המבקשות טענו הסמכות העניינית לדון בתובענה לועדת ערר, זאת, להבדיל מהסמכות לדון בערעור על החלטתה של הועדה הנ"ל, שהיא סמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית ועדת ערר או בית משפט: .1לפני בקשה לסילוקה על הסף של התובענה שהוגשה על ידי המשיב בהמרצת פתיחה .622/95 .2התובענה א. המשיב (להלן - "טל-אל") הגיש לבית משפט זה תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 622/95) ובה עתר להצהיר כי: "א. על המבקש (היינו, טל-אל. ע.ג.), על מועמדיו, לא חלה חובה לשלם למשיבה מס' 1(היינו, המבקשת מס' 1בבקשה שלפני. ע.ג.) (להלן "המועצה") היטל ביוב. ב. המועצה והמשיבה מס' 2(היינו, המבקשת מס' 2שלפני. ע.ג.) (להלן - "הועדה") אינן רשאיות לעכב מתן היתרי בניה למבקש ו/או למי מהמועמדים להתקבל אליו, המתייחסים לבניה בתחום הישוב טל-אל. ג. כל סכום שנגבה כאגרת ביוב וכהיטל ביוב ע"י המועצה והועדה מהמבקש נגבה שלא כדין ועל המשיבה מס' 1להשיבם למבקש". ב. טל-אל טען בתובענתו כי הינו ישוב שיתופי הנמצא בתחום המבקשת מס' 1שהינה מועצה אזורית שהוקמה על פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-.1958 טל-אל הוסיף וטען כי למן חודש מאי 1994מתבצעות בתחומו פעולות בניה של כ- 60יחידות דיור, בשכונה חדשה, על ידי מועמדים להתקבל כחברים בו אשר רכשו את הזכויות בקרקע ממינהל מקרקעי ישראל. עבודות הפיתוח, לרבות התקנת מערכת הביוב בשכונה החדשה, כך נטען, בוצעו ומבוצעות על ידי טל-אל בהתאם להסכמים שחתם עם קבלנים ועם המועמדים ובאמצעות מימון חלקי של משרד השיכון. המועצה האזורית לא השקיעה ולו אגורה אחת בביצוע עבודות הפיתוח הן בשכונה החדשה והן בישוב טל-אל כולו, טען טל-אל. טל-אל הוסיף וטען כי רשת הביוב בתחומי הישוב כולו הוקמה בעיקרה על ידי הסוכנות היהודית (כנגד הלוואות שניתנו לו ושעליו להחזירן), ובחלקה הוקמה על ידי משרד השיכון. ג. עוד טען טל-אל בתביעתו כי עד ליום 11.10.94לא היה למועצה האזורית חוק עזר לביוב. חוק עזר כזה, הקובע את שיעורי אגרת הביוב והיטל הביוב, פורסם רק בקובץ התקנות תש"ם 527מיום .11.10.94 ד. טל-אל טען כי ביום 28.11.93, עוד טרם פרסומו של חוק העזר, קבלה מליאת המועצה האזורית החלטה לאמור: "החל מיום 1.1.94תגבה אגרת ביוב בסך 4.3ש"ח לנפש/לחודש". ה. טל-אל הוסיף וטען בתביעתו כי בהתאם לנוהליו החדשים, העביר משרד השיכון את הוצאותיו של הישוב בגין ביצוע עבודות הביוב בטל-אל, בסך של -.000, 410ש"ח, למועצה האזורית. זו האחרונה טענה כלפי טל-אל כי מועמדיו, הבונים בתחום הישוב, חייבים לה סכומי כסף שונים בגין היטל ביוב ועל כן קזזה מן הסכום הנ"ל שהועבר אליה על ידי משרד השיכון, סך של -.000, 60ש"ח בגין חובות אלה. מחאתו של טל-אל בפני המועצה האזורית, בכתב, על קיזוז הסכום האמור, לא הועילה. לטענת טל-אל לא מסרה המועצה כל הודעה לבעלי הנכסים על התקנתו של ביוב, כמתחייב על פי חוק העזר, עשתה דין לעצמה וקזזה את התשלום הנדרש על ידה מבעלי הנכסים מן הכספים המגיעים לו, ושהועברו אליה על ידי משרד השיכון, כאמור לעיל. בעשותה כן, טען טל-אל, לא קיימה המועצה האזורית את הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב- 1962(להלן - "החוק") ואת הוראות חוק העזר; לא מסרה לבעלי הנכסים החייבים בהיטל דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שהם חייבים בו ואת הפרטים ששימשו יסוד לחישובו, את מועד התשלום ואת זכותם להגיש ערר על דרישת המועצה האזורית. .3טענות המבקשות א. המבקשות טענו, באמצעות בא כוחן המלומד, עו"ד רני גורלי, כי על פי הוראת סעיף 30לחוק נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה לועדת ערר שמונתה לפי סעיף 29לחוק. זאת, להבדיל מהסמכות לדון בערעור על החלטתה של הועדה הנ"ל, שהיא סמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי, על פי הוראות סעיף 31לחוק. ועדת הערר המוסמכת לדון במקרה זה היא, כך נטען, ועדת הערר שליד בית משפט השלום בטבריה. ב. בא כח המבקשות הוסיף וטען כי הלכה פסוקה היא כי אין לעקוף מסלולי ערר, השגה וכיוצא בזה, שנקבעו בהוראות הדין, על ידי פניה ישירה לבית המשפט. מקל וחומר, טען עו"ד גורלי, שאין לפנות לבית המשפט כאשר מדובר בפניה ישירה לבית משפט המשמש ערכאת ערעור על החלטות הרשות השיפוטית המוסמכת. ג. בא כח המבקשות טען כי נראה שהגשת התובענה לא באה אלא כדי "לעקוף" את המועד הקבוע בחוק להגשת הערר. בענין זה הודיע בא כח המבקשות כי המבקשת מס' 1לא תעמוד על המועד הקבוע בחוק וכי אם בית המשפט יורה על סילוקה של התובענה על הסף, ואם יגיש המשיב ערר לועדת הערר המוסמכת תוך 60יום ממועד מתן פסק הדין, לא תטען המבקשת מס' 1כי חלף המועד להגשת הערר. ד. בעניין המבקשת מס' 2טענו המבקשות כי עצם צירופה לתובענה הינו מלאכותי ומיותר: על פי הוראות סעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965זכאית המבקשת מס' 2לעכב מתן היתר בניה אם לא שולמו אגרות, היטלים ותשלומים אחרים (למעט ארנונה) שיש לשלמם בגין כל חיקוק, בגין הנכס שאליו מתייחס ההיתר. מאליו מובן, טענו המבקשות, כי אם יפסק כי אין המבקשת מס' 1זכאית לגבות את היטל הביוב, הרי שאי תשלומו לא יהווה עילה לעיכוב מתן היתר בניה על ידי המבקשת מס' .2לטענת המבקשות - "הדבר אינו ולא היה שנוי במחלוקת, ואין כל צורך בהצהרה שיפוטית בענין זה". .4טענות המשיב א. בא כוחו המלומד של טל-אל, עו"ד דן יהלום, טען כי ועדת הערר על פי סעיף 30לחוק אינה רשאית, על פי סמכויותיה, ליתן למשיב את כל הסעדים להם עתר: ועדת הערר הוסמכה לדון בעררים המתייחסים להיטל הביוב, שכן רק לגביו קיימת בחוק זכות הערר. ואילו עתירת המשיב בתובענה שלפני מתייחסת הן להיטל ביוב והן לאגרת ביוב, שהם תשלומים שונים לחלוטין. בעניין אגרת הביוב דנים סעיפים 37ו- 38לחוק ובהם לא נקבע בחוק כל הליך של ערר. ב. באשר למבקשת מס' 2טען עו"ד יהלום כי זו התנתה את מתן היתר הבניה בתשלום היטל הביוב אשר נגבה על ידה על אף שלא היתה רשאית לגבותו לפני פרסום הוראת חוק מתאימה. לדבריו - "הוראת סעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה אינה מעלה ואינה מורידה הרי הועדה שהיא גוף סטטוטורי אמורה לדעת כי אין היא רשאית לגבות תשלום כל שהוא אלא אם הוסמכה בחוק לגבותו, דבר אשר לא היה כן במקרה שלפנינו, שכן גבתה היא את היטל הביוב מתושבי המשיב ומועמדיו לפני שפורסם חוק עזר מתאים". ג. בא כח המשיב טען כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ולהחליט בתביעה לבירור חוקיות החיוב אינה נובעת מפקודת העיריות. זו סמכות כללית הנתונה לבית המשפט המחוזי על פי חוק בתי המשפט, לפיה הוא מוסמך לדון בכל ענין אזרחי שאינו בסמכותו של בית משפט השלום או של בית דין אחר. .5דיון א. הסעיפים 28, 29, 30ו- 31לחוק קובעים כדלקמן: " .28דרישת תשלום ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות. .29ועדת ערר (א) שר המשפטים ימנה ועדות ערר לענין חוק זה ויקבע, בהתייעצות עם שר הפנים, לכל אחת מהן את מושבה ואת אזור שיפוטה. (ב) כל ועדת ערר תהא של שלושה, יושב ראש בועדה יהיה