קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ביטול הזמנת עדים: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט הראשי כנפי; נציגי ציבור - ה"ה בנסקי ופרידמן; תב"ע מה/28-4) אשר דחה את בקשת המערערים, פקידים בכירים בחברת החשמל, שהיא עצמה אינה צד להליך, לבטל את הזמנתם להעיד באותו הליך. .2בהליך העיקרי תבעו מועצת פועלי חיפה, מועצת פועלי אשדוד וועד העובדים של בתי-הזיקוק (להלן ביחד - מועצת הפועלים) מבתי הזיקוק לנפט בע"מ (להלן בתי הזיקוק), שהיא חברה ממשלתית כמשמעה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה- 1975(להלן - חוק החברות הממשלתיות), תוספות שונות והתבססו על סעיף ג' להסכם הקיבוצי שבין ההסתדרות הכללית ומועצת הפועלים ובין בתי הזיקוק מיום 17.7.1984(להלן - הסכם בתי הזיקוק), אשר בו נאמר: "עם זאת מוסכם בזה, כי אם לעובדים בחברות ממשלתיות או באחת מהן תינתן תוספת האיזון או כל תוספת אחרת במקומה בנוסף להסכם המסגרת, יחול הדבר גם על עובדי בתי הזיקוק לנפט בע"מ ובכך יבוטל האמור בסעיף ב' דלעיל". עילתה של מועצת הפועלים בתביעתה נגד בתי הזיקוק היא תשלום תוספת כאמור בחברת החשמל, שהיא חברה ממשלתית. בתי הזיקוק היו מוכנים לשלם את התוספת ששולמה בחברת החשמל, אלא נכפה עליהם על-ידי רשות החברות הממשלתיות שלא לעשות כן. .3א) בהליך העיקרי ניתן בשעתו, ביום 23.8.1985, פסק-דין, אשר דחה את תביעת מועצת הפועלים מן הטעם, שהדיבור "תינתן" בסעיף ג' להסכם בתי הזיקוק משמעו "תינתן כדין". בית-הדין קבע, כי תוספות השכר עליהן סומכים עובדי בתי הזיקוק שולמו בחברת החשמל שלא כדין, ולכן אין עובדי בתי הזיקוק זכאים לתשלום תוספות אלה (להלן - פסק-הדין הראשון); ב) על פסק-דין זה ערערה מועצת הפועלים. הערעור התקבל בהסכמה (דב"ע מו/3-4; לא פורסם), וכך נאמר בפסק-הדין מיום 25.11.1985: "מוסכם בין הצדדים לערעור ה, כי פסק-הדין נשוא הערעור בטל והעניין מוחזר לבית-הדין האזורי לדיון מחדש לגופו של עניין להוציא הרכיב של % 1.6שבו מדובר במכתב שר האוצר מיום 23.10.1985; כן יוקפא הדיון בבית-הדין האזורי בכל הנוגע לרכיב של % 1.6מהשכר כאמור, בגין העבר, ששולם לעובדי חברת החשמל. גורלו הסופי של אותו תשלום, או ליתר דיוק - גבייתו מחדש - טרם מצא ביטוי למעשה. לאור האמור - ביטול פסק-הדין שבערעור - ברור שבטלות הערות ביקורת שכוונו באותו פסק-דין לתגובה של מי שלא היה צד להליך. בית-הדין האזורי יעשה את כל האפשר להחשת הדיון בסכסוך בתנאי שהצדדים יעשו את כל הדרוש לפישוט ההליך, ואם יש צורך - ניסוח מחדש של כתבי בי-הדין". .4היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך, מכוח סמכותו לפי סעיף 30(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה), ובא-כוחו פרט בהודעה מטעמו את הרקע והעובדות כפי שהן נראות לו, תוך צירוף מספר מסמכים לאותה הודעה. מאותה הודעה עולה, כי לדעת היועץ המשפטי שולמו בחברת החשמל מספר תשלומים תוך חריגה מ"הסכמי המסגרת" וההסכמים הקיבוציים המחייבים בחברת החשמל. "החריגה" מתבטאת, לגרסת היועץ המשפטי, בשיטת החישוב באחת התוספות (בעוד שעל-פי ההסכמים, לגרסתו, היה מקום לשלם את התוספת על השכר המשולב בלבד, הרי שבחברת החשמל שולמו אותן תוספות על השכר הכולל), ובשניה - בכך שתוספת שאושרה על-ידי מנכ"ל האוצר דאז, נסים