פרשת השוחד אריה דרעי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשת השוחד אריה דרעי: מבוא ארבע מאות ימים ישב בית משפט זה על מדין ושמע את הראיות בתיק זה. היום הגיעה שעת נעילה. עת להכריע את הדין. א. כתב האישום: בכתב אישום זה מואשמים ארבעת הנאשמים בשוחד ובעבירות מרמה. עשרה אישומים בכתב האישום. ארבעה אישומים עוסקים בפרשת השוחד. לפי האישום, נאשם 1- אריה דרעי, קיבל מיתר הנאשמים בעת היותו עובד הציבור שוחד כדי שיפעל בעת מילוי תפקידיו הממלכתיים להשגת טובות הנאה לנאשמים ולגופים שבשליטתם. נותני השוחד הם נאשם 2- משה וינברג, נאשם 3- הרב אריה וינברג, אביו של נאשם 2, ונאשם 4- יום טוב רובין. השוחד ניתן לנאשם 1לפי האמור בכתב האישום, בתקופה שבין 1.1.85לבין שנת 1990, בהיות נאשם 1עובד הציבור כהגדרתו בחוק. בתקופה זו כיהן נאשם 1כעוזר שר הפנים, היה מועמד למנהל הכללי של משרד הפנים, כיהן כמנהל כללי של משרד הפנים, ולבסוף - כשר הפנים. השוחד ניתן בעיקרו בידי נאשם 4, שהיה אחראי להעברת הכספים לנאשם .1העברות הכספים נעשו בשיתוף עם נאשם 2, אם בעצמו ואם על ידי אחרים, ועל דעת נאשם .3תמורת השוחד השיג נאשם 1עבור הנאשמים ועבור הגופים שבשליטתם טובות ההנאה המתוארות בכתב האישום. בכללן - כספים ממקורות ממלכתיים, ופתרון בעיית הבניה באתר הר-שמואל שבצפון ירושלים. בכתב האישום מדובר בשוחד ששוויו הכולל, לפי השער ביום התשלום, שהיה לפני קרוב לעשור, הוא כ-000, 165דולר של ארה"ב (להלן - דולר), וכן טובות הנאה נוספות. השוחד ניתן בהפקדת כספים בחשבונות הבנק של נאשם 1ושל אשתו; בתשלומים עבור רכישת דירה ברחוב שאולזון בירושלים; במימון נסיעות לחוץ לארץ לנאשם 1, לאשתו ולילדיו; במימון שהות נאשם 1במלון בארץ, ובתשלומים עבור רכישת הדירה ברחוב הקבלן בירושלים. לאחר בחינת הראיות, נמצא כי הסכום הכולל של השוחד על מרכיביו הוא 000, 155דולר, בערכם לפני קרוב לעשור, בתוספת טובות הנאה שערכן לא נתברר בראיות. באישום הראשון, השני, השלישי והתשיעי מתוארים המעשים הנוגעים לשוחד ולטובות ההנאה שקיבלו הנאשמים מנאשם 1תמורתם. באישומים אלה בלבד מואשם נאשם 1, ביחד עם כל הנאשמים או עם חלקם. בששת האישומים הנותרים מואשמים הנאשמים האחרים, כולם או חלקם, בעבירות מגוונות של מרמה, של גניבה, של רישום כוזב ושל שקר. איחוד האישומים בכתב אישום אחד מציג בשלמות שיטת הפעולה של הנאשמים בפרשה זו. השאלה העיקרית היא אחת: האם קיבל נאשם 1מהנאשמים האחרים במשך השנים שוחד. יתר האישומים הם בחינת אידך זיל גמור. ב. שוחד: כאמור, עיקר האישום - שוחד. בהגיע נאשם 1לתפקידים ממלכתיים, נפקחו עיניו ועיני הנאשמים נוכח האפשרות של השגת טובות הנאה זה מזה, על חשבון כספי הציבור, תוך ניצול השפעת נאשם 1כעובד הציבור. זה, נאשם 1_נהנה, וזה, הנאשמים - לא חסר. את המחיר משלם הציבור. ג. ואלה הדברים: בחודש ינואר 1981נשא נאשם 1את יפה כהן לאשה. יפה למדה אז בבית היתומות וינגרטן בירושלים. בתקופת לימודיה הכירה יפה, דרך בית היתומות, את איסר ואת אסתר ורדרבר. בני הזוג - ערירים, ניצולי שואה. איסר עבד לפרנסתו כחותך עורות במפעל לייצור מעילי עור בניו-יורק. אסתר היתה עקרת בית. בני הזוג התגוררו בדירה בת חדר שינה אחד וסלון בבית משותף בשכונת ריגו-פארק בניו יורק. בשנת 1979באו בני הזוג ורדרבר לביקור בישראל, וביקשו לקיים מצוות "הכנסת כלה". הרב פישל וינגרטן, מנהל בית היתומות בירושלים, הציג לפניהם את יפה. יפה היתה אז כבת תשע-עשרה שנים. היא מצאה חן בעיניהם. זמן מה אחרי כן, הכירה יפה את נאשם .1יפה ואריה מצאו חן זה בעיני זה, והחליטו להינשא. הם ערכו טכס "תנאים" ("וורט"), בלא נוכחות בני הזוג ורדרבר. אחרי כן, באו בני הזוג ורדרבר ארצה וערכו ליפה ולאריה אירוסין במלון "המרכז" בירושלים. גם העניקו להם מתנות. בשובם לארה"ב מטכס האירוסין, נתגלה אצל איסר גידול בראש. מצב בריאותו הלך והדרדר. ביום 25לדצמבר 1980נותח איסר בראשו. ביום 11בינואר 1981נישאו אריה ויפה דרעי בבת-ים. עקב מחלת איסר, נבצר מבני הזוג ורדרבר לבוא ארצה ולהשתתף בחופה. הוצאות החתונה מומנו מחציתן - בידי אבי נאשם 1, ומחציתן - ממתנות שקיבלו בני הזוג דרעי בארץ. אחרי נישואיו התגורר נאשם 1ואשתו יפה, במשך מספר חודשים, בדירה השייכת לעמידר, ברחוב הנורית בעיר-גנים בירושלים. הדירה היתה בבעלות אשת אביה של יפה. שנת 1981באמצעיתה מוצאת את נאשם 1מתגורר עם אשתו בקרוואן במעלה עמוס במדבר יהודה. סיכויי בני הזוג דרעי להגיע לדירה מקניינם תלויים בתמיכה מאת בני הזוג ורדרבר. בני הזוג ורדרבר הבטיחו לעזור ליפה דרעי בתחילת דרכה כאשה נשואה, אחר שסייעו הם לה באירוסיה. הסיוע שהובטח היה נדיב בהשוואה לאורח חייהם הצנוע של בני הזוג ורדרבר. בעזרת הרב פישל וינגרטן, מצליחים אריה ויפה דרעי לשכנע את בני הזוג ורדרבר לסייע להם בקניית דירה בירושלים. הסיוע מורדרבר, ביחד עם הסיוע שניתן עוד בתקופת האירוסין, מסתכם בכשלשים אלף דולר. לפי עצת הרב פישל, וכחלק מהמאמצים לדבר על לב בני הזוג ורדרבר להושיט סיוע לזוג הצעיר, לוקח נאשם 1משכנתא בסך שנים-עשר אלף דולר. הדבר נחוץ, כך אמר הרב פישל לנאשם 1, כדי שנאשם 1לא ייראה "פרזיט" בעיני איסר ורדרבר. כאמור, היה איסר איש עמל שהתקיים מעבודה פיזית קשה. מדובר בדירה בת שלשה חדרים ברמות. מחירה הכולל כ-000, 42דולר. על אף העזרה הנדיבה, מתקשה נאשם 1לעמוד בלוח תשלומי הדירה. בני הזוג ורדרבר מעונינים בקשר חם עם בני הזוג דרעי. הם, כאמור, חשוכי בנים והקרבה לזוג הצעיר טובה להם. הסיוע שהעניקו בני הזוג ורדרבר לבני הזוג דרעי לרכישת דירתם ברמות עלה על שווי דירתם שבריגו-פארק. עם הסיוע שסייעו לבני הזוג דרעי בקניית הדירה, סיוע שהוא, כאמור, נדיב נוכח אורח חייהם של בני הזוג ורדרבר, נהגו בני הזוג ורדרבר לשלוח לבני הזוג דרעי מתנות לימי הולדת ולארועים משפחתיים. כל מתנה עמדה על כמה מאות דולרים. גם אלה מתנות נכבדות יחסית לרמת הוצאות בני הזוג ורדרבר. המתנות הן בעלות משקל גם אצל בני הזוג דרעי, שמצבם הכספי היה דחוק. בחודש שלם השתכרו בני הזוג דרעי סכום שאינו עולה על סכום מתנה אחת. באותה העת, עסק נאשם 2בשיווק מגרשים בפרויקט הר שמואל ("נבי סמואל") שבצפון-מערב ירושלים, שהוצעו למכירה מטעם חברת מורשת בנימין. היה זה אחד הפרויקטים שבהם עסק נאשם זה בתולדותיו. נאשם 2חובב פרויקטים גדולים הוא, ומהם הוא מקווה להתעשר, ולעשות "מכה גדולה", כלשונו. לא תמיד רצונו זה צלח בידיו, ולא פעם צובר הוא חובות עקב התמוטטות פרויקט זה או אחר. שנים רבות חי נאשם 2ומשפחתו במצוקה כלכלית. הוא התגורר בתנאים קשים בדירה לא שלו. היו לו חובות רבים בחיי היום-יום. הוא אף נאלץ למכור את דירתו כדי לפרוע חובות. למרות זאת מתואר הוא כ"טיפוס שלא עושה חשבון לכסף, חי בפיזור רב" (ת/ 618עמ' 7, וראה גם 40678). נאשם 2היה נוסע פעמים רבות בכל שנה לחוץ לארץ. מגרשי הר-שמואל נמצאים מעבר ל"קו-הירוק" ונושקים לו. בסמיכות להם נמצאות קרקעות מדינה. היתה ציפיה שתוך זמן קצר יעלה מחירם. נאשם 2, שהכיר את נאשם 1בלימודיהם יחדיו בישיבת חברון, הציע לנאשם 1לרכוש שני מגרשים בפרויקט. נאשם 1הבין את הפוטנציאל הטמון בעסקה. באוגוסט 1983, ובעודו ב"מעלה עמוס", רוכש נאשם 1שני מגרשים. הוא עומד בפני קושי לממן את הרכישה. אביו נחלץ לעזרתו ופותר את בעיית המימון. אחרי-כן עוברים בני הזוג דרעי לירושלים לדירתם החדשה ברמות. דרך חברו, נאשם 2- משה וינברג, מתודע נאשם 1, אל אביו נאשם 3- הרב אריה וינברג. הרב וינברג הוא מנהל ישיבת "לב בנים". הרב וינברג מציע לנאשם 1להצטרף לישיבה כאברך וכנותן שיעור. נאשם 1נענה. נאשם 1, בחור מוכשר ונמרץ, מתמנה בידי החבורה למנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה. "לב בנים" היא ישיבה לאברכים חוזרים בתשובה, ישיבה קטנה יחסית, שמצבה הכספי דחוק. נאשם 1מתחבר לאנשים המובילים בישיבה שהם: משה חברו - נאשם 2, הרב וינברג - נאשם 3, שהוא ראש הישיבה, ויום טוב רובין - נאשם 4, המנהל את הענינים הכספיים של הישיבה. נאשם 4לווה כספים מאנשים שונים, ו"מגלגלם" כדי לתפעל את הישיבה. הישיבה נמצאת תמיד בגרעון כספי. הגרעון הולך וגדל. בדצמבר 1982רוכש נאשם 3מהעד אברהם הר-כסף בנין ברחוב אהלי יוסף 18בירושלים בסך 000, 120 דולר (ת/ 574- ת/576), ומשקיע סכום נוסף של 000, 30דולר בשיפוצו (ת/1221). הבנין מתואר במסמכים כדירה בת ששה חדרים ביחד עם צריף הנמצא בסמיכות לבנין. נאשם 3נכנס להוצאת עתק זו בלא שיש בידו מימון כספי לכך. הוא עסק בגלגול כספים כדי לממן את צורכי הישיבה. בפועל, הישיבה דורדרה לעבר פי-פחת כלכלי והסתבכה בחובות גדולים הרבה מעל לצרכיה וליכולתה. באותה עת הגיע נאשם 4לישיבה כאברך הנותן שיעורים. נאשם 4הבחין במצוקה שבה היה נתון נאשם .3על כן, נעתר הוא לבקשת נאשם 3לעזור לו בכך. במהלך שנת 1983, מעביר נאשם 3לנאשם 4את הטיפול בכל הענינים הכספיים של הישיבה. בהיותו בן לגבאי צדקה ידוע בירושלים, הצליח נאשם 4בדרך של "גלגול כספים" לגייס הלוואות לישיבה. הטיפול בהלוואות הטיל על נאשם 4עול כבד. הוא ערב אישית לפרעון ההלוואות שלווה עבור "לב בנים". הלווים ראו בו חייב עיקרי. במהלך שנה זו, שנת 1984, מוקמת תנועת ש"ס - התאחדות ספרדים שומרי תורה. נאשם 1הוא מפעיליה הבולטים. בקיץ 1984נערכות בחירות לכנסת. ש"ס זוכה בארבעה מנדטים. ש"ס מצטרפת לקואליציה. בחודש דצמבר 1984, מתמנה הרב יצחק פרץ לשר הפנים. בחודש ינואר 1985ממנה הוא את נאשם 1לעוזרו. חברי נאשם 1מישיבת "לב בנים", היינו משה וינברג, הרב וינברג ויום טוב רובין (נאשמים 2, 3, 4), "החבורה" בלשונו, מבינים שנאשם 1הוא כוח פוליטי עולה. החברות עמו מקבלת מימד חדש. הם רוצים בקרבתו כדי לזכות בתקציבים ממלכתיים ובטובות הנאה לישיבה. הוא מעוניין בהם כאנשי שלומו עושי דברו. גם כנושאי כליו. ככל שמעמד נאשם 1מתחזק, משתנה אופי היחסים בינו לבין הנאשמים. היחסים לובשים צורה חדשה. נאשם 1הופך לבעל המאה ולבעל הדעה בכל הנעשה בישיבה, והוא המכריע בכל עניניה. גם ביחסים עם בני הזוג ורדרבר חלה תפנית. עם עליית מעמדו של נאשם 1, פוחתת חשיבותן של המתנות הכספיות לארועים. בני הזוג ורדרבר מצידם מקפידים לשלוח מתנות לימי הולדת ולחגים. במכתבים ובטלפון, ממשיכים הם לקיים קשר עם בני הזוג דרעי. משעלה נאשם 1"לגדולה" והתמנה עוזר לשר הפנים, ציפו הנאשמים 2, 3ו- 4שנאשם 1חברם, שעד אז שימש בתפקיד רם בישיבה, יחלץ את הישיבה ממצוקתה הכספית. ציפיה זו והקשרים הקרובים עם נאשם 1דוחפים את הנאשמים להוסיף לפתח את הישיבה מעבר ליכולתה. הפער בתקציבה מתרחב. התלות בנאשם 1גוברת. בינתיים הפרויקט בהר שמואל עולה על שרטון. נאשם 1מנצל את קשריו במשרדי הממשלה הנוגעים בדבר. לאחר מאמצים ממושכים, ובעזרתו, הבעיה נפתרת. המדינה נותנת לרוכשי המגרשים קרקע חלופית באזור סמוך. הקרקע החלופית נמצאת בבעלות המדינה והיא מיועדת לבניה. נאשם 1מוסיף לינוק מהישיבה. בינו לבין שלשת הנאשמים מתגבשת פרקטיקה שבה, פעם או מספר פעמים בחודש, מתקשר הוא לישיבה ומזכיר לנאשם 4, שהוא או אשתו יפה זקוקים לכסף, או ל"מכולת", כפי שמכנים זאת הנאשמים ביניהם. נאשם 4המצוי בגרעון תמידי איננו מאושר מהדרישה. אך הוא מבין את חיוניות הדבר לעתיד הישיבה. על כן, ממלא הוא את המבוקש. הוא מפקיד בחשבונו של נאשם 1בבנק או מוסר לידי אשתו, סכומי כסף בגודל התואם פחות או יותר את גובה המשכורות שלו ושל חבריו בישיבה. נאשם 1ממשיך לקבל כספים מהנאשמים כמקודם. אט-אט הוא הופך ל"בוס" הבלתי מעורער של "לב בנים". על פיו יישק דבר. אין עושים קטנה או גדולה בלא הסכמתו, ולמצער _בלא ברכתו. הוא, למשל, מחליט מי יכהן באיזה תפקיד, והוא מחליט שישיבת "לב בנים" תיתן אכסניה לכולל של אחיו, הרב יהודה דרעי, עד שזה ימצא לעצמו מקום משלו. תשלומי "מכולת" אלה יפתחו תקופה שתחילתה במינוי נאשם 1כעוזר שר הפנים, וסופה - בשנת 1990, בעת היות נאשם 1שר הפנים. במשך תקופה, של למעלה מחמש שנים, הולכת פרקטיקה זו ומשתרשת ביחסי נאשם 1עם יתר הנאשמים. השלמונים יתפתחו ויתרחבו. הם יפשטו צורה וילבשו צורה, הכל לפי מעלתו, לפי צרכיו ולפי דרישותיו של נאשם .1הנאשמים יתמידו בכך. הם יעתירו על נאשם 1כספים. אין הכספים באים מכיסם הפרטי, אלא מכספי הישיבה שבגלגול. הם נותנים לו כספים מקופת הישיבה שבמצוקה, כדי שנאשם 1ימשיך לדאוג לצורכי הישיבה, במיוחד בדרך השגת תקציבים ממקורות ממלכתיים וציבוריים, בסכומים נכבדים. הנאשמים עושים כן בשיטת "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא: א). לתת לנאשם 1כספים לפי דרישותיו ולפי צרכיו, כדי שיטה חסד לישיבה וימשיך לספק את צרכיה. אין השלמונים נכרכים לטובת הנאה מסוימת, זו או אחרת, שנאשם 1אמור להשיג לנאשמים. השלמונים צופים גם פני העתיד. בסופו של דבר, במישרין או בעקיפין, בעתם ושלא בעתם, באים השלמונים מכספי הציבור. הנדיבות שהתגלתה מעת לעת בנתינות הנאשמים לנאשם 1היא נדיבות על חשבון כספי הציבור. היא חלוקת שלל מקופת הכלל. כספי הציבור מגיעים שלא בזכות לנאשמים ולעמותות שבראשן הם עומדים. בדרך עקלתון, מגיעים חלק מהכספים לכיסו הפרטי של נאשם .1מעין "מעשר", אך בשיעור שעלה פעמים רבות על "מעשר". תלות הנאשמים בנאשם 1הלכה והתעצמה, גם בשל מתכונת הנתינה מידיו. נאשם 1משיג לנאשמים טובות הנאה, אך עושה הוא כן במשקל ובמשורה. אין הוא ממלא בבת אחת את כל תאוותם ולא את כל מחסורם. הנאשמים נשארים תלויים בו וניזונים מידיו. הוא תקוותם. בדרך זו מבטיח נאשם 1לעצמו, לטווח ארוך, הכנסות צדדיות ממשיות. גם מקור לא אכזב לרווחה ולהתעשרות. כספי התקציבים שיעביר נאשם 1לנאשמים האחרים יבואו באיצטלה של פעילות ציבורית לאמור: אני עוזר לכלל ולנאשמים בכללם. הידידות האישית בין נאשם 1לבין יתר הנאשמים, שהפכה לידידות התלויה בדבר, תשמש חזות תמימה ליחסי השוחד. ידידות ושוחד אינם גרים בכפיפה אחת, כך יטען נאשם .1גם לא שוחד מאת אנשים כמו הנאשמים, שאמצעיהם מוגבלים. טענות כאלה, בכללן - טענת ידידות אישית, וחוסר אמצעים למשחדים, נוסף לאיצטלה של פעילות ציבורית למען הכלל, עוד ישמשו מעין "אליבי" לנאשם 1נגד האשמתו בקבלת שוחד מאת הנאשמים. בינתיים מצא נאשם 1בכהונות הממלכתיות כי טוב, והוא חפץ לעלות בסולם זה. הוא מבקש לעצמו את משרת המנהל הכללי של משרד הפנים. שר הפנים, הרב פרץ, צופה בדאגה בכוחו הגובר של נאשם 1בש"ס וגם במשרד הפנים. הוא חש שנאשם 1מצר את צעדיו, מאפיל עליו ודוחקו לפינה. על כן, מנסה הוא לדחות את רוע הגזירה. השר פרץ יודע, הוא וגם נאשם 1, כי ההחלטה בענין מינוי לתפקיד זה איננה נמצאת באמת ובתמים בידי השר, אלא בידי חכמי התנועה, ובמיוחד בידי ראשה, הרב עובדיה יוסף. השר איננו יכול לומר בריש גלי שהוא איננו מעונין בנאשם 1כמנהל כללי במשרדו, כיוון שיודע הוא שנאשם 1הוא מקורבו של הרב עובדיה יוסף. לכן מנסה הוא להיאחז במנהל הכללי הקיים והותיק, חיים קוברסקי ז"ל. הוא אומר שהוא זקוק לו לתקופה נוספת כדי ללמוד מנסיונו הרב במשרד. השר פרץ אינו משיב את פני נאשם 1ריקם. הוא מבטיח לו למנותו לכהונת מנהל כללי של משרד הפנים כעבור מספר חודשים. נאשם 1יודע שהרב פרץ לא יוכל להפר את ההבטחה, כיוון, שכאמור, ההחלטה בענין זה איננה נתונה באמת בידיו. על כן, עושה נאשם 1את ההכנות הדרושות לקבלת המשרה. הוא עוזב בחודש נובמבר 1985את תפקידו כעוזר שר הפנים. הוא מתמנה מזכיר כללי של ש"ס לתקופת ביניים של מספר חודשים. הוא מתגייס לצה"ל לארבעה חודשי שירות, כדי שיהיה כשיר להתמנות למשרה של עובד מדינה. בתקופת שירותו בצה"ל, ממשיך נאשם 1למלא את תפקידו כמזכ"ל ש"ס. בספטמבר 1986, אחר תום שירותו הצבאי, הוא מתמנה למנהל כללי של משרד הפנים. בחודש דצמבר 1985, בהיותו מזכיר כללי של ש"ס, מוכר נאשם 1את דירתו ברמות, ורוכש דירה חדשה ברחוב שאולזון בירושלים תחתיה. את ההפרש בין מחיר דירת רמות לבין מחיר דירתו החדשה, בסכום של 500, 26דולר, מממנים הנאשמים. נאשמים 2ו- 4משרתים אותו בכל הסידורים הנדרשים בענין זה. נאשם 2עבד אז כנהג של נאשם .1נאשם 2מפקיד כסף ישירות בחשבון הבנק של מוכר הדירה. בני הזוג ורדרבר, שומעים על רכישת דירת שאולזון לאחר מעשה. הם שולחים לבני הזוג דרעי 000, 4דולר מתנה לכבוד הדירה החדשה. כעבור זמן מה, נוסעת יפה לארה"ב לבקר את בני הזוג ורדרבר. כשמתמנה נאשם 1מנהל כללי של משרד הפנים, משתנה שיטת מתן השוחד לנאשם .1מעתה, למעט מספר הפקדות שנעשו בידי יפה דרעי, אין הנאשמים מפקידים עוד ישירות כסף בחשבונו. תחת זאת, כיאה למעמדו הרם החדש, מתחילים הנאשמים לממן לו ולאשתו נסיעות נופש לחוץ לארץ, בעיקר ללונדון. בתקופה זו נוסעים אריה ויפה דרעי מספר פעמים לניו-יורק. יפה מבקרת אצל בני הזוג ורדרבר, ומקבלת מהם דמי כיס. אגב הביקורים עורכת היא קניות בניו-יורק. בחלק מנסיעותיו לארה"ב, מבקר נאשם 1אצל בני הזוג ורדרבר. במרץ 1987הוא נענה לבקשת איסר ורדרבר ונוסע הוא במיוחד לטכס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת "עטרת צבי" שבו התפלל איסר, בקהילה של הרב יצחק אייכנשטיין. את ספר התורה כתב איסר לזכר הוריו ולזכר הורי אשתו, והורה כי לאחר מותו יועבר ליעקב דרעי, בנם של בני הזוג דרעי, שנקרא על שם אביו של איסר. איסר מימן את הוצאות הנסיעה. בחודש אוקטובר 1987, בהיותו המנהל הכללי של משרד הפנים, קונה נאשם 1דירה ברחוב קצנלבוגן בסכום של 000, 110דולר. ביום 23בדצמבר 1988, נאשם 1מתמנה לתפקיד שר הפנים בממשלת ישראל מטעם ש"ס. ביום 15בינואר 1989ממנה הוא את נאשם 4כעוזרו. נאשם 4מכהן בתפקיד זה עד חודש אוגוסט .1990 בחודש פברואר 1989, בהיותו שר הפנים, מתקשר נאשם 1בהסכם המבטיח לו את רכישת הדירה ברחוב הקבלן בירושלים. מדובר בדירה רחבת ידיים, המשתרעת על שני מפלסים. הדירה תרוהט ריהוט מלא, תמוזג, תצוייד בג'קוזי, בכלי חשמל מגוונים, בכלים סניטריים, במערכת שואב אבק מרכזית מבונה בדירה על מפלסיה. את הכלים הסניטריים ייבא נאשם 1מארצות הברית. עלותם הכוללת בעתם כ-000, 30דולר. אותם קנתה יפה בניו-יורק בחודש מרץ 1989, בנסיעה שנקשרה לאשפוז איסר ורדרבר בבית החולים. ההשקעה הכוללת בדירה ובשכלולה תגיע לכדי 000, 445דולר לפחות, במחירי שנת 1989-.1990 בחודש ספטמבר 1989ממנה נאשם 1את נאשם 2כיושב ראש המועצה המקומית "להבים" שבנגב. נאשם 4הודה כי בתקופה זו של תשלומים עבור הדירה ברח' הקבלן, העביר הוא לנאשם 1סך 000, 120דולר. נאשם 1הודה שהשתמש בכספים אלה עבור תשלומים לדירתו. כתב האישום מאשים את נאשם 1בקבלת סך 500, 106דולר כשוחד מידי הנאשמים בתקופה זו. מתת גדולה זו חותמת מסכת רצופה של כספי שוחד שהזרימו הנאשמים לנאשם 1במשך חמש שנים. השלמונים עלו מדרגה משנה לשנה ומעת לעת - לפי רום מעלתו של נאשם 1ולפי חפצו הגובר. כאמור, תחילת השלמונים - בסיפוק "צורכי מכולת" של נאשם 1, בתקופת היותו עוזר שר הפנים, וכבמתכונת המשכורת שקיבל קודם לכן מ"לב בנים". המשכם - במימון חלקי לרכישת הדירה השניה ברחוב שאולזון, בתקופת היותו מועמד למנהל כללי של משרד הפנים. אחרי כן - במימון נסיעות נופש לנאשם 1ולאשתו לחוץ לארץ - בתקופת היותו מנהל כללי של משרד הפנים, עד שהגיעו בתקופת כתב האישום לשיאם - במימון חלק ממחיר דירת הפאר ברחוב הקבלן, בתקופת היותו שר הפנים. מאפיין את השלמונים - רציפותם במשך למעלה מחמש שנים, גיוונם, ועלייתם בדרגה. מנתינות מתונות יחסית - לנתינות ממשיות, מצורכי מחייה - לצורכי רווחה, ומנתינה לרכישת דירה רגילה - לנתינה נדיבה לרכישת דירת פאר. מצב בריאותו של איסר החמיר. בחודש ינואר 1990נאשם 1- בהיותו שר הפנים, נוסע בתפקיד לארה"ב, בכלל זה לניו-יורק. אין הוא עורך ביקור חולים אצל איסר. איסר נפטר ביסורים ביום 12במרץ .1990יפה נוסעת לניו-יורק כשנודע לה הדבר. גופת איסר מובאת ארצה והוא נקבר בירושלים. אסתר קונה לעצמה חלקת קבר נוספת לידו. בתחילת חודש יוני 1990באה אסתר ורדרבר ארצה לגילוי המצבה של בעלה. היא מבקרת בבית בני הזוג דרעי. ביום 20.6.90חוזרת אסתר לארה"ב. חקירת המשטרה הגלויה נגד נאשם 1תפתח ביום 10ביוני 1990, עקב דו"ח מבקרת המדינה בענין העברות כספים ממשרד הפנים, שבראשו עמד נאשם 1, לרשויות מקומיות ולמוסדות דת. כעבור מספר ימים יתמנה צוות חקירה מיוחד (צח"מ) לחקור בדבר. לימים ייקרא זה "התיק הציבורי". החקירה תכוון גם לענין מקור מימון דירותיו של נאשם 1, ותתמקד, בין השאר, במימון הדירה ברחוב הקבלן. החקירה תחשוף כספים אחרים שניתנו לנאשם 1החל בשנת 1985, והיא תוליד כתב אישום זה, שענינו - העבירות האישיות, שעיקרן, כאמור, השוחד. ביום 15.6.90, עוד בהיות אסתר בארץ, מתפרסמת בעתון "ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר, השלישית בסדרת כתבות בענין נאשם .1נושאה - דירות נאשם .1כותרתה: "כמה דירות יש לשר דרעי ואיך מימן את דירתו החדשה". נאשם 1אינו מבקש מאסתר למסור גרסה בענין מה שיטען מאוחר יותר - כי עושרו, לרבות חלק ניכר ממימון הדירה ברחוב הקבלן, בא לו מידי בני הזוג ורדרבר. נאשם 1גם לא יטען אז, בתגובה שמסר לעתון, שהמימון בא לו מבני הזוג ורדרבר. אסתר תשוב לניו-יורק. בינתיים, מעדויות ששמעה תחילה מפי הרב פישל וינגרטן, מנהל בית היתומות בירושלים, ואחרי-כן מפי שליחי נאשם 1, לומדת משטרת ישראל על הקשר בין בני הזוג דרעי לבין בני הזוג ורדרבר שבניו-יורק. שליחי נאשם 1העידו כי משפחת ורדרבר העבירה לבני הזוג דרעי עשרות אלפי דולרים. חוקרי המשטרה מנסים להגיע לאסתר ורדרבר ולגבות עדות מפיה. נאשם 1, על ידי עושי דברו, יטרפד נסיון זה להגיע לאסתר ולחוקרה. אסתר לא תמסור הודעה במשטרה. תחת זאת, יבקש נאשם 1ממנה שתחתום לו על תצהיר שיתמוך בהגנתו המתהווה. התצהיר מטעה בתוכנו. אסתר תסרב לחתום. לחצים כבדים שיפעיל עליה נאשם 1, על ידי עושי דברו, לחתום על התצהיר לא יועילו. בד בבד, מאז מניעת חקירתה במשטרה, וביודעו את מידת חיוניותה העצומה של גרסה מפיה, יקליט שליח מטעם נאשם 1את אסתר ורדרבר בסתר. הנסיונות להטעותה ולשים דברים בפיה, לא יועילו. אסתר לא תאשר את גרסת נאשם 1ההולכת ומתפתחת שיטענו באזניה. תוך תקופה זו, שבה עדיין נעשים מאמצים לשכנעה שתחתום על תצהיר מטעם נאשם 1, תקפח אסתר ורדרבר את חייה בתאונת דרכים קטלנית בניו-יורק, ותלך לעולמה ביום 28ביוני .1991 ד. "מיד מי לקחתי כופר": רכישת דירת הפאר ברחוב הקבלן היא עובדה אובייקטיבית. נאשם 1רכשה פחות מחמש שנים אחר שהחל למלא תפקידים ציבוריים. בשים לב לשנות עבודתו הספורות ולהכנסותיו ממשכורת, רכישה זו חריגה היא. זה גידול הון מופלג ומפתיע. לו היה בפי נאשם 1הסבר, מתבקש היה שיביאו. לכאורה, כיוון שנאשם 1היה אז שר בישראל ושליח תנועה, היה מתבקש כי יראה כי לא דבק בידו מאומה מכספים לא - לו, בחינת "הנני ענו בי... את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי, את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר" (שמואל א, יב: ג). ביום 20.6.90, חמשה ימים לאחר פרסום הכתבה, מוסר נאשם 1תגובה מפי בא-כוחו דאז עו"ד וינרוט בענין הדירה ברחוב הקבלן, שתפורסם מעל דפי העתון (ת/1125). יאמר בה כי הוא רכש את הדירה ברחוב הקבלן ב-000, 260דולר, "כשמקורותיו הכספיים היו: א. התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה ב[רחוב] קצנלבוגן. ב. משכנתא מבנק יהב, על סך 20אלף ש"ח. ג. משכנתא מבנק כרמל על סך 150אלף ש"ח". על הסבר זה, דהיינו: דירת הקבלן מומנה ממקורות עצמיים, ממכירת הדירה הקודמת ומהלוואות, יחזור נאשם 1בתביעה נגד העתון לפיצויים בגין לשון הרע בסך מיליון ש"ח, שיגיש כעבור כששה חודשים, בדצמבר 1990(23999). בכתב-התביעה יחזור נאשם 1על טענתו, ששווי הדירה ברחוב הקבלן "בעת רכישתה - 000,260$, אשר הכספים לרכישתה הושגו ממכירת דירה קודמת ומהלוואות בנקאיות מובטחות במשכנתא" (ת/1124). בתגובה לתביעה, ישלח העתון לנאשם 1שאלון, ובו - עשרות שאלות, שנאשם 1יתבקש להשיב עליהן (נ/463). נאשם 1לא ישיב עליהן. בסופו של דבר, יחזור נאשם 1בו מתביעתו ויחוייב בהוצאות משפט לטובת העתון. נאשם 1יסביר את חזרתו בו מתביעתו ברצונו להתמקד באתגרים שהציבה לפניו החקירה הפלילית. ה. חתחתים: לכאורה, בפי נאשם 1גרסה מוכנה ומזומנה: הדירה ברחוב הקבלן מומנה ממקורות עצמיים. גרסה זו נמסרה, כאמור, בשער בת-רבים, מעל דפי העתון, וגם היתה בסיס לתביעה האזרחית. ניתן היה לסבור כי כך ינהג נאשם 1גם בחקירה הפלילית: ימסור גרסתו לאלתר, ומן הסתם, תהיה אותה גרסה. דא עקא, לא כמנהג הזה נהג נאשם 1בחקירה הפלילית. נאשם 1גם לא סבר כי עליו לנהוג ככל האדם שנופל עליו חשד שחיתות אישית, משנמצא בידיו עושר בלתי מוסבר. תחת להסביר, אסר נאשם 1מלחמה נגד המשטרה - במהלך החקירה, ונגד הפרקליטות - במהלך המשפט. שתיהן, יטען, לא רק את נפשו הן מבקשות, אלא גם את נפש תנועתו. שתיהן, יאמר, מעלילות עליו עלילת שווא. על כן, יוליך נאשם 1את החקירה, ואחרי-כן את המשפט, בדרך חתחתים, תוך ניצול סדרי הדין לרעה. התנהגות נאשם 1במהלך החקירה במשטרה היא מעין מדריך לטקטיקות פסולות, שמטרתן בעיקר - התעיית החקירה והכשלת המשטרה במלאכתה. כמו בחקירה במשטרה כך גם במהלך המשפט, לא היה נאשם 1מעונין בברור האמת. נאשם 1, ועמו יתר הנאשמים, עושי רצונו, לא ישאירו מוקש שלא יניחו בדרכו של ההליך הזה, ולא מכשול שבו לא יבקשו להטותו ממסלולו. הם יאחזו בדקדקנות בפרוצדורה ובכללי הדיון במשפט פלילי, כדי להשיג בהם את ההיפך מהיעדים שלמענם נקבעו, שהם ברור האמת ועשיית הצדק. ההליך הפלילי דמה בידיהם למשחק שבו לנאשמים מותר הכל ואין עליהם מגבלה מרסנת. את הערובות שבא ההליך הפלילי להבטיח לנאשמים, ינצלו הם לרעה. ו. שתיקה והשתקה: ראשית חכמה - שתיקה. כשלשה חודשים אחרי פתיחת החקירה, אחרי שאספה המשטרה כמה נתוני יסוד, הוזמן נאשם 1למסור גרסה. היה זה ביום 4בספטמבר .1990נאשם 1הודיע כי שומר הוא על זכות השתיקה. לטענתו, שתק בחקירה, כיוון שהמשטרה באה לשים לו עלילות דברים על לא עוול בכפו. בחקירה, כך טען, מבקשת המשטרה להתעלל בו, בבני משפחתו, בחבריו ובציבור שלו, וגם כדי "להרוס את התנועה שאני עומד בראשה ולהשפיל את הציבור הנימנה עליה" (מכתב נאשם 1ליועץ המשפטי לממשלה, מר יוסף חריש, ת/447א. כן ראה מכתב שהגיש נאשם 1לחוקריו בתחילת החקירה ת/447). לאחר מעשה, גם יטען נאשם 1כי עורכי-דינו דאז, עו"ד וינרוט ועו"ד יגאל ארנון "כפו עלי הר כגיגית את זכות השתיקה" (ת/1137). נאשם 1שמר בשובה ובנחת על שתיקה ארוכה. לא יום-יומיים, לא חודש-חודשיים, אלא כשנתיים וחצי. מספטמבר 1990עד פברואר .1993 היתה זו שתיקה אקטיבית מאוד. מאחרי מסך השתיקה, הסתתרה פעילות ענפה, שמטרתה - להטות את החקירה ממסילתה, וגם לשבש את מאמצי המשטרה להגיע לחקר האמת. מאחרי השתיקה הסתתר גם פרויקט מאורגן היטב, בארץ ובחוץ לארץ, להפקת מערכת ראיות אלטרנטיביות מתוצרת עצמית, שייצרו גרסה יש מאין. בכך ניצל נאשם 1לרעה זכות יסוד זו. הוא השתמש בה שלא למטרתה האמיתית. גם אחז בקרנותיה שלא בצדק ושלא ביושר. בשעה ששתק הוא שתיקה מוחלטת, מילאו הנאשמים האחרים תפקידים מוגדרים במשטרה. נאשם 2- הוא הגשש. הוא החלוץ לפני המחנה. הוא המברר עם החוקרים מה הם יודעים ומה כיווני החקירה. הוא דיבר עם החוקרים על אפשרות שיהא עד מדינה. במסגרת זו, הציב הוא לחוקריו תנאים מלאכותיים ומוזרים. עיקרם - תחילה תגלה לו המשטרה מה היא יודעת, ורק אחרי-כן ימסור הוא גרסה. כל זאת כדי לשאוב מהחוקרים את המידע שברשותם. אל נאשם 3הגיעו החוקרים בטרם היתה הזדמנות לתדרכו. הודעתו הראשונה במשטרה סתרה מהיסוד את גרסת הנאשמים. אחרי הכשלון בהודעתו הראשונה, הקפיד נאשם 3לשתוק בחקירה לבל ייכשל שוב בלשונו. נאשם 4שתק שתיקה סלקטיבית. הוא נחקר פעמים הרבה. הוא שתק בכל החקירות. נאשם 4נאות לדבר רק על נקודה אחת מסוימת ומוגדרת - הנוגעת להגנת נאשם .1 ממקומו משך נאשם 1בחוטים והעלה את החקירה על הפסים שהוא חפץ בהם. נחקרים התיצבו במשטרה ועמדו בפני החוקרים כחומה בצורה. איש מאנשיו לא פצה פה במשטרה, אלא ברשותו וברצונו. "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא: ו). לכן ניצבה המשטרה לפני קיר אטום. מלאכתה היתה קשה. החקירה התארכה והסתבכה. המשטרה נאלצה להקצות כח אדם רב ולהשקיע משאבים כבירים כדי לקדם את החקירה בכיווניה השונים. הנאשם וחבריו הרבים שיחקו עמה משחקי חתול ועכבר. משחק זה נמשך כשלש שנים. הם עשו כדי להתעות את החקירה מאפיקה הנכון ולהוליכה לאורחות עקלקלות. מחמת המכשולים שהציב נאשם 1, היה על המשטרה לגשש באפילה. רק בתום תקופה כה ארוכה תישמע גרסת נאשם 1מפיו. ז. הגרסה: תחת חסות השתיקה וההשתקה, הלכה אט אט ונטוותה גרסת נאשם 1 להסברת מקור הכספים שנחשד ששוחד הם בידיו. פרטים מהגרסה המתהווה החלו לצוץ בראיות עקיפות ומתודרכות. הבאתם לאויר העולם נעשתה בקילוחין, בהדרגה ובזהירות. על המשטרה היה לצרף פרט לפרט ורמז לרמז, כדי לתהות על קנקנו של נאשם .1 אחר כל הדרך הארוכה, שעוד תתואר בהמשך, מוסר נאשם 1למשטרה מפיו גרסה _ממורקת, מעובדת ומשוכללת. תמציתה - לא מכספי שוחד התעשר, אלא מכספים כשרים. נאשם 1ידע בהכרח כי מקורותיו העצמיים שהזכיר, אינם יכולים להסביר את העובדה כי תוך תקופה קצרה של כחמש שנים ותוך היותו עובד הציבור, הוכפל ושולש הונו, עד כי הגיע במהרה, בין היתר, לדירה רחבת ידיים ברחוב הקבלן. הוא ידע כי התעשרות מופלגת זו לא באה, ולא יכלה לבוא, לא מהמלגות שקיבל בלימודיו בישיבות השונות, לא ממשכורתו בתפקידיו השונים (ב"לב בנים", כעוזר שר הפנים, כמזכיר כללי של ש"ס, כמנהל כללי של משרד הפנים, כשר הפנים), לא משכר שקיבלה רעייתו בעבודותיה השונות, ולא מקצבת הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי. זאת הן כיוון שכלל הכנסות אלה במשך השנים אינו יכול להסביר אלא חלק קטן מההתעשרות, והן כיוון שבמהלך תקופה זו גדלה משפחת דרעי (עד פתיחת החקירה נולדו לנאשם 1ארבעה ילדים: ראה תאריכי לידת הילדים, נ/468). הכנסות אלה לא יכלו לשמש את בני הזוג דרעי לא לחסכון, לא למימון נסיעות לחוץ לארץ, לא לרכישות דירות, אלא להוצאות מחיה. נאשם 1גם ידע כי מקורותיו הכספיים, כולל ההלואות שנטל, יכלו, לכל היותר, להסביר סך 000, 260דולר שהזכיר בתגובתו לעתון ובתביעתו האזרחית. זה מחיר רכישת הדירה ברחוב הקבלן. אך אין מקורותיו אלה יכולים להסביר סכום נוסף של כ-000, 185דולר לפחות, שהשקיע בדירה ובשכלוליה. נאשם 1היה זקוק למקור אחר חיצוני שבו יסביר את כספיו. על-כן, זנח הוא את הגרסה המקורית, והחל לאמץ גרסה חדשה, לאמור: כי עושרו בא לו ממקור חוץ. וזו הגרסה בעיצובה האחרון: מקור כספיו - בבני הזוג ורדרבר. אלה אימצו את רעייתו יפה אימוץ לא פורמלי "כמקובל בקיבוצים" כהגדרתו (ת/1018ג), והעבירו לה במשך השנים תמיכה בסכום של "000,200$ אולי עד 000,250$" (ת/623, עמ' 27). כספים אלה הועברו בחלקם דרך בית היתומות וינגרטן, ורובם בידי שמואל וינברג. שמואל וינברג הוא בנו של נאשם 3, הרב אריה וינברג, ואחיו של נאשם 2, משה וינברג. שמואל זה נהג, לפי הטענה, מדי בואו ארצה, להביא עמו כספים מאת איסר ורדרבר ולמסרם במישרין לידי נאשם 4לזכות נאשם 1- בקופת גלגול הכספים שניהל נאשם 4לטובת ישיבת "לב בנים". נאשם 4היה "הבנק" של נאשם .1כל אימת שנזקק נאשם 1לכסף, היה מבקש מנאשם 4להעביר לו או עבורו כספים מכספיו. מתוך