קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכות משוקללת 60% בתאונת דרכים: כללי: 1. התובעים, בני זוג נשואים, נפגעו ביום 11.8.95 בתאונת דרכים, כאשר רכב הנהוג בידי התובע התנגש חזיתית ברכב אחר. בעקבות זאת הובהלו לבית החולים העמק בעפולה, שבו אושפזו. התובעת, שהייתה אז בחודש החמישי להריונה, שוחררה בחלוף יומיים ואילו התובע הועבר לבית החולים הדסה עין-כרם, להמשך האשפוז. הפגיעה הקשה יותר הייתה של מנת חלקו של התובע, שנחבל חבלות רב מערכתיות: בפנים, בחזה, באגן, בגפיים, בגב ובשורש יד ימין. 2. באין מחלוקת לעצם אירוע תאונת הדרכים ולחבות הביטוחית, סבו הפלוגתאות על ראשי הנזק ושיעור סכומי הפיצויים בלבד. 3. ארבעה מומחים רפואיים מונו בתיק זה, שניים לכל אחד מהתובעים: ד"ר מ' לבני בתחום האורטופדי וד"ר י' פינקלשטיין בתחום הנוירולוגי, שמונו לבחון את מצבו הרפואי ונכותו של התובע; פרופ' א' דורסט בתחום הכירורגי וד"ר א' הרמתי בתחום רפואת השיניים, שמונו לבחון את מצבה הרפואי ונכויותיה של התובעת. מכיוון שמעשה מצויות לפנינו שתי תביעות, שאיחודן נבע רק לנוכח עובדת מקור הנזקים הזהה, מאותה התאונה, תבחנה טענותיהם בנפרד. א. נזקי התובע: 4. התובע היה מאושפז בשלושה בתי-חולים: בתחילה, כאמור, בבית החולים העמק, משם הועבר בחלוף יומיים אל בית החולים הדסה עין-כרם, שם בוצע ניתוח לקיבוע השברים באגן, באמצעות פלטה וברגים. בתום אשפוזו במחלקה האורטופדית הועבר לאשפוז במחלקת השיקום, בבית החולים הדסה הר-הצופים, ושוחרר ממנה ביום 21.9.95, תוך שהיה עליו להמשיך טיפול בשיקום יום "לתרגול הליכה, טיפול בכאב. טיפול בצד ימין" (מתוך תעודה השחרור ת/4, בעמ' 3). בשלב זה נאסרה עליו ההליכה ודריכה על הרגל הפגועה. הנכות הרפואית: 5. ד"ר מ' לבני, המומחה בתחום האורטופדי פרט בחוות-דעתו את הפגיעות הרבות מהן סבל התובע: שבר בירך שמאל, שבר של עצם הפוביס מימין, שברים בזיזים הרוחביים ושבר בשורש יד ימין. בנוסף לכך סבל גם משבר בצלע החזה הימני וביום 15.8.95 עבר את הניתוח האמור, לקיבוע השבר. בפני המומחה הלין התובע על כאבים והגבלה בטווח התנועה בשורש יד ימין, כאבים באגן ובגב התחתון הנמשכים לאורך רגל שמאל באזור הירך וצניחת כף רגל שמאל, עקב קשיים בהליכה. לאחר ביצוע הבדיקה והיזקקות לצילומים וחומר עזר, הגיע המומחה למסקנות הבאות, לגבי נכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי: (א) % 30 נכות בשל הפגיעה באגן, לפי סעיף 48(1)(ז) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו-1956, מותאם. דהיינו: פגיעה בפרק הירך הגורמת ל"הגבלה בינונית בכל התנועות". בנכות זו כלל המומחה גם הגבלת תנועה בפרק הירך, הפגיעה בפרק הסקרואלייקי והסיכון הקיים בדרגת הסתברות גבוהה, הנעה בין % 30 ל-% 50, להופעת שינויים ניווניים של פרק ירך שמאל, בעתיד הלא רחוק. אם יופיעו שינויים אלה, יהיה צורך לערוך ניתוח להחלפת כל פרק הירך. (ב) % 30 נכות בשל פגיעה בעצב הפירונאלי, עם צניחת כף רגל שמאל, פגימה לפי סעיף 32(4)(ב) בתוספת לתקנות האמורות, שלפיה חל "שיתוק מלא" של העצב הנ"ל. לאור פגימה זו נזקק התובע למכשיר עזר, האוחז את כף הרגל והמצמצם את השלכות הצניחה בעת ההליכה. בכל מקרה, נגרמת לו צליעה מסוימת בהליכה. (ג) % 10 בשל פגיעה בשורש יד ימין. בבדיקה מצא המומחה הגבלה קלה בכיפוף גבי של כף היד ואי סדירות קלה של המשטח הפרקי. לפיכך, הוענקה הנכות לפי סעיף 41(10)(ה) לתוספת הנ"ל, המדברת על הגבלת תנועת פרק שורש היד. (ד) % 10 עבור צלקות, בעיקר בגפיים, פגימה לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות דלעיל. (ה) בחוות הדעת מצא המומחה להעניק נכות נוספת, בשיעור של %10, בשל הפגיעה בגב התחתון לאור שברי הזיזים והגבלה קלה בכיפוף, אולם על-פי החלטה מיום 16.2.98, בעקבות החקירה הנגדית ובקשת הנתבעת בנדון, הופנה המומחה לבצע בדיקה חוזרת בשני נושאים: הגב וההולכה העצבית, לאחר שתבוצענה בדיקות חדשות ועדכניות של . C.t ו-.E.m.g בחוות-דעתו המשלימה, מיום 1.6.98, קבע המומחה, כי לא מצא שינוי בנושא ההולכה העצבית ובבדיקת הרגל, ברם, לא כן לגבי הפגימה בגב, שבקשר אליה הנו מציין: "התובע לא התלונן על הפרעות בגבו, לא קיימת הגבלה בטווח התנועה של הגב ובדיקת ה- c.tשל עמוד השדרה הגבי והמותני תקינה. לפיכך לא קיימת נכות בגין הפגיעה בגב". לאור האמור, חזר בו למעשה המומחה מקביעת הנכות בשל הפגימה האמורה. יוטעם, כי למרות הפגיעות הקשות, הוגשה התביעה עוד בטרם חלפו חודשיים מעת אירוע התאונה, שעה שהתובע היה עדיין מאושפז בבית החולים. מטבע הדברים אפוא, שבדיקת המומחים נעשתה בשלב יחסי מוקדם, ומכאן שניתן בנקל להבין את השינוי, למרות סברת המומחה בתחילה, כי מדובר בנכות קבועה. 6. לנוכח האמור המסקנה, לפי פשט הרשום בחוות הדעת, היא, שהתובע סובל מנכות רפואית בשיעור של %60.49. 7. בכל הנוגע לפן הנכות הרפואית, להבדיל מההשלכות התפקודיות של מכלול הנכויות האחרות, שתידונה להלן, טוען עו"ד שכטר לכך שהמומחה קיפח את מרשתו בקביעת אחוזי הנכות באגן, בכך שקבע לתובע נכות רפואית בשיעור הגבוה מהצריך בנסיבות העניין. טענה זו מתמקדת בכך שהוראת סעיף 48(1)(ז), אשר אליו הפנה המומחה לגבי הנכות בשל פגימה זו, מתייחס להגבלה בינונית בכל התנועות ולא למקצתן כפי העובדות דידן. אכן, המומחה אישר בחוות-דעתו, שממכלול התנועות של פרק הירך: כיפוף, פישוק, סיבוב פנימי, סיבוב חיצוני, אדדוקציה ואבדוקציה, מוגבל התובע באופן ממשי רק בתנועת הסיבוב הפנימי, אולם הבהיר, כי ההפניה לסעיף נעשתה בהתאמה, כנקוב בחוות הדעת, עת היה ער לעובדה שאין בענייננו הגבלה של כל התנועות. עם זאת, הוא הביא בחשבון גורם נכות זה גם את הפגימות בתנועת פרק הירך והנזק שנגרם לפרקים אחרים באגן, כשם שהביא בחשבון את סיכון ההחמרה עקב השינויים הניוונים. בעוד שנפגע תאונות עבודה רשאי, בעת מקרה של החמרה, לפנות אל המוסד לביטוח לאומי, על-מנת שיכיר בהחמרה כנכות נוספת, לא כן ניזוק התובע את זכויותיו בבית המשפט, אשר לגביו נפסק ברגיל סכום חד, על-פי המצב הנוכחי. בנסיבות אלו לא יוכל לשוב ולדרוש פיצויים נוספים, כל אימת שתחול החמרה במצבו. מסיבה זו מביאים בתי המשפט בכלל גורמי שיעורי הפיצויים, גם את סיכוני ההחמרה, כמו גם את סיכויי ההטבה. לפי עדות המומחה ההפניה בהתאמה יכולה, באותה מידה ממש, לבוא אל מסגרת סעיף 35(1)(ד) בתוספת הנ"ל, כשם שניתן - לחלק מהפגימות שנכללו בנושא זה של האגן - להשתמש גם בסעיף 46(3), הדן באי יציבות והפרעות בהליכה. עוד הוסיף וציין, כי בעניינו חלה הגבלה נוספת, הנובעת מכך שלא רצוי להשתמש הרבה בפרק, למניעת האצת התהליכים הניוונים. בהקשר לאמור הוא משווה עם חולה, אשר עבר ניתוח החלפה של פרק הירך, שאז אף אם טווח התנועה טוב ושלם, עדיין נדרש החולה להימנע מעשות שימוש ניכר בפרק, בכדי למנוע גרימת נזקים (עמ' 73). בשולי הדברים בנושא זה הבהיר המומחה, כי המדובר בענייננו בפגיעה מני החמורות ביותר מסוגה: "לא מדובר על חוליה פה. מדברי על פרק הירך וזו אחת הפגיעות החמורות ביותר הקיימות בפרק הירך מה שקרה לו. היה לו שבר פריקה של האצטבלום ואילו לא היה שבר אלא רק פריקה, והיה לו את שניהם, אם הפריקה מוחזרת לאחר יותר משש שעות לאחר אירועה הסיכוי לנמק הוא מעל % 70 והיו לו שני הדברים גם יחד, שבר פריקה". (עמ' 73ש' 22-26) פועל יוצא ממכלול האמור הנו, שבכל הנוגע להיבט הרפואי, אין מניעה מקבלת המלצת המומחה, לשיעור של % 30 נכות רפואית בשל הפגימה באגן. ידוע הדבר, כי תקנות המל"ל הנ"ל מחייבות כמות שהן רק בנוגע לפיצויים עבור הנזק שאינו ממוני, בתוקף האמור בתקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1996, מה שאין כן לגבי יתר ראשי הנזק. לאלה יכולה הנכות הרפואית להיקבע גם במודדים אחרים. השימוש שנעשה תדירות בתקנות המל"ל מכוון בעיקרו להאחדת הקביעות, באין סטנדרט מוגדר אחר, אולם הרשום שם אינו בבחינת "כזה ראה וקדש". משהבהיר המומחה את עמדתו ואת מתכונת השיקולים שערך בטרם המלצתו, ניתן לקבלה גם לגבי הנזק שאינו ממוני, בתוקף ההתאמה לסעיף 48(1)(ז) או לפי סעיף 35(1)(ד). כל שכן הם פני הדברים לגבי ראשי הנזק האחרים. 8. פועל יוצא מן האמור הנו, שהתובע לוקה בנכות אורטופדית לצמיתות בשיעור של % 60.49. 9. המומחה בתחום הנוירולוגי, ד"ר י' פינקלשטיין, קבע בתחומו % 30 לפי סעיף 32(4)(ב), בשל הפגיעה בעצב הפירונאלי. קביעה זו חופפת את קביעתו של ד"ר לבני בתחום האורטופדי. מכאן, שאין להיזקק פעמיים לאותה הנכות. עם זאת יצוין, שמומחה זה פרט בחוות-דעתו את העובדה שהמדובר בענייננו בנכות תפקודית. כמדומה גם, שהדברים ברורים ונובעים מתוך הרשום בסעיף הפגימה, בתוספת הנ"ל לתקנות. הנכות התפקודית: 10. הנכות התפקודית מתייחסת לפגימה באדם ככזה, להבדיל מההשלכות הקונקרטיות של הנכות על הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי דינים עליון, כרך מ', 443: "וכשמזכירים 'נכות תיפקודית' כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התיפקוד בדרך כלל". עמ' 6 לפסק). ברגיל, באין נסיבות אחרות המצדיקות זאת, שווה הנכות הרפואית לזו התפקודית, כפי שנפסק שם בעמ' 5: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור % 20 עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית. אך לא תמיד כך". סטייה מכך יכולה להיות עת המדובר, למשל, בנכות קוסמטית, שאינה מגבילה כלל את תפקודו של האדם ואת כושר פעולותיו (שם, שם). מנגד לכך, הנכות התפקודית תהיה גבוהה יותר בהתקיים נסיבות מוצדקות, דוגמת סבל מכאבים שאין נקובים לצדם אחוזי נכות רפואית וכיוצאים באלה מקרים, שהנכות הרפואית אינה מבטאת דיה את ההגבלה התפקודית, בשים לב, למשל, לגילו של האדם ומינו (השוו: ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, 423 מול ה'). כך הן הצלקות בענייננו, המצויות באזור בלתי נראה ועל-כן גם המומחה ראה לציין, שהן אינן תפקודיות. עורך הדין שכטר, מטעם הנתבעת, טען, כי גם כל יתר הנכויות אינן מצדיקות קביעת נכות תפקודית גבוהה כפי המשתקף מזו הרפואית. לדבריו ניתן באמצעות מכשיר ההליכה לתקן את פגמי צניחת כף הרגל, כך שזו תהיה כמעט תקינה. מכאן, שהפגימה התפקודית בעטייה נמוכה יותר מהמשתקף על-פי שיעור הנכות הרפואית. אשר לפגיעה באגן, טענתו מתבססת על ההגבלה המצומצמת בתנועות, שאינה פוגעת ביכולת התפקוד היום יומית של האדם. בנסיבות אלו מציע הפרקליט לקבוע את שיעור הנכות התפקודית של התובע, על שיעור הנע בין % 20 ל-% 25; בה בשעה שחברו, עורך הדין פונדמינסקי, מבקש בטענותיו לראות את מלוא שיעור הנכות הרפואית גם כנכות תפקודית, כולל הפגימה שאותה גרע המומחה בחוות הדעת המשלימה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, לא ראינו, כי בענייננו צריכה הנכות התפקודית להיות שונה מזו הרפואית, זולת הפחתת הנכות בשל הצלקות, שכאמור אינה תפקודית. לגבי יתר הפגימות המדובר, ככלות הכל, בהגבלות ממשיות בתנועה, כאשר הפגיעה באגן היא פגיעה קשה, עם סיכויי החמרה בלתי מבוטלים, לא מבלי שמצטרפת אליה הנכות בשל צניחת כף הרגל והצליעה שממנה סובל התובע, נכות ששני המומחים ראו בה תפקודית. מעצם העובדה שקיים צורך להיזקק למכשיר עזר לרגל, ניתן ללמוד על ההגבלה של הניידות וכושר הפעולות הכללי, לבן האדם ככזה. ככלות הכול, גם נכה משותק על כיסא גלגלים יכול בימינו אלה להגיע למקומות רבים, ועדיין איש לא יהין לטעון בשל כך, לנכות תפקודית נמוכה. כמדומה הדבר, שעוה"ד שכטר כיוון בטענתו לצמצום הגריעה מכושר ההשתכרות, נושא שאליו נדרש בהמשך, אלא, שלעניין הנכות התפקודית המבחן כאמור שונה. 11. לאור האמור עומדת הנכות התפקודית של התובע על שיעור של % 56במעוגל. על רקע זה, ניתן לעבור עתה ולבחון את ראשי הנזק השונים בנוגע לתובע. ראשי הנזק: נזק שאינו של ממון: 12. התובע לוקה כאמור ב-% 60.49נכות רפואית ולפי תחשיב שערך בא-כוחו, המקובל גם על חברו, סכום הפיצויים עבור הנכות מגיע לסך של -.173, 82 ש"ח ליום הסיכומים, כאשר בסכום זה נכללים כבר הפרשי ההצמדה והריבית עד לאותו המועד (עמ' 86 ש' 11-12). הסכום האמור נושא אפוא הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.6.98. 13. התובע היה מאושפז בבתי החולים מיום התאונה, 11.8.95, ועד ליום 21.9.95 ובסך הכל 42 יום. כל יום אשפוז, כולל ריבית והצמדה ליום הסיכומים, מסתכם בסך של 271.70 ש"ח. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי עבור ימי אשפוז אלה, בסך של -411, 11 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.6.98. 14. בין הצדדים נסובה מחלוקת לגבי שיקום היום, שאליו הופנה התובע לאחר שחרורו מהאשפוז בבית החולים. לטענת בא-כוח התובע המדובר באשפוז יום, המזכה בפיצוי לפי סעיף 2(א)(1) לתקנות הפיצויים הנ"ל, שכן דינו כדין אשפוז לכל דבר, ואילו חברו חולק על טענה זו. כמקובל בלשון יום יומית, "מאושפז" לעניין התקנה האמורה הנו מי שמוחזק בבית החולים ונתון להשגחה רפואית (ע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי, פ"ד לג(1) 346, 349 מול ו'). בשל כך הכיר שם בית המשפט באשפוז אדם בבית חולים לחולים כרוניים, כ"אשפוז" לעניין הענקת הפיצויים. בכל הנוגע לאשפוז יום, יש לאתר האם המדובר באשפוז שבו נתון האדם להשגחה ולפיקוח רפואיים בבית החולים, אולם בשל מצבו המשופר ניתן לשחררו בערב לביתו, מבלי שיצטרך ללון בבית החולים עצמו; או האם המדובר בטיפול אמבולטורי או מסוג הטיפולים הניתנים בבית החולים, שאינם מצריכים אשפוז כאמור (השוו לאמור בספרו של י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהד' שניה, סימן 248 בעמ' 175- 176 ובתוספת מתשנ"ו עמ' 118-119; וכן את ההפניה שם לת"א (י-ם) 1188/88 חטיבשווילי נ' אררט בע"מ, צלטנר 630(כא)(2), 12). בענייננו אין ראיות לכך שהמדובר באשפוז יום, להבדיל מטיפולים אחרים, כשם שאין ראיה למשך תקופת טיפול זה (תעודת השחרור לא צורפה כראיה במשפט, למרות שהתובע העיד על קיומה: עמ' 8באמצע). בתעודת השחרור מאגף השיקום בבית החולים הדסה (ת/4), נרשם כאמור, כי התובע מופנה לטיפול בשיקום יום, לתרגולי הליכה וטיפול בכאב. ברשום שם אין עדיין ראיה לכך, שהמדובר במסגרת של "אשפוז", ואשר רק מבחינת נוחיות המתרפא מאפשרים לו ללון בביתו בלילה (ודוק: טרם שוחרר מבית החולים, ביום 14.9.95, נשלח המכתב ת/ 7 אל חברת הביטוח ובו מפורט, על-ידי ד"ר ארגוב ממחלקת השיקום: "במצבו זקוק להמשך טיפול שיקומי - לשבועיים הקרובים באשפוז ובהמשך במסגרת ביתו תוך מעקב רפואי"). הנה-כי-כן, אין המדובר כאן באשפוז יום לטיפול והשגחה רפואיים, כי-אם במסגרת טיפולית אחרת. לאור האמור, אין בידינו לקבוע שהתובע היה מאושפז, לעניין תחולת תקנה 2(א) הנ"ל. לפיכך התביעה בשל פריט זה נדחית. 15. יוצא מן האמור, כי עבור הנזק שאינו נזק של ממון זכאי התובע לפיצויים, בסך של -.584, 93 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.6.98. הפסדי ההשתכרות: 16. שני המומחים הרפואיים קבעו בחוות-דעתם, כי לתובע נכות זמנית מלאה לתקופה של 6 חודשים, דהיינו - עד ליום .10.2.96 דא-עקא, שבפועל התובע לא עבד כשנה וחצי וגם עתה עובד במסגרת חלקית בלבד. בסעיף 10 לתצהירו, שניתן ביום 20.3.97, נרשם בנושא זה: "לאחרונה מצאתי עבודה חלקית בחנות למוצרי חשמל בה אני עובד כ- 3 שעות בלבד כמוכר. שכרי כ-000, 2 ש"ח לחודש". לא צורפו תלושי משכורת וגם לא הובא הסבר, מדוע התובע עובד 3 שעות ביממה בלבד. לפני התאונה עבד משרה מלאה, כסוכן מכירות במפעל לייצור שלטים וחותמות. לטענתו, בסעיף 5לתצהיר, נקבע שכרו באחוזים מסכומי עבודות השילוט והחותמות שהשיג: "כך שבפועל השכר ששולם היה גבוה בכ-000, 2 ש"ח לחודש מהשכר הנקוב בתלושי השכר והגיע לסכום של -.700, 4 ש"ח". במהלך החקירה הנגדית הובהרו שני דברים מרכזיים בנושא זה: האחד, שהתובע טוען כי מעבר לכך הייתה לו השתכרות נוספת, הנובעת מהתקנת השלטים שהוזמנו לביצוע במקום עבודתו, עבודות שאותן ביצע בתמורה אשר סוכמה בינו לבין המזמין, ללא קבלות ומבלי שיש לכך תיעוד נוסף כלשהו. יוטעם, כי גם בתצהירים התומכים בבקשות לתשלומים תכופים (המר' 1099/96 והמ' 7935/96), אין כל סימן וזכר להכנסות הנוספות הבלתי מדווחות, כמפורט לעיל (בתצהיר אחד דובר על הכנסה ברוטו בשיעור של -. 900, 2 ש"ח ובשני -.900, 3 ש"ח). השני, נושא שלא נזכר כלל בתצהיר, נוגע ללימודיו היום יומיים כאברך בישיבה. היום הוא לומד משעות הבוקר ועד לצוהרי היום, בשעה .13.00 כך מזה כמה שנים (עמ' 4למעלה ועמ' 9למטה); ואילו קודם לכן למד לאחר סיום העבודה ועד לשעות הלילה (עמ' 7 באמצע). בעקבות זאת גם הסתבר, כי התובע מקבל תשלום המוענק לתלמידי ישיבות, בשיעור של -. 600 ש"ח לחודש (עמ' 4, שם). הדעת גם נותנת שתשלום זה גם שולם לו עובר לתאונה, שהרי לגרסתו החל לקבלו מעת נישואיו, כמצבו בזמן התאונה. 17. בנסיבות האמורות, של טענות לתשלומים בלתי מדווחים בתלוש המשכורת, טוען עו"ד פונדמינסקי, לבסיס שכר בשיעור של -.700, 4 ש"ח דאז, דהיינו כ-% 15 מעל השכר הממוצע במשק. מכאן ששכרו ליום הסיכומים, לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד על סך נטו של -.900, 4 ש"ח. מנגד לכך נצמד עו"ד שכטר לסכומים הנקובים בתלושי המשכורת ומכיוון שטענתו היא, כי התובע השתכר מעט מעל מחצית השכר הממוצע במשק, אזי שכרו אלמלא מומו צריך לעמוד על שיעור של -.646, 2 ש"ח. אכן, לא ניתן להסתמך על טענות התובע להכנסות הנוספות, הבלתי מדווחות, באין לכך שכנוע מספיק בדרגת ההסתברות הנחוצה לענייננו. לא רק שהטענה להתקנת השלטים הנה כבושה, ואפילו לא נזכרה בתצהיר העדות הראשית (כל שכן בכתב התביעה ובתצהיר התשלומים התכופים), אלא, שהתובע לא יכול היה לזכור את המקומות שבהם התקין את השלטים, אף לא מקרה בודד אחד לרפואה (עמ' 7למעלה). עוד לא מתקבל על הדעת, כי עורכי-דין או בעלי עסקים שונים יסכימו להתקנת שלטים בעלות של מאות ש"ח, מבלי לקבל קבלה, ומבלי שאגב כך יתאפשר להם לדרוש להכיר בעלות כהוצאה מוכרת. ייתכן באמת, שאי פה ואי שם ביצע התובע עבודות צדדיות, אולם לא באופן ממוסד ומסודר. כך גם הטענה הבלתי מובנת על ההשתכרות באחוזים מהזמנות, שהתובע הצליח להשיג לעסק. תלושי המשכורת אינם משקפים טענה זו וגם לא מתקבל על הדעת הדבר, כי במשך מספר חודשים היו הזמנות בשיעור זהה, שהובילו למשכורת דומה (ראו והשוו בתלושי המשכורת ת/6, את התשלומים לחודשים נובמבר-דצמבר 94' וכן את אלה לחודשים פברואר, מרץ ואפריל 95'. ודוק: לתובע אין הסבר מניח את הדעת לכך, כמצוין בעדותו, בעמ' 6 למטה: "אין לי הסבר כיצד הסכום זהה. אולי באותם החודשים נכנסה אותה כמות עבודה"). עוד לא מובנת הטענה, מדוע תלוש המשכורת אינו אמור לשקף את מלוא ההזמנות שהשיג התובע, אם באמת עבד על בסיס אחוזים, כך שאין כל הסבר לנטען בסעיף 5לתצהיר, לכך שהשכר מבוסס על אחוזים מהזמנות ומטעם זה התלוש אינו משקף את השיעור האמיתי. אין זאת אלא, שבקלות רבה מדי, כמעט בהבל פה, מבקש התובע להוסיף סכומים לרמת השתכרותו ללא עיגון כלשהו. אין צריך לומר גם, כי המעסיק הנ"ל לא זומן לעדות, לאשר את גובה המשכורת או למזער, לאשר את ההסדר של ההשתכרות לפי אחוזים מההזמנות. מכאן המסקנה היא, שתלושי המשכורת הם המשקפים את בסיס רמת ההשתכרות של התובע, אף אם מדי פעם בפעם זכה להכנסות נוספות מעבודות צדדיות שונות. ואולם, מכיוון שגם כיום עוסק התובע בעבודות מזדמנות דומות, כמוצהר על-ידו במהלך החקירה הנגדית, עת אישר שהוא מבצע עבודות הובלה ברכבו (עמ' 12-13), ניתן לבצע קיזוז בין "החלטורות" השונות, כל עוד אין לפנינו תשתית כלשהי להניח, שההכנסות הנוספות במומו נופלות מאלו שיכול היה להוסיף לשכרו אלמלא מומו. 18. השוואה עם שכרו הנוכחי של התובע במכירות החשמל שאותן הוא מבצע, מלמדת על ירידה מסוימת ברמת השתכרותו, אולם מנגד לכך על ירידה ניכרת בזמן העבודה המושקע ( 3שעות לעומת משרה מלאה). לכך אין כל הצדקה וגם המומחים אינם מאשרים הגבלת שעות העבודה בהיקף כזה. מכיוון שהתובע מקדיש גם זמן ניכר ללימוד תורה, המסקנה המתבקשת היא, כי עתה, כמו גם קודם לתאונה, נפל עיקר נטל הפרנסה על שכם רעייתו, שהשתכרה סכומים גבוהים יותר מכפי שהתובע השתכר. 19. פועל יוצא מן האמור הנו, שאין לפנינו נתונים בדוקים מספיק לגבי רמת ההשתכרות במומו ואלמלא מומו, לשם עריכת חישוב מתמטי מדויק. מכאן, שראוי לגזור את סכום הפיצויים לעתיד על-פי הערכת אובדן הכושר, במודדים כלליים המקובלים בנסיבות כאלו או על-פי אומדנה. 20. הגריעה מכושר ההשתכרות: אין לפנינו נתונים לגבי פוטנציאל ההשתכרות הכללי של התובע. חסרים אפילו פרטים לגבי השכלתו ומיומנויותיו. בצבא לא שרת (עמ' 3). עם זאת, נוכחנו לדעת, כי לפני התאונה עבד כסוכן מכירות, עבודה שאינה משרדית ולא כרוכה בישיבה. הנחתנו תהיה אפוא, שלתובע נתונים ממוצעים, עם אוריינטציה לעבודות כפיים. אין ספק, שעקב הפגימה בתאונה מוגבל עתה התובע ביותר, בהיקף מבחר העיסוקים היכולים לעמוד בפניו ובכלל זאת העיסוק שבו עבד עובר לתאונה. מנגד לכך, לא ראינו מניעה מהשתלבותו בעבודת נהיגה או עבודה מסוג דומה אחר, שאינה קשורה להשכלה פורמלית מעבר לממוצע ואינה כרוכה במאמץ מיוחד. לתובע אין הגבלה בישיבה וגם לטענתו הוא יכול לנהוג ברכב אם הוא אוטומטי; והרי כיום מרבית כלי הרכב כאלה ומכל מקום, הפער במחירים בין מכונית רגילה לבין מכונית אוטומטית אינו משמעותי. מכל מקום, אין כאמור הצדקה כלשהי, רפואית או עניינית, לעבודה בהיקף של 3 שעות בלבד, כפי שהתובע עובד עתה. אומנם, גם כאן עומדת ההנחה, שבאין נתונים מיוחדים שווה הגריעה מכושר ההשתכרות בשל המום לנכות התפקודית (ע"א 722/86יונס נ' המאגר לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 878, מול ב'-ג' והפניה שם לע"א 432/80שושן נ' אוטוקרס בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178, 185מול ד'), אולם, מקובלים עלינו חלקית טענות עוה"ד שכטר, לכך שבזיקה לפוטנציאל ההשתכרות ועבודות שונות, הגריעה מיכולת ההשתכרות של התובע אינה שווה לשיעור הנכות התפקודית והיא נופלת ממנה. הפגימות באגן אינן מגבילות בשלב זה את כל התנועות. גם הצניחה של כף הרגל אינה בולטת ומפריעה, כשיש את ההתקן על גופו, זאת בזיקה לעבודות מסוימות שאינן מצריכות הליכה ממושכת או שימוש רב ברגל. המגבלה בשורש היד מצומצמת אף היא למתחם תנועה מסוימת וחריגה למדי. בנסיבות אלו ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים בנושא, נראה לנו, כי יהא נכון וצודק להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע, על שיעור של % .40קביעה זו תחול לגבי העתיד, שכן לתקופת העבר, לאחר ההגבלה המוחלטת, כפי שאושרה על-ידי המומחים, תעמוד הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור הנכות התפקודית, זאת מן הטעם שהשפעתה של הנכות בתחילת הדרך משמעותית יותר, ההסתגלות קשה יותר ומטבע הדברים הפגיעה בכושר ההשתכרות משמעותית יותר. 21. הפסד ההשתכרות לעבר: מאז התאונה ועד עתה חלפו 36.5 חודש, שמתוכם היה התובע נתון, כאמור, בהגבלה מוחלטת לפרק זמן של 6 חודשים. בסיס ההשתכרות לעניין זה תהיה המשכורת, כפי הממוצע הנובע מת/ 6 בניכוי מס ההכנסה בלבד, ובהתאמה ריאלית הולמת להיום (ע"א 110/80גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 462 מול ד'-ה'; ע"א 524/86 לוי נ' חקשוריאן, פ"ד מב(4) 37, 41 מול ז'). פועל יוצא מן האמור הנו, שהשכר הבסיסי עומד על שיעור של - 000, 3 ש"ח. לפיכך הפסד ההשתכרות לעבר, בגין תקופת ששת החודשים הראשונה, מסתכם בסך של -.000, 18 ש"ח, כאשר לסכום זה יש להוסיף ריבית ממועד אמצע התקופה (11.11.95). הפסד ההשתכרות ל- 30.5 החודשים מאז ועד עתה, לפי שיעור של - 1680 ש"ח לחודש, עומד על סך של -.240, 51 ש"ח, בצרוף ריבית מיום האמצע (20.5.97). 22. הפסד ההשתכרות לעתיד: בסיס השכר לתחשיב העבר אינו יכול, כאמור, לשמש לצורכי החישוב בעתיד. יוטעם גם, כי בעת התאונה היה התובע נשוי ללא ילדים וכיום כבר יש לו שניים. ככל שירבו, כך יוטל על שכמו מעמס כבד יותר של עול פרנסת המשפחה, המחייב מטבע הדברים מציאת מקומות עבודה רבים יותר או מכניסים יותר. לאחר שנוטרלו ההכנסות הנוספות, נראה לנו, כי ניתן לקבוע את רמת השתכרותו הממוצעת של התובע, בשיעור של -.200, 3 ש"ח נטו לחודש. מכאן, שבהתחשב בהיקף הגריעה מכושר ההשתכרות ובשיעור ההיוון החל עד הגיעו לגיל 65, ניתן להעמיד את הפיצויים עבור ראש נזק זה, על-פי אומדן גלובלי, בשיעור של -000, 300 ש"ח. בסכום זה הבאנו בחשבון גם את הסיכון לניתוח המפורט על-ידי ד"ר לבני, שאם יתממש, בסיכוי של % 40, יעדר התובע היעדרות מלאה מהעבודה תקופה של שבועיים, בשל האשפוז עצמו, ועוד חודשיים להחלמה. עזרה וסיעוד: 23. תקופה ממושכת היה התובע מוגבל כאמור לחלוטין ואף אם לא נזקק לעזרה חיצונית בשכר, באו לעזרתו בני המשפחה ובעיקר רעייתו. כך הם פני הדברים גם בתקופה שבה היה מאושפז ובעיקר בזו שחלה בסמוך לאחר מכן. עזרה זו של קרובים היא בת פיצוי, שהרי אלה התכוונו להיטיב עמו ולא עם המזיק או עם החייב לשאת בנטל התשלום (ע"א 92/83שמש נ' בר-דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 מול ד'-ה'). הנכות התפקודית של התובע משפיעה בנוגע לראש נזק זה, בהקשר לכל אותן עבודות קשות שימנע ממנו לבצען בביתו, כגון: עבודות תיקונים ואחזקה בבית, עזרה בעבודות משק הבית, לרבות ביצוע קניות בשווקים וכיוצאות באלה פעולות עזר המקובלות במשפחה רגילה. מנגד לכך התובע אינו זקוק לסיעוד כלשהו והוא מסוגל לבצע את כל הפעולות האישיות הנדרשות לעצמו. 24. עזרה לעבר: באין נתונים מספיקים לשיעור העזרה, ניתן לפסוק את הפיצויים על דרך של אומדנה, כאשר לעניין זה נביא בחשבון שלוש תקופות: זמן אשפוז, יתרת תקופת ההגבלה המוחלטת והתקופה מסיום ההגבלה המוחלטת ועד עתה. הסכום שהתובע זכאי לו עבור כל תקופות אלו, יעמוד על סך של - 000, 15 ש"ח, כאשר בסכום זה נכלל כבר בחשבון מרכיב הריבית. 25. עזרה לעתיד: בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, קובע את שיעור הפיצוי עבור ראש נזק זה לעתיד, בסך של -.000, 40 ש"ח, להיום. הוצאות דיור: 26. לאחר ששוחרר מבית החולים שכר התובע עם משפחתו דירת ווילה, בגבעה הצרפתית, לפרק זמן של 3 חודשים, מיום 5.10.95 ועד ליום 5.1.96 (ת/8). העלות החודשית עמדה על סך של -.200, 1 $ ארה"ב והתובע עשה כן לאור הקושי שהיה לו לעלות במדרגות ולאחר שהרופאים המליצו להתאים את המגורים למצבו, כנקוב בת/7: "וכן מומלץ על מגורים המתאימים למצבו (אינו כשיר לעליית מדרגות במצבו הנוכחי)" (וראו גם בתעודת השחרור ממחלקת השיקום: ת/4, עמ' 3סעיף 5). לפיכך עותר התובע לשפותו על הוצאה זו. עו"ד שכטר מתנגד לכך, מכיוון שלטענתו ניתן היה להשיג דירה במחיר זול יותר, כנובע לדעתו מעדות התובע. הלה העיד בנושא זה, כי חיפש דירות אחרות "אך מבחינת המחיר זה מה שהתאים וזה גם מה שהיה קרוב לבית-חולים" (עמ' 16 למעלה). בהמשך הסביר, כי חיפש דירה בקומה נמוכה יותר "אך היא הייתה יותר יקרה, אולי הפרש של -.200 $ או יותר" (שם, שם). אפשר להבין מכאן ברמז, כי הסכום הנקוב בת/ 8 מתייחס לתקופה כולה ולא לתשלום חודשי, אולם, באין טיעון על-כך וכאשר הכתוב בת/ 8 מדבר אחרת, ניתן להשאיר זאת בגדר של הגיגי לב בלבד. מכל מקום, לפי עדותו דר התובע כל העת בשכירות והוא הפסיקה בכדי לעבור לווילה הנ"ל. בחלוף 3 חודשים שב אל דירתו הקודמת. אין בפיו טענה ואין ראיה, שהוא המשיך לשלם דמי שכירות גם לדירה הקודמת. ההנחה היא שהוא לא עשה כן. מכיוון שכך, יש לנכות מסכום השכירות את השיעור שהיה משולם על-ידו ממילא, עבור הדירה שבה גר. בעת העדות הוא שילם עבור דירה זו -.515$ לכל חודש, מכאן ניתן להניח שדמי השכירות במועד הרלוונטי עמדו על שיעור של כ-.500 $ לחודש. התובע זכאי אפוא להפרש בסך של -.700$ לחודש ובסך הכל - 100, 2, $בשקלים ליום 5.10.95 ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ואילך. נובע מכאן, שלא ראינו להקפיד עם התובע יתר על המידה בבחירת הדירה הזולה האפשרית, זאת לאור דוחק הזמן שבו היה נתון ומצבו הגופני הקשה, שלא אפשרו להרבות בפעולות חיפוש, כאשר גם רעייתו לא הייתה אז במצב שפיר לחלוטין. ניידות: 27. אין ספק שניידותו של התובע נפגעה עקב הפגימה ועל-כן מבקש בא-כוחו לפסוק לו סך של -.500, 1 ש"ח לחודש, לכל תוחלת חייו. לכך מתנגד חברו, שכן לדבריו גם לפני התאונה היה לתובע כלי-רכב, כפי המצב היום, ומעצם הפגימה אין צורך לפסוק בנסיבות אלו עבור ניידות. גישת באי-כוח הצדדים בנושא זה מבטאת בזעיר אנפין את עמדתם הכוללת, כמעט בכל המחלוקות, כאשר כל אחד דבק בעמדתו, מבלי לנסות ולבחון את הגיונה וסבירותה של הטענה. מובן הדבר, כי לתובע יש הגבלה בניידות, שתחייב אותו בהוצאות נוספות בשל מגבלה זו ומובן ששיעורה אינו מתקרב כלל לסכומים שבהם נקב עוה"ד פונדמינסקי. באין נתונים מספיקים ובאין סיוע נאות לכך מצד באי-כוח הצדדים, מעמיד את סכום הפיצוי עבור פריט זה, על שיעור גלובלי של -.000, 30 ש"ח. הוצאות שונות: 28. התובע מבקש לפסוק לו גם פיצויים עבור כיסוי ההוצאות לרכישת נעלים וכן עבור רכישת ההתקן לרגל. לפרקליטו המלומד אין הסבר מדוע לא הובאו ראיות כלשהן בנושאים אלה (עמ' 88ש' 3). המכשיר הנו התקן רפואי, כך שאין נראית סיבה מדוע לא תכוסה עלות רכישתו על-ידי קופת החולים, מכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994 (ע"א 5557/95סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, דינים עליון, כרך נא, 918). ואילו לגבי הנעלים, אין כאמור ראיות כלשהן לצורך בנעלים מיוחדות, שעלות נוספת לצדן רכישתן, כשם שאין התייחסות להיקף התחלופה הנדרש - אף אם ניתן להעלות על הדעת בלאי מואץ בשל צניחת כף הרגל. בלאי מואץ זה הוא נזק, שלא הונחה תשתית להיקפו ושיעורו. עם זאת, משמוכח קיומו של נזק, אפשר לעתים לפסוק את הפיצויים על הצד הנמוך והבטוח (אנגלרד, ברק וחשין דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (בעריכת טדסקי), מהד' שנייה - תשל"ז, 576). בגדר זאת פוסק לזכות התובע עבור הוצאות ההנעלה הנוספות, סך של -.000, 3 ש"ח. סיכום: 29. לתובע נפסקו פיצויים כדלקמן: (א) עבור הנזק שאינו ממוני: סך של -.584, 93 ש"ח, ליום 4.6.98; (ב) עבור הפסדי השתכרות לעבר: סך של -.000, 18 ש"ח, ליום 11.11.95; (ג) עבור הפסדים נוספים לעבר: סך של -.240, 51 ש"ח, ליום 20.5.97; (ד) עבור הפסדי השתכרות לעתיד: סך של -.000, 300 ש"ח, להיום; (ה) עבור עזרה בבית לעבר: סך של -.000, 15 ש"ח, להיום; (ו) עבור עזרה בבית לעתיד: סך של -.000, 40 ש"ח, להיום; (ז) עבור הוצאות דיור: סך השווה ל-.100, 2,$ ליום 5.10.95; (ח) עבור ניידות: סך של -.000, 30 ש"ח, להיום; (ט) עבור הנעלה: סך של -.000, 3 ש"ח, להיום. הסכומים המפורטים בסעיפי משנה א'-ג' לעיל, נושאים ריבית מהמועד הנקוב לצדם ואילו הסכום הנקוב בסעיף משנה ז' נושא הפרשי הצמדה וריבית, מיום ההמרה. 30. מסיכום תוצאת הסכומים האמורים יש לנכות את התשלומים התכופים, כדלקמן: סך של -.500, 11 ש"ח ליום 21.3.96 וסך של -.218, 28 ש"ח ליום .4.2.97 לא ברור אם על סכומים אלה כבר שולם שכר טרחת עו"ד, שאם לא כן, יש להוסיף עליהם סך של % 11 בצרוף מע"מ. היתרה, לאחר ניכוי התשלום התכוף, הנה סכום הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין נזקיו. ב. נזקי התובעת: הקביעות הרפואיות: 31. לתובעת מונו כאמור שני מומחים רפואיים. פרופ' א' דורסט, המומחה בתחום הכירורגי, קבע לה % 20נכות זמנית, לתקופה של שלושה חודשים וכן % 10נכות לצמיתות, בשל הצלקות שנגרמו לה במצח, מעל האף, באורך של 4 ס"מ וליד הגבה הימנית, באורך של ס"מ אחד. המדובר בשתי צלקות זעירות, שכמעט ולא ניתן להבחין בהן, כנקוב בתרשומת שנערכה במהלך הדיון בבית המשפט (עמ' 21לפרוטוקול): לפני הסרת האיפור נראו הצלקות במעומעם בלבד ולאחר מכן הן נראו מעט יותר בבירור, אך גם אז נרשם שהן "קטנות וכמעט בלתי נראות". 32. המומחית בתחום רפואת השיניים, ד"ר א' הרמתי, מצאה, שלתובעת נשברה שן אחת, שלמען תיקונה על דרך של השחזה, באין צורך בשחזור כלשהו, נדרשת עלות של - .40 $ בצרוף מע"מ. עוד הוסיפה המומחית וקבעה, כי "קיים סיכוי קטן מ-% 10 להחמרה בעתיד. ההחמרה תתבטא באובדן חיות שן .21במקרה זה השן תזדקק לטיפול שורש ומבנה בעלות משוערת של שווה ערך שקלי ל-350$ ולכתר חרסינה בעלות משוערת של שווה ערך שקלי ל-600$. את הכתר יהיה צריך להחליף אחת ל- 7שנים בממוצע בעלות משוערת של שווה ערך שקלי ל-600 $". הנה-כי-כן, נזקה הנוכחי של התובעת בתחום רפואי זה שולי למדי, עם סיכון מינימלי להחמרה. בתרשומת הנ"ל שנערכה בעת הדיון נזכר לעניין זה: "כמו כן רואים בשן הקדמית הימנית ממבט אל התובעת שבר קטן בקצה" (עמ' 21). למרות הנכות המינורית ביקש פרקליטה המלומד של התובעת לפסוק לה גם בשל נזקי הפסדי השתכרות בעתיד, סכום המגיע לא לפחות ולא יותר ל-.000, 130ש"ח, לפי תחשיב של % 5נכות או על-פי פיצוי גלובלי. אין בידינו לקבל טענות אלו ולא שוכנענו, כי נגרם לתובעת איזה פגם המגביל את כושר השתכרותה לעתיד. מכיוון שכך נותר לדון בנזקיה בשל הפסדי ההשתכרות בעבר, עזרה וסיעוד בעבר, כיסוי הוצאות טיפול השיניים והנזק שאינו נזק של ממון. הפסדי השתכרות בעבר: 33. התובעת עבדה לפני התאונה בשני מקומות עבודה: מנהלת חשבונות ב"סלון סיני", שבינתיים נסגר, ומורה בשליש משרה ( 8שעות שבועיות), בבית-ספר בית-יעקב, אף זאת בתחום הנהלת החשבונות. למרות שבידיה מצויים כל תלושי המשכורת מ"סלון סיני" צורף לתובענה תלוש אחד בלבד, ת/14, שספק אם יש בו כדי לשקף את רמת השתכרות הממוצעת, בהיותו כולל, באופן לא מפתיע תוספת הבראה שהנה תוספת שנתית. גם שיעור ההשתכרות בבית-יעקב אינו ברור די צרכו, שכן צורפו רק שני תלושי משכורת, שבאחד מהם קיים מרכיב משמעותי של מילוי מקום, שאינו מופיע בתלוש השני - ללמדנו, כי אין המדובר בתוספת קבועה. בהקשר לנושא זה ולנוכח הצהרת התובעת לקיומם של תלושי המשכורת בידיה, הודיע עו"ד פונדמינסקי ביום 10.9.97, שעד לישיבה הבאה יומצאו כל התלושים, של שני מקומות העבודה הנ"ל, בצרוף טפסי 106 (עמ' 18למטה). דא-עקא, שהמוצהר לא קוים ואין לפנינו את התשתית העובדתית שניתן היה להביא בנקל בנושא זה. הנה-כי-כן, גם לנזק ספציפי מן העבר חסרים נתונים, אף אם הם בהישג יד ואין כל קושי להציגם. בא-כוחה של התובעת מבקש לפסוק לה לעבר, הפסד השתכרות בהיקף של 6חודשים, על-פי שכר העולה על שיעור ההשתכרות הנקוב בתלושי המשכורת, זאת לאור המפורט בתצהירה (שם, סעיף 7). אין בידינו לקבל טענה זו, באין לה יסוד מספיק. אכן, מקובל עלינו שבחודש הראשון מצבה היה קשה יותר, אולם אז הייתה זו תקופת החופש הגדול בבתי הספר. עם זאת, אין להסתפק בענייננו בקביעת המומחה לנכות זמנית בשיעור %20, לפרק זמן של חודשיים נוספים, לאור המפורט ב-ת/ 11מהמחלקה לרפואה תעסוקתית, שם פרט הרופא המומחה, שהתובעת מסוגלת לעבוד חצי משרה בלבד ( 4שעות) בתוקף עד ליום .31.10.95אם התובעת פעלה בתום-לב לפי המלצה רפואית זו, אין סיבה שלא לקבלה. מנגד לכך, אין להיזקק לטענות התובעת על שראתה לצמצם את היקף העבודה, בשל הפגיעות מנת חלקו בעלה והצורך לסייע לו. צמצום זה אינו פועל יוצא מנזקיה שלה בתאונה, כי אם ממעמדה כמיטיבה, נושא שהובא בחשבון עזרת הקרובים, עת נפסקו לתובע פיצויים בראש נזק זה, וכאשר התובענה מצד התובעת לא הועמדה במעמדה כמיטיבה, לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי-גוף), תשכ"ד- .1964 יש לציין, כי בנושא כגון זה אין בוחנים את ההפסד שנגרם למיטיב (אובדן המשכורת), אלא את שווי טובת ההנאה שקיבל הניזוק, כך שממילא צמצום העבודה אינו רלוונטי ישירות לענייננו. 34. לאחר שנבחנו טענות הצדדים בנושא, ובשים לב לכך שאין לפנינו נתונים מספיקים, לשיעור השתכרות התובעת במומה - באין תלושי משכורת ובאין נתונים חלופיים בתצהירה (ראו סעיף 8לתצהיר) - ובאין נתונים מספיקים לגבי רמת השתכרותה אלמלא מומה, כמפורט לעיל - אין מנוס בידינו אלא לקבוע גם בנושא זה, על דרך של אומדנה. במכלול הנסיבות, משהמחדל רובץ על שכמה של התובעת, ראוי לפסוק את הסכום על הצד הנמוך והבטוח, לבל תעמוד הנתבעת בפני סיכון כלשהו בעטייה של תובעת (לקביעת פיצויים על דרך של אומדנה גם לעבר, בנסיבות שלא ניתן לקבוע תוצאה על-פי הפסד מדויק, ראו: ע"א 166/88 פניציה בע"מ נ' עמר, פ"ד מה(2) 457, 467 מול ו'). לאור האמור קובע את סכום הפיצויים בשל ראש נזק זה, על סך של -500, 7 ש"ח, להיום. טיפולי שיניים: 35. התובעת זכאית לפיצוי בסכום השווה בשקלים ל-.40$ כשיעורם ביום מתן חוות הדעת, 20.6.97, ובצרוף מע"מ והפרשי הצמדה עד היום. מכאן ואילך תתווסף גם הריבית. אשר לאפשרות ההחמרה, המדובר כזכור בסיכון הנמוך מ% .10בשל כך טוען עו"ד שכטר שאין להעניק פיצוי כלל. דא-עקא שסיכון, אף אם קטן, יש להעריך כמידתו ולפצות בהתאם (ע"א 237/80ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281, 299מול ו'-ז' ו- 307מול ו'-ז'. ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, 319מול ג'; ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 376-377). עם זאת, בשל היקפו המזערי של הסיכון, כמו גם המועד הנדחה של תחולתו, שלא ידוע מתי יתממש, אם יתממש, וההיוון הכפול הצריך לשם כך, ברי כי המדובר למעשה בעניין מינורי ביותר, כמעט זניח, ועל-כן מעמיד את סכום הפיצויים בשל פרט זה, על סך של -. 500 ש"ח להיום. עזרה לעבר: 36. התובעת נזקקה לעזרת קרובים בפרק זמן קצר הסמוך לתאונה ובמכלול הנסיבות פוסק לה סך של - 000, 1 ש"ח להיום, עבור עזרה זו. נזק שאינו של ממון: 37. בין באי-כוח הצדדים הוסכם שהפיצויים עבור ראש נזק זה, כולל שני ימי האשפוז והריבית עד למועד הסיכומים, עומדים על סך של - 128, 14 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.6.98. סיכום: 38. לתובעת נפסקו פיצויים כדלקמן: (א) עבור הפסדי השתכרות בעבר: סך של -.500, 7 ש"ח; (ב) עבור טיפולי שיניים, כנקוב בסימן 35 לעיל. (ג) עבור עזרה לעבר: סך של - 000, 1 ש"ח, להיום; (ד) עבור הנזק שאינו ממוני: סך של -.128, 14 ש"ח, ליום 4.6.98. ג. התוצאה: 39. לתובע נפסקו הסכומים המפורטים לעיל בסימן 29, בניכוי התשלומים התכופים, ולתובעת הסכומים הנקובים לעיל בסימן .38 בנוסף זכאים התובעים להוצאות על-פי קבלות, בסך של - 500, 3 ש"ח ליום 17.6.98, כמוסכם בנושא זה בין באי-כוח הצדדים (עמ' 95 ש' 3-4). בא-כוחה של הנתבעת ביקש גם לחייב את התובעים בעלות שכרו של ד"ר פינקלשטיין, מכיוון שמלכתחילה טען לכך שהנכות חופפת וכן בחלקה של הנתבעת בשכר ד"ר הרמתי. אין בידינו לקבל טענות אלו. הבקשה לבדיקה בפני המומחה בתחום הנוירולוגי הייתה מוצדקת והעובדה שגם המומחה בתחום האורטופדי קבע נכות בשל פגימה, שברגיל היא בתחום הרפואה הנוירולוגי, אינה צריכה לגרוע מזכויות התובע. מכיוון שהצדדים נשאו בשכרה של ד"ר הרמתי בחלקים שווים, כמדומה שהוצאות אלו משקפות אל-נכון את נטל ההוצאה, לאור הממצאים הכלולים בחוות הדעת. 40. לסכומים שנפסקו לתובעים בפסק-דין זה, יתווספו הוצאותיהם (אך לא כולל חלקם במחצית שכרה של ד"ר הרמתי) וכן % 13שכר טרחת עו"ד בצרוף מע"מ. עוד יתווסף שכר הטרחה עבור התשלום התכוף, כל אימת שלא שולם מעבר לתשלומים שנוכו לעיל. נכותתאונת דרכיםאחוזי נכות