ההלכה היום הינה שאין אלא צורך בהיתר לפיצול סעדים במקרה של פס"ד הצהרתי כשמדובר בסעד שיש לו צעד משלים נוסף בלבד כהשלמה אופרטיבית לסעד ההצהרתי [ראה ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798, וכן ראה ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פד"י נ"א (2) 669]. במקרה דנן, בית המשפט ציין כי הסעד ההצהרתי המבוקש הנו מסווה לסעד הכספי, להתחמק מתשלום אגרה וכן יתכן שמטרתו לנסות ולהימנע מטענת מעשה בי"ד וחוסר סמכות עניינית בטענה שמדובר בסעד הצהרתי ולא סעד כספי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי: בפני בקשה שהגישו הנתבעים לסילוק על הסף של התביעה מ- 3 טעמים עיקריים: א. אין להידרש לתביעה למתן סעד הצהרתי מקום בו ניתן לתבוע סעד ממשי. ב. ייחוד חוק פיצוי מפוני סיני והעדר סמכות עניינית להדרש לתביעה. ג. מעשה בית-דין. מדובר בתביעה שהוגשה למתן סעד הצהרתי לפיו מד"י - הנתבעים החזיקו ו/או עיכבו שלא כדין את סכום הפיצוי למן יום הדרישה והפרו את חובתם להעביר את סכום הפיצוי במועד. תקופת העיכוב לטענת התובעים הינה מיום מרץ 1991 מועד הפניה הראשונה לדרישת הפיצוי עד מועד התשלום 6.7.93. סכום הפיצוי שאליו מתייחסת התביעה ושלגביו מבוקשת ההצהרה הנ"ל הינו סכום שקיבלו התובעים בעקבות פינוי ימית. בהתאם לחוק פיצוי מפוני סיני התשמ"ב1982- (להלן: "חוק הפיצוי") פסקה ועדת הזכאות ביום 1.2.84 כי סכום הפיצוי שיוענק לתובעים הינו 46,553,580.- שקלים ישנים. בנספח א' לכתב התביעה נאמר שהסכום הנ"ל יופקד ע"י חשב רוה"מ אצל החשב הכללי בחשבון פיקדון מיוחד לפי תנאי החשב לזכות התובעת, והם יוכלו למשוך את כספם מהחשבון הנ"ל בכל עת שירצו. התובעים סירבו לקבל את הפיצוי ובשנת 91 הגישו ערר לועדת הערר לפי חוק הפיצוי [עש 520/91] ושם טענו נגד קביעת ועדת הזכאות שהסכום יופקד לפי תנאי החשב וטענו שהם זכאים לקבל את הסכומים המגיעים להם בתוספת ההצמדה הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה. בהתחלה נמחק הערר על הסף עקב הגשתו באיחור ואח"כ הוחזר הדיון לגופו ובעוד הליך הערר מתנהל הגישו התובעים עתירה לבג"צ - בג"צ 3732/92 - נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הבג"צ) בה עתרו לקבלת סכומי הכסף שנפסקו להם מיידית וללא תנאי, בצירוף ריבית חשב מיום 13.7.92. בבג"צ זה הועלו כל הטענות המועלות היום לגבי עיכוב הכספים שלא כדין ע"י המדינה בניגוד לסעיף 44(ב) לחוק לפיצוי ובניגוד לנוהלים תקינים כשהמדינה עמדה על הדרישה שהתובעים יחתמו על ויתור על כל טענה כדי לקבל את הכסף. ביום 13.12.92 הוצא צו על תנאי בבג"צ מדוע לא יועבר הכסף לעותרים (נספח ג' לתביעה), וביום 9.5.93 הודיעה המדינה לביהמ"ש שלמרות שלטענתה הענין הנו בסמכות ועדת הערר הוחלט לשלם לעותרים את הסך המבוקש בצירוף ריבית חשב מיום 13.7.92 (נספח ד' לתביעה). כשלטענת התובעים רק ביום 6.7.93 העבירה המדינה את הסכום שנפסק לידי התובעים. בעקבות זאת ניתן ביום 28.12.93 פס"ד בבג"צ שפסק בשאלת ההוצאות בלבד (נספח ה' לתביעה). בתאריך 23.2.94 נדחה עררם של התובעים בע"ש 520/91 ע"י ועדת הערר ובין היתר נדחו טענות התובעים שהועלו כנגד קביעת ועדת הזכאות לפיה סכום הפיצוי יופקד לפי תנאי החשב הכללי (נספח א' לבקשה לסילוק על הסף). כשנקבע שהועדה היא זו המוסמכת לקבוע את הריבית או ההצמדה כפי שנאמר גם בחוק פסיקת ריבית והצמדה שהסמכות לקביעת ההצמדה והריבית נתונה לרשות השיפוטית שפסקה בענין ומרגע שהמדינה הציעה לתובעים לקבל את הכסף והם סירבו לא חלה על המדינה חובה נוספת שיכולה להשתמע מחוק פסיקת ריבית והצמדה ופסיקת הועדה בקשר לריבית קובעת ואושרה ההחלטה לשלם לתובעים את סכום הפיצויים בצירוף ריבית חשב (להלן:ב" פסה"ד בערר"). על החלטה זו של ועדת הערר הוגש ערעור של התובעים לביהמ"ש העליון [רע"א 1724/94 ע"א 1724/95] וערעור זה נדחה ביום 22.12.96 (נספח ב' לבקשה לסילוק על הסף). בפסה"ד בערעור, מפי כבוד השופט אור נקבע שועדת הזכאות הייתה רשאית לפסוק ריבית בגין החוב אך לא היתה חייבת לעשות כן וששיעור הריבית נתון לשיקול דעתה והיא פעלה כדין (כשהשופט אור קובע שהמדינה יכלה להשמיע טענה כבדת משקל לפיה המערערים אינם זכאים לריבית כלשהי לאור סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה). התובענה שבפני עוסקת כאמור בפס"ד הצהרתי לגבי עיכוב הכספים ממרץ 91 ועד תשלומם ב- 7/93 וזאת בטענה שהכספים הנ"ל עוכבו שלא כדין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שנתמכו בסיכומיהם המלומדים והממצים החלטתי לקבל את הבקשה לסילוק על הסף ולדחות את התביעה על הסף עקב הטעמים הראשון והשני, ובלא להכריע בטעם השלישי. אני סבור שבמקרה זה יש מקום להשתמש בשקו"ד הנתון לביהמ"ש ולקבוע שאין מקום לתובענה לסעד הצהרתי כשמדובר למעשה בתביעה כספית מוסווית וזאת בזמן שהתביעה לסעד הצהרתי אינה מהווה סוף פסוק להליכים בין הצדדים. אני קובע שמה שמסתתר מאחורי תביעה זו הינו סעד כספי כפי שהדבר עולה מאמור בסעיף 22 לכתב התביעה בה מבוקש להתיר לתובעים לפצל סעדים כדי שיוכלו לתבוע את הנזקים שנגרמו להם וכפי שעולה מדרישת התובעים בנספח ב' לכתב התביעה הדורשים סך של 524,207.- ש"ח נכון ליום המכתב מ- 7.8.98 בגין העיכוב שלא כדין. אינני מקבל במקרה זה את טענת התובעים שהסעד ההצהרתי יביא לפתרון במקרה זה, שכן יש להניח שמדינת ישראל תכבד את פס"ד ההצהרתי שכן במקרה זה יש צורך לדון בטענות המדינה כלפי עצם הזכאות לריבית והצמדה [גם אם יקבע שהעיכוב היה שלא כדין] שכן המדינה יכולה למשל להתבסס על סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ולטעון שהתובעים לא זכאים כלל לריבית כי סירבו לקבל את הסכום וכן לטעון טענות אחרות בענין זה לגבי אופן החישוב, והאם יש מקום לחישוב עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה, חוק ההוצל"פ וטענות בגין עליית הנדל"ן ועוגמת נפש שיהיה צורך לדון בהם בפירוט מבחינה עובדתית. לביהמ"ש יש שקו"ד לשקול האם התובעים לא יוכלו להשיג את מבוקשם בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות [ראה ע"א 327/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר ואח', פד"י ל"ב(1) 85, 90-91, רע"א 1810/90 הדר חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' קנדי חב' להשקעות ולבניין בע"מ ואח', פד"י מ"ד(2) 737, רע"א 84/98 צעד בריא ואח' נ' Sensograph Belgium NV, תקדין עליון 98(1) 382, ע"א 104/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן ואח', פ"ד נ(5) 820, 830-829 ורע"א 2611/98 בל"ל בע"מ נ' מוזס, תקדין עליון 98(2) 283]. השאלה העיקרית הינה האם יש ענין ממשי לתובעים בפתרון הבעיה בדרך של סעד הצהרתי דווקא [ראה ע"א 6291/95 בן יקר גת חב' להנדסה ולבנין בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנין מודיעין ואח', פד"י נ"א(2) 825, 870-872]. ההלכה היום הינה שאין אלא צורך בהיתר לפיצול סעדים במקרה של פס"ד הצהרתי כשמדובר בסעד שיש לו צעד משלים נוסף בלבד כהשלמה אופרטיבית לסעד ההצהרתי [ראה ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798, וכן ראה ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פד"י נ"א (2) 669]. במקרה דנן, אני סבור שהסעד ההצהרתי המבוקש הנו מסווה לסעד הכספי, להתחמק מתשלום אגרה וכן יתכן שמטרתו לנסות ולהימנע מטענת מעשה בי"ד וחוסר סמכות עניינית בטענה שמדובר בסעד הצהרתי ולא סעד כספי. אני קובע שבמקרה זה שמסתתרת מאחורי הבקשה תביעה כספית שבמקרה זה יהא צורך להשלימה בתביעה נוספת שכן עדיין יהיה צורך לטעון את הטענות לגבי הריבית וההצמדה את הנזקים הנטענים ואת המנגנון הראוי של החישוב כשלמדינה יש טענות כנגד כל הנ"ל. לכן, משעולה לכאורה שהסעד ההצהרתי הינו מסווה לסעד הממשי האמיתי העומד מאחוריו ושסעד הצהרתי זה לא יביא לסיום ההליכים ויביא למעשה לכפל התדיינות ותביעות ובמסגרת שקוה"ד הנתון לי אני קובע שאין מקום במקרה זה להיענות לסעד זה ויש לכן לדחות את התביעה על הסף. מעבר לכך, גם התנהגות התובעים שבמשך שנים לא הגישו תביעה לגבי העיכוב הנ"ל (מ- 93 עד 98), השתהו בהגשת התביעה ולא טענו במשך שנים טענה כנגד העיכוב וכן לא העלו טענה זו בפני ועדת הערר ו/או בפני ביהמ"ש העליון ולא צירפו לתובענה ולא גילו את ההליכים שהתנהלו בועדת הערר ובביהמ"ש העליון לאחר שנת 93. מעיון בכתב התביעה עולה שהיו הליכים ב- 93 ומ- 93 ועד 98 לא היה דבר עד שפנו התובעים בדרישה לפיצוי בגין העיכוב ומתברר שבזמן הנ"ל היתה החלטה של ועדת הערר ושל ביהמ"ש העליון בנדון שהתובעים בחרו להתעלם ממנה ולא להזכירה. אני סבור שהתנהגות זו מצטרפת גם היא למסגרת השיקולים במסגרת שיקול דעתי שלא להתיר במקרה זה תביעה זו בדרך של סעד הצהרתי, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף. לאור הכרעתי בענין הסעד ההצהרתי מתייתר למעשה הדיון בשאר הטענות אך מצאתי לנכון להביע את דעתי גם בענין חוק הפיצוי והסמכות העניינית. אני סבור במקרה זה שיש לדחות את התובענה גם מחמת ייחוד חוק פיצוי מפוני סיני והקניית הסמכות העניינית לועדת הערר ולמנגנון הקבוע בחוק זה. סעיף 2 לחוק הפיצוי הנ"ל קובע - "לא ינתן פיצוי ולא תהיה זכות, עילה, או תביעה לפיצוי מאת המדינה בשל הפינוי או בשל נזק או הפסד הכרוכים אלא מכוח חוק זה. והנה התובעים בעצמם מסתמכים על פעולת המדינה בניגוד לסעיף 44 לחוק הנ"ל לגבי עיכוב הכספים וכן מסתמכים על החלטת ועדת הזכאות וטענות אחרות בדבר הפרת חוק הפיצוי כשלטענתם הם זכאים לפיצוי בגין הנ"ל ומחד התובעים מסתמכים על הוראות חוק הפיצוי כמקנה להם זכות ועילה לתביעה ומאידך טוענים שהסמכות לא נקבעת לפי חוק הפיצוי. לטעמי מדובר בהפסד או נזק הכרוכים בפינוי" שהם תוצאה נגזרת של הפינוי, כאשר הם נובעים ממנו בדרך כלשהי, לא רק כגורם ישיר [ראה בר"ע 445/83 מד"י נ' מילה, פד"י ל"ז (4), 380, 385]. על פי סעיפים 62 ו- 67 לחוק לפיצוי הסמכות לגבי כל תביעה מכוח החוק וזכות לפיצוי לפי חוק זה, הינה רק לפי חוק לפיצוי והיא ייחודית לועדת הערר ולביהמ"ש העליון. והנה התובעים בחרו שלא ללכת במסלול זה ולא טענו לענין העיכוב של הכספים בפני ועדת הערר וביהמ"ש העליון ורק ביקשו לקבל את הכספים עם ריבית החשב, ובחרו לאחר שנים להגיש תביעה זו תוך עקיפת חוק הפיצוי ועדת הערר והמנגנון הקבוע בו. אינני מקבל את טענות התובעים שלא מדובר בתביעת הקשורות לפינוי ובפיצוי ושאין סעד לתובעים לתקוף פעולות של המדינה שהרי התובעים הוכיחו בעצמם שהם ידעו לפנות לועדת הערר על החלטות ועדת הזכאות ולביהמ"ש העליון בניסיון לתקוף את החלטות המדינה. אינני מקבל גם את התנהגות התובעים בכך שהם מסתמכים מחד על חוק הפיצוי כבסיס וכעילה לתביעתם ומאידך הם מנסים להשתחרר מהמסלול היחודי הקבוע בחוק הפיצוי לגבי תביעות עפ"י חוק זה במישרין או בעקיפין. התוצאה הינה שדין התביעה להדחות מהטעם של העדר סמכות עניינית. אינני יכול להעביר תביעה זו לועדת זכאות שאינה בימ"ש או בי"ד מוסמך לפי תקנה 101(ב) לתקנות סד"א כשיש לעמוד גם בתנאים לגבי המועד והזכאות לפניה זו עפ"י החוק, ומכל מקום לאור קביעתי לגבי סעד הצהרתי אין גם מקום להעברת התביעה אלא לדחותה. לאור התוצאה עד כה בענין הסעד ההצהרתי והסמכות העניינית לא מצאתי מקום להכריע בשאלת מעשה בי"ד על היבטיה: השתק עילה ופלוגתה, שהינה שאלה מורכבת ולכאורה יש מקום לטעמי לברר אותה לגופה במשפט עצמו (במידה והיה מתנהל המשפט), שכן לכאורה מדובר בתביעה נפרדת בגין תקופת העיכוב ויש לדון האם היה אפשר לטעון לאותו סעד בפני ועדת הזכאות ועדת הערר וביהמ"ש העליון והאם יהיה הכרח לטעון זאת ובמסגרת אלו הליכים, אך כאמור לא מצאתי צורך להכריע בכך, לאור מסקנותי עד כה. אני סבור גם שיש מקום ליישום של כלל סופיות הדיון ולא ניתן להתעלם מכך שמדובר באירוע שתחילתו במקורו לפני כ- 16 שנה וגם הארוע הנוכחי נשוא התביעה הוא מלפני מספר שנים רב ונערכו כבר דיונים רבים הקשורים לתיק זה בפני ערכאות שונות כולל ביהמ"ש העליון. התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה על הסף. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000.- ש"ח, בתוספת מע"מ כדין. סעד הצהרתי