לשון הרע בעיתון מקומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בעיתון מקומי: זוהי תביעה לפיצויים עקב הוצאת לשון הרע לתובע כתוצאה מפרסום כתבה שנכתבה ע"י נתבע מס' 1ופורסמה בגליון העתון "הד הקריות" שהתפרסמה ביום .25.3.94 וזה לשון הכתבה: "רבין שותק, רבין מדבר מיכאל בן חורין, המצוין שב"בחורינו המצויינים" - אלה אותם רוצחים, חברי המחתרת היהודית, שעל מעצרם הגירו שילנסקי ועוד כמה פיגורות מעוותות דמעות תנין דביקות - מסוכן היום פי כמה יותר מאשר אז, כשפיקד על המחתרת היהודית בגדה. האיש הכוחני-פרוע הזה למד על בשרו שאפשר לטבוח ערבים ולצאת מזה בסך הכל גיבור גדול, עם מעצר קצר דה לוקס, עם יחסי ציבור על כוכב רוק, ועם עדר של פוליטיקאים לבי ריר שמזדנבים כשובל של מעריצים מאחוריו. יש מחיר לרצח, למד בן חורין, אבל אותו משלם במקרה שלי הנרצח. מה היה לנו אז? תזכורת קצרה: יוסי שריד התחיל לזעוק יש מחתרת. בורג הישיש אמר שטויות, הכל אפרסק. בגין היה מנותק. שמיר בנירוואנה. שרון באופוריה. ורבין שתק. ערבים נפגעו מיד נעלמה. שריד צעק, בורג אמר אפרסק, בגין מנתק, שמיר בנירוואנה. שרון באופוריה. ורבין שתק. פצצות התפוצצו, כמה ראשי ערים בגדה איבדו רגליים, מחבלן צה"לי שלם נשאר בקושי מקום למשקפי שמש. שריד זעק, בורג אפרסק, בגין נותק, שמיר בנירוואנה, שרון באופוריה, שילנסקי רוקד על קבר של שיח', עוצו עצה. ורבין שתק. בן חורין וכנופיית הפוגרומצ'יקים שלו נתפסת, וזוכה בכינוי בחורים מצוי נים שטעו בדרך. הם מכים על חטא ומגלגלים עיני חנן בן פורת לשמים. שופט מושחת פוסק להם ממוצע מאסר בתנאי הילטון, על פני רבע הזמן מזה שנפסק לאופנובנק. טוב, הם רק רצחו ערבים ולא שדדו בנק, אז מה הרעש. וכששוחררו, ובראשם היודונאצי הזה בן חורין. שריד זעק, בורג צחק, בגין נותק, שמיר נשאר שמיר, שרון חגג, ושילנסקי, טוב, מה זה חשוב. ורבין שתק. ואז בא טירוף הטבח בחברון. שריד זעק. בורג כבר מזמן בפנסיה. בגין במנוחתו עדן. שמיר נשאר שמיר. שרון שתק. ורבין דיבר. גלי הטירוף של חברון ממשיכים לחבוט בכל עבר. רובם, חמיטב המסורת האזורית, מטורפים לא פחות ממנו. אבל פה ושם, בהיחבא, כאילו בטעות, משתחל לו גל קטן וכמעט לא מורגש של היגיון קומונסנסי פשוט וישר לתוך כל הבליל העכור הזה. מעט מדי, מאוחר מדי, מהוסס מדי ומתנצל מדי, אבל בכל זאת משהו. וזהו מעצרו המינהלי של הדרוויש המסוכן, נשיא מדינת יהודה, הוד טירופו מיכאל בן חורין. רבין הבין שאי אפשר לשתוק עוד את שתיקת המוח האנליטי, אחרת הוא ירד מבמת ההיסטוריה, יחד עם ערפאת ועם כל השלום והמים, ישר דרך האסלה, לקיבינימט. וכשרבין הפסיק לשתוק, עשתה המדינה הזאת, אולי, פעם אחת צעד מקדים, נכון ונבון, ושמה שופט שיניח אזיקים על ידיו של הוד טירופו הנשיא, ויאפסן אותו בחדר קטן, על חשבון המדינה, ותחת שמירה קפדנית. מי יודע כמה שלום וכמה טבוחים הציל רבין אחרי שגמר לשתוק ונתן את ההוראה. מעכשיו שידבר רבין, שתדבר אראלה, היא אם הטרור היהודי ואשתו של "הנשיא", ושידבר מי שרוצה. העיקר שההוא ישתוק. וכאלטרנטיבה שייגמר המעצר המינהלי שלו, שייצא, שיועלה על רכב סגור ושמור ושיגורש, ביחד עם כל מי שרוצה ללכת אחריו, למדינת יהודה, ושם שימשחו אותו לנשיא, אם יספיקו". התובע הגיש תביעה זו לפיצויים על פרסום לשון הרע נגדו בכתבה הנ"ל נגד הנתבע מס' 1שהוא עיתונאי בעיתון "הד הקריות", נגד עורכת בעיתון "הד הקריות" - הנתבעת מס' 2ונגד המוציאה לאור של העיתון הפועלת כחברה פרטית הרשומה כחוק בישראל - הנתבעת מס' .3התובע טוען כי הכתבה מיחסת לו תכונות אופי בזויות ומעשים נפסדים ונועדה לפגוע בשמו הטוב. כמו-כן היא מיחסת לו מעשים פליליים שונים שלא עשה, לרבות רצח וכן כינויי גנאי, במגמה להשפילו ולבזותו בעיני הציבור וכן את רעייתו. בהיותו איש ציבור בעל מוניטין בתוקף האידיאולוגיה בה הוא דוגל, יש בכתבה כדי להשפילו בעיני הבריות, לפגוע בשמו הטוב ובמוניטין שלו כאיש ציבור. הנתבעים טוענים כי, הרשימה נכתבה על ידי נתבע מס' 1בסערת הרוחות שפקדה את המדינה לאחר