קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים לפני לידה זכאות לדמי לידה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט רבינוביץ - אב-בית-הדין; ה"ה כנעני ואבן - נציגי ציבור, תב"ע מה/347-0), אשר דחה את תביעת המערערת לדמי לידה. .2העובדות הצריכות לעניין פשוטות בתכלית, והן: א) המערערת ילדה ביום .31.12.1981את תביעתה לדמי לידה הגישה למוסד לביטוח לאומי רק ביום 2.9.1984; ב) תביעת המערערת נדחתה על-ידי פקיד התביעות בטענת שיהוי, המעוגנת בסעיף 128לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן החוק). .3טענת המערערת היא, כי תביעתה לא הוגשה במועד מן הטעם, שסברה שאינה יכולה להגישה מבלי שמעבידה יחתום עליה ואותה חתימה לא ניתנה, מאחר שהמערערת, שפוטרה ממקום עבודתה כחודש טרם הלידה, ניהלה מאבק משפטי נגד פיטוריה. לגרסתה, פרקליטה דאז יעץ לה לסיים תחילה את המשפט נגד המעביד, ורק לאחר מכן להגיש את התביעה למוסד. .4פקיד התביעות הבכיר של המוסד, שדן בבקשת המערערת, לא נימק בהודעתו את סיבת הדחיה. כל אשר נאמר במכתב הדחיה, לאחר אזכור מלא של סעיף 128לחוק, הוא: "לאחר ששקלנו בתביעתך ובהתייעצות מנהלת הענף לא מצאנו אפשרות לאשר תשלום הגמלה". .5בית-הדין האזורי דחה את התביעה בהסתמכו על פסיקת בית-דין זה, בקבעו: "תהא אשר תהא סיבת אי-ידיעת החוק של התובעת, בין אם אי-הידיעה נובעת מעצת פרקליטה ובין אם מסיבה אחרת, על-פי הפסיקה הקיימת אי-ידיעת החוק אינה מצדיקה הכרה בתביעה שהוגשה באיחור של כשלוש שנים". עוד הוסיף בית-הדין, כי "במקרה זה לא גרמה דחיית התביעה למערערת חסרון כיס, שבעקבותיו נטל של חובות למחיה, מאחר ובעלה הוא חיט עצמאי". .6טרם נדון בסוגיה העקרונית - אין אנו יועים על סמך איזה נתונים קבע בית-הדין האזורי, כי לא נגרם למערערת "חסרון כיס". העדות היחידה שהושמעה בבית-הדין היתה של המערערת עצמה, והיא לא העידה ולא נחקרה כלל בסוגיה זו. העובדה, שבעלה של המערערת הוא "חיט עצמאי", כשלעצמה, אינה מעידה, כי לא נגרם לה "חסרון כיס", מה עוד שמדובר באשה שעבדה תקופה ארוכה טרם הלידה, ולא היו בפני בית-הדין כל נתונים כדי לקבוע, איזה חלק מהכנסות המשפחה נבע ממשכורתה של המערערת ואיזה חלק מהכנסות הבעל. .7אין חולק, בי סעיף 128לחוק דן ב"שיהוי" ולא בהתיישנות, והסמכות המוקנית לפקיד התביעות באותו סעיף היא "על מנת שיפעילה כראוי, לכך זכאי המבוטח, ועל כך יפקח בית-הדין" (דב"ע לא/62- 0[1], בע' 111). פקיד התביעות חייב לבחון את כל העובדות של התביעה המוגשת לפניו לאחר תום שנים-עשר החודשים הנקובים בסעיף 128לחוק ולשקול, בין היתר, הכבדה על בירור העובדות לאחר עבור זמן והכבדה על תקציב המוסד עקב תביעות, שלא יועדו להם קרנות מתאימות (דב"ע לא/62- 0[1] הנ"ל). .8אין חולק, שבמקרה זה אין כל הכבדה על בירור העובדות; אין לנו קל מלבדוק, אם אכן ילדה המערערת אם לאו, ואכן לא היה חולק, כי ילדה במועד הנטען על-ידה. נותר הטעם השני והוא, "שקופת המוסד לא נועדה לשמש קופת חיסכון (עם ריבית והצמדה) לצבירת קצבאות שנועדו לצריכה שוטפת ומיידית לקיום, וכן העיקרון, שהמוסד לא יוכל לכלכל את צעדיו בלי מערכת חישובים ותחזיות מושתתים על יסודות אקטואריים. צריך שיהא תחום זמן סביר ומוגבל לכל 'סיכון' (אם לנקוט לשון הביטוח המסחרי) המוטל על המוסד" (דב"ע מד/128- 0[2], בע' 280). .9ספק רב אם יש מקום, במחצית השניה של שנות השמונים למאה העשרים, לדבר על "סיכון" המוטל על המוסד עקב תביעות שאינן מוגשות במועד. כבר לפני 15שנה, בשנת 1971, נאמר על-ידי המיעוט בדב"ע לא/62- 0[1], בע' 109כדלקמן: " .4בעידן המודרני רצוי היה, ויש להניח כי תוך מספר שנים הדבר יתבצע הלכה למעשה, כי הזכאים יקבלו מהמוסד את הקצבה אוטומטית על-פי נתונים שיסופקו למוסד על-ידי מחשב. עד שהדבר יתבצע הלכה למעשה - אין כל מקום לשלול קצבת משפחה בגלל שיהוי בהגשת הבקשה". למרבה הצער, חרף העובדה שחלפו 15שנה מאז נאמרו הדברים, לא נעשה דבר בכיוון זה, והזכות לגמלה מותנית עדיין בתביעת המבוטח. ואשר ל"סיכון" אקטוארי - אין כל קושי למוסד לייחד רזרבות מסוימות על מנת לשלם גמלאות במועד מאוחר יותר לאלה שמסיבה זו או אחרת אינם מגישים תביעתם במועד. .10בהליך זה אין לנו כל צורך להתייחס לסוגיה העקרונית ולהכריע בשאלה, אם הגיע המועד לשנות את ההלכה שנקבעה בשעתו על-ידי בית-דין זה. על הדרך הנכונה לטיפול בתביעות שהוגשו לאחר חלוף שנה ממועד היווצר העילה נפסק (דב"ע לא/73- 0[3], בע' 105): " .8הדרך הנכונה להפעלת הסמכות שהוקנתה בסיפה של סעיף 128לחוק הביטוח הלאומי - סמכות שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי, כשבצידה זכות לתובע כי אכן תופעל הסמכות במקרים הראויים - היא לשקול בכל הגורמים גם יחד, ולהחליט לאור משקלם המצטבר, תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים". לאור האמור על פקיד התביעות לפעול, בלשונו של בית-המשפט העליון בעקבות פסיקתו של בית-דין זה, כדלקמן: "הרשות ושיקול הדעת, הנתונים למוסד בסעיף 128, אינם סתם רשות לפעול לפנים משורת הדין ובוודאי לא רשות לפעול באופן שרירותי, אלא סמכות, ששומה וחובה על המוסד להפעילה לטובת הנפגע במקרים המתאימים. הווה אומר, המוסד חייב (ההדגשה במקור) לנהוג בתביעה, שהוגשה באיחור, על-פי הכללים וההנחיות שבפסיקת בית-הדין לעבודה, שלביקורתו ולפיקוחו הוא נתון"(ע"א 714/80; 728/80[4], בע' 118). אשר למועד הגשת התביעה נציין, כי תקופת השיהוי תהווה שיקול, אך לא שיקול מכריע בהחלטת פקיד התביעות. מקום בו רצה המחוקק לתחום את שיקול דעתו של בעל הסמכות במקרה של שיהוי בהגשת תביעה עשה כך במפורש (סעיף 48לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970). .11כאמור לעיל, אין אנו יודעים, אם שקל פקיד התביעות את כל העובדות, אם ביקש מהמערערת הסבר לאיחור בהגשת התביעה ואם בדק את העובדות כפי שנטענו על-ידי המערערת בכל הנוגע לאיחור בהגשת התביעה; ומאחר שלא נימק את החלטתו כיצד יפקח בית-הדין על סבירותה? .12אף בית-הדין האזורי לא קבע כל ממצא עובדתי לגבי גרסת המערערת מן הטעם שנתן (סעיף 5לעיל), כך שאין אנו יודעים עד כמה דייקה, וכמה זמן חלף מגמר ההתדיינות עד שהוגשה התביעה למוסד. .13הואיל והנימוקים שנתנה המערערת לשיהוי בהגשת תביעתה, בהנחה שהם נכונים, הינם סבירים ביותר, אנו מחליטים להחזיר את העניין לפקיד התביעות, אשר יבחן את נסיבות השיהוי, ואם יחזור ויחליט לדחות את התביעה - ינמק החלטתו במלא. על החלטת דחיה, אם תהיה, תהיה המערערת רשאית להגיש תביעה חדשה לבית- הדין האזורי. השופט קובובי: .1אני מצרף את דעתי לכל האמור בפסק-דינו של הנשיא, בתוספת הערה זו: תשלום אוטומטי הינו בוודאי פיתרון אידיאלי לבעיה שדמי הלידה באים לפתור: מניעת חסרון כיס ממבוטחת עובדת או עובדת עצמאית בתקופה בה נבצר ממנה לעבוד, מפאת לידה. תשלום אוטומטי, על אתר, תהיה בו ברכה כפולה ומכופלת. .2דא עקא, שללא אינפורמציה הידועה לרוב ליולדת בלבד, לא ידע המחשב כמה לשלם: מהו שכר העבודה הרגיל לפי רבע שנה זה או אחר; מהו "יום הלידה המשוער"; האם המקרה הוא מאלה בהם יש לשלול את דמי הלידה; דמי לידה בעד שישה או שנים-עשר שבועות; מקום התשלום (בנק) וכו'. .3עד שיתבצע הרצוי, אין מנוס מלהמשיך עם המצוי. המצוי מחייב יישום ראוי של הוראות סעיף 128לחוק ורואה אני לחזור על המובאה מע"א 714/80; 728/80 [4], האומרת, כי "המוסד חייב לנהוג בתביעה, שהוגשה באיחור, על-פי הכללים וההנחיות שבפסיקת בית-הדין לעבודה (שם [4], בע' 118, מול האות ה') ועל מובאה אחרת מתוך דב"ע לא/73- 0[3]: "הדרך הנכונה להפעלת הסמכות (לפי סעיף 128)... היא לשקול בכל הגורמים גם יחד, ולהחליט לאור משקלם המצטבר, תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים" (שם [3], בע' 105). .4ולענייננו: בין "כל הגורמים" בהם יש לשקול, תשקול בוודאי העובדה, שהמערערת לא טענה "להגנתה" אי-ידיעת החוק, אך אמרה שלא ידעה כי ניתן להגיש תביעה לדמי לידה בלי אישור המעביד, משמע שלא ידעה שאפשר לפעול בניגוד לדרישת החוק (תקנה 1(2) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), תשי"ד-1954). עם זאת, לא הזניחה את עניינה. נהפוך הוא. היא ניגשה בעוד מועד למוסד, ביקשה וקיבלה טופס של "תביעה לתשלום דמי לידה", ניגשה עם הטופס לרופא שרשם בו את הדרוש על-פי התקנות, ואחר כך... החזיקה את הטופס אצלה (או אצל פרקליטה) במשך כ- 30חודש, כל עוד התנהל המאבק המשפטי נגד המעביד דאז, ועד שזה האחרון נאות לתת את אישורו, לאחר שהושגה פשרה. מאחר שלבנו סמוך ובטוח, כי כל מקרה ומקרה זוכה להתייחסות מיוחדת של פקיד התביעות (במסגרת סעיף 128סיפה), הרי וודאי שכך יהיה במקרה מיוחד במינו. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. המוסד ישלם למערערת, שלא היתה מיוצגת, הוצאות בשתי הערכאות בסך של 40ש"ח.לידהדמי לידהפיטורים אחרי לידהפיטורים