קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים לעובד מכללה: .Iההליך .1ערעור (דב"ע מו/10-3) של המכללה הטכנולוגית ע"ש שנקר (להלן - המכללה) וערעורו (דב"ע מו/12-3) של משה אוסטפלד (להלן - העובד) על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב-בית-הדין - השופטת פורת; נציגי הציבור - ה"ה קורצגורן ומדברי; תב"ע מב/597-3). הדיון בשני הערעורים אוחד. .2העובדות, במיוחד כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין קמא, הן: א) העובד - מהנדס טכסטיל - עבד בשירות המכללה מיום 15.8.1971 כחבר סגל ההוראה; ב) בשלהי 1978, באמצע סמסטר החורף, ביקש העובד לצאת לחופשת השתלמות; ג) המכללה נעתרה לבקשה והתקשרה עם מרצה מחליף שימלא את מקומו של העובד בעת העדרו; ד) נסיונות העובד להשיג מקום השתלמות בחו"ל לא עלו יפה. משנודע הדבר לד"ר ערמון, שכיהן אותה עת כראש המגמה בה לימד העובד, הסדיר עבורו תכנית השתלמות בטכניון בחיפה כסטודנט שלא מן המניין; ה) תכנית ההשתלמות הנ"ל נועדה לתרום לדרכי ההוראה של העובד, עליהן נמתחה ביקורת. העובד ראה בתכנית פגיעה בכבודו וסרב לה; ו) תוך כדי כך הוצע לעובד לנסוע למדינת האיטי לתקופה של 6שבועות, החל מאוקטובר 1978, כיועץ בפרוייקט של פיתוח תעשיית הטכסטיל; ז) המכללה דחתה את בקשת העובד לצאת להאיטי בחופשה ללא תשלום, למרות שהבקשה נתמכה על-ידי המחלקה לשיתוף בינלאומי במשרד החוץ, שראתה את השליחות בחיוב וביקשה מהמכללה לשחרר את העובד בהקדם לשם כך; ח) שני טעמים היו למכללה בסירובה: חופשות למורים ניתנות בעת פגרה בלבד; שנית - הצורך שהעובד ישתלם בטכניון למען שיפור כושר ההוראה שלו - שיפור שהוא תנאי להמשך העסקתו במכללה; ט) התנגדותה של המכללה לנסיעה להאיטי בוטאה במכתב של מנכ"ל המכללה, מר ניר, אל העובד (19.10.1978); י) חרף המכתב הנ"ל נסע העובד להאיטי. שהותו שם נתמשכה מאוקטובר עד ינואר 1979, ואז חזר ארצה והתייצב לעבודה; יא) בהיות המשיב בהאיטי, כתב לו פרופסור אלון, נשיא המכללה, ב16.11.1978, מכתב בו נאמר, כי מאחר שאינו ממלא את חובותיו כעובד ועובד בשירות מעביד אחר "רואים אותו(ך) כמתפטר מעבדתו(ך) אצלנו". המכתב שוגר אל כתובתו של העובד בארץ; יב) אחרי שובו של העובד ארצה, כתב לו פרופסור אלון מכתב נוסף ב- 1.2.1979(אליו צרף העתק ממכתבו הקודם) ובו ביקש ממנו לפנות את חדרו עד ה-4.2.1979; יג) ב- 5.2.1979הודיע המנכ"ל, מר ניר, לסגל המנהלי של המכללה, כי העובד התפטר; יד) העובד מחה בכתב (4.2.1979) על תוכן מכתבו של פרופסור אלון וטען כי לא התפטר; טו) ההתכתבויות בין הצדדים נמשכו זמן מה. במקביל, היו גם חילופי מכתבים בין האיגוד המקצועי לבין בא-כוח המכללה; טז) ב- 7.1.1982הגיש העובד את תובענתו לבית-הדין; יז) העובד בוטח על-ידי המכללה ביטוח מנהלים, שכלל רכיב פיצויי פיטורים. משסברה המכללה, כי בנסיבות המקרה אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים, גבתה את הסכום לעצמה ב-.23.11.1980 .3בית-הדין האזורי פסק, כי: א) יש לדחות את טענת המכללה שהעובד "זנח" את עבודתו; . . . . . . . . . . . . . . . ב) יש לראות את העובד כמי שפוטר - בשל הפרת משמעת; ג) אין לשלול פיצויי פיטורים: העובר "נענש" די והותר