קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בינלאומית לבית הדין לעבודה: הנשיא (גולדברג) .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת פורת - דן יחיד; תב"ע מה/546-12), אשר קיבל את בקשת המשיבה למחוק על הסף את תובענת המערער מן הטעם, שלבית-הדין אין סמכות מקומית וסמכות בינלאומית להזדקק לתובענה. .2העובדות הצריכות לענייננו הן: א) בין המערער (להלן - העובד) והמשיבה (להלן - החברה) נכרת חוזה עבודה (להלן - החוזה) להעסקת העובד בתפקיד סמנכ"ל החברה לענייני כספים במפעל שיוקם על-ידה בסיסקאי, בדרום אפריקה; ב) החברה פועלת ורשומה בסיסקאי, בדרום אפריקה. בעלי המניות של החברה הינם חברה שרשומה בארץ; ג) החוזה נערך ונחתם בתל-אביב; ד) חוזה עבודה נכרת ב- 20.12.1983לתקופה של שלוש שנים; ה) ביום 10.9.1984שלחה החברה מכתב לעובד, בו הודיעה לו כי עבודתו בחברה נפסקת מתאריך שליחת המכתב. .3סעיפי החוזה הנוגעים לענייננו הם: ".19 על הסכם זה יחול הדין הישראלי. .20 הסכם זה מקיף ומפרט את כל אשר הוסכם בין הצדדים בעניין עבודתו של בן יצחק בחברה ו/או במפעל, והוא לא יהיה ניתן לשינוי אלא במסמך בכתב חתום על-די שני הצדדים. .22 כתובות הצדדים להסכם זה יהיו כתובותיהם של הצדדים בסיסקאי ו/או בדרום אפריקה וכל הודעה שעל צד להסכם זה למסור למשנהו ו/או שתישלח על-ידי צד למשנהו תעשה על-ידי מסירה ישירה או בדואר רשום ותחשב כאילו הגיעה לתעודתה במקרה של מסירה ישירה - מייד עם מסירתה, ובמקרה משלוח בדואר רשום - תוך 3ימי עסקים מיום מסירתה לדואר למשלוח". .4העובד הגיש לבית-הדין האזורי בתל-אביב תביעה נגד החברה, בה טען כי זו הפרה את החוזה והוא זכאי לנזקים שנגרמו לו עקב הפרה זו. כתב התביעה הומצא אישית למנהל החברה, בעת ששהה בארץ. החברה הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף בגין העדר סמכות בינלאומית ומקומית לדון בתביעה. בית-הדין האזורי נעתר לבקשה, ומכאן הערעור לפנינו. .5בית-הדין האזורי קבע, שעל-פי ההלכה הפסוקה (דב"ע לג/24- 3[1]) לא ניתן להתנות על מקום השיפוט בענייני עבודה, ולכן יש לאתר עילה המקנה לבית-הדין סמכות מקומית בתקנה 2לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות בית-הדין לעבודה). בית-הדין סבר, שהתקנה היחידה היכולה להיות רלבנטית הינה תקנה 2(1) סיפה לתקנות בית-הדין לעבודה (מקום ניהול עסקיו של המעביד), אך קבע שאין לראות את החברה כמנהלת עסקים בישראל משני טעמים: האחד, אף אם כטענת העובד בעלי המניות והמנהלים של החברה הם ישראלים, מבחינה משפטית החברה היא אישיות משפטית עצמאית ואין זהות בינה לבינם: השני - הדיבור "ניהול עסקים" בתקנה 2אין משמעו הסדרים, קשרים וזיקות בין חברי, מנהלי ויזמי החברה בביתה פנימה, אלא משמעו "עסקים רווחיים עם גורמי חוץ שהם ממטרות החברה ואשר לשמם נוסדה". כמו כן קבע בית-הדין האזורי, כי סביר להניח שפסק-הדין שיינתן על-ידי ערכאה ישראלית לא יהיה אכיף בסיסקאי, והוסיף, כי גם יתר טענות החברה מקובלות עליו. .6 א) כאמור, כתב התביעה הומצא אישית למנהל החברה בעת ששהה בארץ. טענתה הראשונה של החברה היא, כי המצאה זו אינה מקיימת את חובת ההמצאה. הכלל האומר, כי ניתן להמציא לתאגיד כתבי בי-דין על-ידי המצאה למנהלו, חל רק מקום שהתאגיד ו/או משרדו הרשום נמצא בישראל. לכן, על המערער היה לבקש היתר המצאה ולהמציא לחו"ל את כתב התביעה, ומשלא עשה כן - דין התביעה להימחק מחוסר סמכות; ב) תקנה 109לתקנות בית-הדין לעבודה החילה, בשינויים לפי העניין, את תקנות 475עד 503לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984(להלן - תקנות סדר הדין) אשר דנות בהמצאת כתבי בית-דין. הלכה פסוקה היא "שתקנה בסדר דין בבית-הדין לעבודה הזהה לתקנה בסדרי הדין האזרחי הכללי תפורש על-ידי בית-דין זה תוך זיקה מירבית לפירוש שניתן לתקנה הכללית" (דב"ע מא/25- 2[2], בע' 287); ג) הכלל בבתי-המשפט הוא, שהמצאה למנהל החברה, אפילו מחוץ למשרדה הרשום, מספקת כי זו המצאה אישית לחברה (ע"א 482 /68, 483/68[3]; וראה זוסמן [15], סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, ע' 197, הערה 31). כלל זה הוחל גם במקרה בו הומצאה התביעה למנהל חברה שמשרדה הרשום בחו"ל (ר"ע 526/83[4]); ד) הדין הוא, כי "כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו... רק אם לא ניתן לבצע את המסירה בארץ באחת הדרכים המותרות על-פי התקנות, נזקק התובע לרשות בית-המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל" (ע"א 23/83[5], בע' 316); ה) המסקנה היא, כי כתב התביעה הומצא בישראל לחברה כדין, ולא היה צורך לבקש היתר המצאה לחו"ל, ולבית-הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה, כיוון שהחברה "נתפסה" בארץ. ייתכן, ולכך נתייחס בהרחבה בהמשך, שבית-הדין צריך להפעיל את שיקול הדעת הנתון לו לא לדון בתביעה, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה שלעיל. .7באי-כוח הצדדים טענו בהרחבה למשמעות הדיבור "ניהול עסקים" בתקנה 2(1) סיפה לתקנות בית-הדין לעבודה, אך אין לנו צורך להכריע בשאלה זו בערעור זה, כיוון שטעמו של בית-הדין האזורי, למחוק את התביעה בגלל העדר סמכות מקומית, אינו מקובל עלינו. השאלה העיקרית בערעור זה היא, האם מוסמך, ואם כן - האם צריך, בית-משפט בישראל לעשות שימוש בסמכות זו ולדון בתביעה אשר הגיש העובד נגד החברה. כאמור לעיל, התביעה הומצאה לחברה כדין ועל כן יש סמכות לבית-משפט בישראל לדון בתביעה. "משמוסמך בית-משפט בישראל לדון בתביעה, השאלה היא, האם זה בית-דין אזורי לעבודה או בית-משפט מחוזי. בכך שוב יש לדון לפי פני הדברים בכתב התביעה" (דב"ע מא/25- 2[2], בע' 287). במקרה זה אין מחלוקת, שעילת התביעה מקורה ביחסי עובד-מעביד, ועל כן יש לדון בתביעה בבית-דין לעבודה. אין בעובדה, שלא יוחדה בתקנות סמכות מקומית לבית-דין אזורי מסוים, כדי למנוע את קיום הדיון בבית-הדין לעבודה. סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה) קובע: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה יותר לעשיית משפט צדק". הצדק מחייב, שמקום שיש סמכות לבית-דין לעבודה לדון בתביעה והוא יקבע שמן הראוי שיעשה שימוש בסמכותו, לא תימחק התביעה מן הטעם, שלא יוחדה סמכות בתקנות לבית-דין אזורי מסוים (ראה דב"ע מא/25- 2[2] הנ"ל, בע' 288). בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע (בתקנה 6), שתובענה אשר אין לה מקום שיפוט מתאים על-פי התקנות - תוגש לבית-משפט בירושלים, אולם "רשאי בית-המשפט בירושלים להורות הוראה אחרת, אם ראה שלפי נסיבות העניין יהיה הדיון בבית-משפט אחר נוח יותר לבעלי הדין". נוכח הסמכות הרחבה המוקנית לבית-הדין בסעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, נראה לנו, שאין לקבוע שיש להגיש את התובענה לבית-הדין האזורי בירושלים, אלא אפשר להגיש ישירות את התביעה לבית-הדין האזורי הנוח ביותר לבעלי הדין, ובמקרה של חילוקי דעות בין הצדדים יכול בעל הדין לפנות לנשיא בית-הדין הארצי, או סגנו, בבקשה להעברת הדיון על-פי סעיף 78לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, שחל בבית-הדין לעבודה מכוח סעיף 39לחוק בית-הדין לעבודה. .8 א) השאלה המרכזית בערעור זה היא, האם בית-הדין צריך לעשות שימוש בסמכותו שלא להזדקק לתובענה שהוגשה לו. לטענת החברה, מן הראוי שבית-הדין יפעיל את סמכותו מהנימוקים הבאים: .1מן החוזה בין הצדדים ניתן ללמוד, כי קבעו שמקום השיפוט יהיה בסיסקאי. זאת ניתן ללמוד משני אלה: האחד הצדדים קבעו בחוזה, שכתובותיהם, אליהן ישלח כל מסמך הקשור ליחסים החוזיים שבין הצדדים, לרבות מסמכי בית-דין, הן בסיסקאי. השני - מן ההחלה המפורשת של הדין הישראלי ניתן ללמוד, כי קבעו שמקום השיפוט לא יהיה בארץ. .2"הפורום הטבעי" להתדיינות בין הצדדים הוא בית-משפט בסיסקאי, כיוון שהחברה פועלת בסיסקאי וכל האירועים הקשורים לתובענה ארעו שם. מסקנה זו גם מתיישבת עם העיקרון השולט בבית-הדין לעבודה - שמקום ההתדיינות נקבע על-פי מקום עבודתו של העובד. זאת ועוד, קיום הדיון בארץ יגרום עוול לחברה, כיוון שהראיות והעדים הקשורים בתביעה נמצאים בסיסקאי, ויקשה על החברה להוכיח את גרסתה. .3לחברה אין רכוש בארץ, ומכאן שלא ניתן יהיה להוציא לפועל את פסק-הדין בארץ. על-פי הדין בסיסקאי עומדות לחברה הגנות נגד אכיפתו של פסק-הדין, בנסיבות מקרה זה, ולכן, תידרש התדיינות נוספת בסיסקאי. מכאן נובע, שאין כל טעם בהתדיינות בארץ, שכן לא תהא לה תוצאה מעשית כלשהיא; ב) כנגד זאת טען העובד, כי בית-הדין צריך לדון בתובענה מן הטעמים הבאים: .1מהחלת הדין הישראלי על היחסים בין הצדדים ניתן ללמוד על הסכמה מכללא להתדיין כישראלי. לחלופין - הצדדים הסכימו על סמכות שיפוט מקבילה בסיסקאי ובישראל. הכתובות המאוזכרות בסעיף 22לחוזה נועדו לצורך מסירת הודעות מצד אחד למשנהו בלבד. .2"הפורום הטבעי" להתדיינות בין הצדדים הוא ישראל, שכן קיימות נסיבות רבות הקושרות את התביעה לישראל, והן: התובע תושב ישראל; החברה נוסדה על-ידי ישראלים, קשורה לחברה בארץ, מנהלים ישראליים ואף ישיבות מועצת המנהלים שלה מתקיימות בארץ: דין ההסכם הינו הדין הישראלי. לעניין "מאזן הנוחות" - אין קושי ניכר לחברה להמציא מסמכים וראיות, ואף אם כן - אין להשוות את קשיי החברה לנטל שיוטל על העובד בהתדיינות בחו"ל. .3אשר לאפשרות לאכוף בסיסקאי את פסק-הדין שיינתן. על-פי חוות-הדעת שהוגשה לבית-הדין מטעם העובד, יש סיכוי טוב שניתן יהיה לאכוף את פסק-הדין בסיסקאי, לאור נסיבות המקרה, וקיים בסיסקאי סדר דין מקוצר לאכיפת פסק-דין. כמו כן