט המלומד הגיע לכלל מסקנה כי הודעת הפקח למשיבים ביום 22.4.93 בדבר אי הארכת תקופת השימוש החורג כמוה כהודעה בדבר ביטול רישיון העסק. מאחר וסעיף 7א(ד) לחוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968(להלן - "החוק") מורה כי "תוקפו של ביטול רישיון הוא כתום ששים יום מיום ההודעה על הביטול", ואילו כאן ניתנה ההודעה בו ביום, די בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעבירה המיוחסת למשיבים ויש לקבל את טענתם כי אין עליהם להשיב לאשמה. יש להוסיף בהקשר זה כי גם אם נתייחס להודעה בכתב הנ"ל אין בכך כדי לסייע למערערת, שכן ממועד ההודעה, 22.2.93, ועד למועד של 22.4.93, שלגביו יוחסה למשיבים האשמה של ניהול עסק בלא רישיון, טרם חלפה תקופת 60הימים. השופט הנכבד המשיך וציין כי במשך 6שנים העירייה היא שיזמה הגשת בקשות להארכת תקופות השימוש החורג, בלא שהמשיבים עצמם זומנו לישיבות הועדה שדנה בכך, ובכך פעלה בחוסר סמכות ובניגוד לכל כללי מינהל תקין, שהרי ברור שיש לשמוע את דברי מי שעלול להיפגע מהחלטה אשר כזו בטרם הינתנה. מכאן מוליכה לפי השקפתו הדרך למסקנה כי החלטת הועדה בדבר אי הארכת תקופת השימוש החורג, שהתקבלה בלא ידיעת המשיבים, בטלה ומבוטלת. לפיכך, גם מטעם זה היה בידי המשיבים רישיון עסק תקף גם מעבר למועד של .31.12.92 .3שלוש טענותיה העיקריות של המדינה בערעורה שבפנינו הן: ראשית - כי אין הדברים אמורים בביטול רישיון המצריך הודעת ביטול מוקדמת בת 60יום, כהוראת סעיף 7א(ד) לחוק, אלא ברישיון מותנה שפקע אוטומטית ברגע שהתנאי הנקוב בו לגבי הארכת תקופת השימוש החורג חדל להתקיים. שנית - כי שגה השופט המלומד במסקנתו כי החלטת הועדה המקומית לגבי אי חידוש תקופת השימוש החורג בטלה ומבוטלת, שהרי בידי המשיבים היתה הזכות לערור על החלטת הועדה בפני הועדה המחוזית לתכנון ובניה. שלישית - כי מכל פנים לא היה מקום להגיע למסקנות האמורות בשלב של תום מסכת התביעה, אלא היתה הצדקה לחייב את המשיבים להשיב לאשמה. .4בראש ובראשונה יש לחזור ולציין כי עפ"י סעיף 7לחוק רשאית רשות הרישוי או נותן האישור להתנות את הרישיון "בתנאים מיוחדים שיש לקיימם לפני שינתן הרישיון או אחרי שניתן והעשויים לקדם את מטרת הרישוי". השיקולים והמטרות מנויים בסעיף 1(א) לחוק ובהם כלולה גם המטרה של "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה" (סעיף 1(א)(5), לענין זה ראה בג"צ 151/65פ"ד יט(3) 89וכן ד"ר רויטל, דיני רישוי עסקים, עמ' 371). כיוון שכך בדין נכלל ברישיון דנן התנאי האמור בדבר ההכרח בהמשך אישור השימוש החורג. השאלה הראשונה התובעת הכרעה הינה באם החלטת הועדה שדחתה את המשכת אישור השימוש החורג תוצאתה היא פקיעת הרשיון או ביטולו, דבר המחייב מתן הודעת ביטול. לכאורה מדברת לשונו הברורה של הרישיון על פקיעה ולא על ביטול. הניסוח המפורש מדגיש כי הארכת הרישיון מותנית בקבלת האישור וממילא כאשר תנאי זה חדל להתקיים, חדל עימו גם תוקפו של הרישיון. לנוכח המטרה האמורה של הכללת תנאי מעין זה לשם "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה", לא יתכן מצב שבו המטרה הזו מושמת לאל שעה שממשיך בעל עסק להחזיק ברישיון תקף כביכול שעה שאין בידו היתר לשימוש חורג. למעשה גם השופט קמא יצא בפתח דבריו מנקודת מוצא זו בכותבו כי: "טוב עשתה רשות הרישוי כאשר הודיעה לנאשמים בדבר קיומו של תנאי המגביל לענין השימוש החורג, שקיומו של רשיון לעסק תלוי בו ועם ביטול אישור השימוש החורג יבוא לקיצו הרשיון לעסק, כך שאין הנאשמים יכולים לטעון כי לא ידעו שביום בהיר, העיריה תרצה לממש ולהוציא לפועל תכניות בנין עיר, החלות על האזור!" (עמ' 14לפסק הדין). ברוח זו גם נפסקה הלכה בפרשת וילוז'ני. עניינו של וילוז'ני נדון תחילה בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב בו טען כי מצוי בידו רישיון לניהול עסק שתוקפו ניתן לצמיתות, ואשר גם בו נכלל תנאי דומה לגבי שימוש חורג. השופטת אלקבץ ז"ל הרשיעה את הנאשם והחלטתה אושרה ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"פ 494/90(לא פורסם) אשר קבע לאמור:ב- "משמעות ההיתר לשימוש חורג לזמן מוגבל בהקשר לרישיון העסק שהוצא בעקבותיו משמעו אחת בלבד, דהיינו, בתום תקופת ההיתר פוקע רישיון לניהול העסק ואין כל ממש בטענת ב"כ המערער כי על רשות הרישוי היה לנקוט צעדים לפי סעיף 7א' לחוק רישוי עסקים ולנקוט יוזמה לביטול רשיון העסק". בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה ע"י השופט דב לוין בבית המשפט העליון (רע"פ 4676/90תקדין עליון כרך 1(91) תשנ"א עמ' 1177). בין השיטין מציין השופט לוין כי סבור הוא שהדרגות הקודמות "פירשו נכון את רישיון ניהול העסק", אך הוא לא נדרש לסוגיה לנוכח מסקנתו כי אין הצדקה למתן רשות ערעור. בהחלטה זו אף נאמר כי הדרגות הקודמות לא היו מאושרות מהתוצאה הסופית ולכן עיכבו את מועד תחילת צו הפסקת השימוש. יש לציין כי באחרונה נדונה סוגיה זו בבית המשפט לעניינים מקומיים בפרשת שטרסברג (ת.פ 2/94), שבו הגיעה השופטת דודקביץ לאותה מסקנה, תוך הדגשה כי לבה כואב על התוצאה שהושגה בעקבות החלטת הועדה לענין אי הארכת תקופת השימוש החורג שניתנה בלא נוכחותם או אף ידיעתם של הנאשמים ומבלי ש"הדבר עולה בקנה אחד עם כללי מינהל תקין וראוי" (הכרעת הדין מיום 24.10.95הוגשה לנו ע"י ב"כ המערערת). חברתי הנכבדה השופטת רובינשטיין הגיעה לכלל מסקנה כי בביטול רישיון אמורים הדברים וכי "נדרש לצורך הפסקת תוקפו אקט משפטי של ביטול". השקפתי היא כי יש לאמץ את המסקנות שנקבעו בפרשות וילוז'ני ושטרסברג הנ"ל וכי לשונו הברורה של הרישיון משמעותה היחידה, והתואמת את מטרת המחוקק ותכלית החקיקה, היא כי המשך תוקפו של הרישיון מותנה בהארכת תקופת השימוש החורג ומשזו לא הוארכה שוב אין הרישיון בר תוקף, אלא תוקפו פקע בעקבות אי קיום התנאי בו הותנה. ער אני לכך כי בפרשת וילוז'ני מדובר היה בתקופה קצובה אחת שלא הוארכה כלל, שעה שבמקרה דנן היו הארכות חוזרות ונישנות שנעשו ע"י העירייה בלא התערבותם או נוכחותם של המשיבים. לרקע זה יכולות להיות אולי השלכות בסוגיית משמעותה ותוקפה של החלטת