ברוך, ושהיתה צריכה להשתלם בשיעור של % 1.5תפחה ל-%.6 .5משהוחזר העניין לבית-הדין האזורי והחלה מסכת הבאת הראיות, הוזמנו להעיד, על-ידי מועצת הפועלים, שלושת המערערים כאן - יו"ר דריקטוריון חברת החשמל בתקופה הרלבנטית, מנכ"ל חברת החשמל וחשב משכורות החברה (להלן - העדים). בבקשה פורטו המסמכים שאותם מתבקש כל אחד מאותם עדים להביא. .6העדים הגישו בקשה לבית-הדין האזורי לבטל את הזמנתם, ועיקר טענותיהם היו, כי ההזמנה "מכבידה" מבחינת היקפה, כי מבוקשים בה מסמכים שאינם רלבנטיים לתביעה, כי יחסי העבודה הם יחסים המבוססים מעצם טבעם על יחסי אמון בין ההנהלה ונציגות העובדים, ואין לערער אותו אמון על-ידי הבאת העובדות לבית-הדין. עוד טענו, כי תנאי העבודה בחברתם הם חסויים, לאור יחסי האמון הקיימים בין ההנהלה ונציגות העובדים, ואם אינם כאלה, הרי שכל העובדות הרלבנטיות מצויות בידיעת מועצת הפועלים ובאו לידי ביטוי מלא בהודעת היועץ המשפטי לממשלה על נספחיה. בית-הדין האזורי דחה, כאמור, את הבקשה. לפנינו התעוררו אותן סוגיות, אלא בהיקף רחב יותר, ונדון בהן אחת לאחת, אף כי לא לפי סדר הצגתן על-ידי בא-כוח העדים. .7עמדת היועץ המשפטי, כפי שהובאה בדיון לפנינו, היתה, כי עקרונית כל עדות רלבנטית צריכה לבוא לפני בית-הדין. לעצם הבקשה שלפנינו לא נקט היועץ המשפטי עמדה, והשאיר את ההחלטה לשיקולו של בית-הדין. .8בא-כוח העדים טרח ויגע והביא אסמכתות למכביר לביסוס גרסתו וטענותיו, רובן המכריע מאנגליה. בטרם נתייחס לטענות לגופן ולתשובות שניתנו להן על-ידי באי-כוח מועצת פועלי חיפה ובתי הזיקוק, נעיר שני אלה: האחד - חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, שחרר את בתי-המשפט, לרבות בית- הדין לעבודה, מהיזקקות להלכה שנפסקה באנגליה, אליה היו קשורים בתי-המשפט בארץ מכוח סימן 46לדבר המלך במועצה, .1922 השני- סעיף 32לחוק בית-הדין לעבודה קובע: "בית-הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון על-פי סעיפים 24(ב) ו-26(ב)". העולה מן האמור הוא, כי הפסיקה הזרה שהובאה לפנינו אינה מחייבת את בית-הדין, ואף אינה מנחה אותנו; אין זאת אומרת שבית-הדין יתעלם ממנה, כשם שאינו מתעלם מספרות מקצועית, אך משקלה יהיה כמשקל כל מקור אחר שבו נעזר בית-הדין בפסיקתו. בסוגיית הראיות אמר בית-דין זה עוד בתחילת דרכו: "לא יעלה על הדעת, שבית-הדין לעבודה ינהג שלא ככל בית-משפט אחר לעניין ראיות חסויות מטעמים שבטובת המדינה (סעיף 5א לפקודת העדות), לעניין עדות עורך-דין (סעיף 5ג לפקודה האמורה), או לעניין עדות רופאים (בסעיפים 5ד ו-5ה לפקודה האמורה). הוא הדין בחיסיון הנובע מסעיף 90לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, ובכל חיסיון אחר שמקורו בדבר חקיקה מיוחד. לא כן הדבר בחיסיון שמקורו במשפט המקובל" (דב"ע לא/8- 0[1], בע' 98). למותר לציין, כי תמיד ובכל סוגיה משפטית קיים שוני בין ארץ לארץ ובין שיטת משפט אחת לרעותה, ובייחוד במערכת יחסי העבודה והשכר, ולשוני זה השלכה על הסוגיה הנדונה. בענייננו יש לתת את הדעת בעיקר לשניים אלה: האחד - שיטת ההצמדה בין מקצוע למקצוע, ענף לענף, מפעל למפעל, נפוצה ומקובלת בארץ. והשני - במדינתנו להסכמים קיבוציים תוקף משפטי מחייב, והם חייבים ברישום; להסדרים קיבוציים, אף כי מעמדם נחות, מעמד בחוק; ואילו באנגליה - עד עצם