על-ידי עצם הפיטורים; המכללה לא ניזוקה בגין שהותו בחופשה ללא תשלום בלא רשות; ד) מועד הפיטורים הוא מתאריך מכתבו של פרופסור אלון: 16.11.1978; ה) גובה פיצויי הפיטורים כגובה הסכום שהיה כלול בפוליסת ביטוח המנהלים כרכיב פיצויי פיטורים, סכום שגבתה המכללה לעצמה, שלא כדין; ו) העתירה לפיצויי הלנה התיישנה. העובד זכאי להפרשי הצמדה וריבית. . . . . . . . . . . . . . . . . .6בעת הדיון בערעורים חזר בא-כוח העובד והטעים, כי נוכח העובדה שמרשו לא התפטר כטענת המכללה - אלא פוטר, ולא לפי ההליכים שבתקנון, יש לשאול, אימתי נכנסו הפיטורים לתוקפם. בטעות סבר בית-הדין קמא, שמועד הפיטורים הוא מועד מכתבו של פרופסור אלון - .16.11.1978פיטורים אלה, ללא ישור המועצה האקדמית, היו בטלים. אלא שהפגם נרפא כאשר הודיע העובד על הסכמתו לקבל פיצויי פיטורים ואת זאת עשה בהגישו את תובענתו לבית-הדין האזורי ב- .7.1.1982בגין התקופה שמ 7.1.1982עד למועד תשלום הפיצויים (5.11.1985) זכאי העובד לפיצויי הלנה מלאים. לעניין הפרת החוזה טען הפרקליט המלומד, שההפרה היתה בתחילת פברואר 1979, כשהורו למרשו לפנות את חדרו, הפסיקו את עבודתו וחדלו לשלם לו משכורות. את הנזק העריך ל- 14חודשי שבתון עבור 7שנות עבודה, או לחלופין - כנזק מוערך מראש בגובה 14משכורות. .7בא-כוח המכללה השיב, שגם אם תתקבל גרסת העובד לפיה פוטר, הרי שלא ניהל כל מאבק כפי שטען, ובסעיף 1לכתב התביעה טען, שפוטר בתחילת .1979אלה שאמורים היו להחלץ למאבק לצידו - הסתדרות המהנדסים וועד הסגל - לא נקטו אף צעד בכיוון זה ובכך, כבר אז נרפא הפגם שהיה, אם היה, בפיטורים. טענתה היסודית של המכללה היתה ונשארה, שהעובד התפטר והיה זה באוקטובר 1978, כשלא התייצב להשתלמות בשיטות הוראה שהועדה לו. משנאמר לו, שאם לא יתייצב לא יהיה עוד מתאים להמשיך בעבודתו, אין לראות את מחדלו כהפרת משמעת, כי אם כזלזול במעבידתו, שפירושו זניחת העבודה והבאת היחסים עובד-מעביד לידי גמר. בתשובה לטענות העובד, בערעורו, השיב בא-כוח המכללה, שלא היתה הפרת חוזה מצד מרשתו, כי אם מצד העובד עצמו: הלה ביקש לצאת להשתלמות בעיצומו של סמסטר החורף. המכללה נענתה בחיוב ונקטה צעדים כדי לאפשר לעובד לצאת. זה האחרון לא הצליח להתקבל להשתלמות בחו"ל, דחה כמשפילה את האפשרות להשתלם בטכניון, ולבסוף יצא להאיטי חרף התנגדות המכללה. הסירוב לקבלו בחזרה לעבודה, הלכך ייקרא פיטורים תוך הפרת חוזה, כאשר לגישתה של המכללה, העובד הוא שהתפטר? לו רצתה המכללה לפטרו בשל הפרת משמעת, היתה נוקטת בצעדים הדרושים, באישור המועצה. והיה, אם ייקבע שהמכללה הפרה את חוזה העבודה, הרי שהעובד לא עשה מאומה להפחתת הנזק: ישב בביתו באפס מעש. אשר להוצאות, בית-הדין קמא הביא בחשבון את העובדה, שהיה ניהול בלתי-ענייני של התביעה. .Iiפסק-דין .1בשאלה המרכזית בדיון זה - סיים יחסי עובד ומעביד בין העובד והמכללה משמשים בערבוביה, תוך עימות הדדי, טענות בדבר התפטרות מפאת זניחה, טענות על פיטורים בשל הפרת משמעת ועתירה לפיצויים בגין הפרת חוזה. .2הטענה של "זניחת העבודה", כל אימת שעלתה, נדונה על-פי נסיבותיה, כשאחד האיפיונים המרכזיים, לצד התנהגות העובד, היה אורך זמנה של הזניחה ונאמר, כי "אין הדבר תופס... עת מדובר באי-התייצבות לעבודה בפרק זמן קצר" (דב"ע לז/38- 3[1], בע' 308). באותה פעם בה נפסק, שהעדרות העובד עלתה כדי "זניחת עבודה", היתה העדרות של שבעה חודשים (דב"ע לה/16- 3[2], בע' 9). .3נכון אמרה השופטת המלומדת בפסק-דינה: "הקביעה היא ככלות הכל שאלה של מידה והערכה, ועל-פי מכלול הנסיבות המצטברות יש לתחום את הגבול (העשוי לעתים להיות מטושטש) בין 'זניחת עבודה' שמשמעה התפטרות לבין הפרת משמעת בלבד, ותהא חמורה ככל שתהא". מקובלים עלינו גם הטעמים שהובאו בהמשך הדברים הנ"ל (ע' 6- 8בפסק-הדין שבערעור), על-פיהם נקבע, שהנסיעה להאיטי לא היתה בבחינת "זניחת העבודה". .4משברור כי בפיטורים עסקינן, יש לתת את הדעת ללשון בה נקט פרופסור אלון במכתבו מיום 16.11.1978, מכתב בו ראה בית-הדין קמא הודעה על פיטורים: "הואיל ואינך ממלא חובותיך כעובד המכללה, והואיל ונוד לנו כי התחלת לעבוד בשירות של מעביד אחר, אנו רואים אותך כמתפטר מעבודתך אצלנו". על כגון דא נאמר, כי "דבר התפטרותו של עובד או דבר פיטוריו על-ידי מעבידו, אינם נקבעים על-ידי כך שהאחד קובע איך הוא רואה את השני, ולא זה קובע את מעמדו במסגרת החוזית שבין השניים" (דב"ע לה/45- 3[3], בע' 75; ההדגשה לא במקור) וכן, כי "כנגד זה שהאחד אומר לשני אני רואה אותך כמי שהתפטר מעבודתו והשני אומר במפורש שלא התפטר, ברור שלעניין התפטרות קובע אשר אמר השני" (דב"ע לה/85- 3[4], בע' 181; ההדגשה במקור). .5אם אין למצוא במכתב האמור ביטוי ברור וחד-משמעי לכוונת המכללה להביא את יחסי העבודה לידי סיום, לא כן לגבי מכתבו של פרופסור אלון מיום 1.2.1979, בו נתבקש העובד לפנות מחדרו את חפציו האישיים "עד ליום ראשון, 4בפברואר 1979". גם העובד הבין את הכתוב כהודעה על פיטוריו, שהרי טען בסעיף 1לכתב התביעה, בי "פוטר... שלא כדין בתחילת שנת 1979". .6בדין נדחתה טענת העובד, כי פיטוריו היוו הפרת חוזה המזכה אותו בפיצויים. לא היתה התקשרות חוזית לתקופה קצובה ורשאי היה כל צד להביא את החוזה לידי גמר בכל עת. לפיטורי העובד דרוש היה אמנם אישור המועצה האקדמית והאישור לא ניתן, מפני שהמכללה סברה שהעובד התפטר. לו רצה העובד לפעול לביטול פיטורים שנעשו תוך הפרת התקנון, עליו היה לפנות מייד לבית-הדין, בראשית .1979תחת זאת עתר כעבור שלוש שנים לפיצויי פיטורים ולפיצויים בשל הפרת הסכם עבודה תוך ערבוב מין בשאינו מינו, ועילה הראויה להישמע בעילה ששורשיה נתייבשו. .7עתירת העובד לפיצויי הלנה על פיצויי פיטורים מקורה בטענה, שזכותו לכך לא נתיישנה על-פי סעיף 17לחוק הגנת השכר, תשי"ח- .1958וכל כך למה? מפני שהפיטורים התגבשו ותפשו ביום בו הוא, העובד, השלים איתם, הוא יום הגשת התובענה (7.1.1982). אין ממש בטענה זו וצדקה השופטת המלומדת באומרה, ש"אין המפוטר יכול 'להזיז' את מועד פיטוריו בהתאם להחלטותיו או להלך מחשבתו ולקבוע את עיתויים". משקבענו, שהפיטורים היו ב-1.2.1979, הרי שהזכות לפיצויי הלנה התיישנה כשנתיים לפני הגשת התביעה לבית-הדין. .8לעניין ההוצאות - אין אנו רואים טעם להתערבות מצידנו. .9סוף דבר, שני הערעורים (דב"ע מו/10- 3ודב"ע מו/12-3) נדחים. נוכח כך ישא כל צד בהוצאותיו. השכלה גבוההמכללהפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים