קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הפחתת פיצויי הלנה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מג/22-2) אשר חייב את המשיבה לשלם למערערים "תוספת מבקר המדינה" בצירוף הפרשי הצמדה ופיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור % 2לשבוע, "תוספת בוררות" עד פברואר 1983, והוצאות משפט בסך 000, 35שקלים (ישנים). הערעור הוא על הפחתת פיצויי ההלנה ועל גובה הוצאות המשפט שנפסקו, בעוד הערעור שכנגד מתייחס לעצם החיוב ב"תוספת הבוררות". .2העובדות הצריכות לעניין, כעולה מפסק-דינו של בית-הדין האזורי ומחומר הראיות, הן: א) שלושת המערערים (להלן - העובדים) הם עובדי המשיבה, רשות ניירות ערך (להלן - הרשות); ב) הרשות הוקמה מכוח חוק ניירות ערך, התשכ"ח- 1968(להלן - החוק). סעיף 10(א) לחוק קובע, כי תנאי עבודתם, שכרם וגמלאותיהם של עובדי הרשות יהיו כשל עובדי המדינה; ג) בשנת 1977החליטה הרשות, בעקבות החלטה שהתקבלה על-ידי ועדה שהוקמה לצורך זה ועל יסוד חוות-דעת משפטית של היועץ המשפטי של הרשות, ששכרם של עובדי הרשות יוצמד לשכרם של עובדי מבקר המדינה בתוקף מיום 1.4.1976; ד) בשנת 1978החליטה הרשות לשלם לעובדים "תוספת בוררות", בדומה לתוספת המשולמת לחלק מעובדי אגף מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי, לחלקם בשיעור % 30ולחלקם בשיעור % 25מהשכר. אחוזי אותה תוספת חושבו על בסיס שכר עובדי הרשות, שהוא כאמור זהה לזה של עובדי משרד מבקר המדינה; ה) בשנת 1980הונהגה במשרד מבקר המדינה "תוספת מבקר המדינה" בשיעור של % 6מהמשכורת; בשנת 1981הועלה שיעור התוספת ל-%.8 הצדדים לא ידעו על הנהגת התוספת במשרד מבקר המדינה, והיא לא שולמה לעובדי הרשות; ו) החל ממשכורת אפריל 1982הפסיקה הרשות לשלם לעובדיה את "תוספת הבוררות". .3העובדים (יחד עם ארבעה עובדי רשות נוספים אשר אינם מערערים על פסקהדין) תבעו בבית-הדין האזורי תוספת בוררות ותוספת מבקר המדינה החל מ- 1.4.1982ואילך (ועד ל- 31.10.1982- בצירוף פיצויי הלנת שכר כחוק, ולחלופין - בצירוף הפרשי הצמדה כחוק). בכתב ההגנה טענה הרשות, כי אינה חייבת לשלם לעובדים את התוספות שתבעו. .4בית-הדין האזורי בפסק-דינו, ובהשלמה שניתנה על-ידו בעקבות החלטת ביתדין זה מיום 15.4.1985, קבע: א) הרשות תשלם לעובדים תוספת בוררות עד לסוף חודש פברואר 1983(ז"א בחודש לאחר המועד שבו הוגש כתב ההגנה); ב) התוספת ניתנה מכוח הסדר קיבוצי, המחייב עד לביטולו כדין; ג) הרשות אינה חייבת להמשיך בתשלום תוספת הבוררות; ד) מהיום בו נפסק תשלום תוספת הבוררות, תשולם לעובדים תוספת מבקר המדינה בשיעור %8, בתוספת הפרשי הצמדה; ה) הרשות היתה חייבת לשלם את תוספת מבקר המדינה לעובדים. גם אם היתה טענה סבירה - משפטית - מצד הרשות לאי-התשלום, יש להוסיף על הפרשי ההצמדה פיצויי הלנה בשיעור % 2לשבוע; ו) על הרשות לשלם לשבעת התובעים, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 000,35 שקלים (ישנים). .5הגיונם של דברים מחייב לדון בערעור שכנגד תחילה, וכך נעשה: א) עיקר טענתה של הרשות - סעיף 10(א) לחוק קובע, כי יש להקביל הקבלה מלאה את שכרם של עובדי הרשות לשכרם של עובדי המדינה, כך שחריגה מהוראות החוק - תוצאתה המשפטית היא, כי ההסכם בדבר תשלום חורג בטל מעיקרו; ב) סעיף 10(א) לחוק קובע: "הרשות רשאית להעסיק עובדים לפי תקן שיאושר על-ידי שר האוצר; קבלתם של עובדי הרשות, מינויים, תנאי עבודתם, שכרם וגמלאותיהם יהיו כשל עובדי המדינה"; ג) הוראה וו, על פניה הינה בתחום המינהלי, דהיינו, אין הרשות יכולה להתנער מהסכם אותו עשתה והחורג מהוראות החוק, ואין לראות בחוזה, חוזה הנוגד הוראת חוק כמשמעות הדיבור בסעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-.1973 למה הדבר דומה? לקבלת עובד לשירות המדינה בניגוד להוראותיו של חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט- 1959(להלן - חוק המינויים). על אותו חוק (חוק המינויים) נאמר, שאין לראות בו חוק ה"בא להסדיר את היחס החוזי שבין המדינה ועובדיה, בבחינת חוק חוזים הקובע כיצד נערך החוזה, מה הם התנאים לתוקפו בכל הנוגע לצורת ההתקשרות ולדרך ההתקשרות" (דב"ע לב/44- 9[1], בע' 18), ובמקום אחר נאמר: "חוק המינויים יש לראותו, בראש ובראשונה, 'כחוק מתחום המשפט המינהלי, חוק שבו אומר המחוקק לרשות המבצעת כיצד עליה לפעול במינוי עובדיה'. אי-מילוי אחרי הוראות החוק יכול שיביא למצב בו יתקבל עובד 'בניגוד לחוק', וכן לנקיטת הליכים משמעתיים 'נגד אותו עובד מדינה, שפעל בקבלת עובד לשירות המדינה בניגוד להוראות'" (דב"ע לד/36- 3[2], בע' 63). אף כאן - ויתכן שבמתן התוספת חרגה הרשות, בתחום המינהלי, מסמכותה, אך אין בכך כדי לפגום כהוא זה בתקפות ההתקשרות עם העובדים; ד) נוסיף, כי מקום בו רצה המחוקק להביא לבטלות הסכם שנעשה בניגוד להוראות חוק, שאף הוא בתחום המינהלי, עשה כך במפורש (ראה חוקי התקציב לשנים 1983, 1984[סעיף 24] וכן חוק יסודות התקציב, התשמ"ה 1985[סעיף 29]). .6טענתה השניה של הרשות - תשלום תוספת הבוררות היה "פיקציה" מוסכמת, אשר הועלמה מהאוצר ומרשויות המדינה האחרות. א) אין לנו כלל צורך לבדוק ולבחון, אם טענה זו נכונה עובדתית אם לאו; אף אם נכונה היא - אין העובדה שהתשלום היווה פיקציה כדי להביא לתוצאה הנטענת, דהיינו לבטלות מעיקרה. לא אחת נתקלים אנו, למרבה הצער, בתשלומים שונים המשתלמים לעובדים בשירות הציבורי בכינוי זה או אחר, אשר אין בו כדי לשקף את מהותם; לא אחת נובע הדבר מתוך רצון שלא לפרוץ מסגרות ולא להוות תקדים לסקטור אחר. התוצאה בכל אותם מקרים אינה, כי ההסכם לתשלום בטל, אלא הוא תקף ומחייב, ומקבל את הביטוי הראוי לו - חלק משכר היסוד, או המשכורת היסודית או תוספת לה; ב) אשר נאמר לעיל באשר לחריגה מסעיף 10(א) לחוק יפה אף לענייננו. ההוראות המחייבות אישור שר האוצר לתקציב הרשות מכוח סעיף 11לחוק אף הן הוראות בתחום המינהלי אשר ייתכן והחורג מהן צפוי לדין משמעתי; אך אין באותה חריגה כדי להביא לאיונה של הפעולה. .7טענתה האחרונה של הרשות היא, כי ההסדרים שהעניקו את התשלום בוטלו הלכה למעשה בחודש אפריל 1982, ואין העובדים זכאים לתשלום מאותו מועד. תשובת העובדים היתה, כי הודע להם על ביטול התוספת רק מכתב ההגנה שהוגש לבית-הדין האזורי ביום .3.1.1983 א) בית-הדין האזורי קבע בסוגיה זאת: "אל נכון הוא כי המבטל הסדר קיבוצי, ככל המבטל תנאי מכללא, אינו יכול לבטל אותו למפרע, וכמו כן חייב לתת לעובדים הודעה מוקדמת על ביטולו. חיפשתי בראיות שהוגשו, ולא מצאתי הודעה כזו אלא עם הגשת כתב ההגנה, ועל כן, נראה לי כי על-פי האמור לעיל, הנתבעת הודיעה לראשונה על "ביטול" התוספת (בניגוד "לאיתשלום" התוספת) ועל הנימוקים לביטול, עם הגשת כתב ההגנה, ועל כן תוקפו של הביטול הינו לאחר תום מועד מתאים מיום הודעה זו"; ב) עיון בתיק בית-הדין האזורי מראה, כי זה נתפס לכלל טעות. (1) בכתב התביעה אנו מוצאים: ".8 בראשית חודש מאי 1982הסתבר לתובעים במפתיע שהנתבעת, באורח חד-צדדי וללא הודעה מוקדמת, חדלה לשלם להם את "תוספת הבוררות". .9 העובדים מחו בפני הנתבעת על הקיצוץ הלא חוקי בשכרם אך ללא הועיל. נוכח השביתה הממושכת במחשב הממשלתי נבצר מה- תובעים תקופה ארוכה לאמת את שיעור הקיצוץ בשכרם עקב הפסקת תשלום תוספת הבוררות". (2) בסעיף 6(א) לתצהירו של מערער מס' 1אנו מוצאים: "א. היועץ המשפטי של הנתבעת באפריל 1982, עת בוטלה התוספת לתובעים, היה מוקבל לנשיא בית-משפט מחוזי וקיבל תוספת של % 24מעל שכר זה "כתוספת בוררות". (3) במכתבו של יו"ר הרשות מיום 7.9.1982להסתדרות הכללית נכתב, בין היתר: "כבר הבהרתי גם לכם וגם למועצת פועלי ירושלים, כי ביטולה של תוספת הבוררות אליה אתה מתייחס לא נבעה מהחלטה של הרשות, אלא מהוראה של שר האוצר אשר על-פי החוק מאשר את תקציב הרשות. הרשות מנועה אפוא מלהענות לבקשתכם ואני מעביר שוב את העתקה של התכתבות זו למשרד האוצר". (4) מר מינטקביץ אריה, היועץ המשפטי של משרד האוצר וחבר דירקטוריון הרשות, אמר בחקירתו הנגדית (ע' 13לפרוטוקול): "לא ידוע לי אם העובדים קיבלו הודעה או לא על הפסקת התשלום. התקיימו מספר ישיבות, 2-3, בין חברי הרשות לבין נציגי הוועד, והעובדים מחו על אי-תשלום התוספת"; ג) התוספת האמורה שולמה מכוח הסדר קיבוצי, המהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה שבין הרשות לעובדיה, ותנאי מכללא ניתן לביטול, אף ביטול חדצדדי (דב"ע מא/20- 4[3], בע' 353; דב"ע מה/135- 3[4], בע' 119); ד) במקרה שלפנינו - התכוונה הרשות לביטול חד-צדדי של ההסדר. אמנם לא מרצונה היא הגיעה הרשות למסקנתה, אלא על-פי הנחיית משרד האוצר, אך אין בכך כדי לפגום בעובדה, שמי שהפסיק את התשלום הלכה למעשה היה הרשות, וסיבת ההפסקה - אינה שוקלת לתקפותה; ה) מהנתונים שבתיק בית-הדין האזורי (סעיף קטן ב' לעיל) עולה, כי לפחות בראשית מאי, עת קיבלו העובדים את משכורת אפריל, ידעו על ביטול התוספת; ו) תמימי דעים אנו עם בית-הדין האזורי, כי לא ניתן לבטל תשלום המשתלם מכוח הסדר קיבוצי למפרע, וכי יש ליתן הודעה מוקדמת סבירה על אותו ביטול. אי לכך אנו קובעים, כי העובדים זכאים ל"תוספת הבוררות" אך ורק בגין החודשים אפריל ומאי 1982ומחודש יוני 1982הם זכאים ל"תוספת מבקר המדינה" ופסק-דינו של בית-הדין האזורי יתוקן בהתאם. .8ומכאן לערעור העובדים. עיקר הערעור מופנה לכך, שבית-הדין פסק על תוספת מבקר המדינה, לה זכאים העובדים, הפרשי הצמדה וריבית בצירוף פיצויי הלנה בשיעור של % 2לשבוע בלבד: א) במהלך הדיון שנערך טרם תיקון מס' 16לחוק הגנת השכר, הובהר לבא-כוח העובדים, כי בית-דין זה פוסק הפרשי הצמדה או פיצויי הלנה, אך אין הוא מוסמך לפסוק את שניהם, או אחד מהם בצירוף חלק של האחר. בא-כוח העובדים השיב, כי הוא מעדיף כי ייפסקו פיצויי הלנה מלאים על אשר נפסק; ב) דין הוא כי פיצויי הלנה מתווספים כדבר שבשגרה לשכר שהולן, אלא אם התמלא אחד התנאים שבסעיף 18לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, להפחתתם או לביטולם; ג) בסוגיה זאת קבע בית-הדין האזורי: "באשר לפיצויי הלנה, נראה לי שהמדינה עשתה מעשה שלא ייעשה, בהחזיקה את התוספת כבת ערובה לתביעתם של התובעים, גם אם היתה טענה סבירה משפטית - מצד המדינה". "טענה סבירה" אינה טעות כנה, ועשיית "מעשה שלא ייעשה" מחייב כי מלוא פיצויי ההלנה ייווספו לקרן החוב; ד) התוצאה היא, כי במקום האמור בפסק-דינו של בית-הדין האזורי בסוגיה זאת יבוא חיוב בהפרשים בגין תוספת מבקר המדינה בצירוף פיצויי הלנה מלאים. אם שולמו אותם הפרשים עד ליום פרסומו של תיקון מס' 16לחוק הגנת השכר (דהיינו 7.8.1985) - יהיה החיוב בפיצויי הלנה כשיעורם ביום מתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי; אם לא שולמו אותם הפרשים עד אותו מועד - ישולמו פיצויי ההלנה כשיעורם בתיקון מס' 16לחוק הגנת השכר. .9סוגיה נוספת בה ערערו העובדים היא שיעור שכר הטרחה בו זכו. בית-הדין האזורי לא נימק את הטעמים לסכום שפסק, אך סביר שהביא בחשבון את העובדה, כי העובדים זכו בחלק מתביעתם בלבד. אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיעור שכר טרחה הנפסק על-ידי ערכאה נמוכה, אלא במקרים חריגים. אין מקרה זה מצדיק סטיה מהכלל. .10לאור התוצאה, על-פיה התקבלו בחלקם שני הערעורים - ישא כל צד בהוצאותיו בערעור זה.פיצוייםהלנת שכרערעור