הועדה לגבי דחיית המשך תקופת השימוש החורג וודאי לענין גזירת הדין, במקרה של הרשעה, אך לא לסוגיית ביטול או הפקעת הרשיון. אכן, החוק מתייחס אך ורק לסוגיית הביטול ואינו מדבר על פקיעת רשיון, אך אין בכך כדי להביא לשנוי במסקנה כי לנוכח ההתנייה המוצדקת של תוקף הרשיון בתנאי המגביל בדבר המשכת אישור השימוש החורג, תם תוקף הרשיון מרגע שהתנאי לא נתקיים. .5מסקנתי כי מדובר בפקיעת רשיון ולא בביטולו, אין בה כדי לשים סוף פסוק למחלוקות העובדתיות והמשפטיות הכרוכות בתיק זה. אף שהדברים אמורים בפקיעה ולא בביטול, עדיין זכאים המשיבים לקבל הודעה בתוך מועד סביר מראש לגבי החלטת הועדה על אי חידוש ההיתר לשימוש חורג, שהרי עומדת להם הזכות לנצל את זכות הערעור לועדה המחוזית על אותה החלטה. באם לא ניתנה להם הודעה בעוד מועד, ובשלב זה אין צורך לקבוע מסמרות מהו המועד הסביר הנדרש לכך, אין מקום להרשיעם בניהול העסק בלא רשיון. היינו, לא רק לגבי ביטול רשיון, שלגביו נקבע בחוק מועד של 60יום, אלא גם לגבי הודעה על פקיעת רשיון, בנסיבות כפי שאירעו במקרה זה, נדרשת הודעה מוקדמת תוך פרק זמן סביר. לשם כך יהיה צורך לבחון ולבדוק מתי נמסרה למשיבים ההודעה הראשונה לגבי פקיעת תוקף רשיונם. כמו כן ייתכן ותעמוד להם הגנת טעות בשל המצג שהוצג בפניהם כל השנים בהם הוארך תוקף ההיתר בלא לשתפם בכך. מסקנתי היא כי לא זה השלב בו יש לדון בשלל הבעיות הללו, בהן כרוכים פן עובדתי ומשפטי גם יחד. השלב הראוי לכך יהא בתום שמיעת מסכת ההגנה, שכן מאחר ובפקיעת רשיון הדברים אמורים, עלה בידי התביעה להעלות בפני בית המשפט קמא מסכת ראייתית שדי בה כדי להצדיק את חיובם של המשיבים במתן תשובה לאישום. בנסיבות אלה לא היה, לדעתי, מקום לפוטרם בתום מסכת התביעה תוך אימוץ הטענה לפיה "אין להשיב לאשמה". .6לנוכח כל אלה דעתי היא כי יש לקבל את הערעור, לבטל את זכוי המשיבים בדין ואת ההחלטה לפיה אין עליהם להשיב לאשמה ולחייבם להשיב לאשמה. י. גרוס - שופט השופטת מיכל רובינשטיין: לטעמי יש לדחות את הערעור. חוק רשוי עסקים כולל בהוראותיו כללים בדבר מתן תוקף לרישיון המוענק ע"י רשות רשוי וכללים בדבר התנאת תנאים, לפני הענקת הרישיון או אחריו, המתלווים לרישיון שבתוקף. רישיון אשר מוענק ע"י רשות רשוי כולל לעולם הוראה בדבר משך תוקפו. יכולה זאת להיות תקופה קצובה, יכול גם שמשך התוקף יהיה לצמיתות. לענין משך התוקף והתנאים המתלווים לרישיון יש ליצור תחימה ברורה בין ההוראה בדבר משך התוקף לבין התנאים המתלווים. תחימה זו נדרשת בין היתר כדי למנוע מצב בו יכלול הרישיון שתים או יותר הוראות נפרדות, ואף סותרות בדבר משך תוקפו. הוראות סותרות כאמור לא רק שפוגעות בודאות הנדרשת בהחלטה המשפטית כביטויה בהענקת הרישיון, אלא גם נוגדת את המינהל התקין החייב לשמש קו מנחה, במידה ולשון החוק מאפשרת זאת, לפרשנותו של החוק. אין להסיק מן האמור לעיל כי התחימה בין שני המושגים, היינו תוקף הרישיון מחד והתנאי המתלווה מאידך, שוללים זיקה, השפעה או השלכה של תנאי כלשהו על משך התוקף. במה דברים אמורים; יכול