ביצוע הרצח במערת המכפלה על ידי המנוח ברוך גולדשטיין. לדבריו כתב את הכתבה לאחר שהסערה הציבורית שהתעוררה לאחר הטבח לובתה אף יותר בעקבות דברי שבח והלל בזכות הטבח ע"י קבוצת מיעוט קיצונית. הבולט שבמספידי הרוצח ובמהללי הטבח היה מיכאל בן חורין (להלן-התובע). הנתבעים צרפו כתבות שסומנו א1' - א6' ואשר התפרסמו בעיתונות לאחר הרצח ואשר בכולן מוזכר שם התובע. על רקע תופעה זו כתב כתגובה את הכתבה. לטענתם, אין בכתבה הוצאת לשון הרע אלא דברי אמת. נתבע 1מילא את חובתו הציבורית כשכתב על התובע כתבה בה הביע ביקורת על התנהגותו, וכי בהיות התובע איש ציבור רשאי היה לעשות זאת ואף חייב היה על פי מצפונו ולתובע לא נגרם שום נזק עקב זאת. הנתבעים טוענים עוד כי אין מדובר בכתבה עתונאית רגילה המדווחת על מאורע שארע, אלא על "זעקת מחאה" מפיו של עתונאי כנגד עמדות הימין הקיצוני אליו משתייך התובע. כפי שהובהר במהלך המשפט וכפי שעולה מן המאמרים שכתב, התובע אינו רק פעיל בימין הקיצוני, אלא הוא גם אחד ממנהיגיו. שנים רבות שהוא ידוע בציבוריות הימין הקיצוני, מנהיג תנועת "מדינת יהודה" ולפני כן ממנהיגי תנועת "כך" שהוצאה אל מחוץ לחוק. ובלשונו: "זו זעקת אזהרה מועטה מדי וחלשה מדי אל מול ההתעצמויות של הימין הקיצוני שעשה כל מה שבא אחרי רצח גולדשטיין. החל מפולחן הקבר עד רצח רבין". (עמוד 22מיום 12.2.97מול שורה 17). ב"כ הנתבעים טוען כי הכתבה נכתבה כטור אישי המהווה הבעת דעה אישית של הכותב. דעתו זו נסמכה על מידע רב שהיה בידו על התובע כאישיות ציבורית ידועה. מידע זה שאב הן מפרי עטו של התובע והן מהסיקור הנרחב לו זוכה התובע במשך למעלה מ- 15שנה בכל כלי התקשורת. (נספחים יח 1- 21לתצהיר נתבע מס' 1). התובע ממשיך בפעילותו הקיצונית והתבטאויותיו החריגות אף כיום. (נספחים יט 1- 5לתצהיר נתבע מס' 1). לטענתו לאור פרסומו הרב של התובע כמי שמשתייך לפלג קיצוני יש לראות ברשימה משום ביקורת לגיטימית על איש ציבור. את הלשון הנקוטה בכתבה יש לבחון ביחס ישר למעשיו וללשונו של האיש המבוקר. ככל שאיש הציבור קיצוני יותר, כך חייבת הביקורת להיות קשה ותקיפה יותר. הכתבה מהווה "זעקה עיתונאית" נוכח הקלות הבלתי נסבלת בה מתקבלים דברי שבח והלל לרוצח ונוכח האדישות בה מתקבלים דברי הסתה לגזענות ושידול לנטילת החוק לידיים, ובכתיבתה מילא נתבע מס' 1את חובתו העיתונאית המקצועית, האתית והחוקית. ב"כ הנתבעים מצביע על כך שישנן כתבות כמו זו שבעניננו שתוכנן אינו בא לפגוע באדם המוזכר בהן באופן אישי אלא להתייחס לחוג אנשים מסוים והן נובעות, ממחלוקת פוליטית וחברתית עמוקה, ולפיכך אין לראות בהן כתבות שתוכנן יכול להחשב כלשון הרע. הוא מצטט מפסק דין ת.א. 870/93לוי תם נ. נאמן, מחוזי ירושלים מ- 5.2.92שניתן ע"י כבוד השופט ו. זילר: "יש ואדם נפגע מפרסום להשתיכותו לחוג פוליטי או חברתי המושמץ באותו פרסום. האשמת מאן דהוא בכך שהוא "נאצי" או "פשיסט" או לחילופין בוגד או קויזלינג בשל דעותיו הפוליטיות, היא דוגמא יפה לכך". סוג הפרסום הראשון אינו מטיל "במושמץ" שיקוצים מוסרים אמיתיים כל הקורא או שומע את דברי הנאצה מבין שמדובר במחלוקת פוליטית, וה"מושמץ" אינו מועמד לעמוד קלון מוסרי, אלא משוייך לקבוצה פוליטית או חברתית נושאת דעות מסויימות". משום כך אין לראות בכתבה הוצאת לשון הרע כנגד התובע ולחילופין - זכאים הנתבעים להנות מההגנות הקבועות בסעיפים 14ו- 15לחוק פרסום לשון הרע. הנתבעים טוענים כי יש איפוא לבחון אם הכתבה משתייכת לסוג הכתבות שאין לראות בכל מה שאמור בה משום הוצאת לשון הרע נגד הנתבע באופן אישי. מלבד הטענה שהיתה מוטלת עליהם חובה מוסרית כעיתונאים ושמדובר בביקורת מוגנת ולגיטימית טוענים הנתבעים טענת "אמת דיברתי" דהיינו כי הדברים האמורים בכתבה הינם נכונים וכי היה אינטרס ציבורי לפרסמם והם מצביעים על העובדות הבאות: 1) התובע ערך את הספר "ברוך הגבר". על כריכת הספר רשום שמו "ברוך הגבר - ספר זכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין". בעמוד הפתיח מתחת לשם הספר נרשם: "ובו