יש לחברה זכויות בישראל וייתכן שניתן יהיה לאכוף את פסק-הדין בארץ. הכלל הוא, שבית-משפט מפעיל את סמכותו גם כאשר פסק-הדין אינו ניתן לאכיפה מייד, וזה השיקול הפחות חשוב בשיקולי בית-המשפט לא לדון בתביעה. .9א) בטרם נתייחס למקרה שלפנינו, נסקור בקצרה את ההלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון בעניין שימוש בית-המשפט בסמכותו שלא להיזקק לתובענה שהוגשה לו. נרגיש, כי אף שההלכה והמבחנים שנקבעו בבית-המשפט העליון ינחו אותנו בפסיקתנו, הרי שבהפעלת שיקול הדעת הנתון לנו נתחשב במיוחד שביחסי עבודה, להבדיל מיחסי מסחר, ובסמכות הנתונה לנו מכוח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה לנהוג בדרך הנראית לנו טובה יותר לעשיית משפט צדק; ב) ההלכה בעניין זה סוכמה לאחרונה בע"א 300/84[6]. הכלל הוא, כי "משהוענקה סמכות לבית-המשפט, חובה עליו לעשות שימוש בסמכות זו. ידועים דבריו של השופט מרשל (chief justice marshall) בפרשת 404at(1821) cohens v. Virginia[13], באומרו: We have no more right to decline the exercise of jurisdiction" The other would be treason to the constitution'. Which is given, than to usurp that which is not given. The one or עם זאת, הוכרו במשך השנים חריגים לעיקרון זה, בהם ראה עצמו בית-המשפט בעל סמכות שלא להפעיל את סמכותו. אחר מאותם חריגים, שהוכרו אצלנו, עניינו היותו של הפורום המקומי 'פורום לא נאות' (forum non conveniens). עם זאת, עקרון היסוד בעינו עומד ועל כן רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן יהיה שלא לעשות שימוש בסמכות" (שם [6], בע' 384). ומתי הפורום המקומי הינו "פורום לא נאות"? על כך השיב בית-המשפט העליון: "המבחן המכריע בעניין זה הינו - כפי שעמד עליו השופט ריד (lord seid) בפרשת [14] atlantic star- האם הפורום המקורי הוא 'פורום טבעי' (natural forum) או שמא קיים פורום טבעי זר, בעל סמכות. על מבחן זה אמר השופט ש' לוין בת"א (ת"א) 11/79[12] הנזכר, בע' 359-360: '... בית-משפט באנגליה מוסמך להעמיד את התובענה שהוגשה לו לא רק אם יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, במובן המרחיב הנזכר לעיל, אלא גם אם שיקולי צדק מחייבים את הדבר. בגדר שיקולים אלה חייב בית-המשפט לשקול את האינטרסים של כל עלי הדין ולשוות לנגד עיניו את התמונה בכללותה: לכאורה, כשהמקום הטבעי לקיום ההתדיונות הוא אנגליה, שומה על מבקש צו העיכוב להצביע על טעמים להעמדת הדיון; כשהמקום הטבעי לקיום ההתדיינות הוא ערכאה זרה והוגשה בקשה לעכב את הדיון, חייב התובע להצדיק את בחירתו. מוכן אני ברצון לאמץ את ההלכה האמורה, לאו דווקא משום שהיא מחייבת, אלא משום שהוא הגיונית ותואמת את ההתפתחות החברתית והכלכלית דהיום: הכותרת בה אתה מכתיר את השימוש בשיקול הדעת היא בעלת חשיבות משנית; בין אם תחיל את הדוקטרינה של *forum non conveniece ובין אם תתייחס לסמכותו של בית-המשפט למנוע שמיעת משפטים שהמקום המתאים לבירורם הוא בארץ אחרת - הדבר הקובע הוא שימוש בשיקול דעתו של בית-המשפט, בהביאו בחשבון את כל הסיבות של המקרה המיוחד שלפניו'" (ע"א 300/84[6] הנ"ל, בע' 385). והכלל - "בקביעת 'טבעיות הפורום' יש להתחשב בנסיבות כולן ובמכלול הזיקות תוך התחשבות בציפיותיהם הסבירות של הצדדים כולם" (שם, [6] בע' 385, וראה גם ע"א 318/81[7]; ע"א 588/83[8]): ג) ומן הכלל אל הפרט. לא נראה לנו, כי מן החוזה שבין הצדדים ניתן ללמוד לעניין ההסכמה על מקום שיפוט כלשהו. אין לראות בסעיף 22לחוזה תחליף לתניית שיפוט מפורשת. סעיף זה מתייחס להודעות שצד לחוזה נדרש למסור למשנהו מכוח דיני החוזים (כגון הודעת ביטול, הודעה על מתן אורכה לקיום החוזה במקרה של הפרה לא יסודית וכו'), ואין להסיק ממנו הסכמה על התדיינות במקום כלשהו (השווה ע"א 182/82[9]). *.conveniens כן אין להסיק מהחלת הדין הישראלי על החוזה את קביעת ישראל כמקום התדיינות בסכסוכים בין הצדדים (במאמר מוסגר נציין, כי אף לו היתה תניית שיפוט בחוזה, לא היה בכך, בהכרח, למנוע התדיינות בישראל. ראה ע"א 433/64[10]; ע"א 9/79[11]). אשר על כן יש לבדוק את נסיבות המקרה, מכלול הזיקות והציפיות הסבירות של הצדדים, כדי לקבוע, אם בית-הדין בישראל הינו "פורום לא נאות" לדיון בתביעה זו. יש לזכור, כי עקרון היסוד הוא, שבית-המשפט דן בתביעה אשר יש לו סמכות לדון בה ואי-השימוש בסמכות הוא החריג. לתביעה זו זיקות רבות לישראל - העובד (התובע) תושב ישראל; החוזה נכרת בארץ, והוחל עליו הדין הישראלי; לחברה, אף כי היא חברה זרה, זיקה לארץ מנהליה ישראליים, והיא בשליטת חברה ישראלית (ש.ל.מ.ט.). על הקשר בין החברה וש.ל.מ.ט ניתן ללמוד אף מסעיף 16(ב) לחווה, המעניק לעובד מענק במקרה שהרווח המאוחד של החברה וש.ל.מ.ט. יהיה מעל סכום מסוים. מאידך קיימות זיקות חשובות בין תביעה זו לסיסקאי, והן - מקום עבודתו של העובד, מקום פעילותה של החברה, היות החברה רשומה בסיסקאי ומקום הימצאם של העדים והראיות. אשר לאפשרות אכיפת פסק-הדין - חוקה על העובד (התובע), כי בדק נושא זה טרם הגשת התביעה (הן את האפשרות לאכוף את פסק-הדין בארץ והן את האפשרות לאכוף את פסק-הדין בסיסקאי), ואם העדיף להגיש תביעתו בישראל - לא ישקול שיקול זה בשיקולינו. אנו מוצאים, כי הזיקות הקושרות את התביעה לארץ רבות מאלה הקושרות אותה לסיסקאי, ומכאן מסקנתנו, שאין לראות בבית-הדין בישראל "פורום לא נאות" להתדיינות בתביעה זו, ואין מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים, בהם על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו שלא לדון בתביעה אשר יש לו סמכות לדון בה. נציין עובדה נוספת המיוחדת ליחסי עובד-מעביד, אשר בית-דין זה כבית-דין לעבודה אינו רואה מקום להתעלם ממנה. העובד פוטר מעבודתו, דהיינו החברה היתה זו שהביאה את יחסי עובד-מעביד לידי סיים, וכתוצאה מכך חזר העובד ארצה ורק מכאן יכול הוא לנהל את מאבקו המשפטי. שונה היה המצב לו היה סכסוך משפטי מתעורר בעודו עובד שם, כי או סביר היה שיפנה לערכאה משפטית בסיסקאי, וייתכן והיה שונה המצב לו היה זה העובד שהפסיק את עבודתו שלא בעטיה של פעולה שנעשתה על-ידי מעבידו. הערעור מתקבל. המשיבה (החברה) תשלם למערער (העובד) הוצאותיו בשתי הערכאות בסך של 500ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד תשלומו בפועל.סמכות בינלאומיתבית הדין לעבודה