שופט, ושני החברים האחרים יתמנו על פי המלצת שר הפנים. (ג) לועדת ערר יהיו כל הסמכויות שאפשר להעניקן לוועדות-חקירה לפי סעיף 5לפקודת ועדות החקירה. (ד) ועדת ערר לא תהא קשורה בדיני הראיה אלא תפעל בדרך שתיראה לה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה. .30ערר בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד להיום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך. .31ערעור (א) העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא המושב של ועדת הערר וידון בו שופט יחיד; אין לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור כאמור אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד. (ב) הערעור יוגש לא יאוחר מהיום השלושים לאחר היום שבו נמסרה למערער הודעה על החלטת ועדת הערר; בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום הששים מיום שנמסרה ההודעה הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". הנה כי כן, המחוקק קבע מנגנון מינהלי מיוחד לבירור השגתו של בעל נכס באשר לדרישה לתשלום היטל ביוב: הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת התשלום יכול לערור בפני ועדת הערר והחלטתה של זו נתונה לפיקוחו ולביקורתו של בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על ההחלטה. ב. הלכה פסוקה היא כי אין ליתן פסק דין הצהרתי בעניינים המסורים לשיקול דעתה של רשות מינהלית: ע.א. 306/78פרומה קרוליק נגד עזבון המנוח פנחס ואח’, פד"י לג' (1) עמ' .496 בעניין ע.א. 306/78הנ"ל קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט אשר כי - "לעיצומו של הענין סבורני, שהחלטת הדחייה על הסף של התובענה בדין יסודה. הכל מודים שעם מות המנוח עברו כל נכסי העזבון לבעלותה של המערערת בהתאם לצוואה, ואין אדם חולק על בעלותה במקרקעין. ענינה הממשי היחידי של המערערת בקביעת מצב הבעלות "ההסטורי" מלפני פטירת בעלה, מתבטא בשאיפתה למנוע הטלת מס עזבון על מלוא שוויים של המקרקעין. ענין זה, מבחינת מהותו, אינו אלא עניינו של נישום בקביעת היקף חבותו במס, ועליו להתברר בדרך המיוחדת שנקבעה לשם כך על ידי החוק (...). נישום הרואה עצמו מקופח בשומה זמנית או סופית של המנהל, רשאי להשיג עליהם (...) ואם לא בא על סיפוקו בהליכי ההשגה, הזכות בידו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שעל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט העליון (...). זוהי, בקיצור, הפרוצדורה הרגילה שנקבעה על ידי החוק לצורך בירור השאלות הנוגעות לשומת מס העיזבון, ופנייתה של המערערת במישרין אל בית המשפט המחוזי בדרך של תובענה למתן הצהרה נוגדת את הפרוצדורה שנקבעה כאמור". (שם, בעמ' 498). הרעיון הוא שמקום שהמחוקק קובע דרך לבירורם של עניינים הקשורים בקביעתו של מס, הרי שאין לנקוט דרך דיונית אחרת, אפילו הדרך המוצעת הינה דרך שאין מחלוקת באשר ליעילותה (שם, בעמ' 498מול האות ו'). ובהמשך פסק הדין נאמר: "(...) מה עוד ש(...) נסתמנה בפסיקה, הן בארץ והן באנגליה, נטייה לפסול את הדרך של קבלת פסק דין הצהרתי בענינים המסורים לשיקול דעתה של רשות מינהלית (...). נפסק, שאין לתבוע פסק דין הצהרתי בענין שיש לבררו ולהוכיחו בפני הרשות (...) למרות שבדרך כלל, מוסמך בית המשפט לתת הצהרה בכל מקרה הראוי לכך. בע.א. 359/73(...) הדגיש בית משפט זה, מפי השופט י. כהן, שאם קבע המחוקק דרך רגילה לבירורו של ענין, אין להרשות סטיה מדרך זו, כל עוד לא נתקימו טעמים מיוחדים לסטיה. בע.א. 175/77(טרם פורסם) נאמרו על ידי השופט ויתקון דברים בוטים אלה: 'מקום שנישום רשאי לערער על שומה אין הוא יכול ללכתב בדרך אחרת, אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה'". (שם, בעמ' 499). ולמטה משם, בעמ' 500, אמר כבוד השופט אשר: "כשלעצמי, הייתי מאמץ את הגישה שלפיה קביעת חבותו של אדם למס, כולל החלטה בכל שאלה הכרוכה בקביעת החבות והיקפה, חייב להתברר בדרך המיוחדת שיועדה לה על ידי המחוקק, אלא אם הסכימו הצדדים, במסגרת סמכותה החוקית, לדרך דיונית אחרת". כך גם נקבע בע.א. 367/85מדינת ישראל ואח' נגד יהונתן קיטאי, פד"י מא' (3) עמ' 398, כי משקבע המחוקק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, על הנישום להיזקק לאלה בלבד. נישום שלא פעל במועד או שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה בית דין" ואין מקום לעורר העניין מחדש במסגרת תביעה חדשה. וראו גם את הדברים שנאמרו מפי כבוד הנשיא שמגר בע.א. 1130/90חברת מצות ישראל בע"מ נגד עירית פתח תקוה, פד"י מו' (4) עמ' 778, בעמ' 782: "(...) לגבי חיובי הארנונה שעליהם חל החוק, אין עוד אפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירה לסעד הצהרתי. בית משפט זה פסק לא אחת, כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד". על שום כך אין המשיב רשאי לפנות לבית המשפט לקבלת סעד מקום שהמחוקק התווה מסלול אחר, מינהלי, שבו יוכל למצוא את סעדו. ג. מקובלות עלי טענותיו של עו"ד גורלי על כך שצירופה של המבקשת מס' 2הינו מלאכותי ומיותר: המבקשות אינן חולקות על כך שאם יוחלט (על ידי ועדת הערר או במסגרת הערעור על החלטתה של זו) כי המבקשת מס' 1אינה זכאית לגבות את היטל הביוב ממילא לא יהיה באי תשלומו של ההיטל משום עילה לעיכוב מתן היתר בניה על ידי המבקשת מס' .2 הואיל והדבר אינו שנוי במחלוקת, אין כל צורך בהצהרה שיפוטית על כך. ד. בא כח המשיב טען כי ממילא אין ועדת הערר מוסמכת לדון באגרת הביוב ולהעניק לו את כל הסעדים להם עתר, ועל כן צריכה התובענה להתברר בפני בית משפט זה. גם טענה זו דינה להדחות. אכן, ועדת הערר הנ"ל אינה מוסמכת לדון בנושא אגרת הביוב (להבדיל מהיטל הביוב). אלא שעיון בתובענה ובתצהיר שצורף אליה מלמד שכל שנאמר בהם הוא שהמבקשת מס' 1החלה לגבות אגרת ביוב ביום .1.1.94לא נטען בשום מקום כי המבקשת מס' 1גבתה את אגרת הביוב (להבדיל מהיטל הביוב) באמצעות קיזוז מהכספים שהגיעו לטל-אל או כיוצא בזה. כך גם לא נטען בשום מקום כי המבקשת לא היתה רשאית לגבות את אגרת הביוב לאחר כניסתו של חוק העזר לתוקפו. מכאן שטרונייתו של המשיב מתייחסת אך ורק לעניין אגרת הביוב שנגבתה מתושבי טל-אל בתקופה שלפני פרסום חוק העזר, היינו, בתקופה שבין 1.1.94ל-.11.10.94 אלא שבנסיבות אלה מדובר בסכומים מסויימים של אגרת ביוב שנגבו, לטענת המשיב, שלא כדין מתושבי טל-אל (להבדיל מן המשיב). כאשר כך הם פני הדברים, איני רואה מדוע יש להזקק להליך שבו מתבקש סעד הצהרתי, על ידי המשיב, כאשר תושבי טל-אל עצמם יכולים להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך. .6סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית לדון בה. המשיב ישלם למבקשות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של -.000, 5ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. פיסקה 6של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד טרביה ג'מאל ממשרד עו"ד יהלום בא כח המשיב ועו"ד עידן גרושקובסקי ממשרד עו"ד גורלי, בא כח המבקשות.סמכות ענייניתעררועדת ערר