סיפור גדולתו וגבורתו של הקדוש, ומעשי הנס וההצלה שנעשה לקהילת חברון, בפורים בחברון התשנ"ד." בפתח הספר בדף הנושא כותרת "דבר חברים" נאמרו הדברים הבאים: "בחלקו הראשון של הספר - "מקורו ברוך", מאמרים תורנים - הלכתיים ומחשבתיים, החושפים את המעיין היהודי השופע ממנו שאב אחינו המומת בימי הרעה, עוז כזה, תאצומות נפש. ובחלקו השני - "מעלות קדושים וטהורים", עדויות ותעודות המגלות את גודל אישיותו. למרות הזמן הקצר שהועמד לרשותנו, ולמרות הצורך לפעול בחשיות ומידור מרבי וד"ל, הרי שזכנו הקב"ה להביא לפני אחינו בית ישראל, מעט מן השפע הטוב והמידות השלמות שהיו גלומים בו. ככל שהעמקנו באיסוף החומר על הקדוש, כן התגלה לנגד עיננו המשתאות, דמות מופלאה שלא מן העולם הזה. דגול במידות, יחיד בדורו, כשכל מעשיו לשם שמים. אנו מאמינים שדמותו הצדיקה כפי שהיא נתגלית בין דפי הספר הזה תהיה למורה דרך לכל מבקשי ה' וטובת עם ישראל שבתוכנו". בחלק א' של הספר יש מדור הקרואי "מדור נקמה" ובו שלושה מאמרים: "ברוך הגבר", "לעשות נקמה בגויים", "ברור הילכות הריגת גוי". 2) הרב יצחק גינזבורג שמאמרו מופיע בספר "ברוך הגבר" מגיע לאחר ניתוח של מקורות ההלכה למסקנה כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי וכי במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי בני ישראל, הרי אז אין משגיחים כלל בחיי הגוי אלא אדרבא "טוב שבגויים הרוג" (בעמוד 28). (נספח י"ד לתצהיר הנתבע מס' 1). במאמר אחר של הרב עידו אלבה, שאף הוא נמצא בספר מגיע הרב לאחר ניתוח של מקורות ההלכה למסקנה, כי האיסור של "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג גוי. הרב עידו אלבה אף מסיק כי מצווה להרוג ערבים ונשים וילדים בתוכם. בעקבות מאמר זה הוגש כנגד הרב עידו אלבה כתב אישום על הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. (נספח י"ג לתצהיר נתבע מס' 1). הוא הורשע בכל העבירות בהן הואשם וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. (תמצית פסה"ד של ביהמ"ש העליון כפי שפורסם בבטאון "הלישכה" נובמבר 1996גליון 33בעמוד 33צורף לתצהיר נתבע מס' 1וסומן יד). 3) להלן התיחסות הנתבעים ל"פנינים" שבכתבה: "כשפיקד על המחתרת היהודית בגדה" לטענתם אין הדברים הנ"ל בעיני התובע וחוגו יכולים להחשב כלשון הרע. יחסו החם של התובע למחתרת היהודית נמצא בספרו "ברוך הגבר" (עמוד 475) ובו הלל למחתרת היהודית. (נספח ט"ז לתצהיר נתבע מס' 1) התובע ערך חוג בית בו השתתפו כמה ממשוחררי המחתרת היהודית. ראה כתבתו של יהושע המאירי "השם ישמור" (נספח י"ז לתצהיר הנתבע מס' 1) מעדותו של התובע עולה כי יש לו קשרים טובים עם מספר אנשים שהיו במחתרת היהודית. מהראיות שהובאו בביהמ"ש עולה כי עמדות המחתרת היהודית דומות לדעותיו של התובע (עמוד 5לישיבה מיום 12.2.97). על אף הצהרותיו של התובע כי מעולם לא השתייך לארגון מחתרתי (סעיף 12(ג) וסעיף 12(ה) (3)), הרי שפעילותו והתבטאויותיו של התובע לאורך השנים מלמדות כי הוא היה פעיל במסגרת ארגונים שפעולותיהם היו בלתי חוקיות וחלקם הוצאו אל מחוץ לחוק! התובע הודה שהיה פעיל ב"כך" בשלבים שונים של פעילותה והשתתף עם אנשיה בפעולות עד שנת 1994ראה: (עדותו בעמוד 3מיום 12.2.97). תנועה זו נקטה בצעדים בלתי חוקיים ובסופו של דבר הוצאה אל מחוץ לחוק. התובע טען כי יצא מהתנועה בשלב מוקדם ומסר הסבר צולע לתקון שנעשה בסעיף 12(ג) לתצהירו. אין הוא מסתיר את אהדתו לרעיונות התנועה ולפעילותו ביהודה ושומרון יש גוון מחתרתי. בכתבה "השם ישמור" הצהיר התובע כי "נשק ואמצעי לחימה אינם מהווים בעיה עבורנו. יש לנו כמויות מהם, ביהודה, שומרון ובחבל עזה". לדבריו למעשה כל תושבי יש"ע הם "מחתרת" כיום. התובע היה פעיל בארגון "מדינת יהודה" והנהיג אותו. כפי שהובהר בחקירתו הנגדית של התובע היתה מטרתו של ארגון זה להשתלט על שטחי יו"ש וחבל עזה עם פינויים על ידי מדינת ישראל. ראה מאמרו של התובע "רק פאשיסטים רואים בשלטון חזות הכל" (נ/2). פעילותו זו של התובע היתה נתונה במשך שנים רבות למעקב צמוד על ידי זרועות הבטחון. זוהי הסיבה, שבאופן רשמי הפסיק הארגון את פעילותו. לאור זאת, ספק אם שיוכו של התובע ל"מחתרת היהודית", מהווה לשון הרע כלפיו. בהצדקתם את השימוש במילים "הדרוויש המסוכן, נשיא מדינת יהודה" טוענים הנתבעים כי בחומר הראיות יש כדי להראות כי מעשיו ודעותיו הקיצוניים של התובע דומים למעשיהם של אותם קנאי דת שבתשוקתם להשליט את דעותיהם על אחרים נוקטים במעשי אלימות, כפי שנעשה גם על ידי ברוך גולדשטיין, שלמען פאור זכרו התגייס התובע. לטענתם מדובר במאמר מחאה לגיטימי לחלוטין, ויש להבין את מהות הכתבה ולא לפרש את מילותיה ללא הקשר. "מיכאל בן חורין, המצוין ש"בבחורינו המצוינים" - אלה אינם רוצחים, חברי המחתרת היהודית..." לטענתו של התובע כי הנתבעים שייכו לו מעשה רצח משיבים הנתבעים, כי זו היא התעלמות מתוכן הכתבה. התובע לא כונה ברשימה רוצח. הכתבה מתיחסת לקבוצת מעוט קטנה, קיצונית ומסוכנת, שמתוכה יצא הרוצח ברוך גולדשטיין וגם חברי המחתרת היהודית. המשותף לכל אלה הוא אמונם כי במעשים אלו הם פועלים על פי מצוות ההלכה היהודית וכי דמם של ערבים ו"בוגדים" מותר. באידיאולוגיה כאמור מחזיק גם התובע כפי שעולה מהראיות. בשום מקום בכתבה לא נאמר שהתובע הורשע ברצח. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע לא היה מפקד וגם לא חבר "במחתרת היהודית". אולם טוענים, כי על פי תפיסת עולמו של התובע אין בעובדה ששוייכה לו חברות ופיקוד "במחתרת היהודית" משום הוצאת לשון הרע. "האיש הכוחני - פרוע הזה" טוענים הנתבעים: התובע בעדותו הודה במעשים אלה: .1הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו (בתצהיר עדות ראשית). .2החזקת רכוש גנוב (בתצהיר עדות ראשית). .3על השתתפות בהפגנה מול בית רוה"מ בירושלים שלא קבלה אשור. לפי דבריו הורשע לאור השתתפותו בהתקהלות בלתי חוקית (תצהיר עדות ראשית). .4על מעצר מנהלתי (תצהיר עדות ראשית). בתשובה לשאלה בחקירה הנגדית אומר התובע "היו מעצרים לצרכי חקירה. מכולם השתחררתי. יכול להיות שחלק מהם לא מופיע בתצהיר...". (עמ' 8). ועוד הודה: א. כי נעצר ליום אחד בסוף יולי 1988בעקבות חקירה על מדינת יהודה. ב. כי נעצר במרץ 1988בשל חשד בהדבקת כרוזים ביפו. ג. כי נעצר על הצתת בית דפוס. ד. כי נעצר בסוף ספטמבר בחשד שפרץ מחסום של צה"ל ליד יריחו. ה. כי נעצר בדצמבר 1993בחשד שצייר ססמאות על בתים בגולן. הוא היה בין המפגינים מול מכון ואן ליר בעת ששהה בו פייסל חוסיני. הוא הוזמן לחקירה ביחידה הארצית לחקירת פשעים במשטרה לגבי "מדינת יהודה" בסוף אוקטובר 1989(עמוד 9שורה 14). יש בדברים הנ"ל לדעת הנתבעים כדי להראות שהתובע הוא איש כוחני שאינו מקפיד על שמירת החוק כשהוא פועל לשם מטרות פוליטיות שהוא דבק בהן. בנוסף לפרסום דבריו של התובע בעתונים ובצבור (נספחים א 1- א 6לתצהיר נתבע מס' 1) נתן התובע ביטוי להשקפותיו הדוגלות באלימות במאמר שפרסם "גם אנחנו בחורים טובים". המאמר פורסם בעיתון "בנקודה " .146(בעמוד 56-55) ויש בו התיחסות חיובית ברורה למחתרת היהודית. אומר בו התובע כי גוש אמונים נכשל בשל חוסר רצונו לתרגם באופן כן ומחייב את תפיסת עולמו ההגותי למעש מדיני רחב היקף ועוצמה. כדוגמא למי שתרגם את תפיסת עולמו למעשה מדיני מביא התובע את "המחתרת היהודית". "תרגום" זה של תפיסת עולם למעשה אקטיבי, בו מצדד התובע כפי שעשו זאת אנשי המחתרת היהודית מראה שלא רק שהוא אינו מגנה אותו, אלא מצדד ומעודד אותו, ראה עדות התובע (בשורה 16בעמוד 6) מיום 12.2.97). התובע גורס כי יש להסיק מסקנות מעשיות לימינו ממקורות התנ"ך. בשנת 1991פירסם התובע מאמר (נספח ג' בתצהיר הנתבע מס' 1) ב"תחומין" יב עמוד 248- 244שכותרתו "תקדים קעילה לנטילת החוק לידיים". במאמר זה קובע התובע כי יש ללמוד מפרשת "קעילה" המצויה בשמואל א' פרק כ"ג, כי מותר לאזרח לקחת את החוק לידיו. התובע מוסיף, כי אין מדובר בהוראת שעה בלבד לזמנים עברו, אלא יש ללמוד מכך הלכה לדורו. לפיכך, טוען הוא, מותר ליחיד לפעול על דעת עצמו וכאשר השלטון מתרשל למלא חובתו הבטחונית, חוזרת זכות ההגנה העצמית לידי האזרחים. במאמר אחר "מלכות ודמוקרטיה" התובע טוען, כי דין התורה כלפי "מורד במלכות" אינו חל על מרידה בממשלת ישראל ומרידה כזו מותרת. לטענת הנתבעים אין לקבל את הטענה, כי מדובר במאמרים הלכתיים-תאורטיים גרידא. גם העורך והמנכ"ל לא ראה זאת כך ולכן הביא דעות נגדיות וכן בהערת השוליים שהוספה למאמר ג' על ידי עורך כתב העת, המזהירה, כי אין להסיק מסקנות מעשיות ממקורות התנ"ך. בדעותיו אלו, המעודדות שמוש בכוח הזרוע, מחזיק התובע אף כיום. כך למשל מאמר תגובה משנת 1995על רצח ראש הממשלה שפורסם ב"נקודה" 190עמוד 65תחת הכותרת "אילם מדבר בידיים" (נספח ד' בתצהיר נתבע מס' 1). וכאמור את הספר "ברוך הגבר" לזכרו של הרוצח ברוך גולדשטיין ערך התובע עוד בשנת .1995חלק מהמאמרים והרשימות בספר זה קוראים לעשיית דין עצמי וללקיחת החוק לידיים. בין היתר, כלול בספר דו-שיח דמיוני על קבר גולדשטיין בין "מישאל" לבין "אמיתי". בדו-שיח זה מובעת הדעה כי מעשהו של הרוצח הוא מעשה הלכתי ומהווה נקיטת יוזמה ברוכה. כמו כן, מובעת בדו-שיח הדיעה, כי החובה לנטילת החוק לידיים מוטלת הן על הציבור והן על היחיד (בעמוד 506-505). מאחר ולטענת הנתבעים הוכח כי התובע מאמין בעשיית דין עצמי וללקיחת החוק לידיים לרבות שימוש במעשים אלימים המקדמים את דרכו האידיאולוגית. אין לראות בביטויים "איש כוחני-פרוע" משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. באשר לשימוש במילה "יודונאצי" טוענים הנתבעים כי: הכוונה ממילה זו היא להיותו של התובע חסידן של תורות גזעניות. התובע אמנם מצהיר בעדותו ובתצהירו (סעיף 12(ה) (2) לתצהיר) כי הוא לוחם ללא חת בעד שמירת זכויות האזרח, אלא שדעותיו של התובע כפי העולה ממאמריו רחוקות מלהיות דמוקרטיות. התובע פרסם, בין היתר, במסגרת הספר את מאמרו של בנימין זאב כהנא "מלחמת תרבות" בעמוד 232(נספח ט' לתצהיר הנתבע מס' 1) . במאמר זה גורס כהנא כי ליהדות מלחמת חורמה עם הדמוקרטיה. כהנא מפרט ואומר כי ערכי החופש והשוויון, שהם ערכי יסוד הדמוקרטיה, סותרים את מהותה של היהדות. הוא יוצא נגד מגילת העצמאות, נגד התנועה לזכויות האזרח ("תנועה שהיא סמל ההתיוונות" בעמוד 244) וכנגד בית המשפט העליון. את המוסד האחרון מכנה כהנא "בית מספח". התובע התבטא כמי שמבחין בין דם יהודי לבין דם ערבי. במאמרו "הגר אשר בארצך" שפורסם בספר בעמוד .291הוא מבקש להוכיח, כפי שהוא כותב בפתח מאמרו, כי מצוות "אהבת הגר" שבתורה אינה חלה על ערביי ישראל. לכן דברים שאמר בעדותו בבית המשפט כי הוא לא רוצה לראות רצח של יהודים ושל ערבים, יש לקבל בערבון מוגבל, ובכפוף לדברים השונים שנכתבו על ידו. דעות גזעניות כגון אלו מופיעות בכל המאמרים שפרסם התובע בספר "ברוך הגבר". כמו מאמרו של הרב יצחק גינזבורג (בעמוד 19) שעל שמו קרוי הספר. ומאמרו של הרב עידו אלבה. מאמרים אלו מציגים, תורה גזענית מלאה, שבאה לבסס ולקבוע העדפת ישראל על פני גויים והתרת דמם של ערבים. התובע שליקט, ערך ופירסם המאמרים שבספר מזדהה עם האמור בהם. התובע הודה כי הוגש נגדו כתב אישום בגין הסתה ועידוד לאלימות בעקבות פרסום הספר והוצאתו לאור. לאור זאת טוענים הנבעים, אין הביטוי "יודונאצי" מהווה משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. פירושו של ביטוי זה הוא שהתובע הינו גזען וכעולה מן המאמרים אכן, מחזיק התובע, בדעות גזעניות. "למד על בשרו שאפשר לטבוח ערבים ולצאת מזה בסך הכל גבור גדול" טוענים הנתבעים כי ברור לקורא הסביר כי כוונת הכותב לא היתה לומר כי התובע עצמו היה קשור באופן אישי לטבח, אלא למחות על הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, ואולי גם לרצח במכללה האיסלמית ולפעולות נקם בגדה. מהכתבות השונות (א 1- א6) ומעדות התובע, עולה כי התובע לקח חלק חשוב באזכרה לברוך גולדשטיין וכי הוא מכנה אותו "נזיר", "קדוש", "גבור". כלומר ניתן לטבוח בערבים ולצאת מזה גיבור גדול. גם בעדותו בפני ביהמ"ש לא הסכים התובע לראות בברוך גולדשטיין רוצח מסיבות שונות (עמוד 10). התובע קרא לבתו על שם ברוך. התובע מביא ציטוטים רבים המהללים את ברוך גולדשטיין וקוראים ליישם את דרכו. אין התובע מייחס לרוצח אי שפיות או טרוף רגעי. במקומות רבים בספר מודגשת העובדה כי הרוצח פעל בשקול דעת, במחשבה צלולה ומתוך ראיית הנולד. ייחוס חברות במחתרת היהודית לתובע: הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע לא היה מפקד וגם לא חבר במחתרת היהודית, אולם טוענים כי על פי תפיסת עולמו אין בעובדה ששויכה לו חברות ב"מחתרת היהודית" משום הוצאת לשון הרע. 4) אפשרתי לתובע ובעיקר לנתבעים להביא מאמרים, ספרים, ופרסומים המיוחסים לתובע עליהם הם מסתמכים מאחר ואופיו והתנהגותו של תובע הינה אחת הפלוגתאות העיקריות במשפט לשון הרע בה נטענת טענת אמת דיברתי וניתן לקבל ראיות בדבר שמעו של התובע. ראיות השמע יכולות להתייחס לאותו קטע מחייו של התובע אליו מתכוון הפרסום שנטען שהוא מהווה לשון הרע. אך אין להביא ראיות לגבי עבירות הרלוונטיות ללשון הרע נשוא המשפט שארעו לאחר הפרסום. משום כך התעלמתי מפסק הדין בת.פ. 4456/95בבית משפט השלום בירושלים בו הורשע התובע בעניין פרסום הספר "ברוך הגבר" עליו הוגש ערעור. 5) הנתבעים טענו כאמור, כי השאלה אם היתה במקרה שלפנינו הוצאת לשון הרע חייבת להבדק לא מבחינתו הסוביקטיבית של התובע, אלא מהבחינה האוביקטיבית ועל פי תפיסת עולמו של החוג החברתי אליו הוא משתייך (ת.א. 466/83אג'מיאן שאהה נגד הארכיהגמון דודריאן פד"י לט (4) 734, 737). לטענתם על פי תפיסת העולם של הימין הקיצוני, אליו משתייך התובע, כפי שהובהר במהלך המשפט וכפי שעולה מהמאמרים שכתב ספק אם השמות והכינויים הכלולים ברשימת הנתבע יכולים להחשב בעיני חוגו של התובע כהוצאת לשון הרע נגדו. מהמאמרים המופיעים בספר "ברוך הגבר" שנערך ע"י התובע, ניתן להסיק כי הדעות והמעשים ששוייכו לחוגו של התובע בכתבה אינם נחשבים בעיני חוג הימין הקיצוני כהוצאת לשון הרע ומכאן שגם האמור ברשימת הנתבע 1לא תחשב בחוגו הוצאת לשון הרע, אלא אפילו דברי הוקרה. לכך אינני מסכימה. 6) פרסום מסוים יכול להיתפש כלשון הרע רק בעיני חלק גדול או קטן מהפרטים שבחברה. המבחן הכללי הוא אוביקטיבי ופרסום יחשב כלשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1לחוק איסור לשון הרע אם יתפש ככזה על ידי האדם סביר. החוק מגן על זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו. זכותו של אדם לשם טוב היא כיום זכות יסוד על. לפיכך אדם עשוי לחוב בלשון הרע גם אם לא התכוון ולא היה מודע לכך שדבריו עלולים לפגוע במישהו.(דיני לשון הרע, אור שנהר, עמ' 122). את מידת לשון הרע שבפרסום יש לבחון על פי מבחנים נורמטיביים, דהיינו בחינת היחס שבין ערכי היסוד של השיטה המשפטית לבין הערכים הבאים לידי ביטוי בפרסום. בתי המשפט יעניקו סעד לאדם שתואר בפרסום כאדם הנוהג בניגוד לנורמות שמערכת המשפט אוכפת, גם אם נורמות אלה מקובלות בקבוצה החברתית אליה משתייך התובע. פרסום יחשב למשמיץ אם ייתפש ככזה על ידי החברה בכללותה, על ידי "כלל החברה". אם הוא מפחית מכבודו של התובע בעיני אדם סביר מהקהל בדרך כלל. (שנהר, עמ' 136). לאור מבחן זה אין ספק שהמילים והמעשים שיוחסו לתובע בכתבה הם מילים ומעשים פוגעים על פי הנורמות החברתיות והמשפטיות של כלל החברה וכן נתפשים כמעליבים בעיני כלל החברה, גם אם טוענים הנתבעים כי אינם נתפשים כאלה על ידי החוג החברתי אליו משתייך התובע. המילים המופיעות בכתבה הן מסוג הדברים שגם אם הפגיעה העולה מהם נתפשת באופן שונה בעיני קבוצות שונות בחברה, עדיין יראו כ"לשון הרע" בעיני חברי קבוצות שונות. הפרסום פוגע בו בעיני הציבור בכללותו שכן הוא מציג אותו אלים בריון וכו'. הפרסום מכוון אל הציבור כולו ולא רק אל חברי הקבוצה שאליה הוא משתייך ולכן הטענה שהפרסום אינו פוגע בו בקרב הקבוצה אליה הוא משתייך כלל אינה רלוונטית. 7) חופש הביטוי היא זכות הנתונה לכל תושב להביע את דעותיו, קיצוניות ככל שתהיינה, ובלבד שאינן עוברות את הגבול המפריד בין דעות פוליטיות לבין הסתה לשנאת אדם פלוני ויחוס מעשים מבזים, בין שהוא משתייך לחוג פוליטי זה או אחר. לפיכך כשם שהתובע התבטא בזכות תנועת "מדינת יהודה" ומטרותיה וכנגד אהבת מי שאינו מבני ישראל במסגרת חופש הביטוי שלו, כך זכאי הנתבע 1להביע ביקורת נוקבת ובתום לב על דעות התובע והתנהגותו במסגרת הטור האישי שלו, ולהנות מהגנת החוק. אלא שיש להבדיל בין ביקורת פוליטית לבין אמירות שיש בהן משום הטפה לשנאה אישית והשלכת שיקוצים החורגים מתחום הביקורת המותרת ושיש בהם כדי להוות הוצאת שם רע לאדם בעיני כלל הציבור. למילים פוגעות כוח משלהם, שכאשר הוא משתחרר הוא מקבל תאוצה, הוא פוגע בשמו ובכבודו של אדם ואפילו בחרותו. לפי כך מילים שיש בהן אלימות ושינאה הן מילים פוגעות ומעליבות, לעניין זה לא רק התוכן חשוב אלא גם הסגנון. מילים כמו: "האיש הכוחני - פרוע הזה", "פוגרומצ'יק", "היודונאצי הזה בן חורין", "הדרוויש המסוכן", "הוד טירופו מיכאל בן חורין", "הוד טירופו הנשיא", "מיכאל בן חורין, המצויין שבבחורינו המצויינים - לאותם רוצחים חברי המחתרת היהודית..." "בן חורין וכנופית הפוגרומצ'יקים שלא נתפסת... שופט מושחת פוסק להם מאסר בתנאי הילטון... טוב הם כך רצחו הערבים... וכששוחררו ובראשם היו דונאצי הזה בן חורין... יש מחיר לרצח, למר בן חורין, אבל אותו משלם במקרה שלו הנרצח" ובמיוחד רכוזן ברשימה אחת קצרה, מהוות פרסום החורג מתחום הסביר. סעיף 16(ב)(3) לחוק לשון הרע קובע חזקה של חוסר תום לב אם היתה בפרסום כוונה לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף .15 סעיף 16(ב)(2) קובע שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא. הוכח כי הנתבעים לא בדקו את פרטי הדברים שנכתבו בכתבה. הנתבע לא ביצע בדיקה במשרד הפנים (ע' 20); אין לו ראיות לגבי חברות התובע בארגון עוין ו/או בלתי חוקי; לא בדק ברשם העמותות (ע' 21); לא התקשר אל התובע לאימות טענותיו או לקבלת תגובתו (ע' 21ש' 8); "אני לא זוכר איזו בדיקה בצעתי (שם, ש' 6); סירב להתנצל ולחזור בו גם כשנתבקש לעשות זאת מספר פעמים. ובלשון ת"א 172/89פלוני נ' הכתב-אלמוני פס"מ נ"ד 397 2, 415: "בית המשפט לא ילמד, כמובן, עיתונאי כיצד לעשות את מלאכתו. אבל אם כתב בוחר בדרך שלכאורה אינה מתיישבת עם סעיף 3בתקנון האתיקה המקצועית ויש בה משום עצימת עיניים מפני מה ש"קורבן" הכתבה עשוי לומר - עול תום הלב כבד יותר על שכמו של אותו כתב. 8) מילים אלה המייחסות לתובע פקוד במתרת היהודית המורכבת מרוצחים שרצחו "רק ערבים" ו"שופט מושחת פוסק להם מאסר בתנאי הילטון" - מהוות פרסום החורג מתחום הסביר. הגנת "אמת דיברתי" אינה קיימת בסגנון כזה גם לא הגנת האינטרס הציבורי. גם כשרוממות הדמוקרטיה בגרונו על העיתונאי לרסן את סיגנונה. ויחוס של סיוע למעשי רצח של אחרים וחלוקת כינויי גנאי גסים ופוגעים יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע ללא הבדל מי קורא את הכתבה. 9) לקביעתי זו יש שתי הסתייגויות. האחת - אני מסכימה כי הקורא הסביר לא ראה במילים אלה ייחוס רצח של ממש לתובע. זאת ניתן להסיק מתגובתו של התובע עצמו למילים כאלה. היא הובעה ע"י התובע עצמו כאשר נשאל על ידי העיתונאית סימה קדמון מה משמעות הקריאה "מוות לשריד" (נספח י"ח לתצהיר נתבע 1) ע"י אלפי אנשים בהלוויתו של כהנא. והתובע ענה (כפי האמור בכתבה) כי הקריאה, "מוות לשריד" משמעותה הלוואי שימות ולא קריאה להרוג אותו, שיסתום את הפה שלו". השניה - בנושא של גזענות וכוחניות אני מקבלת את טענת הנתבעים "אמת דיברתי" וכי מדובר על אינטרס ציבורי. התובע הינו אדם בעל דעות קיצוניות הלוחם עליהן להשגת מטרותיו אותן הוא רואה צודקות וחיוניות לעם ישראל ולארץ ישראל. יש כאלה הרואים אותן כדעות גזעניות ואחרים רואים אותן כלאומניות. ואם כך הדבר, על התובע להגן על עמדותיו גם בבית המשפט ולא לטעון כי לא הובן כהלכה, כי לא התכוון לגזענות ולאלימות כאשר זה בדיוק מה שעולה ממאמריו. אם התובע חושב שברוך גולדשטיין הוא צדיק הדור, למרות שרצח 29איש שבאו להתפלל במסגד ושלאורו יש לחנך את הדור הצעיר, יגן על דעותיו אלה ויאמר זאת בפה מלא גם בבית המשפט ולא יטען כי התכוון לומר כי ברוך גולדשטיין הינו צדיק ונזיר וקדוש על מה שעשה עד למעשה מערת המכפלה. פרשנות זו אינה משכנעת ובלתי כנה ואינה מתקבלת. התובע עושה מעשה כזמרי ומבקש שכר כפנחס. הוא מברך ומהלל אדם שרצח 29איש שלא חטאו ופצע רבים אחרים. וקורא לו נזיר קדוש, צדיק וגיבור ובכך מעודד אלימות כלפי אותו ציבור, ובבית המשפט הוא טוען כי מוציאות את דיבתו לרעה כאשר מייחסים לו כוחניות ועדוד אלימות אם לא שנאה כלפי אותו ציבור! אי אפשר להלל אדם שרצח 29איש במסגד ולומר שההלל הוא לאיש קודם למעשה, אך לא למעשה עצמו. בפרשנות זו אני רואה התחמקות. התובע לא הסתייג ממעשה הרצח של ברוך גולדשטיין. 10) אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי עומדות להם ההגנות המוקנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (להלן - החוק), ובמיוחד סעיפי המשנה (2) ו- (4). (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע תבפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עבר, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; לשון הכתבה כוללת לא רק ביקורת אלא מילים מעליבות ופוגעות. אין לעיתונאי שום הגנה בחוק להשתמש במלים אלה יותר מאשר יש לכל אדם מן הישוב ובלשון ע"א 213/69חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד עתון הארץ בע"מ ואח' [1], בעמ' 94: "ברור איפוא... שהדברים הנ"ל שיוחסו למשיב יש בהם כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה ללעג ולשנאה ולפגוע בו בכהונתו כיושב-ראש הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה; ואם אינם אמיתיים - מהווים הם פרסום לשון הרע. משנופלת ההגנה של אמת הפרסום לפי סעיף 14לחוק, נותרה למערערים ההגנה של תום לב לפי סעיף 15(2) לחוק, היינו שהיו זכאים לפרסם את הדברים מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית כלפי קוראי העתון, ושהפרסום נעשה בתום לב. גם הגנה זאת, על כל חלקיה, נדחתה בצדק על ידי השופט המלומד. הכלל הוא, כידוע, שביחסים הרגילים שבין עתון לקוראיו אין עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל כן אינו נהנה מזכיה מיוחדת לגבי פרסומים כאלה שאינם אמיתיים..." וכן דברים שנאמרו בע"א 552/73הרצל רוזנבלום ואח' נגד ראובן כץ פ"ד ל (1) 589, 597באותו עניין: "לענין ההגנה לפי סעיף 15(4) אין החוק מכיר בשום הבדל בין בעל עיתון ועורכו לבין כל מפרסם אחר. הטענה שיש לבעל עיתון ולעורכו מעמד בכורה כבר נדחה בהליכים אלה בע"א 213/69, (חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד עתון הארץ בע"מ פ"ד כג (2) 87). 11) לסיכום: המסקנה היא שבביטויים החריפים שציינתי לעיל נעשתה בכתבה פגיעה בשמו הטוב של התובע. מה מידת הפגיעה ומה מידת הנזק שנגרם לשמו? ההקלה היחידה העומדת לנתבעים מכח סעיף 19לחוק הינה זו המצויינת בס"ק (2) היות הנתבע 1משוכנע באמיתות דבריו. בהיות התובע איש הימין הקיצוני ובעל דעות שחלק מן הציבור רואה אותן כגזעניות אין הוא יכול לטעון לשם טוב במיוחד באותם חלקי ציבור שאינם שייכים לימין הקיצוני. כמו כן במידה והכתבה מייחסת לו הזדהות עם רצח ערבים שבוצע ע"י ברוך גולדשטיין לא הוכחה כאמור טענת הוצאת דיבה מאחר והתובע אכן מזדהה עם האיש וכינה אותו בכינויי שבח רבים למרות הרצח. בחוגי הימין הקיצוני ירימו גבה למקרא הכתבה ויגידו שזו עוד הכפשה של המגזר החילוני, חלק לא יבין על מה הרעש. אולם בכל החוגים כאחד ימצאו גם כאלה שהדברים שפורסמו יפגעו במוניטין שיש לתובע בעיניהם כאיש ציבור. גם ללא הפגיעה יש במלות הגנאי כדי לבזותו ולהשפילו בעיני כל ציבור שהוא. לפיכך אני סבורה כי הסכום של 000, 35ש"ח משקף נכונה את מאזן ההיבטים השונים בניתוח הכתבה. לסכום זה יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל ובצירוף 500, 7ש"ח שכ"ט עו"ד + מע"מ. סכום זה ישולם ע"י הנתבעים יחד ולחוד. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה