קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בעין תאונת עבודה: .1התובע הוא צעיר, יליד 1972, ותושב הכפר צור באחר. ביום ראשון, ה- 24בספטמבר 89', בסביבות השעה 00:11, עבד התובע בביתו כשהוא משתמש בפטיש (עמ' 159). תוך כדי כך, ניתז וחדר לעינו השמאלית שביב מתכת (ברזל או פלדה), שגודלו הוערך כמ"מ אחד עד שניים (עמ' 63, 69, ו-110). התובע ניגש מיד לרופא ששרת במרפאה שבכפרו (עמ' 160ו-ת/13), אך זה היפנה אותו אל הנתבע הראשון ( st. John ophthalmic hospital- להלן גם "בית החולים"). התובע הגיע לבית החולים בלווית אביו, העד חאלד עבד רבו, ונשלח לצילום רנטגן בבית החולים "מקאסד" (הואיל ובאותו יום מכונת הרנטגן שבבית החולים הנתבע לא פעלה - עמ' 27). כמו כן, הוזעק מביתו הנתבע מס' 2, ד"ר חאלד טקטק (להלן גם "הנתבע" או "הרופא") על אף שיום ראשון הוא יום חופשתו השבועי. כשחזר התובע לבית החולים (עם צילום הרנטגן) בדק אותו הרופא, הורה לאשפזו ולתת לו קומפרסים חמים ותרופות אנטיביוטיות - בצורה אינטנסיבית - בכדורים ובטיפות לעין (נ/ 1ונ/5). כמו כן, נקבע, כי על התובע להנתח לשם הוצאת הגוף הזר וכי הניתוח הזה יתבצע ב- 26בספטמבר 89'. בבוקר היום השני לאשפוזו של התובע נתגלו בעין שנפגעה גם סימני דלקת (הרופא, בעמ' 17-18) ונמשך הטיפול האנטיביוטי הפרופילקטי שנועד "לכסות" כל נזק אפשרי (שם). התובע נותח, כמתוכנן, בבוקר ה- 26בספטמבר .89במהלך הניתוח הזה הוצאה עדשת העין שהיתה עכור (cataract) וגם הגוף הזר הוצא, באמצעות מגנט (עמ' 18). החתך נתפר ותרופה אנטיביוטית הושמה בתוך העין (שם). באותו שלב, מפאת הדימום (עמ' 17) ועכירות ההומר הזגוגי שבחלל העין, לא ניתן היה עדיין לראות מהו מצבה של הרשתית ולהמשיך בנתוח. ניצפה רק רפלקס אדום "red reflex" (עמי 18, נ//1ב' ו-ת/13) - סימן המעיד כי הרשתית לא נותקה ממקומה. לא נראו פרטי קרקעית העין. בבדיקה שנעשתה למחרת היום ( 27בספטמבר 89') נראתה העין נקיה ברם, ב- 28בספטמבר 89', הועלה חשד של אנדופטלמיטיס ("?Endophthalmitis") (נ//1ב') - דלקת העשוייה לגרום לעוורון. למחרת היום נראה היה כאילו המצב משתפר (נ/7, עמ' 2), אך כעבור יום-יומיים הלה הרעה (שם) והתובע נותח שנית ב- 5באוקטובר 89'. באותו ניתוח, לאחר ניקוי זגוגית העין, נמצא - בין היתר - כי יש קרע גדול ברשתית העין הזו "במקום בו היתה אמורה להיות המקולה" (פרופ' שאול מרין, נ/7, עמ' 2) וקצוות הרשתית מקופלות כלפי מרכז החור שנגרם מפגיעת הגוף הזר (שם, הנתבע בעמ' 20ו- 37- וד"ר חליחל בעמ' 53). כעבור עוד כמה ימים: "ניתן היה כבר לראות את הקרקעית ולצפות שוב בקיום קרע גדול באזור המקולה ובקרע נוסף קטן יותר בקרבת המקולה ... מסקנת הרופאים היתה כי לא ניתן לרפא מצב כזה של רשתית" (פרופ' מרין, שם, בתחתית העמוד וכן, הנתבע, בעמ' 20). ב- 11באוקטובר 89' שוחרר התובע לביתו כשעינו השמאלית עיוורת לחלוטין. .2התיק הרפואי המקורי שנוהל בענינו של התובע נלקח על ידו מבית ההולים (עמ' 164) ונמסר לעיונו של הד"ר סלים א' בשארה, רופא עיניים שעימו התייעץ. רופא זה רשם, בהקשר לכך, במכתבו לב"כ התובע (נ/13) "... ואני הושב שהוא צריך להחזיר אותו לביה"ח בכל מקרה". ברם התובע, כמסתבר, לא מיהר לעשות זאת. יתרה מזו, לבית המשפט הוגשו רק צילומים מן התיק הרפואי הזה (נ/1) ובמהלך המשפט הוברר כי צילומים אלו אינם משקפים את התיק המקורי בשלמותו (הנתבע, בעמ' 30, וד"ר חליהל, בעמ' 63). אקדים ואומר כי (בדומה למה שאירע ונקבע בת"א (י-ם) 644/93) גם כאן יש להתייחס, בנסיבות אלה, בזהירות כפולה ומכופלת לכל טענה של התובע בדבר העדרם של מסמכים מסויימים, כגון דו"ח הרופא המנתח, מן התיק (וראה בסעיף 5לפסה"ד שניתן בת"א 644/93הנ"ל). ואולם, לא בזה העיקר. בחלקו העליון של נ//1ד' נרשם בעקבות בדיקתו הראשונה של התובע כי ראייתו בשתי העיניים היא .6/6כנגד זאת, בתחתית אותו הדף - לצד התאריך 24.9.89- מופיע: 4/6[ראייה בעין ימין] rv Cfc[ראייה בעין שמאל] lv ולצידה מחיקה שאיננה ניתנת לפיענוח. "ראייה 6/6" היא, מן המפורסמות, ראיה תקינה לחלוטין. מנגד "cfc" (שמשמעה ספירת אצבעות מקרוב) משקפת ראיה לקויה ביותר. הרישום 6/6, לצד כושר הראיה של עין שמאל בבדיקתו הראשונה של התובע, מתקשר לעדות אבי התובע, לפיה הרופא אמר לו לאחר הבדיקה הזו שהעין בסדר גמור (עמ' 2) וכי שום נזק לא עלול להגרם מדחיית הניתוח ל- 26בספטמבר 