ואי קיומו של תנאי יביא להחלטה בדבר ביטול תוקפו של הרישיון לפני המועד הקבוע בו, אולם לעולם נדרשת, לגבי רישיון בר-תוקף פעולת הביטול. לשון אחרת; מבחינת הפסקת משך תוקפו של רישיון אין נפקא מינה בין ביטול עקב אי קיום תנאי, או ביטול מטעם אחר כל שהוא. החוק מחייב פעולת ביטול אשר בעקבותיו מוענקות לבעל הרשיון זכויות השגה על הביטול כמפורט בסע' 7א' לחוק. אין החוק מכיר במושג של פקיעה אוטומטית של תוקף רשיון לפני שמסתיים המועד הקבוע בו. זאת ועוד, המחוקק לא קבע בסע' 7לחוק כי אי קיום תנאי מפקיע אוטומטית את תוקף הרשיון. הוא גם לא קבע בסע' 7א' שהזכויות של השגה במקרה של ביטול רשיון אינן מתקיימות כאשר תנאי מסוים חדל מלהתקיים, ומבטלים את הרשיון בעקבות זאת. אם ניישם את האמור לעיל לנסיבות שבפנינו נווכח כי קביעת משך תוקפו של הרישיון היתה אחת ויחידה והיא ההוראה שהעניקה לרישיון תוקף לצמיתות. כאשר הרישיון הוא בר-תוקף לצמיתות אין פירושו של דבר שלא ניתן לבטלו לעולם, אולם נדרש לצורך הפסקת תוקפו אקט משפטי של ביטול. אחת מן העילות לביטולו של רישיון יכולה להיות באי קיום תנאי שהותנה ברישיון, או אף במועד מאוחר יותר, אולם אי קיום התנאי אינו מייתר את ההחלטה המשפטית בדבר ביטול הרישיון. במקרה שבפנינו נקבע תנאי אשר לפיו נזקק בעל הרישיון נוסף לרישיון להיתר המוענק ע"י גוף אחר, הוא הועדה לתכנון ולבניה. היתר לשימוש חורג. כאשר הועדה לתכנון ולבניה החליטה שלא להאריך את ההיתר לשימוש חורג, לא נתקיים אחד מן התנאים בהם הותנה הרישיון וקמה עילה לביטולו. יש לזכור כי התיקון לחוק רישוי עסקים כביטוי בסע' 7א' לחוק רישוי עסקים (תיקון מס' 2, תשל"ד-1974) נועד להעניק בין היתר הגנה מיוחדת לבעל הרישיון מפני ביטול שרירותי של הרישיון וגם פתח בפניו דרך לתקיפת הביטול ע"י הגשת ערעור. הביטול אינו אקט חד צדדי שאין אחריו ולא כלום, אלא מחייב שיקול ובעיקר מתן אפשרות לבעל הרישיון להשמיע את דבריו, ובמידת הצורך לערער. על כן יש, לדעתי, לפרש הוראותיו של חוק רשוי עסקים באופן הנותן ביטוי להגנות הקבועות בחוק בפני ביטול ללא מתן הזדמנות לבעל הרישיון להעלות השגותיו. יש ללמד מנוסח החוק כי אכן מותר להתנות תנאים וכי אי קיום תנאי הוא עילה לביטול, אך אי קיום תנאי אינו מייתר לדעתי את הליכי הביטול. אם נאמר אחרת נרוקן את הסייגים שנקבעו בסעיף 7א' בחוק בדבר אופן ביטולו של הרישיון מתכנם וממטרתם. (ראה הצעת חוק התשל"ד 1107 1974בעמ' 110). יש מקום להוסיף כאן כי גם הטיפול באי הארכת ההיתר לשימוש חורג לא היה כנדרש וכראוי. כאשר נדון ענין הארכת ההיתר לשימוש חורג חובה היה להזמין את בעל ההיתר כדי שיוכל להשמיע טענותיו. הרי יתכן למשל ולו היה בעל ההיתר מסביר קשיים כלשלהם היכולים לנבוע מהפסקת פעולתו הפתאומית של העסק, שהתנהל כבר מספר שנים, יתכן והועדה לתכנון ובניה היתה מאריכה את ההיתר לעוד שנה. זו כמובן רק הדגמה לחשיבות המקובלת והידועה היטב של שמיעת בעל היתר לפני שמחליטים לבטל היתר תקף. אני מזכירה את ענין הטיפול באי הארכת ההיתר לשימוש חורג מאחר ואף לכך יש השלכה על שאלת תוקף הרישיון שבפנינו. כמוזכר לעיל, ההיתר לשמוש חורג היה תנאי שצורף לרישיון. תנאי זה לא נתקיים יותר אחרי שהועדה לתכנון ולבניה סירבה להאריכו, אולם אם ההליך לאי הארכת ההיתר היה בטל, מאחר ולא ניתנה לבעל ההיתר הזדמנות להשמיע את דבריו, ממילא גם לא ניתן לומר שנתבטל התנאי, ואם לא נתבטל התנאי אין גם עילה לביטול הרישיון. יש לציין שבמקרה שבפנינו כי במשך תקופה של שש שנים האריכה הועדה את תוקף ההיתר לשמוש חורג עפ"י יוזמתה וללא ששתפה את בעל הרישיון בהליכים, וכאשר החליטה על ביטולו גם אז לא שיתפה ולא הודיעה לו על כך בדרך כלשהיא לפני מתן החלטה, דבר הפוגם בזכותו האלמנטרית להיות שותף להליכים כדי לאפשר לו את זכות הטיעון. מאחר והגעתי למסקנה כי במקרה הנדון היה על הרשות לפעול על פי התנאים האמורים בסע' 7א' לחוק ותנאים אלו לא התמלאו כדבעי, הרי צדק השופט המלומד בפסק-דינו. התוצאה היא כי יש לדחות את הערעור. מיכל רובינשטיין - שופטת השופט י. בן שלמה: כחברי השופט י. גרוס אני סבור כי נפקותו של רישיון העסק תלויה בהיתר הועדה המחוזית לשימוש חורג, כפי שבואר ברישיון. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, נתנה על-פי סמכותה בהתאם לסעיף 148לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965(להלן:ב"החוק") היתר לשימוש חורג לתקופות מוגבלת מראש אותו סירבה להאריך. סירובה של הועדה המחוזית להאריך את ההיתר שהוציאה, הביא לפקיעת הרשיון ולא לביטולו. אני מסכים גם למסקנתו של חברי השופט גרוס כי בנסיבות דנן היה מקום לתת למשיבים הזדמנות לפנות אל הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה תוך זמן סביר. בנסיבות דנן, טיפלה הרשות בהארכת ההיתר לשימוש חורג מידי שנה וזאת במשך שש שנים. לאור התנהגותה של הרשות כאמור, נוצר מצב בו נדון עניינו של המשיב בועדה המחוזית מבלי שהודע לו על מועד הדיון ומבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו. בכך נפגעה זכותו להיות מוזמן לדיוני הועדה ולטעון בפניה כמתחייב מהוראת סעיף 153לחוק. בנסיבות המקרה שתוארו בהרחבה בפסק הדין של הערכאה קמא וע"י חברי להרכב, לא נראה לי שיש מקום להחזיר את הדיון לערכאה קמא , ולעניין זה, דעתי כדעתה של חברתי השופטת מ. רובינשטיין, קרי משלא ניתנה למשיבים הזדמנות סבירה למצות זכויותיהם על-פי החוק, לא היה מקום להזדרז ולהגיש נגדם כתב אישום, ועל כן אני סבור כי יש לדחות את הערעור. למותר להוסיף, כי אף אם אניח כי היה מקום לחייב את המשיב להשיב לאשמה, הייתי מרחיק לכת וקובע כי בנסיבות דנן, משעסקינן בעבירה מתמשכת, ונפקותו של הזיכוי רלבנטית למועד הנקוב בכתב האישום בלבד, הרי שהונחה תשתית ראייתית להוכחת מקרה חריג המצדיק שימוש בשיקול הדעת המסור לערכאת הערעור על-פי סעיף 213לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ג - 1982, להורות כי הדיון לא יוחזר לערכאה קמא (השווה ע"פ 752/91הלר נ' מ"י (טרם פורסם). י. בן-שלמה - שופט לפיכך הוחלט לדחות את הערעור. עסק ללא רישיון