היום הזה רואים בהסכם קיבוצי הסכם ג'נטלמני, שאינו אכיף בבית-משפט. .9הסוגיה הראשונה בה נדון הינה סוגיית הרלבנטיות: א) טען בא-כוח העדים, כי שומה על בית-הדין לבדוק ולבחון את סוגיית הרלבנטיות בשלב זה, דהיינו בשלב שבו מתבקש בית-הדין לבטל את הזמנת העדים, מן הטעם ששעה שיעמדו על הדוכן לא יהיה לעדים פתחון פה בסוגיה זו. בא-כוח מועצת הפועלים טען, כי סוגיית הרלבנטיות כל כולה נתונה להכרעתו של בית-הדין, ואל לעד, בשלב כלשהו, להעלותה; ב) נידרש לטענת הרלבנטיות, בין אם נראה אותה כטענה העומדת בפני עצמה ובין אם נראה אותה כחלק מטענת ההכבדה, מבלי להכריע בשאלה, גרסתו הבסיסית של מי מהצדדים נכונה, וזאת מן הטעם שבדרך כלל, שעה שנשאל עד שאלה שנראית לצד שכנגד בלתי-רלבנטית, הוא מעיר לכך תשומת לב בית-המשפט, או בית-הדין, ובית-המשפט הוא שמחליט, אם רלבנטית השאלה אם לאו. במקרה שלפנינו אין למעשה חילוקי דעות בין הצדדים המתדיינים בהליך העיקרי, ולכן סביר מאד להניח, כי גם אם תשאלנה שאלות שהן אובייקטיבית בלתי-רלבנטיות, לא יטרח נציג בתי הזיקוק לטעון לאי-קבילותן. ואף כי חזקה על בית-הדין, כי מיזמתו הוא ימנע גלישה לנושאים שאינם רלבנטיים, אין דומה המצב לזה המקובל, בו מופנית תשומת לבו על-ידי צד להליך, במקרים הראויים; ג) עיון בסעיף ההצמדה שבהסכם בתי הזיקוק מראה, כי די בכך שבחברה ממשלתית אחת תשולם תוספת איזון, או תוספת אחרת במקומה, על מנת שעובדי בתי הזיקוק יהיו זכאים לאותה תוספת. עובדי בתי הזיקוק חייבים, אפוא, להוכיח, כי אכן אותה תוספת שולמה באחת החברות הממשלתיות. משהגיע לידי מועצת הפועלים מידע, על-פיו משתלמת תוספת בשם זה או אחר לעובדי חברת החשמל, מידע שעל-פי הודעת היועץ המשפי כפי שנמסרה לבית-הדין אינו מופרד, נוצרה לכאורה עילת התביעה, אך על מועצת הפועלים להוכיח את גרסתה - הן את עצם תשלום התוספת, והן את מהותה - "תוספת איזון" או תוספת אחרת במקומה. בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו הראשון, שכאמור בוטל בהסכמה, כי אותן תוספות המשתלמות "שלא כדין" לעובדי חברת חשמל אינן מזכות את עובדי בתי הזיקוק, מן הטעם שאת הדיבור "תינתן" יש לקרוא כ"תינתן כדין". אמנם פסק-דין זה אינו עומד עוד, אולם מועצת הפועלים חייבת לצפות אפשרות, כי סוגיה משפטית זו תועלה אף בסיומו של ההליך, ולכן זכאית היא לנסות להוכיח, כי התוספות ששולמו בחברת החשמל שולמו כדין, וכי הן נופלות בגדר "תוספת איזון" או תוספת אחרת במקומה; ד) וכיצד תוכיח מועצת הפועלים את גרסתה, אם לא באמצעות עמודי התווך של חברת החשמל, אלה שניהלו את המשא-ומתן עם הממשלה, וחזקה עליהם כי בתוקף תפקידם עשו פעולות כשרות ולא פסולות. לאור האמור, העדות אותה מבקשים להשמיע מפי העדים רלבנטית על פניה. אשר לתלושי השכר - רק באמצעותם ניתן להוכיח, כי שולמו תוספות ושיעורן של אותן תוספות במגזרים השונים של עובדי חברת החשמל. הוכחת שיעורה של התוספת רלבנטי גם, ואולי בעיקר, על מנת להראות שהסכום ששולם לעובדי חברת חשמל תחת שם זה או אחר זהה שקלית לסכומה של "תוספת האיזון". .10א) הסוגיה השניה היא סוגיית ההכבדה. ההכבדה הנטענת היא, כי היקף וכמות המסמכים שאותם התבקשו העדים להביא מכבידים על המוזמנים להעיד. "הכלל הוא, כי הזמנה להבאת מסמכים אינה צריכה להכביד על המוזמן (oppressive)" (המ' 10/55[2], בע' 