89' (שם) . רישום זה - כפי שעוד יתברר להלן - מהווה גם נקודת המוצא וגם עמוד התיכון בחוות דעתו (ת/4) ובעדותו של המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר מהמוד חליחל. ברם, אינני מקבל כנכונה את עדות האב - ובנו, התובע - וכפי שעוד אבאר, הוכח בעליל כי הרישום 6/6, שעליו נסמכת התביעה, רישום שגוי הוא ותיקונו ל- cfc(בזמן אמת) הוא ששיקף את מצב הראיה של עינו השמאלית של התובע כהוויתו. .3בכתב התביעה טוען התובע כי עוורונו נגרם באשמת הנתבעים באשר: א. הנתבעת - לא הדריכה את רופאיה, ובהם גם הנתבע, באופן שמרכז רפואי מיומן וסביר צריך להדריך; העסיקה רופאים ואנשי צוות בלתי מיומנים וגם/או בלתי מתאימים; לא הורתה לרופאיה לבצע את כל הבדיקות והטיפולים הדרושים וגם/או לבצע מיד ניתוח במקרה של פגיעה חודרנית לעין; לא פיקחה כיאות על עבודת רופאיה; לא נהגה כפי שמרכז רפואי מיומן וסביר היה נוהג בנסיבות המקרה; לא דאגה לפינוי התובע לבית הולים אחר, או, להזעקת רופא מנתח ברמה סבירה ולבסוף - לא הקפידה על ביצוע הוראות לניתוח מיידי. ב. הנתבע (הרופא) - לא ניתה את התובע מיד וגם/או עיכב את הניתוח הראשון עיכוב בלתי סביר; לא הסיק את המסקנות הקליניות המתתייבות מתצלומי הרנטגן; לא נתן לתובע תרופות מתאימות כנגד זיהום; לא נקט באמצעים סבירים למניעת זיהום בעין; לא התייעץ עם רופא מומחה בכיר ממנו לשם אבחון הבעייה שממנה סובל התובע; לא ניהל רישום נאות ומלא של תלונות התובע ושל מהלך הטיפול אחרי הניתוח הראשון והשני; ניתח את התובע בחוסר מיומנות, בשני הניתוהים, ולבסוף - לא פעל בהתאם להוראות הבדיקות והטיפולים של הנתבעת. במהלך המשפט, אגב חקירתם של העדים השונים - ובמיוחד של העדים המומהים ניסה ב"כ התובע, פעמים אחדות, להרחיב את חזית המהלוקת גם לנושאים נוספים. נסיונות הוזרים ונישנים אלה נתקלו, בכל פעם, בהתנגדות נמרצת מצד ב"כ הנתבעים. חרף זאת, התובע לא טרח לבקש תיקון כתב התביעה כדי שיוכל "להכשיר" גם את הנושאים הנוספים האלה. אותם נושאים הועלו והוצגו - כעילות תביעה - גם בסיכומי התובע (שם נטען כי הטיפול בו היה רשלני מרגע כניסתו לבית החולים ועד לאבדן הראיה בעין). בנסיבות אלו, החלטתי לשקול ולפסוק בתביעה רק על פי העילות שהועלו ונרשמו בה - ולו גם בנוסח כללי (מפני שלא נתבקשו "פרטים נוספים") - אך לא יותר מכך. חוות הדעת הרפואית של ד"ר מחמוד חליחל (ת/4), שעליה נסמכת התביעה, קצרה ועיקרה כדלהלן: "לפי התיק הנ"ל ראה 6/6בשתי עיניו. לדעתי היה צריך לנתח הנ"ל מיד ולהוציא הגוף הזר ע"י ויטריקטומיה ע"י צוות מיומן ומומחה לכך. עקב דחיית הניתוח בעין פתוחה הנ"ל קיבל זיהום בעין עם פרפורציה ולא מתואר שקיבל אנטיביוטיקה דרך הווריד שמקובל לטפל כך במקרים כאלה. בסופו של דבר היום הנ"ל איבד עין שמאל לגמרי ונשאר עם עין יחידה". ואכן, נושאים אלה, גם עמדו במרכז חקירתו הנגדית של הד"ר חליחל - במשפט. .4טענתם העיקרית של הנתבעים היא שאין כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים להם - והמוכחשים כשלעצמם - לבין אבדן הראיה בעינו השמאלית של התובע. לשון אחר - פגיעת הגוף הזר (להלן - החדירה הראשונה) היא שגרמה לאבדן כושר הראיה של העין - ולפיכך - אי אפשר היה להציל את הראיה בעין הזו בין בהקדמת הניתוח, בין במתן טיפול אנטיביוטי אחר (או דרך הוריד), בין בעזרת בדיקות ..5ט או .ש.ם ובין באמצעים האחרים הנטענים בסיכומי הנתבעים. ביהד עם זאת, טענו הנתבעים והציגו ראיות שונות, גם על מנת להראות כי לא היה כל עיכוב בלתי סביר בניתוחו הראשון של התובע וכי הבדיקות שנעשו לו והטיפולים הרפואיים שקיבל היו מיומנים וברמה רפואית סבירה, שאיננה מגעת כדי רשלנות. אכן, בכתב ההגנה (סעיף .6ד.) טענו הנתבעים טענה שממנה משתמע כאילו אי-חתימת הורי התובע על הסכמתם לניתוח היא שעיכבה. ברם, הם לא חזרו על טענה זו (שהתבררה כבלתי מדוייקת - עמ' 26, שורות 21עד 23וכן ראה העתק "כתב ההסכמה" שב-נ/1) והגנתם מפני טענת "עיכוב הניתוח" הושתתה על טעמים וראיות אחרים. כנגד חוות דעתו של ד"ר חליחל (ת/4) הציגו הנתבעים את חוות-דעתו של פרופ' שאול מרין נ/ 7המגיבה עליה (בעמ' 3שבפרק שכותרתו "דיון") במילים אלה: "א. האם היה צריך לנתח מייד עם קבלתו לבית החולים )שצ העין השמאלית? ד"ר חליהל בדעה כי היה צריד לעשות כן. דעתי היא הד-משמעית ונחרצת כי התשובה לשאלה זאת שלילית. לא היה צריך לנתח מייד את העין. הנוהג ברוב המחלקות בארץ הוא לא לנתח מייד, אלא להכין את החולה לנתוח כעבור מספר ימים על ידי הרגעת העין, בדיקות מפורטות יותר, כולל צילומי רנטגן ואולטראסאונד למיקום הגוף הזר, מתן אנטיביוטיקה ותצפית על ההתפתחויות (כגון האם הירוד מתקדם וצריך להוציאו) ועוד. יש לנתח מייד רק במקרים מסויימים, מוגדרים היטב, כגון: עין פתוהה, חוסר לשכה קדמית, בליטה של הגוף זר, צניחה של רקמות פנימיות. לנער עבד רבו לא היה אף אחד מהגורמים האלה הדורשים ניתוח מיידי. ב. האם דחית הניתוח גרמה לאנדופטלמיטיס? ד"ר חליחל בדעה כי התשובה חיובית ('החולה לא נותה מייד ופיתח אנדופטלמיטיס'). דעתי הפוכה מזאת. לדעתי, אין קשר בין הופעת הזיהום התוך עיני לדחית הניתוה. סביר להניח כי הגורם הזיהומי חדר לעין יחד עם הגוף הזר, כלומר תהילת התהליך הזיהומי היתה מוקדמת. בכל מקרה, כאמור בסעיף א', המקובל הוא לא לנתח מייד. ג. האם היה צריך לתת לחולה מייד בקבלתו אנטיביוטיקה דרך הוריד? נושא זה ניתן לויבוח. אין ספק כי במקרה כזה של גוף זר שחדר לעי ן יש לתת אנטיביוטיקה אד אי ן אחידות בסוג האנטיביוטיקה הניתנת ובדרך מתן אנטיביוטיקה זאת. במילים אחרות, הרופא הסביר ייתן אנטיביוטיקה לחולה מסוג זה, אד רופאים סבירים שונים יכולים לתת אנטיביוטיקה שונה ובהתאם לאנטיביוטיקה הניתנת, תהיה דרד מתן התרופה. ד. האם ניתן היה להציל את העין השמאלית מעוורון? לדעתי, לא ניתן היה. כל הדיון כאן מתייחס לזיהום התוך עיני (אנדופטלמיטיס) ולתוצאות הקטלניות האפשריות של זיהום כזה ולטיפול שקיבל עבד רבו למניעה של הזיהום ולריפוי הזיהום לאחר שהופיע. סביר ביותר להניח, כי העין הזאת היתה מתעוורת גם ללא הזיהום וזאת בגלל התפתחות של הפרדות הרשתית שאינה ניתנת לריפוי בגלל הקרעים ברשתית. הקרעים האלה נגרמו, כפי הנראה, מהגוף הזר המתכתי שפגע ברשתית וגרמו לקריעה של המקולה ממקומה. דבר זה בעצמו גורם כבר לראיה לקויה ביותר שאינה ניתנת לריפוי. סביר מאד להניח, כי קרע זה במקולה עם שולי רשתית מסביב מורמים ומקופלים על עצמם (כפי שנצפה ע"י המנתחים בניתוח השני) מסתיים בהפרדות רשתית שאינה ניתנת לריפוי ניתוחי או אחר". ביתר קיצור, חוזר הפרופ' מרין על אותם הדברים - ואותה המסקנה - גם בחוות דעתו הרפואית הנוספת מיום 5באפריל 94' (נ/8) לאמור: ... הרופאים בבי"ח סנט ג'והן פעלו בתזמון מקובל בין בתי החולים בישראל ולפי המצויין בספרות הרפואית. אין למהר ולנתח מיידית במקרה של פציעה חודרת לקטע האחורי של העין ... עד לניתוח עצמו, במשד 48השעות הראשונות קיבל מר עבד רבו טיפול אנטיביוטיקה סיסטמטית ומקומית. בזמן הניתוח הוא קיבל טיפול לתוך הזגוגית של gentamyamycinוזאת שוב בהתאם למקובל. הבדיקה של מר עבד רבו מראה קיום קרע ברשתית המרכזית. סביר, כי המנתחים צודקים ביחסם קרע זה לפציעה הישירה ע"י הגוף הזר. גוף זר החודר לעין יכול לפצוע את הרשתית במהירות שלו, לחזור ממנה (ricochet) לתוך הזגוגית ולהתמקם שם. הפציעה 'בדרדי של הרשתית יכולה אכן לגרום לקרע. קיום קרע כזה במקולה לא משאיר כל סיכוי לעין הזאת להשאר עם ראיה פונקציונלית. לאנטיביוטיקה הניתנת, תהיה דרד מתן התרופה. ד. האם ניתן היה להציל את העין השמאלית מעוורון? לדעתי, לא ניתן היה. כל הדיון כאן מתייחס לזיהום התוך עיני (אנדופטלמיטיס) ולתוצאות הקטלניות האפשריות של זיהום כזה ולטיפול שקיבל עבד רבו למניעה של הזיהום ולריפוי הזיהום לאחר שהופיע. סביר ביותר להניח, כי העין הזאת היתה מתעוורת גם ללא הזיהום וזאת בגלל התפתחות של הפרדות הרשתית שאינה ניתנת לריפוי בגלל הקרעים ברשתית. הקרעים האלה נגרמו, כפי הנראה, מהגוף הזר המתכתי שפגע ברשתית וגרמו לקריעה של המקולה ממקומה. דבר זה בעצמו גורם כבר לראיה לקויה ביותר שאינה ניתנת לריפוי. סביר מאד להניח, כי קרע זה במקולה עם שולי רשתית מסביב מורמים ומקופלים על עצמם (כפי שנצפה ע"י המנתחים בניתוח השני) מסתיים בהפרדות רשתית שאינה ניתנת לריפוי ניתוחי או אחר". ביתר קיצור, חוזר הפרופ' מרין על אותם הדברים - ואותה המסקנה - גם בחוות דעתו הרפואית הנוספת מיום 5באפריל 94' (נ/8) לאמור: ... הרופאים בבי"ח סנט ג'והן פעלו בתזמון מקובל בין בתי החולים בישראל ולפי המצויין בספרות הרפואית. אין למהר ולנתח מיידית במקרה של פציעה חודרת לקטע האחורי של העין ... עד לניתוח עצמו, במשד 48השעות הראשונות קיבל מר עבד רבו טיפול אנטיביוטיקה סיסטמטית ומקומית. בזמן הניתוח הוא קיבל טיפול לתוך הזגוגית של gentamycinוזאת שוב בהתאם למקובל. הבדיקה של מר עבד רבו מראה קיום קרע ברשתית המרכזית. סביר, כי המנתחים צודקים ביחסם קרע זה לפציעה הישירה ע"י הגוף הזר. גוף זר החודר לעין יכול לפצוע את הרשתית במהירות שלו, לחזור ממנה (ricochet) לתוך הזגוגית ולהתמקם שם. הפציעה 'בדרך' של הרשתית יכולה אכן לגרום לקרע. קיום קרע כזה במקולה לא משאיר כל סיכוי לעין הזאת להשאר עם ראיה פונקציונלית. מר עבד רבו הוא מקרה מצער של אדם שאיבד ) 11עינו בגלל פציעה חוזרת וגוף [של גוף] זר תוך עיני" (עמ' 2-3, שם). .5ראייה 6/6או cfcבעת קבלת התובע לבית החולים? מתוות דעתו של הפרופ' חליחל - ויותר ממנה - מעדותו, התברר כי שתי הנחות יסוד בסיסיות היוו עבורו את נקודת המשען שעליה הושתתו מסקנותי .1 ההנהה הראשונה מבין שתי אלה - שנתבססה על הרישום בחלקו העליון של נ//1ד' היתה שהתובע ראה 6/6בשתי העיניים סמוך לאחר קבלתו לבית ההולים. הנהה זו מובילה, לשיטתו, לכמה מסקנות: האחת, שאם החולה רואה 6/6גם הרופא הבודק יכול לראות אל תוך העין (עמ' 66); השניה, שהנזק לא היה גדול (עמ' 65); והשלישית, שלא ההדירה הראשונה גרמה לנזק (עמ' 48). ברם, כזכור, בתהתית אותו גליון רפואי (נ//1ד') ובאותו מועד עצמו (24.9.89) מופיע ברישומיו של הרופא "lv cfc" וקיימת מחיקה של רישום קודם (ששיקף, עד כמה שעלה בכוחי לזהות, רישום בספרות. והשווה: להערה בסוגריים שבפסקה 4, בעמ' 2של נ/7). עדות הרופא, המהימנת עלי, בצירוף הרישומים האחרים שבתיק והפרטים שנתגלו בניתוח (הראשון והשני) - וחיזוקים נוספים לכל אלה - מוליכים למסקנה כי הרישום cfcולא 6/6הוא ששיקף את מצב הראיה הנכון בעין שמאל בעת קבלת התובע לבית החולים. ואבאר: גוף זר החודר לגלגל העין יכול שיעבור - והדבר תלוי בזוית החדירה - במסלול הכולל (על פי הסדר) את: הקרנית, הלשכה הקדמית, הקשתית, העדשה, ההומר הזגוגי שבחלל העין והרשתית ויכול "להיכנס ישר לרישתית" (ד"ר הליחל, עמ' 58- 59וראה גם, תאור המבנה הפנימי של העין, בכרך ה- 26של האנציקלופדיה העברית, תשל"ד, בעמ' 816). בעיניננו, מקום החדירה הראשונה (כמעט במרכז, בצד הנזלי) סומן במסמכי בית החולים כדבעי (וראה: בשרטוט לצד הרישום entry woundשב-נ//1ג' וכן עדותו של פרופ' מרין בעמ' 123-124). מעל השרטוט הזה נרשם, בין היתר, נצנוץ בלשכה הקדמית ו- lens cataractousוכפי שמעיר הפרופ' מרין (נ/7, בעמ' 2) - "מימצאים אלה מתאימים הרבה יותר לראיה של ספירת אצבעות מאשר לראיה של 6/6". אין אפשרות לראות 6/6דרך cataract(עמי 149) וכפי שאין אפשרות לראות מן העין ולחוץ, אין לרופא אפשרות לראות את המתרחש בתוך העין. לכך מסכים גם ד"ר חליחל, המאשר כי כאשר החולה מסוגל לראות רק אצבעות (מקרוב) סביר להניח כי כשהרופא יסתכל אל תוך העין כל מה שיראה זה רק "ערפילים" (עמ' 66). זאת ועוד. הוכח כי הגוף הזר שחדר, במקרה זה, דרך העדשה, גרם לעכירותה ולכן היה צורך להוציאה (ב- ,lensectoryוראה: הרופא, בעמ' 16ו-18, בתאור הניתוה ב-נ//1ב' - בשורה הראשונה, וב-נ/7). עכירותה של העדשה, יכולה היתה להגרם, במקרה הזה, אך ורק עקב חדירתו של הגוף דרכה. ועכירות כזו, כשלעצמה, די בה כדי למנוע ראיה 6/6, מחד גיסא, וראיה אל תוך העין, מאידך גיסא. עכירותה של העדשה ושל החומר הזגוגי שמאחריה (שהיה עכור מאד - עמ' 104) תומכים גם הם במסקנה שהרישום "lv cfc" הוא ששיקף נכונה את מצב העין השמאלית של התובע בעת קבלתו לבית החולים ולא הרישום .6/6 ראיה נוספת, שאליה יש להתייחס כמובן ביתר זהירות, לקוחה מדברי הרופא הנתבע לפרופ' מרין. כוונתי לתגובתו של האחרון (בעמ' 93), לפיה, הנתבע השיב לו כשנתבקשה ממנו הבהרת הסתירה המצויה בדף הקבלה (נ//1ד') "שהוא זוכר את הראיה כספירת אצבעות". מכל אלה (וגם כשאני מתעלם, מטעמי זהירות מובנים) מההבהרה שנתן הרופא לפרופ' מרין, נמצא כי כבר ב- 24בספטמבר 89', בעת שהתובע התקבל לבית החולים היתה הפגיעה בעינו קשה וחמורה (הרופא, בעמ' 28, פרופ' מרין, בעמ' 135), שלא היתה זו סתם "מכה" (כפי שסבר ד"ר חליחל, וראה בת/4) וכי הרישום סם עם ולא 6/6הוא ששיקף נכונה את המצב לאמיתו - באותה שעה. ולבסוף, מכלל הראיות שהוצגו בתיק, נמצא, כי חדירה של גוף זר המגיעה עד לרשתית (ובמיוהד לאיזור המקולה, שהוא המקום הרגיש ביותר) והגורמת לקרע ברשתית באיזור הזה (ומיד לאחריה לקפלים ברשתית) פוגעת, בשלב ראשון, פגיעה קשה מאד בכושר הראיה ובסופו של התהליך להיפרדות הרשתית - ולעיוורון מוחלט (הליחל, עמ' 53, הרופא, בעמ' 20ופרופ' מרין בסעיף ד' שבעמ' 3בנ/ 7וכן בנ/ 8(בקטע שכבר צוטט לעיל, בעמ' 8). .6עין "פתוחה' או "סגורה" הנחת היסוד השניה של הד"ר חליחל היתה שהעין שנפגעה היתה "פתוחה". האמנם? גוף זר ההודר לעומקה של העין מנקב את כל הרקמות שהוא עובר דרכן וזוהי "עין שעברה פרפורציה עקב רסיס" (כלשונו של ד"ר חליהל, בת/4). עם זאת, מן הראוי להבחין בין עין שעברה פרפורציה שכזו ונותרה "פתוהה" לבין עין (שעברה פרפורציה כזו) ונותרה "סגורה". כמסתבר, המילים "פתוחה" או "סגורה" מתייחסות, בראש ובראשונה, לפצע הכניסה שגרמה הפרפורציה בחדירה הראשונה. אין המדובר בעין פקוחה או עצומה אלא בנקב (או בסדרה של נקבים =perforation) שיכול ויגרמו לכך שפנים העין יהיה פתוח כלפי העולם החיצון ויכול שלא (פרופ' מרין, עמ' 146-147). על פי ההגדרה הזו, לדעת הפרופ' מרין, העין שנפגעה במקרה זה היתה סגורה ולא פתוחה (עמ' 91ו147). הד"ר חליחל דוהה את הדברים הללו, שכן, לשאלה: "היתה פרפורציה ויש פרפורציה עם עין פתוחה ויש פרפורציה שהעין לא פתותה. והעין הזאת היתה עין סגורה. נכון?" השיב: "אין דבר כזה. איך פרפורציה ועין סגורה? תסביר לי. אתה עורך דין, אולי תלמד אותי רפואה עכשיו. מה זה פרפורציה ועין סגורה. איך גוף זר נכנס לעין והעין נשארת סגורה. זה קסם. תסביר לי" (עמ' 58). ברם, בענין זה, כמו בכל ענין אחר השנוי במהלוקת בין הצדדים בנושאים הרפואיים שהועלו במשפט זה - עדיפה בעיני ומקובלת עלי עדותו וחוות דעתו של פרופ' מרין מאלה של תלמידו, הד"ר הליחל. הד"ר חליחל השיב, לשאלת ב"כ הנתבעים, כי נכון הדבר שהכל מבוסס אצלו "על זה שהעין היתה פתוחה" (עמ' 58, שורות 14-15) ועובדה זו בולטת, כאמור, גם מגוף הוות דעתו (ת/4) שחלקיה העיקריים כבר צוטטו לעיל. לפיכך, לשיטתו - בת/ 4- עין "פתוחה" מחייבת ניתוה מידי; עין "פתוחה" מחייבת טפול אנטיביוטי דרך הוריד (ולא רק בכדורים ובטפטוף לעין) ודחיית הניתוח בעין ה"פתוחה" היא שגרמה להתפתחות הזיהום שהוליך לעוורון מוחלט של העין השמאלית. כל הטענות האלה, שסביבן - בעיקרם של דברים - נסב המשפט לא הוכחו, או, שלא הוכחו במידה הנדרשת במשפט אזרחי ממין זה, ודינן להדחות. .7ניתוח מיידי? שאלה מוקדמת לזו, שראוי להשיב עליה, היא, האם התובע הגיע לבית החולים ונבדק על ידי הרופא הנתבע בערך בשעה 30: 11(כטענתו, בעמ' 158) או רק אחר הצהריים (הנתבע, בעמ' 14). בהעתקי המסמכים שצולמו מן התיק הרפואי המקורי (נ/1) לא ניתן למצוא תשובה לשאלה זו. מאידך גיסא, בהינה הגיונית של סדר הארועים והרישומים שבנ/ 5(המשקפים את הימים והשעות שבהן ניתנו לתובע תרופות - כשהוא כבר במחלקה, 4אא) תומכים בטענת הנתבע. מסקנה זו נתמכת גם בתשובת אבי התובע (וראה: בעמ' 5, באמצע). כזכור, החדירה הראשונה קרתה בסביבות השעה 00:11, כשהתובע נמצא בביתו. משם הוא פנה למרפאה השכונתית. נבדק על ידי הרופא (דשם) וצוייד במכתב הפנייה לבית החולים (וראה: בפיסקה הראשונה שבמכתב ת/13). משם, פנו הוא ואביו לבית החולים הנתבע. ברם, הם נשלחו תחילה לבית החולים "מקאסד" לביצוע תצלום רנטגן ובדיקת התובע על ידי הנתבע לא נתאפשרה אלא רק לאחר ששבו מבית החולים מקאסד כשהם מצויידים בתצלומים הנחוצים. הדעת נותנת כי כל המהלכים הללו גזלו זמן ניכר - ומכאן - כאמור, חיזוק נוסף לטענת הנתבע שבדיקת התובע והטיפול בו - על ידו - החלו רק ביום ראשון, 24באוגוסט 89, אהר הצהריים. ומכאן - לסוגייה העיקרית שבפרק זה. אין חולק כי הניתוח הראשון בעינו של התובע נעשה ביום 26בספטמבר 89בין השעות 00: 11ל- 00: 12(וראה: בגליון ההרדמה, נ//1א'). כזכור, לטענת התובע, מפני חומרת הפציעה וסכנת הזיהום, חייבים היו הנתבעים לדאוג לביצוע הניתוח מיד. ומנגד, טוענים הנתבעים, כי לא כך הדבר - בכלל - ואף לא במקרה מסוג זה שארע לתובע, בפרט. בחנתי את כל חומר הראיות והטענות שהציגו הצדדים בסוגיה זו, ומצאתי כי הדין הוא עם הנתבעים. ואבאר: ככלל, מוסכם על הרופאים, שהזמן המקובל להוצאת גוף זר הוא בין 24שעות (ממועד חדירתו לעין) ועד שבועיים (וראה: פרופ' מרין בעמ' 95-96). על פי המאמר של תומפסון ואח' שהתפרסם באוקטובר 1993, בחוברת מס' 10שבכרך ה- 100של ה ophthalmologyנסקרו 492מקרי עין שנרשמו על ידי המרכז האמריקאי למעקב וטיפול בגופים זרים תוך-עיניים (national eyn trauma system) (נ/12) מתוך 492ניתוחים להוצאת גופים זרים רק 34ניתוחים נעשו בתוך 24שעות. כך עובדים בארה"ב וכך גם בישראל (פרופ' מרין בעמ' 96ו- 97). מכאן, שהן על פי נתוני הגוף הזה (שהוא קונסורציום של 54מרכזים ב- 31מדינות שבארה"ב ואחד שבמדינת קולומביה - נ/13, עמ' 1469) והן על פי נסיונו העשיר של פרופ' מרין "רק מיעוט עובר הוצאת הגוף הזר תוך 24שעות" (עמ' 97). לדעת הפרופ' מרין הנתבעים טיפלו בתובע "באופן סביר" (עמ' 98) על אף שהוא איננו אומר אם הוא היה מטפל בו בדיוק באותה צורה אם לאו (שם). יתכן שהוא היה מטפל אחרת, אבל ישנן כמה גישות טיפוליות - כפי שניתן גם לטפל במיני אנטיביוטיקה שונים, וכולם רחבי היקף, בדרכים שונות - והוא לא סבור שגישת הנתבעים היתה בלתי סבירה ולכן גם היא מקובלת עליו. בין כך ובין כך, בהתייחס לנושא שבדיון בפיסקה זו, השיב פרופ' מרין לשאלת ב"כ התובע: "אני הייתי מחכה את היומיים האלה. זה ברור לי להלוטין. לא הייתי מנתה אותו באותו היום ולא למחרת" (עמ' 99). כפי שכתב בחוות דעתו (נ/7) ניתוח מיידי יש לעשות רק במקרים מסויימים מוגדרים (וראה: בפירוט התשובה לשאלה 'א' המצוטטת בעמ' 7לעיל) ובעדותו הסביר: "יש כאן שני דברים נפרדים שצריך להבין אותם וצריך לדעת אותם. אהד זה זמן הניתוח להוצאת הגוף הזר. השני זה זמן הניתוח לסגירת עין פתוחה. מה שאמרת כרגע נכון לגבי סגירת הניתוח לסגירת עין פתוחה במקרים שבהם העין פתוחה. או יש סיבה אחרת לעשות מיד את הניתוח. לגבי הוצאת גוף זר דנו בזה באריכות. המקובל היום ש- 48שעות זה דבר מקובל ביותר בעולם. ברוב המקרים של גוף זר נמצאים אהרי 48שעות או יותר מזה" (עמ' 135). הקירתו הנגדית של פרופ' מרין, תוך הפנייתו למאמרים שונים, לא הסיטה אותו, כמלוא הנימה, מעמדתו. בסבלנות ובאיפוק רב חזר העד הזה והסביר, בין היתר, מדוע לא כל פציעה חמורה כתוצאה מחדירת גוף זר מהייבת ניתוח תוך המש עד שתיים עשרה שעות (כפי שנטען בפניו, שם); שהדברים המצוטטים על ידי החוקר נכונים למקרים שבהם יש צורך לסגור עין "פתוחה" ולא להוצאת גוף זר (עמ' 135); והעיקר בעניננו תדר גוף זר ונמצא בקטע האחורי של העין וחדירתו (הפרפורציה) לא השאירה את העין "פתוחה" (עמ' 91ו- 147) וזה "דבר שונה להלוטין" (עמ' 137). טעמיו של הרופא = הנתבע לדהיית הניתות עד לאחר שהעין תתייצב הוסברו על ידו, בעדותו (בעמ' 15-17), וככל שהשיקולים נוגעים למצב העין, הדברים נתמכים גם ברישומים שבנ/.1 הד"ר הליחל, שבתחילת עדותו גרס, כי: Dependin on the severity of the injury, surgery should" hours of the patient's 12probably be scheduled within " . . . Admission to the hospital נאלץ להודות ולהסכים כי הוא איננו יודע - ואף לא ברר - אם, במקרהו של התובע, היתה או לא היתה סיבה טובה להמתין (עמ' 80). עקרונית, מקובל גם עליו, שאיסופו ואירגונו של צוות ניתוח מתאים מהווה, בין שאר טעמים, סיבה מוצדקת להמתנה (עמ' 85, והשווה גם: בהמשך הפיסקה המצוטטת לעיל, מת/5) והוא הדין בצורך להמתין ל"ייצוב העין" - אלא שזה "תלוי במקרה הספציפי" (עמ' 85). ברם הוא, כאמור, איננו מודע לסיבת ההמתנה במקרהו של התובע ואף לא ניסה לברר זאת. מתשובות נוספות שהשיב העד הזה (בעמ' 86ו- 87) - וגם בלעדיהן - ניתן להסיק ולקבוע כי חוות דעתו ועדותו בענין הצורך המיידי בניתוחו של התובע עומדות על כרעי תרנגולת. מסקנתו, בנדון זה, היא כוללנית לוקה (ולקויה), מחד גיסא, מחוסר ידע מספיק בפרטי המקרה, ומאידך גיסא, מהנחות שגויות אודות מצבה האמיתי של העין נשוא המשפט - והדברים הללו כבר נתבארו לעיל ואין עוד צורך להרהיב. מכל המקובץ עד הנה, באתי איפוא למסקנה, כי לא נמצא כל פגם בקביעת ניתוח של התובע ליום 24בספטמבר 89בבוקר וכי שום נזק לא נגרם לו, כתוצאה מכך. .8הטיפול בתרופות הכל מסכימים כי חדירת גוף זר לחלל העין מחייבת, קודם לכל, מתן טיפול אנטיביוטי פרופילקטי רחב היקף. בנוסף על הכתוב בחוות דעתו (ת/4) העיד על כך הד"ר חליחל בהצביעו הן על הכתוב בדף (ת/5) שצולם מספרו של אידוון (דהיינו "broad spectrum profeluctive systemic antibiotic") והן על רשימתו של ד"ר יוסף מויסייב בעתון איגוד רופאי העיניים "העין" (גליון מס' 18, ממאי 95, עמ' 18- ת/6) לפיה, במקרים כאלה "% 86[מן הרופאים] נותנים אנטיביוטיקה סיסטמית" [וראה גם: בת/7, עמ' 72-73]. דומה כי איש איננו חולק על זאת שרוב הרופאים אכן נוהגים כך. ועם זאת, לדעת הפרופ' מרין, אין פרושו של דבר ש- % 14הרופאים הנותרים נוהגים באופן לא סביר (עמ' 91). כמו כן, "אנטיביוטיקה סיסטמית" איננה, בהכרח, תרופה אנטיביוטית הניתנת דרך הוריד (iv) דווקא. טפול אנטיביוטי סיסטמי יכול להינתן ישירות לוריד ויכול שינתן בדרכים אחרות (שם). הנתבע העיד כי הוא הורה לתת לתובע וכי התובע קיבל למעשה - את כל התרופות האנטיביוטיות שצריך היה לתת (עמ' 14ועמ' 34). תרופות אלו ניתנו, אינטנסיבית, הן בכדורים והן בטיפות, שנוצקו ישירות לעין (עמ' 15, וראה גם ב: נ/5). זה היה טיפול פרופילקטי סיסטמי, שכיסה כל נזק אפשרי (עמ' 17-18) ב"תרופות חזקות מאד" (עמ' 46). לאחר הניתוח, הוכנסה תרופה אנטיביוטית גם לתוך העין. כנגד זאת, העיד התובע, כי הטיפול היהיד שניתן לו לאחר שנתקבל לבית החולים, היה בטיפות עיניים - וגם זאת - "בלילה" (עמ' 158-159). אינני מקבל את העדות הזו (הסותרת, בין היתר, גם את הרישומים שבגליון חלוקת התרופות נ/5). אינני מקבל כנכונה גם את עדותו של האב, לפיה, לא נתנו לבנו "שום תרופה" (עמ' 2). אני נותן אמון מלא בעדות הנתבע, הד"ר טקטק, שעשה כל מאמץ להשיב ביושר ובכנות על כל שאלה שהוצגה בפניו ולא ניסה להסתיר מאומה (וראה גם בת/13, שם הוא כותב, חרף הרישומים ותוצאות בדיקות המעבדה "he developed endophthalmitis") התובע, בראיותיו, לא הראה כי התרופות שניתנו לו היו בלתי מתאימות או שלא כיסו, בספקטרום רחב די הצורך, את מצבו. יתרה מזו. על פי מימצאי הרופאים הרשומים בנ/1, רק חשד לאנדופטלמיטיס (?Endophthalmitis) התעורר אצלם (ב- 28בספטמבר 89', וראה: נ//1ב' וכן נ/7, בעמ' 2). שתי בדיקות מעבדה שנעשו בבית החולים כדי לברר השד זה נתנו תוצאות שליליות (נ//1ה' ונ//1ו'). אלא שהד"ר חליחל מסביר זאת באמרו: "... לקחו tabבמילימטר מסויים אז זה יכול להיות שחיידק התחבא 10מ"מ יותר הצידה. זה קשה להוכיח, אם התרבית היתה סטרילית, שזה לא היה זיהום" (עמ' 50). ושוב, בין כך ובין כך, לא על זאת נסבה המחלוקת. הד"ר חליחל גורס כי בגלל היות העין "פתוחה" הנתבעים היו חייבים לתת לתובע טפול תרופתי=אנטיביוטי דרך הוריד "שמקובל לטפל כך במקרים כאלה" (ת/4). אמנם האנטיביוטיקה הזו [גם כשהיא ניתנת דרך הוריד] יכולה להועיל רק ב- % 0.4- ובכל זאת - מן הראוי לתיתה כך [ולא בדרך של כדורים או טיפות עיניים] (עמ' 78). בחוות דעתו הראשונה של פרופ' מרין (נ/7) נאמר כי השאלה אם צריך לתת לחולה כזה, מיד עם קבלתו, אנטיביוטיקה דרך הוריד "נתונה בויכוח" (שם, בעמ' 3). חוות הדעת הזו נכתבה בנובמבר .93 בעדותו, שניתנה כעבור שנתיים, הצביע הפרופ' מרין על כך שהכתוב בת/7 Ruptured globe("עין פרוצה" - עמ' 90). כמו כן, הסביר, בזיקה לנטען על סמך הציטוט מת/6, כי "אנטיביוטיקה סיסטמית" אין פרושה, בהכרח, לוריד וכי אפשר לתתה גם בדרכים אחרות (עמ' 91). והעיקר, אפילו הוא עצמו נהג ונוהג להורות על מתן אנטיביוטיקה דרך הוריד במקרים כאלה כבר הרבה שנים: "... אני לא בטוח שמחר אם יהיה לי חולה כזה אני עדיין אתן אנטיביוטיקה לוריד" (עמ' 99). וכל כך למה? מאמר חדיש (שרק תקצירו, נ/6, עמד אז לרשות העד ונוסחו המלא הוגש לתיק המוצגים, בהסכמה, לוט להודעת ב"כ הנתבעים רק ב- 11בפברואר 96) קובע כי: "לאנטיביוטיקה הסיסטמית הזאת אין חשיבות" (עמ' 100). המאמר ההוא (כשלעצמו ומפני האכסניה שהוא פורסם בה) "זה כמו תנ"ך" (שם) "ויהיה מעכשיו מקובל על כל הרופאים" (שם). ההצדקה שניתנה, עד כה, למתן אנטיביוטיקה סיסטמית פרופילקטית על אף שיתרונותיה לא הוכהו (ת/7, עמ' 72) - מקורה בסיכון שנע בין % 2ל-% 7להתפתהות אנדופטלמיטיס בעין שחדר אליה גוף זר (וראה גם בעדות פרופ' מרין, בעמ' 143). בעניננו, כמה וכמה משוכות בלתי עבירות ניצבות בדרכה של טענת הנתבעים הנידונה בפרק הזה. ראשית, אין זה ברור, כלל ועיקר, שהתובע לקה באנדופטלמיטיס, בכלל, או מפני רשלנות כלשהי בטיפול בו - בפרט; שנית, אין ראיה שהטיפול האנטיביוטי הנרחב שקיבל התובע לא היה מספיק רחב ומשמעותי (ובהקשר לכך, אציין, כי מסקנת הד"ר תליחל לפיה הראיה לכך שהעין לא טופלה כראוי מפני "העובדה שיש לו אנדופטלמיטיס" איננה מקובלת עלי); שלישית, גם אם בשנת 1989מרבית הרופאים (%86) היו נותנים טיפול רפואי אנטיביוטי מונע דרך הוריד, תמים דעים אני עם הפרופ' מרין כי אין פרושו של דבר שהתנהגותם של % 14הרופאים האחרים היתה בלתי סבירה, או רשלנית; רביעית, כיום, "יודעים את זה היטב", ש"אין השיבות למתן האנטיביוטיקה הסיסטמית לפני הניתוח באופן פרבנטיבי" (מרין, בעמ' 139). ומכאן, שהתשובה לשאלה אם אי מתן אנטיביוטיקה כזו בשנת 1989, הופכת "אקדמית"; חמישית - וכאן העיקר - לא הוכח כי העוורון שנגרם בעינו השמאלית של התובע נבע מאנדופטלמיטיס שהתפתח אצלו מפני רשלנותם של הנתבעים. כנגד זאת - קיימות ראיות מהימנות וכבדות משקל - שעל פיהן נקל לקבוע, בהסתברות גבוהה ביותר שאותו עוורון נגרם כתוצאה ישירה מפגיעת הגוף הזר בעין, בחדירה הראשונה, וכי - למרבה הצער - לא ניתן היה להציל את התובע ממנו. .9אי ביצוע בדיקות ( ultra soundו- .c.t) אינני בטוח, כלל ועיקר, שטענות אלה של התובע אינן חורגות מגדר המחלוקת. ברם, בין כך ובין כך, אין בהן כדי להושיעו. אמנם, בבית החולים הנתבע לא נעשו בדיקות כאלה (וגם לא היה ברשותו, אותה עת, מיכשור מתאים לביצוען). ברם, כפי שהעיד הפרופ' מרין, אי ביצוע usו -ct לא שינו דבר לגבי הניתוח ולא השפיעו "כהוא זה" על עצם הניתות או על תוצאותיו. פרופ' מרין מעיד ומסביר דברים אלה בצורה ברורה וקולעת (בעמ' 106- 107) ותשובותיו משכנעות ומתקבלות על הדעת. .10הנזק נגרם בניתוח עצמו לטענה הזו שני פנים. האחד - שזיהומה של העין נגרם בניתוח והשני, שהשימוש במגנט להוצאת הגוף הזר הוא "חלק מהטיפול הלא נכון" (חליהל, בעמ' 54). מסופקני אם גם שתי הטענות הללו נטענו, מלכתהילה, בכתב התובענה ולא בכדי התנגד ב"כ הנתבעים לשאלות ולתשובות - שהוצגו וניתנו - בנושאים אלה. ברם, מטעמי זהירות - ומפני התוצאה הסופית שהגעתי אליה - לא אמנע מלדון ומלהכריע גם בהן ולו רק מחמת הספק. על פי כלל הראיות, אין כל דרך לדעת ולקבוע, מה גרם לאנדופטלמיטיס (אם בכלל לקה התובע בדלקת הזו) ולכאורה כל האפשרויות - החל בזיהום שמקורו בגוף הזר פתוחות. על פי מבחן הסבירות, כותב פרופ' מרין (נ/7, עמ' 3, פיסקה ב') כי סביר להניח שהגורם הזיהומי חדר לעין עם הגוף הזר. התובע לא הוכיח איפוא כי הזיהום הזה מקורו במעשה או במחדל רשלני מצד הנתבעים, או מי מהם. זאת ועוד. התובע גם לא הוכיח כי הגורם המזהם הזה הוא שגרם לעוורונו. ובאשר לשימוש במגנט להוצאת הגוף הזר. ראשית, כבר כתבתי לעיל כי מקובלת עלי דעתו של פרופ' מרין לפיה הטיפול בתובע (וזה כולל את השימוש במגנט) היה סביר (עמ' 98ו-104). שנית, אין מילה וחצי מילה בחוות דעת ד"ר חליחל (ת/4) כנגד השימוש במגנט ובעדותו (עמ' 55) הוא מסביר זאת במילים "עכשיו נזכרתי. אתה [ב"כ הנתבעים] הזכרת לי". זו איננה גישה רצינית. שלישית, גם לגוף הענין, מעיד הד"ר חליחל, שהוא "חושב" (עמ' 54) שזה טיפול לא נכון. ואת מחשבתו זו יש לפרש ולהעריך על רקע הוסר כל נסיון מצידו בניתוחים מסוג כזה (עמ' 55); ובנוסף על כל אלה, אין כל עדות או ראיה אחרת המצביעים על כך שמשיכת הגוף הזר החוצה, בעזרת מגנט, גרמה לנזק כלשהו לעינו של התובע. .11סוף דבר וסיכומו מן המפורסמות הוא שההכרעה במרבית התביעות שענינן "רשלנות רפואית" איננה קלה. במרבית המקרים קשה מאד, ובחלקם אף בלתי אפשרי, למצוא ולקבוע מה באמת גרם לנזק הנטען בתביעה ומיהו, אם בכלל, שאחראי לכך. במקרה הנוכחי, בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי, מצאתי כי הובאו ראיות משכנעות ומהימנות המצביעות - בהסתברות גבוהה - על כך שגורלה של עינו השמאלית של התובע נחרץ כבר כתוצאה ישירה מן הנזקים שנגרמו לה בחדירה הראשונה ולא ניתן היה להצילה מגורל זה. מסקנה זו, כשלעצמה, מספקת כדי לדחות את התביעה. בנוסף, הגעתי גם למסקנה, ששום מעשה או מחדל רשלני שיוחסו לנתבעים (או למי מהם) לא הוכחו, ודי גם במסקנה הזאת כדי לדחות את התביעה כולה. אכן, משנשאל פרופ' מרין, בסוף עדותו (עמ' 156): "האם נכון שאתה, ... בעצם לא יכול לומר לבית המשפט באחריות אם הטיפול הרפואי השפיע במידה זו או אחרת על התוצאה הסופית...?" השיב: "להיות כנה עם עצמי ועם בית המשפט כמובן. התשובה איננה ב-% 100שאני בטוח שהכל הלך פה כמו שהיה צריך ללכת. אבל הסבירות הגבוהה היא שהם טיפלו בו כמו שהיה צריך לטפל" (עמ' 157). ברם, כמו ברפואה, כך גם במשפט, הסבירות הגבוהה הזו - מספקת. .12התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעים את הוצאותיהם (כפי שתיקבענה ע"י כב' הרשם של בית משפט זה) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 000, 15ש"ח ומע"מ (נכון להיום).עינייםמתכת