652). כלל זה עובר כחוט השני בפסיקה הנוגעת להזמנת עדים; ב) נבחן, אפוא, אם נוצרת הכבדה על-ידי הדרישה למסמכים אותם מתבקשים העדים להביא. את המסמכים ניתן לחלק לשניים: האחד - כל ההסכמים וההסדרים מכל סוג ומין שהוא המתייחסים לשכר ותוספותיו ששולמו לעובדי חברת חשמל מ-1.4.1984-31.3.1986, וההסכמות שניתנו על-ידי גורמים שונים במשרד האוצר בקשר להצטרפות חברת החשמל להסכם המסגרת בשירות הציבורי וכן בקשר לתשלום תוספות שכר. השני - תלושי משכורת של שישה עובדים, מבלי לנקוב בשמם, ובהתאם לדרגתם וותקם לתקופה מ- 1.4.1984עד 31.3.1986; ג) אשר לקבוצה הראשונה - לא נראה לנו כי מערכת של הסכמים והסדרים לתקופה של "הסכם מסגרת" אחד, דהיינו התקופה של שנתיים מ1.4.1984-31.3.1986, לרבות האישורים הנדרשים מכוח חוק החברות הממשלתיות וחוקי התקציב לביצועם של תשלומים שונים, יש בהם משום הכבדה. בא-כוח חברת החשמל טען, כי מדובר במספר עצום ורב של מסמכים, אולם דבריו היו כוללניים ובלתי-מפורטים. כמו כן אין לנו לסמוך בסוגיה זו על השערתו של בא-כוח בתי הזיקוק, לפיה מספר המסמכים הוא מזערי. אולם בתוך עמנו אנו יושבים, ואף אם בחברת החשמל, בגלל מורכבות השכר ותוספותי וביצועם של אותם הסכמים והסכמות, עולה מספר המסמכים עשרת מונים על המקובל בחברות אחרות, לא נראית לנו כל הכבדה שהיא בדרישה להביא אותם מסמכים. בעניין זה ולצורך ההשוואה בלבד נציין, כי בהמ' 10/55[2], הנ"ל נדרשו: "א. הפנקסים, החשבונות, והמסמכים בהם רשומים חשבונות הכספים שד"ר יוסף שדמון ו/או גב' נועה קראוזה-שדמון שקיבלו מהחברה האמורה על חשבון משכורת, שכ"ט עו"ד, הענקות ופיצויים בתקופת השנים 1934-.1942 . . . . . . . . . . . . . . . ג. כל הפרוטוקולים של החברה, מכתבים ויתר מסמכים הנוגעים לעניין תופיק מוסה מחמד אבו חנטש מכפר קקון..." (המ' 10/55[2], בע' 647). בית-המשפט העליון לא התייחס לדרישה להמצאת מסמכים ופנקסים לתקופה המוגדרת של שמונה שנים, מן הסתם מן הטעם שלא ראה בה הכבדה, אלא אך ורק לדרישה האחרת עליה אמר: "ודרישה להמציא את 'כל הפרוטוקולים... מכתבים ויתר מסמכים' הנוגעים לעניין מסוים, ללא כל פירוט נוסף, וללא הגבלה כלשהי ביחס לתקופת אשר לגביה נדרשה המבקשת לאסוף את מסמכיה ולהביאם לבית-הדין, ייתכן מאד שהיא מכבידה יתר על המידה" (שם [2], בע' 652). השוואת הנדרש שם והמבוקש בהליך זה מראה על פניה, כי אין ממש בטענת ההכבדה; ד) אשר לתלושי השכר - המדובר בסה"כ ב- 144( 6כפול 24) תלושי משכורת של עובדים שדרגתם וותקם הוגדרו במדויק, ואין כל קושי "לשלוף" מהמחשב את התלושים המתייחסים לאותם עובדים בודדים, תוך מחיקת שמו של העובד אשר בו מדובר; ה) טענה נוספת לעדים בסוגיית ההכבדה והיא, כי עצם מתן העדות מכבידה עליהם, והכוונה מן הסתם למערכת היחסים השוררת או הצריכה לשרור בין חברת החשמל לבין עובדיה. ואף כין הנהלת החברה ובעלי מניותיה. לטענה זאת מספר תשובות. הראשונה - החובה להעיד בבית-משפט היא חובה המוטלת על אזרח המדינה כחובה כלפי הציבור כולו, ולאו דווקא כלפי הצדדים להתדיינות (ראה ויגמור [7], מהדורה שלישית, כרך 8, עמ' 70-71). כל אדם חייב לסייע להוצאת האמת לאור, כל עוד עדותו רלבנטית לתביעה, ומבחינה זאת אין שוני בין אדם שנקלע שלא מרצונו לקטטה, היה עד לתאונת דרכים או שעבד במוסד שנתגלתה בו מעילה. "אי-הנעימות" הנגרמת מן העדות אינה שוקלת נוכח החובה האמורה. השניה - חזקה על בכיריה של חברת החשמל, כי מילאו תפקידם נאמנה ודקדקו בקלה כבחמורה בהוראות החוקים המחייבים אותם בתפקידם כמנהלי אחת החברות הגדולות והחשובות במדינה, ועליהם להעיד על פעילותם בתחום המבוקש. ואשר להכבדה הנגרמת כתוצאה מגילוי הסכמים והסכמות בין הנהלת החברה ונציגות העובדים - על כך יורחב הדיבור בהמשך; ו) במהלך הדיון עלתה השאלה, מדוע יש צורך בהעדתם של אותם עדים דווקא ומדוע לא תזמין מועצת הפועלים את אנשי ארגון העובדים להעיד. אמנם העובדות בדבר הסכומים המשתלמים בחברת החשמל לעובדיה הן בידיעת המשלם והמקבל כאחד, אולם אין זה עניינו של המקבל, אם ניתנו האישורים הדרושים לאותם תשלומים אם לאו, מאחר וזהו עניינה של ההנהלה בלבד, ומכאן ברור שבסוגיה זו, שהיא למעשה העיקרית שבמחלוקת, עיקר הידע מצוי אצל העדים שהוזמנו ולא אצל נציגות העובדים. נוסיף, כי בית-משפט, ובית-הדין בכלל זה, אינו נוהג להכתיב לצד את מי להעיד על מנת להוכיח גרסתו, ודרך המלך היא, כי עדות תותר כל עוד היא רלבנטית ואינה מכבידה על העד. העולה מכל האמור הוא, כי אין אנו מוצאים הכבדה על העדים בהזמנתם ובמסמכים אותם נתבקשו להביא. .11הטענה העיקרית שהועלתה על-ידי באי-כוח העדים עניינה "חיסיון" של אותם מסמכים ושל עצם השגת האישורים הדרושים לביצוע התשלומים וכן כי גילוים של אלה יגרום לשיבוש יחסי עבודה בחברת החשמל, תוצאה שאל לו לבית-משפט בכלל, ולביתדין לעבודה בפרט, להביא לה. א) נפתח בסוגיית ה"חיסיון": העדים הסתמכו על שורה של תקדימים שעניינם שמירת צנעת הפרט. ונציין כאן שניים מהם בלבד: ; . 515All e.r 2(1977) morgan& morgan[5] . 1028A. C(1980) nasse& science reserch[6]. נדגיש, כי סוגיה זו של צנעת הפרט אינה יפה כלל לענייננו. לו היה מדובר בהצמדה למשכורת של עובד בכיר זה או אחר, ששכרו נקבע על-פי הסכם אישי או על-פי החלטת הנהלת חברה, היה מקום לטעון לצנעת הפרט ולזכותו של אותו עובד בכיר שהכנסתו תישאר חסויה. אין לנו צורך להתייחס בהליך זה לשאלה, האם חסויים תנאי העבודה במפעל שאינו "שירות ציבורי" במשמעות הרחבה של הביטוי "שירות ציבורי" שבסעיף 10ב לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957(להלן - חוק הסכמים קיבוציים), וזאת מן הטעם, שחברת החשמל ובתי הזיקוק שניהם "שירות ציבורי" המה. כך שנותר לנו לבחון, אם יפה הטענה ל"שירות ציבורי" כאמור. בטרם נתייחס לאותה סוגיה נציין, כי בית-דין זה כבר קבע שסעיף 32לחוק בית-הדין לא בא להחמיר עם המתדיינים בכל הנוגע להבאת ראיות וקבילותן ואינו בא להוסיף "חיסיון" על אלה הקיימים מכוח המשפט הכללי (דב"ע מג/123- 3[3], ע' 209). בדב"ע מג/123- 3[3] הנ"ל התעוררה שאלת גילויו של פרוטוקול סנט האוניברסיטה, שדן בעניינו של המערער, שעה שהאוניברסיטה טענה, שדיוני הוועדות הדנות במתן קביעות לעובדיה הם חסויים, על מנת שלא לפתוח פתח ללחצים השונים העלולים לפגוע בפעולתן. בית-דין זה, לאחר שהגיע למסקנה שהמסמכים האמורים רלבנטיים להוכחת התביעה, מצא דרך לאזן בין צרכיו של אותו עובד להוכחת תביעתו והצורך לאפשר לגופי האוניברסיטה לשמור על הסודיות החיונית לפעולתם, בכך שציווה על גילוי אותם מסמכים תוך מחיקת שמות הדוברים; ב) מכאן לענייננו: חוק הסכמים קיבוציים במקורו התייחס אך ורק ל"הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק, דהיינו הסכם בין ארגון עובדים ומעביד או ארגון מעבידים, בנושאים שונים שנקבעו בחוק ושהוגש לרישום על-פי אותו חוק; החוק לא חייב הגשה לרישום של אותו מסמך, ו"הסנקציה" היחידה על אי-רישומו היתה, כי אותו מסמר לא הפך ל"הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק. זה היה המצב עד לתיקון מס' 3לחוק (ס"ח 823, תשל"ו,264). באותו תיקון תוקן סעיף 10א לחוק והוסף סעיף 10ב, אשר זו לשונו: "10ב. (א) מעביד בשירות ציבורי המעסיק מאה עובדים או יותר חייב להודיע לשר העבודה או למי שהוא מינה לכך על כל הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום לפי סעיף 10, שעניינו שכר עבודה או תנאים סוציאליים של כל עובדיו או סוג מהם, תוך חודשיים מיום חתימת ההסדר. (ב) שר העבודה רשאי לפטור בצו, באישור ועדת העבודה של הכנסת, בתנאים או בלא תנאים, מעביד או סוג מעבידים מתחולת הוראות סעיף קטן (א), בין בדרך כלל ובין לגבי הסדר מסוים או סוג הסדרים. (ג) 'שירות ציבורי', לעניין סעיף זה - (1) גוף מבוקר כמשמעותו בפסקאות (1) עד (5) לסעיף 9לחוק מבקר המדינה, תשי"ח- 1958[נוסח משולב]; (2) תאגיד שהוקם או שהוכר בחוק שנתייחד לו; (3) תאגיד שניהול עסקיו נתון לפיקוח או לביקורת על-פי חוק שנתייחד לעסקים מהסוג שהוא מנהל. (ד) שר העבודה יקבע בתקנות לעניין ההודעה האמורה בסעיף קטן (א) את דרכי מסירתה, הפרטים שיש לכלול בה והמסמכים שיש לצרף אליה. (ה) המפר הוראה מהוראות סעיף זה או צו לפיו, דינו - קנס עשרת אלפים לירות. (ו) בעבירה לפי סעיף קטן (ה) יהא אחראי גם מי שבתוקף תפקידו כמנהל או כעובד בכיר היה אחראי למילוי הוראות סעיף זה או צו לפיו, ובאין מנהל או עובד בכיר כאמור מי שחתם על ההסדר בשם השירות הציבורי, והכל - זולת אם הוכיח שנקט אמצעים סבירים למניעת העבירה או שהעבירה נעברה עקב גורם שאינו בשליטתו". התיקון לסעיף 10א לחוק הרחיב את זכות העיון שהיתה קיימת בחוק לגבי הסכמים קיבוציים גם לגבי מסמכים שנמסרה עליהם הודעה על-פי סעיף 10ב לחוק. נציין שלושת אלה: חברת החשמל הינו מעביד המעסיק למעלה מ- 100עובדים (על כך לא הובאו ראיות, אך מותר לנו להשתמש בידיעה כללית בסוגיה זו); שר העבודה טרם עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף קטן (ב), וחברת החשמל היא "שירות ציבורי" מכוח סעיף קטן (ג) (1) לאותו סעיף. עינינו הרואות, בשירות ציבורי קיימת חובה להודיע על כל הסדר בכתב, אף אם אינו בר-רישום כהסכם קיבוצי, ואי-מילוי אחר חובה זו עונשו בצידו; ג) מה היתה מטרתו של אותו תיקון לחוק הסכמים קיבוציים? על אותה מטרה נלמד מלשונו של החוק, מדברי ההסבר לו ומדברים שנאמרו בכנסת טרם אושר בקריאה השלישית. אשר ללשונו של החוק. חובת ההודעה היא גורפת, מתייחסת להסדר בכתב ולאו דווקא להסדר קיבוצי. הדיבור "הסדר" באותו סעיף אינו מסויג להסדר קיבוצי; מקום בו רצה המחוקק להתייחס רק להסדר קיבוצי עשה כך במפורש (ראה חוק יישוב סכסוכי עבודה - סעיף 37א; חוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976- סעיף 1). ומכאן, שאף הסדר חד-צדדי, דהיינו החלטה חד-צדדית של המעביד ליתן תוספת שכר ותנאים סוציאליים טעון רישום. למסקנה זאת ניתן להגיע לא רק מלשונו של הסעיף, אלא ממטרת מציעיו ומחוקקיו. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 1244, תשל"ו, 264) מצינו: "במדיניות השכר הצמודה הנקבעת על-ידי ההסתדרות הכללית, כל העלאת שכר עבודה ישירה או עקיפה במקצוע מסוים או במקום עבודה משפיעה ויש לה השלכות על תנאי העבודה במקצועות אחרים ובמקומות עבודה נוספים. יש צורך בשמירה קפדנית ובמניעת חריגות ממדיניות השכר שנקבעה בין הממשלה להסתדרות. במצב הקיים נחתמו לא פעם הסכמי עבודה שחרגו ממדיניות השכר ולרוב בלי שהדבר הובא לידעת הגורמים שחתמו על ההסכם הכולל. מצב זה גורם לתסיסה וסכסוכי עבודה ויוצר עיוותים רבים. על כן, יש למנוע את המעבידים בשירות הציבורי מלחרוג מהמסגרת הכוללת של הסכמי העבודה מצד אחד, ומצד שני לבטל החשדות והרינונים בקרב קבוצות עובדים על כך שבסקטורים אחרים ניתנו הטבות סמויות לעובדים... מאחר ולא כל ההסדרים בסקטור הציבורי לובשים צורה של הסכמים קיבוציים, הם אינם מוגשים לרישום ועל כן הציבור אינו יודע עליהם. מוצע לחייב מעביד בשירות ציבורי במתן הודעה לשר העבודה על כל הסדר בכתב, שאינו הסכם קיבוצי ושלא נעשה באישור הממשלה בהתאם להוראות חוק, הדן בשכר עבודה או בתנאים הסוציאליים, תוך חודשיים מיום חתימתו... להרחיב את זכות העיון הקיימת בחוק לגבי הסכמים קיבוציים שהוגשו לרישום גם לגבי כל ההסדרים בכתב שנמסרה בגינם הודעה כאמור". כשהוצג החוק לקריאה ראשונה אמרה מגישת ההצעה, ח"כ ארבלי-אלמוזלינו: "המטרה של הצעת החוק היא להביא לכך שלא יהיו הסכמים או הסדרים אחרים בענייני עבודה מתחת לשולחן, אלא שהכל יהיה גלוי ופתוח לציבור" (דברי הכנסת [8], כרך 77, ע' 3167). בעת הקריאה השניה והשלישית בכנסת נאמר: "חוק זה, אדוני היושב ראש, שיאושר היום בכנסת, ישפר את תהליכי הרישום של הסכמים קיבוציים ויתן פומביות להסדרים בשירות הציבורי שעניינם שכר או תנאים סוציאליים ועד כה לא נהגו לרשום אותם או להודיע עליהם. מטרת החוק להביא לכך שלא יהיו עוד הסכמים מתחת לשולחן, אלא שהכל יהיה גלוי לעין ופתוח לעיון הציבור. אדוני היושב-ראש, הסכמים שנחתמו לא אחת, בלי אישור הממונים או הגורמים המוסמכים, בין הנהלות של חברות ממשלתיות או מוסדות ציבוריים ובין העובדים, ונשארו בגדר סוד, גרמו לתקלות רציניות במקומות העבודה, כי היו להם השלכות חמורות לגבי מקומות עבודה אחרים וגם בתוך מקום העבודה עצמו, כאשר קבוצת עובדים אחת סבורה היתה כי לקבוצת עובדים אחרת ניתנו תנאים מועדפים, ולאחר גם הופרו הסדרים אלה ולא נתקיימו הבטחות שלא היה להן כיסוי" (מדברי ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו, שם [8], ע' 3624). המסקנה החד-משמעית מהאמור לעיל היא, שבשירות ציבור תנאי העבודה במובנם הרחב, בכל הנוגע לשכר ולתנאים סוציאליים, יהיו פומביים וגלויים לעיני כל; ד) טוענים העדים כי יש לפרש את סעיפים 10א ו-10בכך, שכל אשר הוגש לרישום אכן פתוח וגלוי, ואזי אין צורך בהעדת עדים להוכחתו. אם סבור מאן דהוא, כי מסמך בר-רישום כל שהוא לא נרשם, הרי שפתוחה לפניו הדרך לפעול בדרכים המקובלות לגרימת הגשתו של אישום פלילי, אבל אין לו זכות קנויה לדרוש את הצגתו בבית-הדין. טענה זו מופרכת על פניה ומוטב היה שלא נטענה; לו היתה מתקבלת, היתה מסכלת מכל וכל את כוונת המחוקק ומונעת מהמעוניינים לדעת את אשר מתהווה ב"שירות ציבורי" את האמת לאשורה. אין להעלות על הדעת מצב, שעל פיו יצא מפר חוק נשכר. אין באמור כדי לקבוע או להביע דעה, כי אכן היו מסמכים רלבנטיים בחברת החשמל שחלה חובה לרשמם והדבר לא נעשה. מכוח חוק החברות הממשלתיות וחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, דרושים אישורים לביצועם של הסכמים מסוימים, והשאלה, אם אכן אותם אישורים ניתנו, היא רלבנטית לתביעה ולכן לגיטימית הדרישה להבאת העובדות לידיעת בית-הדין. אשר לאותם אישורים, כבר אמר בית-דין זה, כי דרך המלך לנתינתם היא בכתב, אך ייתכן ויספיק אישור בעל-פה אם אישור זה הינו ברור, חד-משמעי וספציפי (דב"ע מה/18- 4[4], ע' 446). האישורים שניתנו בכתב אינם דורשים רישום על-פי סעיף 10ב לחוק הסכמים קיבוציים. הדרך היחידה להביא את האישורים הנדרשים מכוח שני החוקים שהוזכרו לעיל, בין אם נעשו בכתב או ניתנו בעל-פה, היא על-ידי העדתם של מקבליהם או נותניהם; ה) טענתו האחרונה של בא-כוח העדים היא, כי שומה על בית-משפט ליתן דעתו לתוצאות שמסירת העדות עשויה לגרום, וחובה זו מוטלת כפל כפליים על בית-הדין לעבודה, שלא ילבה סכסוך עבודה על-ידי אילוץ להעיד ולהביא לידיעת בית-הדין נתונים מסוימים. לטענה זו מספר תשובות, אשר בכל אחת מהן, כשלעצמה, די על מנת לדחותה. הראשונה - חברת החשמל הינה, כאמור, שירות ציבורי; העדים התבקשו להעיד על אשר משתלם לעובדיה, בהנחה שאשר משתלם - משתלם כדין. לא ברור לנו, כיצד יכול להיווצר סכסוך עבודה כתוצאה מגילוי עובדות לאשורן, עובדות הידועות מן הסתם לנציגות העובדים. השניה - זכותם של עובדי בתי הזיקוק, שהסכמי העבודה שנעשו עמם יקוימו ויכובדו, ומשהלכו בדרך המשפטית למימוש זכויות - יתן להם בית-הדין, מתוך מדיניות שיפוטית, את כל העזרה הדרושה למימוש זכותם בדרך זו, שהיא עדיפה לדעת כולי עלמא על הדרך האחרת, "הדרך הארגונית". אם לא יוכלו עובדי בתי הזיקוק לממש זכותם בדרך המשפטית, סביר להניח כי גונבה לאוזנם גם האפשרות להפעיל לחץ בדרכים אחרות למימוש זכויותיהם. בית-הדין, כמובן, אינו רשאי להעדיף "שקט תעשייתי" במפעל אחד, יהא חשוב כאשר יהא, על "שקט תעשייתי" במשנהו. השלישית - סעיפי ההצמדה בכלל, ובנושא "תוספת האיזון" בפרט, אינם נחלתם הבלעדית של עובדי בתי זיקוק. אין לנו צורך לנבור במסמכים רבים ולציין, היכן מצויים סעיפים דומים. די אם נעיין בזכרון דברים שנעשה בין חברת החשמל, הוועד הפועל של ההסתדרות וארגון עובדי חברת החשמל, ביום 5.7.1984, דהיינו כשבועיים לפני שנערך זכרון הדברים בין בתי הזיקוק לעובדיהם, ונצטט את פסקה ג', אשר בה מצוי סעיף הצמדה דומה, אף כי לא זהה: "עם זאת מוסכם בזה כי אם לעובדים בחברות ממשלתיות או באחת מהן, תינתן תוספת האיזון בנוסף להסכם המסגרת, יחול הדבר גם על עובדי חברת החשמל ובכך יבוטל האמור בסעיף ב' דלעיל". סביר, שלו לא שולמה תוספת האיזון לעובדי חברת החשמל והיה מתברר לעובדיה, כי זו שולמה בחברה ממשלתית אחרת, לא היו מהססים לדרוש את העדתם של הנוגעים בדבר מבלי שים לב לשאלה, אם עדות זו תפגע ביחסי עבודה במקום האחר אם לאו, וסביר להניח, כי הנהלת חברת החשמל היתה מעוניינת לקיים הסכם עליו חתמה ולא היתה מניחה מכשול בפני עובדיה לבירור תביעתם. הערעור נדחה. המערערים (העדים) ביחד ולחוד ישלמו לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך של 400שקל חדש בצירוף מע"מ.עדיםדיוןהזמנת עדיםערעור