כספים אלה, ממשיכה הטענה, שילם נאשם 4את כל הסכומים שנאשם 1מואשם בכתב אישום זה בקבלתם כשוחד. בגרסתו זו מודה נאשם 1בגידול מופלג של הונו תוך תקופה זו, ובכך שהגידול לא בא לו ממקורותיו, אלא ממקור חוץ. בכך תיעל נאשם 1את הגנתו לאפיק ברור ומוגדר. כולו נמצא בידיעתו ובשליטתו. בתשובה זו של נאשם 1לאשמה בקבלת שוחד מהנאשמים, אם ניתן לשאול ביטוי מהמשפט האזרחי, יש מעין "הודאה והדחה". נאשם 1מודה: קיבלתי את הכספים האלה מנאשם 4, אך אלה כספי הם, המושבים לאמתחתי. לא משלהם נתנו לי הנאשמים, אלא משלי. וכיוון שאין אדם יכול לשחד את עצמו בכספיו שלו, אין אלה כספי שוחד. "כל הכספים שנאשם 4הפקיד אצלי ללא יוצא מהכלל, הם מכספים שאני הפקדתי אצלו, כספים שלי". - זו, מפי נאשם 1, כל הגנתו על רגל אחת (22817). לכאורה, גרסה פשוטה. שמואל וינברג קיבל את רוב הכספים מאיסר ומסרם לנאשם 4, ונאשם 4הוציאם עבור בני הזוג דרעי. שלשה מעורבים בגרסה: ורדרבר - ובעת פתיחת החקירה אסתר היתה בחיים; שמואל ונאשם 4- שניהם חבריו הטובים של נאשם .1 כמובן, במשפט פלילי עסקינן. חובת הוכחת האשמה בו מוטלת עד הסוף על התביעה. ואולם, משהודה נאשם 1בחקירה במשטרה בקבלת הכספים מאת נאשם 4, וטען שנסיבות הקבלה תמימות הן, כפי שיוכיחו עדויות שבידיעתו המיוחדת, עובר אליו הנטל להביא ראיות לטענתו זו. אם יניח את דעת בית המשפט _יזוכה בדין. ואם לאו - עדיין הנטל של הוכחת אשמתו מוטל, כאמור עד הסוף, על התביעה. אין צריך לומר כי מכל ספק ייהנה הנאשם. ח. מגדלי ראיות: אזכור שמם של בני הזוג ורדרבר כשלעצמו, לא היה דבר שקר. אכן, בני הזוג ורדרבר נתנו לבני הזוג דרעי עזרה בתחילת דרכם והעמידום על רגליהם בנישואיהם. הם נתנו ליפה דרעי מתנות יפות לקראת נישואיה, העניקו לבני הזוג דרעי עזרה נכבדה לקניית דירתם הראשונה ברמות, שאליה עברו מהקרוואן שבמעלה עמוס (פסקה 33להלן), והמשיכו לשלוח לבני הזוג דרעי מתנות לארועים מיוחדים כגון ימי הולדת. בסך הכל התבטאה עזרת בני הזוג ורדרבר לבני הזוג דרעי ב-000, 12דולר שניתנו ליפה דרעי בתקופת האירוסין, ועוד בכ-000, 41דולר שהועברו אליהם דרך בית היתומות. העזרה הסתכמה ב-000, 53דולר, נוסף לדמי כיס שניתנו להם ביד בעת שביקרו בני הזוג דרעי בארה"ב ולסכומים קטנים נוספים שעוד יוזכרו (להלן פסקות 26, 28, 32, 33ו-35). השקר היה בנסיון נאשם 1להרכיב על גבם של בני הזוג ורדרבר גם כספים שלא נתנום. וכך הסביר ניצב-משנה מאיר גלבוע, אז ראש מפלג ג' ביחידה הארצית לחקירות הונאה, שהיה הממונה הראשי על החקירה, את התופעה: "כל פעם שאנחנו גילינו איזה שהוא פער, אמרו שמשפחת דרעי קיבלה את הכסף ממשפחת ורדרבר ומזה שילמו" (18484). הכספים שנאשם 1טוען שקיבלם מבני הזוג ורדרבר מגיעים, כאמור, לכדי 000,200-000, 250דולר. בהם ביקש נאשם 1להסביר את התעשרותו המהירה תוך תקופה כה קצרה, ולהכשיר את הכספים הלא כשרים שנמצאו בידיו, שהם-הם כספי השוחד שבגינם הוגש כתב אישום זה. כספי השוחד, כך התברר בראיות, הגיעו, כאמור, במהלך השנים לכדי 000, 155דולר, כשווי הדולר בעת התשלום, שכאמור היה זה לפני כעשור שנים. טקטיקה זו של בניית מגדלי-ראיות על גרעיני-אמת תלווה את נאשם 1לאורך כל דרכו הארוכה בפיתוח גרסתו. ט. גרסה כבושה: נאשם 1לא מסר את גרסתו מיד ובהזדמנות הראשונה. הוא כבשה עת רבה, כאמור, למעלה משנתיים וחצי. מן המפורסמות הוא כי גרסה כבושה ערכה מועט, אלא אם כן ניתן הסבר מתקבל על הדעת על שום-מה נכבשה לתקופה ארוכה. השווה: פרקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ע"פ 202/56, פ"ד יא 677, 681; מרקוס נ' מדינת ישראל, ע"פ 190/82, פ"ד לז(1) 225, 284-.285 כאמור, נאשם 1תירץ את שתיקתו במחאה נגד משטרת ישראל, על היטפלותה אליו ועל דרכי החקירה שבה היא נוקטת בפרשתו. אך, את תקופת שתיקתו ניצל הוא כדי לשבש את עבודת המשטרה וכדי שיהא סיפק בידו לארוג בנחת גרסה ולטוות בהדרגה את פרטיה. התמרונים שעשה בחקירה ו"משחקי המחבואים" ששיחק עם חוקריו, הניבו גרסה שכולה מבושלת ומתואמת ואין בה מאומה מהטבעיות ומהספונטאניות. תקופת כבישה מופלגת זו בהתמשכותה, מלמדת על חבלי הלידה הקשים שעברה גרסה זו אצל נאשם 1עד שיצאה לאויר העולם בהודעתו ת/ 623מיום .25.3.93 לא בתחילת החקירה הועלתה הגרסה - אלא בסופה, אחרי כשלש שנים. לא במלואה - אלא בחלקה. לא בבת אחת - אלא בשיעורין. לא ברציפות - אלא במקוטעין. לא ביוזמתו - אלא בתגובה לקושיות בחקירה. לא בספונטאניות - אלא אחר ייעוץ, חישוב ותכנון. לא בחפץ לב - אלא במאולץ, כפתרון דחק נקודתי. לא בבטחון - אלא בהיסוס. לא בפה מלא - אלא בחצי פה. ובעיקר - לא במישרין מפי נאשם 1- אלא בעקיפין מפי שליחים, שסמכותם הוגבלה והוגדרה. וזו התמונה שעמדה לפני חוקרי המשטרה, כפי שתיארה ניצב-משנה מאיר גלבוע: "אנחנו ממנו [מנאשם 1] לא קיבלנו תשובה, אבל מעט, חלק קטן מהאנשים נתנו תשובות כאלה ואחרות בנושאים האלה, אחיו שלמה דרעי יום אחד הגיע למיטב זכרוני מיוזמתו, ומסר עדות על הדברים, או על מה שהוא ידע, שהוא לא טען שהוא ידע את הכל, ומעולם בתחילה לא נטען בפנינו שאת כל הדברים האלה נתנו אותם הורים מאמצים של יפה דרעי, משפחת ורדרבר בניו יורק, כל פעם שאנחנו גילינו איזה שהוא פער, כי לא גילינו את זה בבת אחת, או גילינו איזה תשלום שמקורו לא ידוע, שלמה דרעי או אחרים שכן, מאותם מעט שכן מסרו לנו עדויות, אמרו שמשפחת דרעי קיבלה את הכסף ממשפחת ורדרבר ומזה שילמו" (18484). בפועל, במהלך כל התקופה הארוכה, היתה הגרסה אפופת מסתורין, ורב היה בה הנסתר על הנגלה. גרסה הועלתה ולא הועלתה, נטענה ולא נטענה, והכל בדרך פתלתלה שאינה מאפיינת גרסת אמת. וכך הוסיף ניצב-משנה גלבוע: "לא באו אלינו מההתחלה ואמרו תשמעו, משפחת ורדרבר העבירה אלינו במשך השנים כך וכך כסף, כמו שעשו בשלב יותר מאוחר, וזה הכסף שהיה לנו ובזה השתמשנו לקניית הדירות, קניית זה, בסדר. אלא שכל פעם שהיה חסר משהו אמרו תראו, זה גם כן ממשפחת ורדרבר, גם זה ממשפחת ורדרבר, ככה שלנו וגם על הדרך של ההעברה לא כל כך רצו לספר לנו..." (שם). כך, לא בבת אחת, לא ברצון ולא ביוזמתו, החל נאשם 1להעלות את שמם של בני הזוג ורדרבר כמי שנתנו לו את הכספים. "אנחנו ממנו לא קיבלנו תשובה", אומר הממונה הראשי על החקירה. שם זה הועלה כהסבר-דחק לשאלות ספציפיות לוחצות של החוקרים. גם אז נעשה הדבר באי-רצון: "כל פעם שהיה חסר משהו אמרו תראו זה גם כן ממשפחת ורדרבר". ורדרבר, לפי תאור ניצב-משנה גלבוע, היה פתרון נוח שנשלף "כל פעם" "שגילינו איזה תשלום שמקורו לא ידוע". אמרו ורדרבר, ולא פירשו. "על הדרך של ההעברה לא כל כך רצו לספר לנו". י. משלוח שליחים: ולא רק במקוטע ובמאולץ החל נאשם 1להעלות את שם ורדרבר כתשובת-פלא לפערים בחקירה, אלא גם בריחוק ובעקיפין. לא מפיו יצא הדבר, הן הוא גזר שתיקה על עצמו. אלא מפי שליחים, ממקורביו שהיו שותפים פעילים בהכנת הגנתו. אלה מסרו פרטים חלקיים, מסוננים ומתואמים, וגם מתודרכים בידי נאשם 1(פסקה 12להלן). כך, עו"ד שלמה דרעי, שאחיו נאשם 1"אמר לו בדיוק מה הוא רוצה שהוא ילך לדבר במשטרה" (יפה דרעי, 32873). מופיע במשטרה ומוסר גרסה חלקית בשם אחיו. יפה דרעי אמרה לחוקריה כי: "בעלי ואני החלטנו אני לא נכנסת לפרטים", על כן דיברה רק "בגדול" ורק כדי לתת "תמונה". נאשם 4שתק שתיקה מוחלטת, אך נאות למסור עדות בסוגיה מוגדרת אחת _בענין קשריו הכספיים עם נאשם .1על שאלות הבהרה סרב להשיב (ת/ 914מיום 21.10.90, וכן ת/ 450מיום 8.11.90). בכך אחז נאשם 1בהגה החקירה, ניווטה לכיוונים הרצויים לו, וגם הכתיב את קצבה. במסירת גרסה על ידי שליחים, יצר נאשם 1חציצה בינו לבין החוקרים, הותיר בידו מרחב תימרון לעתיד לבוא, וגם ביקש לגשש מה תהיה תגובת החוקרים - אם "יקנו" הסבר זה אם לאו (כמאמר נאשם 2בשיחתו עם חוקר המשטרה שהוקלטה בהאזנת סתר ת/ 444מיום 5.3.91עמ' 12). יא. סיכול חקירת אסתר: אחרי פטירת איסר, אישור גרסת נאשם 1יכול לבוא רק מפי אסתר. כאמור, אסתר היתה בחיים, ואף שהתה בישראל בעת פתיחת החקירה. בעלה, איסר, נפטר כשלשה חודשים קודם לכן. היא העדה האותנטית והישירה, אם לא היחידה, לענין היקף הכספים שנתנו במשך השנים לבני הזוג דרעי. תבוא היא ותאשר. בדרך ההגיון, אילו אמת היתה בטענתו המתהווה, כי בני הזוג ורדרבר העתירו עליהם מאות אלפי דולרים, ולא רק סך 000, 53דולר האמורים, היה נאשם 1נוקב בשם אסתר לאלתר באזני החוקרים. אף היה הוא פונה אליה, פנייה נרגשת ואומר לה כדברים האלה: "הגב' ורדרבר, את ואיסר המנוח עשיתם מצווה גדולה, אימצתם את יפה, השאתם אותה, ומאז העתרתם עלינו מממונכם ביד רחבה. עתה התרגשה עלינו צרה גדולה בשל הכספים שהענקתם לנו. נפתחה חקירה משטרתית נגדי. המשך כהונתי ועתידי - בסכנה. כל העיניים נשואות אליך ולמוצא פיך. עתה היטיבי עמנו את חסדך האחרון מהראשון. הואילי להופיע לפני משטרת ישראל, ולמסור לה עדות בענין הכספים שהעברתם אלינו. אם לא לעת כזאת זקוקים אנו לעזרתך". נאשם 1גם היה דואג להביאה במו ידיו למשטרה, כדי שתמסור עדות. זו דרך המלך וזו הדרך היחידה שהיה חייב נאשם 1ללכת בה, אילו היתה אמת בגרסתו. אך נאשם 1הלך בדיוק בדרך ההפוכה: ניטרול אסתר כליל וגיוס עדים עקיפים אלטרנטיביים מעושי רצונו, שהם יעידו על מה שמנע נאשם 1מאסתר להעיד. ההסבר היחיד להתנהגות זו, הנעשית בניגוד לדרכם של דברים, הוא שנאשם 1ידע שאסתר לא תאשר את גרסתו. היא המפתח לאמת. והאמת, כפי שיודעה הוא, וכפי שהוכחה אחרי-כן בראיות, מפריכה את גרסתו בענין סכומי העתק הנוספים שביקש הוא לסבלם על גבם של בני הזוג ורדרבר. עדות מפי אסתר תוריד לטמיון את סיכויו למתן הסבר תמים לעושרו. עדות כזו תתייצב כשטן בדרכו. נזקה לא ניתן יהיה לתיקון. על כן, הכרח למנוע ממשטרת ישראל להגיע אל אסתר ולגבות ממנה עדות. מהראיות החלקיות שהגיעו אליהם, בעיקרן משליחי נאשם 1, הגיעו חוקרי המשטרה למסקנה שאסתר היא העדה העיקרית בפרשה זו. הכרח לשמוע דברים ישירות מפיה. על כן, כארבעה חודשים אחרי תחילת החקירה, באוקטובר 1990, ביקש ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה מנציג משטרת ישראל בניו-יורק להיפגש, בין היתר, עם אסתר, ולברר עמה כמה כספים העבירו בני הזוג ורדרבר לבני הזוג דרעי, וכן אם שמואל וינברג האמור העביר כספים מהם לבני הזוג דרעי. שמואל הוא, כאמור, בנו של נאשם 3, אחיו של נאשם 2, וזרועו הארוכה של נאשם 1להכנת הגנתו. כעוצמת החשש מנזק עדות כזו מפי אסתר, כן עוצמת המאמצים שעשה נאשם 1, על ידי שמואל וינברג ועל ידי חבריו בניו-יורק, לסכל בכל מחיר את חקירתה בידי משטרת ישראל. שמואל זה, שהיה כה מעורה בחקירה וכה מגוייס למהלכיה, ידע על הגעתם הצפויה של חוקרי משטרת ישראל לניו-יורק למטרה זו. הוא נערך מראש כדי לקדם את פני הרעה. הוא נקט בכל דרכי התחבולה כדי להפיק את רצונו זה של נאשם 1(פסקה 14להלן). מצד אחד, הוליך שמואל שולל את חוקרי המשטרה. בעורמה ניהל עמם משא ומתן מיגע, שבסופו יצאו החוקרים בידיים ריקות ולא השיגו את יעדם - חקירת אסתר. מצד שני, הפעיל שמואל על אסתר לחצים כבדים מנשוא, כדי למנוע ממנה להיחקר. הוא ניצל לרעה את בדידותה, את אלמנותה, ואת פחדיה מתקופת השואה. הוא שיסה אותה בנציגי משטרת ישראל, ושיקץ אותם בעיניה: "קומוניסטים", "החבר'ה הציונים" שבאו "לסובב" את הראש של "אשה זקנה". שמואל גייס גם את אביו, נאשם 3, למטרה זו. זה אמר לה שלא תיחקר: "איש לא צריך אותם", פסק. אחר שהצליח במזימתו, וחקירת אסתר סוכלה, צהל שמואל באזני אחיו, נאשם 2, על נצחונו: "אמרתי לו [לתנ"צ גורני, קצין במשטרת ישראל שנתבקש לפגוש את אסתר] שישק בתחת, תחפש את החברים שלך, תחזור בחזרה מאיפה שבאת". אין ספק כי סיכול חקירת אסתר נעשה במצוותו ולשביעת רצונו של נאשם .1נאשם 1שלט בעדויות שחפץ בהן כדי לייסד עליהן את הגנתו. אילו סבר נאשם 1שעדות אסתר עשויה לסייע בידו, היה יוצא מכליו כדי לוודא שתופיע, שתיחקר, ושתפרוש את גרסתה לפני המשטרה. נאשם 1גם שלט באנשיו, ובמיוחד באלה שטיפלו בפרשת הגנתו, ובראשם - שמואל. אין להעלות על הדעת כי שמואל סיכל ביוזמתו, חקירת עדה עיקרית שהיא גם מעין האם המאמצת של אשת נאשם 1, יפה דרעי. די בעובדה זו, של סיכול שמיעת עדות עדת ההגנה הפוטנציאלית העיקרית, כדי ללמוד כי הגנת נאשם 1המיוסדת עליה, שקר וכזב היא. כי אין משתיק את האמת אלא מי ששקר בימינו. יב. הקלטת אסתר בסתר: סיכול חקירת אסתר בידי המשטרה פטר את נאשם 1מעוקצה של עדותה. אבל אי-העדתה יצרה חלל. חלל זה עלול להיזקף לחובתו בבוא היום. מאידך, ניתן למלא חלל זה בתוכן מועיל, וליהנות מדובשה של עדותה. זאת על ידי הקלטת שיחות מתודרכות עם אסתר בהקלטת סתר. הקלטות כאלה הן ראיה מועילה בכל מקרה: אם תיחקר אסתר ותאמר במשטרה דברים לרעת נאשם 1- יבואו דבריה האותנטיים כביכול בהקלטות ויסתרו את אמרותיה. ואם לא תיחקר - יהיו דבריה בהקלטות הראיה היחידה מפיה. לקלטות מתוצרת עצמית אין קול ואין פרסום. הן יהיו בלעדית בידי נאשם 1ובידיעתו. ירצה - ישתמש בהן, בכולן או בחלקן. ירצה - יצניען והיו כלא היו. על כן, לכאורה, יש אך יתרון בראיית-סתר זו. ראיה זו גם תהלום את יתר הראיות שמפיק נאשם 1, שהיא, כמו התצהירים, מתוצרת עצמית היא. על כן, בד בבד עם מאמציו לסכל את חקירתה במשטרה, החל שמואל וינברג להקליט את אסתר בסתר בנובמבר .1990הוא המשיך בהקלטות בחודשים הבאים, עד סמוך לפטירת אסתר (פסקה 15להלן). ארבע קלטות הוגשו לבית המשפט כראיה מטעם נאשם .1לגבי אחת מהן הוגש העתק הקלטת, לא המקור. אין בטחון שאלה כל הקלטות שהוקלטו. גילוי קיומן והגשתן כראיה נתון בסימן התמרונים. על כן, אין הקלטות בחזקת ראיות מהימנות שניתן לסמוך עליהן ממצא, אף בהתעלם מתוכנן. ואולם, גם תוכנן גורע ממשקלן. ניכר כי שמואל בא לאסתר במרמה כדי לגנוב את דעתה. הוא מקליטה בלא ידיעתה כגנב במחתרת. השיחות מגמתיות ומלאכותיות. שמואל מנסה בעורמה לשים דברים בפיה וללוכדה בלשונה. הוא אינו מציג לה גרסה בשלמותה. הוא משליך לשיחה פירורי פרטים, זעיר פה זעיר שם, כדי לא לעורר את התנגדותה. ואולם, אחר כל הדברים האלה, הקלטות אינן מועילות לנאשם .1בשיחות ניתן אולי להצביע, וגם זאת אך ורק בגיבוי "פרשנות" של שמואל, על התבטאויות שיתמכו כביכול בגרסת נאשם .1אך המשקל המצטבר של הדברים פועל נגדו. ולא רק הדברים כלשונם, אלא גם כרוחם, ולפי הטון שבו נאמרים הדברים, כפי ששומעם המאזין לקלטות. יג. תעשיית ראיות: אחר שסולק מוקש מסוכן זה שבדמות גרסה ישירה מפי אסתר, פונתה הדרך לנטיעת גרסת נאשם 1בפי עדי-שוליים, שיעידו עדויות שמיעה על מה שנודע להם כביכול מפי בני הזוג ורדרבר על מה שנתנו במשך השנים לבני הזוג דרעי. בפי עדים כאלה דמו בני הזוג ורדרבר כמי שנהגו לעמוד בראש כל חוצות ולספר מה כספים העתירו על בני הזוג דרעי. כל אלה יעידו עדויות מסביב לענין, כשהעדה העיקרית, אסתר ורדרבר, חיה וקיימת, אך פיה חסום. לאיסוף עדויות כאלה, מגיעים שליחי נאשם 1לניו-יורק, ופותחים במבצע רחב ממדים, מתוכנן ומתוחכם. ינצחו עליו אחיו עו"ד שלמה דרעי ושמואל וינברג, ויירתמו אליו גם חברי נאשם 1בניו-יורק. הפירות הראשונים - חמשה תצהירים לתמיכה כוללת בגרסת נאשם .1במהרה יתברר כי מדובר בגרסה שהומצאה, וכי חמשת התצהירים - תצהירי כזב הם. במהלך שנת 1991, חפץ נאשם 1להגיש לחוקריו ראיות המלמדות כביכול כי מקור כספיו בבני הזוג ורדרבר, כדי שהמשטרה תסגור את החקירה נגדו. ביום 13.6.91הגיש בא-כוחו "תזכיר בענין מקורות המימון של אריה דרעי, מאז נישואיו", כתוב בידי אחיו עו"ד דרעי. אליו צורפו חמשה תצהירים. ארבעה מהם נגבו בארה"ב, ואחד - בארץ. הארבעה הם: מהרב יצחק אייכנשטיין, רב בית הכנסת "עטרת צבי" שבו נהג איסר להתפלל; מוולטר קובדלו, שכנם וחברם של בני הזוג ורדרבר; מהרב ליפא וינגרטן, מנהל סניף בית היתומות וינגרטן בניו-יורק, ומשמואל וינברג - האמור. החמישי הוא מחיים זילבר, בעל אחותה של יפה דרעי. הגשת תצהירים מפי עדים עקיפים בענין מה שנתנו בני הזוג ורדרבר, בשעה שאסתר בחיים, והיא אינה מעידה, היא בעצמה ראיה לאפסותם. דומים הם למי שעוזבים מים חיים "לחצב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב: יג). גם הדילוג על עדויות קרובות יותר לאסתר (כגון: בת דודתה - רוז גיטליס, וחברתה הקרובה - פיי זיגפריד), אומרת דרשני. חסימת פיה של עדה עיקרית, וסלקטיביות בבחירת עדים, עומדות בסימן הנסיון להערים על האמת. זאת ועוד: כל הרעיון של הגשת תצהירים בחקירה פלילית הוא רעיון מוזר. נאשם 1אינו מפנה את עדיו למשטרה כדי שימסרו לה את הידוע להם, וכדי שהיא תגבה על פי כלליה גרסה מהם. הוא יוצר מסלול עצמאי של ראיות במשפט פלילי, שבו הוא המנווט והוא השולט. עדיו לא ייחקרו במשטרה, ולא לה ימסרו בהודעה את גרסתם הראשונה. את גרסתם ימסרו לנאשם 1בתצהיר. כך גרסתם מתחילתה - תוכן, תעוצב, תגובש, תסונן, תזוכך, ותנוסח מראש בידי אנשיו ובידי עושי דברו, ותאשר את פרטי הגנתו. לכשיעלו אלה ויבואו לחקירה על תצהיריהם - יהיו כבר מחוייבים בגרסה. ואכן, עו"ד דרעי נשלח לניו-יורק, וזה, ביחד עם שמואל וינברג, ובעזרת מכריו של נאשם 1בניו-יורק, ובשיתוף עורכי-דינו של נאשם 1בניו-יורק, מובאים המצהירים אל עורכי הדין, שם חותמים הם על תצהירים. הכזב שבתצהירים יתגלה במהרה בחקירת המצהירים על תצהיריהם, אם בעדותם בניו-יורק ואם בעדותם בארץ. חמשת התצהירים יקרסו כולם ויתגלו כתצהירי שקר (ראה פסקה 16להלן). בנפול חמשת התצהירים - נפלה גרסת נאשם 1כולה. ובנפילתה חושפת היא תעשיית כזבים מתוחכמת, מתוכננת ומתואמת היטב. כולה נועדה לייצר גרסת הגנה יש מאין. חלק מהעדים מסרו תצהירים על תקן של עשיית טובה לנאשם 1, חלקם - כיוון ששוכנעו שבכך מקיימים הם מצווה, וחלקם - כי קיוו לגמול מנאשם .1נוצלו חולשותיהם של עדים. עדים היטעו והוטעו בשירות נאשם 1וכדי לחלצו מהאשמה הכבדה המרחפת מעל לראשו. יד. הנסיון להחתים את אסתר על תצהיר כזב: בד בבד עם התורה שבעל-פה שקיבל נאשם 1מפי אסתר בהקלטות הסתר המתעתעות האמורות, ביקש הוא לקבל ממנה גם מסמך בכתב. שוב מתוצרת עצמית. אסתר תדבר בו, אך תאמר את אשר הם רוצים שתאמר. הפתרון - תצהיר כדוגמת חמשת התצהירים. גם זו תהיה ראיה מאולפת, מסוננת, מנופה, מבוקרת, מבית היוצר של נאשם 1ושל עושי דברו (פסקה 17להלן). נאשם 1, על ידי עושי דברו, מכין טיוטת תצהיר לחתימת אסתר. תוכנו כוזב. ניסוחו מתוחכם. כולו חללים ככברה, שניתן למלאם בתוכן שיחפוץ. יש בו גם מלכודות לרוב. עדי הגנה ניסו לשכנע את אסתר, ואף הפעילו עליה לחצים, כדי שתחתום על התצהירים. גם עורך-הדין של נאשם 1בניו-יורק נתבקש לתרום חלקו בשכנועה. הלחצים היו קשים מנשוא. בעטיים היתה אסתר שבורה וקרועה בתוכה. בשיחות האחרונות שהקליט שמואל וינברג בסתר מפיה (נ/ 464חלק ראשון ושני), הוא מספר לה על מצוקת נאשם 1: "אומרים [במשטרה] שאריה משקר, הם לא מאמינים". על כן גורל נאשם 1נתון בידיך. אך אסתר אינה מזדעזעת. היא אינה מוכנה לגונן על נאשם 1, אף נוכח הסכנה המרחפת מעל ראשו. היא אינה מוכנה לאשר את טענותיו. נהפוך הוא: לדידה, האשם רובץ כולו לפתחו של נאשם .1היא זועמת על רכישת הדירה שברחוב הקבלן. היא, לדעתה, דירת-ראווה שנאשם 1קנה אותה "כדי לנקר את העיניים לאנשים". "האם אי-פעם שמעת ששר בישראל... שיעשה לעצמו דירות פאר, אף אחד מהממשלה בישראל לא עשה לעצמו לוקסוס". שמואל אינו מרפה. אסתר מפרפרת בין ידיו. נאנקת. טוב מותי מחיי, אומרת היא. אם צרות כאלה מתרגשות על ראשי על מה שגמלנו לאריה דרעי, למה לי חיים. היא חושדת בכוונות שמואל ובכוונות נאשם 1כלפיה. היא חשה שנאשם 1מבקש לקחתה "קורבן". "הוא רוצה לכסות את עצמו", "הוא הולך להטיל את זה על איסר ועלי", "רוצים שאני אכנס לבית הסוהר בשביל אריה... אני לא רוצה להכנס לבית הסוהר", "לכם כלום לא איכפת, שיקחו אותי לכלא". "הוא עשה את זה והוא יאכל את זה", היא מטיחה. לכן, דוחה היא בנחרצות את הנסיון להחתימה על תצהיר הכזב. למגינת לבו של שמואל, מודיעה לו אסתר כי "מחר" מתכוונת היא ללכת לעורך-דין אחר ולעשות תצהיר אחר. שמואל מציע לה ללכת לעורך-הדין של יפה. אסתר דוחה את ההצעה בשאט נפש. "הוא עו"ד של ה'מאפיה'", "הוא העו"ד הגדול ביותר שיש בין כל הבנדיטים". עורך-הדין שלה יכתוב לה תצהיר אחר. לא לכך פילל שמואל. לא למסמך שאסתר תכתוב בו דברים כרצונה. בשיחה האחרונה שהקליט (נ/ 464חלק שני), מנסה שמואל לברר עם אסתר את תוצאות השיחה עם עורך הדין. הוא שואלה: "העו"ד אמר לך שאת בסיכון?" (שם, עמ' 1). גם שיחה זו עומדת בסימן נסיונותיו העקביים של שמואל להחתים את אסתר על טיוטת התצהיר שהכין. כעבור זמן מה מוצאת אסתר את מותה הטראגי בתאונת דרכים, ממנה לא תקום. את האמת לקחה אסתר עמה לעולם האמת. באמת זו לא חפץ נאשם .1 במות אסתר, מותירה היא אחריה שתי ראיות אלה: ההקלטות וטיוטת התצהיר שעליו סרבה לחתום. שתי הראיות יחדיו הן מתוצרת נאשם .1 הגולם קם על יוצרו. שתיהן ראיות נגדו. בהן יש שלילה פוזיטיבית לגרסתו. אסתר אינה מאשרת כל מה שנאשם 1טוען לו בענין כספי היתר שבני הזוג ורדרבר כביכול נתנו לו. לכל היותר, יש בקלטות אישור לנתינה האמורה: 000, 12דולר ליפה בתקופת האירוסין, כספים דרך וינגרטן, וכספים מסוימים שניתנו לבני הזוג דרעי ביד בעת שביקרו אצל בני הזוג ורדרבר בארצות הברית. אסתר איננה מאשרת נתינת הכספים שהם נשוא כתב האישום. טו. תיאומים: בצד הפעילות רחבת הידיים בחוץ לארץ, רחשה בארץ, במהלך חקירת המשטרה, פעילות ענפה בין נאשם 1ליתר הנאשמים. הפעילות נעשתה מתחת לשטח, ותחת חסות השתיקה המלאה או הסלקטיבית של הנאשמים. עיקר הפעילות _תיאום עמדות מלא בין הנאשמים, בינם לבין עצמם. בין הנאשמים לבין הנחקרים רווחה פרקטיקה של דיווח מלא ושל תיאום. הודות לה, כך התפאר נאשם 2באזני חוקריו, כל מהלכי החקירה גלויים וידועים לנאשמים: "לדבריו [לדברי משה וינברג], המשטרה אינה מצליחה בפעולותיה וכל פעולותיה ידועות לו וגם לאריה דרעי למרות שנאמר לאנשים לא לשוחח עם אחרים מחשש שיואשמו בשיבוש הליכי חקירה. האנשים שנחקרים מספרים פרטים מחקירתם, תחילה למקורבים להם ולאט לאט מגיעה הידיעה גם אליו (למשה)" (ת/ 458מיום 9.4.91). נאשמים שנחקרו במשטרה דיווחו על החקירה מיד זה לזה ולעדים פוטנציאליים. הדיווחים חצו יבשות. מקצת הדיווחים תועדו אותנטית בהאזנות סתר. ביום 22.10.90נחקר נאשם 3במשטרה. נאשם 3, ביטל תחילה כליל את האפשרות שבנו, שמואל וינברג הביא כספים מארצות הברית עבור נאשם .1לאחר שהוצגה לו גרסתו ההפוכה של נאשם 4, שאמרה לילה קודם לכן, ניסה נאשם 3לתקן את אשר קלקל והודיע: "אני רוצה להוסיף ולומר בענין תשובתי לנושא הכספים של בני שהשאלה לא הובנה על ידי בצורה הנכונה. התשובה ניתנה על השאלה ששאלת אותי האם בני שמואל בלדר כספים" (ת/ 454עמ' 3-4). על גרסתו המתוקנת דווח נאשם 3מיד לבנו שמואל בארצות הברית. שמואל זה מאמץ את נוסח התיקון המדוייק, ומטיח בענינו טענות באוזני חוקרי המשטרה בארצות הברית (נ/414). אחר חקירתו בניו-יורק (ת/ 1181מיום 1.11.90), מדווח שמואל על כך לאחיו נאשם .2בשיחה נוספת בין נאשם 2לחברו משה רייך, מלין נאשם 2על שמואל אחיו ש"הוא [שמואל] ערבב את השם שלי בכל מיני דברים, שהוא [שמואל אמר] שהוא הכיר אותו [את נאשם 1] דרכי, ושאנחנו [אני ונאשם 1] חברים מהישיבה, ושאני היועץ הסודי שלו [של נאשם 1], וכל מיני סיפורים". נאשם 2מוסיף להלין:"אני הולך לקבל התקף לב". (ת/ 1182מיום 12.11.90). האזנת סתר אחרת מלמדת כי, מיד בתום חקירתו הראשונה במשטרה (ת/ 908מיום 18.11.90) נועד נאשם 2עם אביו, נאשם 3, ועם נאשם 4, ודיווח להם על החקירה (ת/1257). כך, גם נאשמים 3ו- 4מדווחים לאלתר לנאשם 2על פרטי החיפוש שהמשטרה ערכה ב"לב בנים" (נ/355). ביום המחרת מתלונן נאשם 2באזני החוקרים על אי-חוקיות החיפוש (ת/ 444עמ' 29-30). בהתקשרויות ההדדיות ובדיווחים נהגו הנאשמים ועדיהם מנהג מחתרת. הם דיברו בקודים, בכינויים, ובשפת סתרים. ניכר ברמזים שנכוחים הם לדובריהם. הם עשו כן מפני עינא בישא: כדי לא להסגיר מידע וכדי לא לגלות למשטרה מהלכים חסויים (ראה, לדוגמא: שיחה בין נאשם 4לבין שלמה דרעי מיום 24.10.90ת/ 1345ו-ת/1346; שיחה בין שמואל וינברג (בארה"ב) לאחיו נאשם 2, מיום 9.11.90ת/1183; ושיחה בין נאשם 3(בארה"ב) לביתו בישראל מיום 30.11.90ת/1220). נאשם 2היה פעיל מאוד בהכנת מערך ההגנה של נאשם .1הוא מנבא מראש את מהלכי המשטרה בחקירתה. הוא מזהיר את אחיו, שמואל וינברג, כי החוקרים עתידים להגיע תוך עשרה ימים לארצות הברית. שמואל וינברג מודה לאחיו על כך: "אני גם עשיו [צ"ל עכשיו] מבין כמה אתה... כמה היית חכם וכמה אתה צודק. ת'מבין, שהם יקחו את המטוס שהם יבואו ... עוד עשרה ימים המטוס יגיע וכולי וכולי וכולי" (ראה ת/ 1183- תמליל שיחה בהאזנת סתר בין נאשם 2לבין אחיו שמואל מיום 9.11.90). נאשם 2מעורה בטקטיקת ההגנה של נאשם 1עד כדי כך שעוד לפני שנאשם 1פרש את גרסת ורדרבר במלואה לפני המשטרה, הוא, נאשם 2, רומז לחוקריו כי הגרסה שעומד נאשם 1להציע היא כה מתוחכמת עד כי ברגע ש"יקנה" אותה החוקר "אז תהיה בעיה". "הבעיה" - שהמשטרה לא תדע להחלץ מהגרסה (תמליל שיחת האזנת סתר בין החוקר לבין נאשם 2(ת/ 444עמ' 12). במהלך חקירת המשטרה מילא נאשם 2שליחות חשובה נוספת הנלמדת מהתנהגותו ומדבריו. והיא - לנסות לשאוב מידע מהחוקרים בענין מהלכי החקירה. על כן, בשעה שחבריו שותקים שתיקה מוחלטת או חלקית, הוא נפגש עם החוקרים _ודווקא הרבה במלל, שענינו כביכול שיהיה הוא עד מדינה. החוקרים התרשמו כי בכל שיחותיו אלה, נאשם 2עושה להם "תרגיל" וכי כל מטרתו היא ל"טרטר" את המערכת "ושום דבר לא יצא מכך" (עדויות החוקרים מכלוביץ 11469ונחום לוי 11418). וכבר קבענו: "התרשמותם [של החוקרים] כי הנאשם 'אינו רציני' נראית סבירה בנסיבות הענין. גם ניתן להבין את החשד שעלה בלב חלק מאנשי המשטרה, לרבות בלב המפכ"ל עצמו, כי הנאשם אינו רוצה באמת ובתמים להיות עד מדינה, וכי התכלית האמיתית שהוא מבקש להשיג היא, לדעת מה המידע המפליל שבידי המשטרה" (החלטה במשפט זוטא בענין נאשם 2בעמ' 12246). נאשם 2מחזיק בביתו מסמכים הנוגעים לפרשה זו. גם מסמכים המעידים על קרבה יתרה בינו לבין נאשם .1בחיפוש שנערך בביתו נמצאו ברשותו, בין היתר, מסמכים סודיים של משרד הפנים שאינם נוגעים לנאשם 2, וכתב המינוי של אברהם דרכסלר למועצת התכנון העליונה. באישום 3, בפסקה 12.4, מוזכר מינוי זה שעשה נאשם 1בהיותו המנהל הכללי של משרד הפנים (המסמכים שנתפסו - ת/897, רשימתם ת/896). נאשם 2גם מתחקה, לטענתו, אחרי פעולות החקירה של המשטרה, אף החסויות שבהן. הוא מתפאר כי דרך "הקשרים שלנו עם כל מיני אנשים בשב"כ", "לא רק אני יודע, כולנו יודעים" אצל מי מאזינה המשטרה. ראיתי "דף הזמנות של האזנות", כך אמר נאשם 2ליעקב שמולביץ ביום .13.3.91את השיחה הזו הקליט שמולביץ בהנחיית המשטרה (ת/301א עמ' 59-61). טז. אינטראקציה בין עדי ההגנה: תיאומים כאלה נעשו לא רק בין הנאשמים, בינם לבין עצמם, אלא גם בינם לבין עדי ההגנה, ובין עדי ההגנה, בינם לבין עצמם. הכנת עדי ההגנה כולה נעשתה בשיטת הכוורת. כל העדים פועלים יחד. הם נפגשים זה עם זה ומזינים זה את זה בפרטי עדותם. עדי ההגנה העיקריים הם לא רק עדים, אלא גם שתדלני עדויות. הם מגייסים עדים אחרים, משכנעים אותם שיעידו לטובת נאשם 1, ואף מכינים להם נוסח מוצע של טיוטת עדות. כך היה, למשל, בענין חמשת התצהירים. נטשטשו הגבולות בין מה שאומר זה שהוא יודע, לבין מה שאומר זה שהוא יודע. מתחילה ועד הסוף, ניכרת האינטראקציה האינטנסיבית המכוונת בין עדי ההגנה. עו"ד שלמה דרעי הוא עד עיקרי בהגנת נאשם .1עו"ד דרעי העיד כי הוא היה אחראי על הענינים המנהליים במערך ההגנה של נאשם 1: "כמו רס"פ כזה" (27401). עו"ד דרעי מסר למשטרה, בשם נאשם 1, פרטים מגרסתו. הוא גם ארגן עבור נאשם 1את חמשת התצהירים בניו יורק. עו"ד דרעי פגש את המצהירים ואף הכין לטענתו את טיוטות התצהירים. למרות שנאשם 1היה מיוצג בידי עורכי דין "מהשורה הראשונה" כהגדרתו, הטיל הוא מטלות עדינות אלה דווקא על אחיו, שהיה אז עורך דין בתחילת דרכו. לאחר שהעיד בבית משפט זה במסגרת פרשת ההגנה, המשיך עו"ד דרעי להפגש עם עדים. כך, ערב מתן עדותו של עו"ד חיים גרוס בחיקור הדין בניו יורק _נפגש עמו עו"ד דרעי לשיחה קצרה בענין עדותו (נ/ 541בעמ' 90). מעשה כזה, בנוסח אחר, עשה עו"ד דרעי גם עם עד הגנה מהותי אחר. המדובר ברב ליפא וינגרטן מנהל בית היתומות וינגרטן בניו יורק. עד זה הוזמן לחיקור דין בניו יורק. ערב מתן עדותו שלח עו"ד דרעי אליו, חלקים רלבנטייים לעדותו מפרוטוקול עדויות עדי הגנה אחרים שהעידו במשפט זה (נ/ 544עמ' 208-212). שמואל וינברג, שהוא עד ההגנה המרכזי, היה מעורב בכל מערך ההגנה של נאשם 1ומעורה בו. בפועל, הוא האמרגן הראשי של ראיות נאשם .1שמואל סייע בידי עו"ד דרעי בגביית התצהירים מהמצהירים. הוא נכח בשיחות עם המצהירים, תרגם את דבריהם, והסיעם למשרד עורך-הדין בניו-יורק שלפניו חתמו על התצהירים. והוא, שמואל, חתם על תצהיר משלו, שצורף לת/902, אחרי שאר המצהירים. שמואל זה, הקליט את אסתר בסתר, וניסה לשים בפיה דברים להגנת נאשם 1, וכן ניסה להחתימה על תצהיר כזב. שמואל זה צפה עדויות הגנה מראש (30135, 30653). הוא ידע, למשל, כי עדות יפה דרעי עומדת להשמע, וכי עדותה תתמוך בגרסתו (29012, 29777). טביעות אצבעותיו בעדויות הגנה רבות. העד ליפא וינגרטן, אחד מחמשת המצהירים, עשה בשליחות נאשם 1כדי לשכנע את אסתר ורדרבר לחתום על תצהיר כזב. כך גם העד שלמה מייער. העד יוסי וינברג, חתנו של הרב אייכנשטיין, נכח בעת מתן עדותו המוקדמת של חותנו והתערב במהלך העדות. אחרי-כן יבוא וינברג זה ויעיד בענין זה וינסה לתקן את אשר קילקל חותנו בעדותו. אותו עד, יוסי וינברג, בא לביקור קצר ותמוה, ערב עדות עד ההגנה הרב קצנלבוגן (פסקה 36להלן) ונפגש עם בנו של הרב. הוא הודה ש"יתכן" שדיבר אז עם בנו של הרב קצנלבוגן על עדות אביו. עדים נפגשים עם נאשם 1במהלך המשפט, לפני מתן עדותם. כך הרב ליפא וינגרטן ביקר בארץ ונפגש עם נאשם 1בלשכתו. לטענתו, הוא עשה כן כדי לבדוק אפשרות שנאשם 1ימצא לו עבודה בארץ. אחרי כן מסר וינגרטן עדות בחיקור הדין (נ/ 544בעמ' 328-329). כך גם העדה רוז גיטליס. גיטליס העידה פעמיים בחיקור דין בארצות הברית. בפעם הראשונה העידה מטעם התביעה (ת/1058), ובפעם השניה- מטעם הנאשמים (נ/538). בעדותה הראשונה ניכר אי-רצונה להעיד. תשובותיה היו כלליות ומרוחקות והרבתה לומר שאינה זוכרת. את עדותה השניה היא נתנה כשנה אחרי-כן, ביוני .1997היה זה במהלך פרשת ההגנה, אחר שקודם לכן ביקרה בארץ ונפגשה לשיחה עם נאשם 1(נ/538, עמ' 160-168). בעדות מאוחרת זו, זכרה העדה את מה שלא זכרה שנה אחת קודם לכן, כשמסרה את עדותה מטעם התביעה. בעדותה השניה גם ניכרת מידה של מגמתיות לטובת הנאשמים. עוד ראינו כי עדי הגנה מבקרים בארץ במהלך המשפט, אך נמנעים מהעיד לפני בית משפט זה. הדבר הצריך גביית עדות מהם בניו-יורק. הנסיבות עשויות ללמד כי הנאשמים לא היו מעונינים שעדים אלה יעידו לפני בית משפט זה. כך היה, כאמור, בענין רוז גיטליס. כך היה בענין הרב ליפא וינגרטן, וכך היה בענין העד יוסי וינברג. יז. הדחה לעדות שקר: השפעה על עדויות עדים נעשתה לא רק בדרך השכנוע, ההדרכה, התיאום והאינטראקציה, אלא גם בלחצים על עדים ובהדחתם למתן עדויות כזב. הדחת העד יוסף רייצר לעדות שקר היא דוגמא לכך. פרשת רייצר היא נושא אישום .10לפי האישום, נאשמים 2ו- 4רשמו במסמכי עמותת מש"א - המרכז לשיקום האסיר, רישום כוזב. במסמך נרשם כי אדם בשם יוסף רייצר, הלווה כביכול למש"א סך 000, 40ש"ח. בכך יצרו הנאשמים חוב פיקטיבי, משכו את הסכום בשיק בנקאי לפקודת אותו רייצר, ונטלו את הכסף. להוכחת "חוב" זה, שלא היה ולא נברא, הציגו הנאשמים להנהלת החשבונות מכתב מרייצר (ת/265), שבו "מאשר" הוא כביכול את דבר מתן ההלוואה. רייצר העיד במשפט זה מטעם התביעה והוכרז כעד עויין. רייצר הוא חברו של נאשם .2הוא אזרח בלגי המתגורר בלונדון. הוא הקשה על התביעה בענין נכונותו להעיד בארץ. הוא ניהל עמה משא ומתן ארוך ומיגע והעמיד לה דרישות ותנאים למתן עדותו בארץ. בין היתר ביקש הוא לכרוך את מתן העדות לפני בית משפט זה בפתרון בעיית מגרשים שרכש בהר-שמואל (ת/ 1069ו-ת/1070). התביעה שלחה לו כרטיס טיסה ושכרה עבורו על חשבונה חדר במלון "המרכז" בירושלים לתקופת שהותו למתן עדות. מאחרי גבם של נציגי התביעה שהזמינו אותו לעדות בארץ, התנהג רייצר התנהגות מוזרה. הוא שינה את מועד הטיסה בלי לדווח על כך לתביעה. הוא הגיע לירושלים, והלך ללון בבית העד בן-ציון רייך. רייך הוא חברם הטוב של הנאשמים, ופעיל בהכנת הגנתם. בליל עדותו לפנינו, נפגש רייצר גם עם נאשם .2רייצר סיפר לנאשם 2על תוכן הראיון שערך עמו עו"ד רזניק לקראת מתן עדותו בבית המשפט (19446). רייצר הופיע בבית המשפט הופעה אומללה. הופעתו עמדה בסימן השקר וההכחשה. בתחילה טען בתוקף כי לא ראה את נאשם 2מזה מספר חודשים. גם לא נפגש עמו בסמוך למתן עדותו: "אני חושב זה נגד האתיקה, שאני יבוא [כך במקור] להעיד... לא לא, לא מקובל. לא יודע אם זה אסור, אבל זה לא [מקובל]" (19421). בסופו של דבר, אחר חקירה מתישה, נשבר רייצר והודה בשקר. הוא חזר בו מגרסתו הראשונה, והודה כי פגש את נאשם 2ערב לפני מתן עדותו בבית המשפט: "לא היה לי נעים להגיד שפגשתי את [משה] וינברג" (19439). על כן, שיקר בבית המשפט: "כב' השופטת ארד: אז היה לך נוח לשקר כאן בבית המשפט? העד: לא לשקר, לא היה נוח לי כי אז חשבתי שזה לא כל כך רלוונטי. ש: תסלח לי מר רייצר, כב' השופטת שאלה אותך אם היה לך יותר נוח לשקר. אתה לא אמרת את האמת? לא אמרת את האמת פה לבית המשפט. ת: אז אני מבקש סליחה מבית המשפט" (19449). העד הסביר כי היה "קרוע" במעמד זה: "כב' השופטים הנכבדים, אני מרגיש קרוע בין לכבד את בית המשפט להעיד לפי רצון בית המשפט, ובוודאי לא לבזות חס ושלום ובין שיש מציאות שאני אפגע אם אני אעיד" (19548). מאוחר יותר הסתבר כי כדי להדריכו לעדות השקר, נפגש נאשם 2עמו בשוויץ. שם במלון (19569), הכתיב לו את השאלות שעשוי הוא להשאל ואת התשובות שעליו להשיב (ת/1068). עד זה הודח לעדות שקר בידי נאשם 2, הן בפגישתו עמו בשוויץ והן בפגישתו עמו ערב מתן עדותו לפנינו. נאשם 2עשה כן בעיצומו של משפט זה. בסוף חקירתו הראשית של העד רייצר בידי בא-כח המאשימה, לא חקרוהו הסניגורים, גם לא באת-כוח נאשם 2, בחקירה נגדית. דבריו בענין הדחתו לעדות שקר בידי נאשם 2נשארו בלתי מעורערים. יח. אימת ה"מוייסר": לא רק התיאומים, בין הנאשמים בינם לבין עצמם ובינם לבין עדים, הכבידו על מאמצי המשטרה לחשוף את האמת, אלא גם יחס עדים רבים לרשויות השלטון. עדים עמדו בחקירתם כחומה בצורה וסרבו להעיד (18480). קושי זה שבפניו ניצבה המשטרה במהלך החקירה, נחשף לפני בית משפט זה במהלך שמיעת הראיות. גם לפנינו, לא כל עדי התביעה העידו מרצון ולא כולם העידו אמת. בבואנו להכריע במהימנות כל עד ועד ובמשקל עדותו, בחנו את העדות מתוכה ומתוכנה, גם לאור העדויות האחרות, ועל רקע התמונה הכוללת המצטיירת בראיות. אחר בחינה זו, נוכחנו כי במשפט זה העידו עדים רבים עדות בלתי-מהימנה. לא מבין עדי ההגנה בלבד, אלא גם מבין עדי התביעה. נימוקים מגוונים הניעו עדים רבים במשפט זה למסור עדות מעוותת. עדי תביעה נמנעו מהעיד אמת נגד הנאשמים, ועדי הגנה העידו עדות כזב לטובת הנאשמים. היו עדים שהעידו לטובת הנאשמים, שסברו שבכך הם מקיימים מצווה. והיו עדים שחששו למסור את כל אשר הם יודעים, לבל ייחשבו כ"מוייסר". אימת "המוייסר" ריחפה באויר במהלך עדויות עדי תביעה מבין שוחרי טובתם של הנאשמים. עבירה של מי שמעיד נגד הנאשמים - חמורה וקשה מנשוא. זאת עבירת המלשינות. "למינים ולמלשינים אל תהי תקווה" (מתוך תפילת שמונה עשרה). האימה והפחד הכבדים ניכרו על פני עדי תביעה רבים שהופיעו לפנינו. הם חששו שיוקעו בקרב חברתם כמלשינים, כ"מוייסרים". סטיגמה של "מוייסר", כך שמענו - אין חמורה ממנה. לכן עמדה התביעה בפני קשיים ניכרים מול חלק רב מעדיה. בין עדי התביעה היו בפועל עדי הגנה רבים. הם גילו אהדה ניכרת לענינם של הנאשמים. הם לא העידו אמת. בכל אופן לא את כל האמת. מבין 116עדי התביעה, אחד עשר הוכרזו עדים עוינים. עדי תביעה אחרים היו עוינים לחצאין, לשליש ולרביע. חלקם, שעוינותם בלטה לעיני כל, נחקרו חקירה נגדית בידי מזמינם, בא כח המאשימה, בלא שהוכרז עליהם עדים עוינים. הדבר נעשה פעמים לפי הצעת הסניגוריה או בהסכמתה. עדי תביעה רבים העידו כמי שכפאם שד. היה צורך במאמץ גדול כדי לחלץ מפיהם את האמת. המגמתיות בלטה בעדותם. נאשם 1בסיכומיו (עמ' 429פסקה 1595) מביא את משפט "המוייסר" כפי שסוכם ברמב"ם: "אסור למסור האדם ביד עובד כוכבים, בין בגופו בין בממונו. ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו. וכל המוסרו ביד עובד כוכבים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו. ואפילו ממון קל התיר עצמו למיתה. ומתרין לו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצווה להרגו וכל הקודם להרגו זכה" (רמב"ם, חובל ומזיק פ"ח, ט). על כך, ש"מוייסר" הוא רק מי שמוסר עדות מזיקה או מפלילה, שמענו גם מפי הרב יצחק פרץ, לפנים שר הפנים בממשלת ישראל. הרב פרץ העיד במשפט זה כעד תביעה. עדותו היתה מהימנה. ביוזמתו ובלא שנשאל, נדרש הרב פרץ בעדותו בבית המשפט לנסיבות הסכמתו למסור עדות בפרשה זו. ברוח של התנצלות, אמר העד כי כשהוזמן לראשונה למשטרה למסור עדות בפרשה זו, נפגש עם "גדול מאוד בתורה", שבשמו לא נקב, ושאלו אם מותר לו למסור עדות. זאת, כך אמר, כיוון שיש שאלה בהלכה "אם מותר למסור". הרב הגדול אמר לו "להתייעץ עם עורך דין מעולה, ותראה אם חלילה וחס, אם אתה יודע משהו שיכול להזיק למישהו". העד אינו מציין אם התייעץ עם עורך דין כאמור, אך, אומר הוא, "עשיתי שיעורי בית וראיתי שאני לא יכול להזיק. אני לא יודע שום דבר שיכול להזיק" (3115). הרב פרץ שאל שאלה זו גם מפני מראית עין: "חששתי שמא אנשים מש"ס יחשבו כי נפגשתי עם המשטרה, כי אני הולך למסור עליהם דברים...והיה חשוב כי חברי ידעו שחלילה וחס, לא התנדבתי למסור דבר". על כן הביא עמו לפני הגדול בתורה איש מאנשי ש"ס שיהיה עד למעמד זה: "שישמע בדיוק איך שאלתי ואיך הגדול ענה שתהיה עדות, שלא יחשדו בי חלילה". "גם עתה", הוסיף העד, "אני לא יודע שום דבר מפליל" (3161). החשש שיוקע כ"מוייסר", בגין עדותו נגד נאשם 1, הטריד ככל הנראה גם את העד בראון, שהעיד באנגליה כעד-תביעה (37832-37835). נאשם 1גם לא נרתע מלרמוז לבראון, בדרכו, מה משמעות מתן עדות נגדו. נאשם 1נכח באולם בית המשפט בלונדון, במעמד חיקור הדין של עד זה, והניח על השולחן, לעיני העד, את הספר "אות קין" מאת רם אורן (ת/ 1081עמ' 600-601). לאמור: די לחכימא ברמיזא. גישה מחמירה כלפי מוייסר ביטא נאשם 3, הרב וינברג. מוייסר, אף בענינים של מה בכך, עונשו כבד: "דמו מותר": כך אומר הרב בשיחה טלפונית עם חתנו, שנערכה ביום 26.3.93והוקלטה בהקלטת סתר. ענין השיחה - שכן של חתנו של הרב שרצה "להלשין" לעיריה על הנחת צינור שלא כדין. הרב נסער. אומר לחתנו: "צריך למנוע אותו מהלשנה. אני מוכן לעשות את זה ולהגיד האיש הזה מאיים בהלשנות והותר דמו על פי דין". חתנו תמה: "זה סוג הלשנה שהותר דמו?" הרב משיב: "כל הלשנה הותר דמו, כל מוסר. הוא מוסר. אין פה שום... שום חוכמות, מוסר זה מוסר". "מה זה הפקר בעולם אין תורה". "מה זאת אומרת יהודי חרדי אומר אני יילך [כך במקור] לעיריה". "איום בהלשנה, אתה יודע מה זה איום בהלשנה, אצל יהודים חרדים? אני לא מבין, אני לא מבין. איפה אנחנו נמצאים, אני יילך [כך במקור] לגוי?" (ת/ 1219עמ' 1- .2וראה הסברי נאשם 3להתבטאויות אלה בעדותו בעמודים 34035-34049). ולא רק אסור להלשין לרשויות, אלא גם, אליבא דנאשם 3, הרב וינברג, מותר לרמות את רשויות המדינה, כדי לקבל מהן כספים. את זאת שמע העד יעקב שמולביץ, איש "לב בנים", מפי נאשם .3שמולביץ, אז חוזר בתשובה, שהיה מנהל אדמינסטרטיבי ב"לב בנים", שעוד ידובר בו רבות בהמשך, ראה בנאשם 3את רבו שהנחה אותו בכל דרכיו בעולמו החדש. שמולביץ נתקל בדיווחי אי-האמת שהוגשו לרשויות לצורך קבלת תקציבים. הוא שאל את נאשם 3: "האם זה מותר לעשות דבר כזה? זה לא נחשב גניבה? זה כן נחשב גניבה? וההסברים היו שזה מבחינה הלכתית מותר. וזה מה שקובע" (5169). "הוא [נאשם 3] אמר לי שמותר לקחת מהמדינה, או לרמות בבקשות להגזים. אין שום חובה להגיד אמת לרשויות כי ההסבר היה משהו כזה כמו שהציבור לא מקבלים מספיק תקציבים וממילא יש היתר לקחת גם בצורה כזאתי [כך במקור]" (שם). עד ההגנה חיים דביר הוא המנהל החדש של עמותת משתכני הר שמואל (משה"ש). העד נשאל אם הוא איים על משתכנים כי דינם יהיה דין "מוייסר" אם יפנו לעורך דין בתלונה נגד העמותה. העד לא שלל זאת. לתפיסתו, גם היחס לבתי המשפט במדינת ישראל עומד בסימן ה"מוייסר" (36161-36162). יט. "פיקוח נפש": מנגד ל"אימת המוייסר", עמדה, אצל חלק מעדי הגנה, המצווה הגדולה למי שיעיד לטובת הנאשמים. למצווה, שיזכה בה מי שמיטיב עם הנאשמים, כך לימדו הראיות, פנים רבות. למשל, טעמים שב"פיקוח נפש" הניעו את הרב חיים קצנלבוגן לתת עדות לטובת נאשם 1(פסקה 36להלן). הרב הוא ראש מוסדות "תורה ויראה" של חסידי סאטמר במאה-שערים בירושלים. הרב אמר שהוא סרב בעבר להעיד במשטרה לטובת נאשם 1, כי, כדבריו, לא רצה אז להיות מעורב ב"קלחת" זו. אך סמוך לפני מתן עדותו לפנינו, נענה לבקשת נאשם 1, אחר שנאשם 1אמר לו שזה ענין של "פיקוח נפש". מצוות "פדיון שבויים" עמדה ביסוד עדות הרב יצחק אייכנשטיין. הרב אייכנשטיין הוא רב בית הכנסת "עטרת צבי" בריגו-פארק, בניו-יורק. בבית כנסת זה התפלל איסר. הרב מסר, לבקשת נאשם 1, תצהיר, שבו אישר את גרסת נאשם 1בכללה. בעת שמסר את התצהיר חש הרב שהוא עושה מצווה גדולה. שמואל וינברג העיד שהרב אייכנשטיין אמר לו אז: "בן-אדם מאה שנה יכול לחיות, ומצווה כזאת תזדמן לו פעם בחיים" (29384). את תצהירו ביסס הרב על דברים ששמע כביכול מפי איסר. נמצא כי התצהיר אינו אמת (פסקה 16להלן). במהלך עדותו הביע הרב את עויינותו כלפי התביעה. הוא אמר: "i am not ready to support the kategor Against deri" (נ/ 407עמ' 50-54) "החובה הדתית" לעזור לנאשם 1גוייסה בידי הרב ליפא וינגרטן מניו-יורק, כדי לשכנע את אסתר ורדרבר להיענות לבקשת נאשם 1, בחינת "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה: א) לחתום על תצהיר שאינו אמת (פסקה 17להלן). כ. לחצים על החוקרים: במאמציו להשפיע על החקירה ועל תוצאותיה, לא פסח נאשם 1על החוקרים. הוא ניסה להציגם כמי שעויינים הם לו, שעויינותם מעבירה אותם על דעתם. הוא תקף בשצף קצף את עבודתם. הוא יטען, כאמור (פסקה ו' לעיל), כי החוקרים רודפים אותו אישית. אותו, את משפחתו, את חבריו ואת התנועה שהוא עומד בראשה. על כן, עושה הוא את הכל כדי לרפות את ידי החוקרים ולהביא מורך בלבבם. בהיותו שר הפנים, גם יתבע נאשם 1במפגיע מהמפקח הכללי של משטרת ישראל להחליף את צוות החקירה, ובמיוחד להעביר מתפקידו את ניצב משנה מאיר גלבוע הממונה על החקירה (עדות נאשם 1, 26116-26118). גם בענין זה אין נאשם 1בודד במערכה. חברי כנסת מסיעתו מפעילים אף הם לחצים על המשטרה מבחוץ. באיצטלה של שאילתות בכנסת, שואלים הם על מהלכים עדינים בחקירה. שלש שאילתות הוזכרו בעדויות: שאילתה אחת ענינה - אם אכן משטרת ישראל חוקרת בכיוון של חשד כי עובד לשעבר של חבר קרוב של נאשם 1בניו-יורק, הוא משה רייך, גם הוא פעיל בהגנת נאשם 1, הוא שדרס למוות את אסתר ורדרבר (רפ"ק נחום לוי, 13797; ניצב משנה גלבוע, 18651). שאילתה שניה - מאת חבר הכנסת מאיה בענין מספר החוקרים בצוות החקירה המיוחד (18951). שאילתה שלישית - מאת חבר הכנסת יאיר לוי, בה מבקש הוא משר המשטרה פרטים על היקף חקירות משטרת ישראל בפרשה זו בחוץ לארץ, לאמור: "בכמה ארצות חקרה המשטרה עד כה בפרשת השר דרעי? כמה שוטרים נסעו עד כה לחו"ל בגין חקירת השר דרעי? באיזו מחלקה טסו השוטרים שטסו לחו"ל? מי הם השוטרים שטסו לחו"ל (לארה"ב, בלגיה או שוויץ)? כמה עלו טיסות אלו? מדוע לא הסתפקה המשטרה בנציגות המשטרתית השוהה קבע בחו"ל?" (נ/418). מופעלים לחצים על חוקרי המשטרה גם מבפנים. על ידי שליחיו, מבהיר נאשם 1לחוקרים את כוחו ואת עוצם ידו במערך השלטון, ואת הגורל המר של המהינים להתנכל לו. בכללם החוקרים "היושבים בחדר הזה". על כן, בשיחה עם בכירי חוקרי המשטרה, חמשה במספר, ביום 5.3.91(תמליל השיחה המוקלטת ת/446), מייעץ להם נאשם 2כי יחדלו מהמשך חקירת הפרשה של נאשם 1, אחרת תוצאות מעשיהם מי ישורן. האחריות תוטל עליהם, והם, אישית, ישלמו את מחירה המלא בדמות השפלתם: "אז אותו הצוות שיושב בחדר הזה יגרום לזעזועים מידי גדולים במערכת, יהיה יוביל אותכם עד לגבול מסוים שיהיה טוב לשלטון, אבל ברגע שהשלטון יחליט שזה לא טוב לו כל אחד יהיה ש.ג. בבסיס ביחידה אחרת. תזכור מה שאני אומר, קיבלתי כאן קלטת" (שם). כא. נאשם 1מבקש "הגנה מן הצדק": פעילות ענפה זו, לשבש את חקירת המשטרה ולהתעותה מדרכה, הקשתה על מלאכת החוקרים. המשטרה נאלצה להקצות כח-אדם רב ולהשקיע מאמצים כבירים כדי לקדם את החקירה בכיווניה השונים. כאמור, זרועו הארוכה של נאשם 1הגיעה לא רק לעדים בארץ, אלא, כפי שנוכחנו, גם לעדים בניו-יורק. אסתר נחסמה. עדים אחרים מסרו עדויות כזב. עקב כך התארכה החקירה, הסתבכה והשתרעה על פני למעלה משנתיים וחצי. מאות עדים נחקרו. אלפי מסמכים נאספו. הפרשה התנפחה עקב התנהגות הנאשמים בה. בסופה, הוגש כתב אישום רחב ידיים זה. על כל אלה בא נאשם 1לפנינו בטרוניה קשה על המשטרה. הוא קבל על התארכות החקירה, על הסתבכותה ועל הסתעפותה ועל היקף החומר הרב שאספה המשטרה בעקבותיה. על כן, טען, כי עקב כך, ראוי הוא ל"הגנה מן הצדק". ואכן, "ההגנה מן הצדק" היא טענת יסוד העוברת כחוט השני בהגנת נאשם 1במשפטו מתחילתו ועד סופו. כבר בפתח הדיון לפנינו טען נאשם 1, כטענה מיקדמית, כי הגנה זו עומדת לימינו ובשלה יש לבטל את כתב האישום כולו: "אנו מבקשים לטעון כי מטעמים של צדק מן הראוי שבית-המשפט יבטל את כתב האישום כנגד הנאשם 1מבלי לקיים את המשפט כלל ועיקר. עתירה זו מבוססת על כך שבעצם קיום המשפט, בנסיבות הענין, יש משום גרימת עיוות-דין לנאשם, וזאת בין היתר בשל טיבה, מהותה, מניעיה והיקפה של החקירה יוצאת הדופן שהתנהלה נגדו ובשל היקפו ומהותו של חומר החקירה. בשל אלה ובשל הנסיבות הכרוכות בהם, נשללת למעשה אפשרותו של הנאשם להתגונן כראוי, בתנאים סבירים, באופן העושה את עצם קיומו של המשפט הפלילי כנגדו לדבר בלתי צודק בעליל" (חוברת "טענות מקדמיות מטעמו של הנאשם 1", עמ' 16). את הטענה הזו דחינו בעתה. קבענו כי "הצדק הוא רב-פנים, ופן חשוב בו שתבורר האמת בענין המעשים נשוא האישום". עוד קבענו כי "לא רק לנאשם זכות 'להגנה מן הצדק', אלא גם לחברה שטובתה דורשת כי נאשם יועמד לדין וחפותו או אשמתו יתבררו בבית המשפט" (188-189). בנסיבות תיק זה, אין לנאשם 1להלין אלא על עצמו. כדרכו בכל המשפט הזה, מבקש הוא ליהנות מכל העולמות: גם להכביד על החקירה, גם לשבשה ולהתעותה מהדרך, וגם לטעון להתארכותה ולבקש שכר טוב על כך. בינתיים דן בית המשפט העליון בבקשה לביטול כתב אישום מטעמים של "הגנה מן הצדק", וכך פסק: "לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זה תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם" (ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, ע"פ 2910/94, פ"ד נ(2), עמ' 221, בעמ' .370הדברים מצוטטים בהסכמה בענין: עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, בג"צ 1563/96, תקדין עליון כרך 97(2), עמ' 700). כל המבחנים הנוקבים של "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" ו"ההתנהגות השערורייתי", אין להם דריסת רגל בפרשה זו. התנהגות המשטרה אינה ראויה לביקורת שהטיח בה נאשם 1, אלא דווקא לשבח. לפני המשטרה עמדו חשדות בעבירות חמורות נגד נאשם .1נאשם 1ניצל את משרתו כשר הפנים וגייס גם את תיחכומו, כדי למנוע מהמשטרה למלא את תפקידה. המשטרה נהגה ב"לא תגורו מפני איש" (דברים א:יז). היא היתה חייבת למלא את תפקידה, ולא להירתע. על כן, גייסה את המשאבים הנחוצים ועשתה מאמצים גדולים כדי לעמוד באתגרים שנאשם 1הציב לה בארץ ובחוץ לארץ. היא דבקה במשימתה. היא עשתה עבודת נמלים כדי לברר את האמת נוכח המכשולים שנאשם 1, בעצמו ועל ידי מקורביו, הציב לפניה, ונוכח הטקטיקות שנקט בהן כדי לסכל את עבודתה. תגובה אחרת של המשטרה היתה בחזקת בריחה מהתפקיד שהטיל עליה הדין. נאשם 1הוסיף להיאחז בטענת "הגנה מן הצדק" גם בסיכומיו. החזיקו אחריו גם הנאשמים האחרים. נאשם 1טוען כי חקירת משטרת ישראל נגדו היתה בלתי הוגנת ואף מעוותת. משטרת ישראל היא משטרה רודנית ש "חיפשה" אותו בכל מחיר. היתה לה מוטיבציה עמוקה לרדוף אותו ולהשיג אותו (ראה למשל סיכומי נאשם 1עמ' 9פסקה 40, עמ' 12פסקה 46). על כן, ערכה חקירה מגמתית. לטענתו, שמה לה המשטרה למטרה להפלילו בכל מחיר, וגם לחסל את תנועתו. המשטרה אף פעלה, לדבריו, ממניעים פוליטיים בשירות ממשלת ישראל, שבהוראתה כביכול נפתחה חקירה זו (ראה, למשל, שאלות הסניגור בכיוון זה לחוקרי המשטרה, 12285-12286, 13784-13785, 18918-18922). על כן, טוען הוא, חרגה החקירה מכל פרופורציה - באורכה, בהיקפה ובכוח האדם שהעמידה לביצועה. בטענה זו, כמו בקודמתה, אין כל אמת. חוקרי המשטרה נחקרו בבית המשפט בשצף קצף בידי הסניגורים. שמענו את עדויותיהם, נוכחנו שהם מילאו את תפקידם כראוי, במאמציהם להגיע לאמת. היה זה נאשם 1שביקש להלך אימים על החוקרים, מן הסתם עקב דבקותם במלאכתם, ולא עלתה בידו. ניצב משנה מאיר גלבוע העיד לפנינו. הוא תיאר את קשיי החקירה ואת המכשולים החריגים שהוצבו לפני החוקרים בידי נאשם 1ובידי אנשיו. חרף הלחצים, מילא ניצב משנה גלבוע את תפקידו זה במקצועיות, בעניניות ובתקינות. גם ללא מורא וללא משוא פנים. הוא עשה את אשר חוקר בכיר ונאמן במשטרת ישראל היה חייב לעשות נוכח האתגרים שהוצבו בחקירה. בסופו של דבר, הביא הוא וחבריו את החקירה למיצויה. ל"צדק" שבו מבקש נאשם 1לאחוז, פן אחר - צדק עם הכלל. צדק זה מחייב לקיים מצוות "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג: טו), כדי להגיע לחקר האמת. ואם תתגלה עבירה - חובה להביא את העובר לדין. משפט אחד בקטון ובגדול. בכך עמדה המשטרה. צדק זה בא לביטוי גם בהליך המשפטי, שבסופו יצדק הצדיק ויורשע הרשע: "מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לזיכויו של החף מפשע ולהרשעתו של האשם. ההליך הפלילי אינו תחרות, לא ספורטיבית ולא אחרת. המשפט אינו משחק... מטרת הדיון הפלילי היא לחשוף את האמת. הן התובע והן הנאשם צריכים לתרום את חלקם לגילוי האמת. במגנה כרטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי צריך להעניק לו יתרונות טקטיים על פני התובע. מטרת ההליך אינה להעניק יתרונות טקטיים, לא לתובע ולא לנאשם": אפללו נ' מדינת ישראל, ע"פ 639/79, 656ל"ד(3) 561, .575 התנהגות נאשם 1בחקירה ובמשפט אינה נתונה בסימן "מגנה כרטה" זו, אלא "מגנה כרטה" הפוכה מבית מדרשו, לפיה כביכול לחשוד ולנאשם הכל מותר. משל, אין עליו חובה ואין עליו מגבלה. הכל מותר לו בנסיונו להתנער מהאשמה שרבצה לפתחו. אין הוא מוגבל בקווים אדומים של מותר ואסור. ואחרי הכל בא הוא ומבקש: הגנו עלי "הגנה מן הצדק". "יתום" אני. כב. נאשם 1- "אין לו זמן": עדות נאשם 1וגרסתו עומדות בסימן ה"אין לו זמן". הוא, לטענתו, בכל תקופת כתב האישום, משנת 1985עד שנת 1990, היה שקוע כולו בעניני ציבור. הוא לא עסק בעניניו האישיים והכספיים. גם לא בעניני החקירה במשטרה ולא בעניני המשפט. הכל נעשה בידי שליחים ובידי נושאי כלים. טענה זו של "אין לו זמן" נותנת את אותותיה בהגנתו בכללה. בכך, למשל, מציע נאשם 1למצוא את ההסבר לתקלות שנמצאו בראיות. כך, למשל, נאשם 1לא היה, לטענתו, מעורב בהכנת התזכיר ת/ 902שהגישו באי-כוחו ביום 13.6.91למשטרה, כדי לשכנעה לסגור את התיק נגדו. חמשת התצהירים שהוגשו במצורף לתזכיר, יימצאו תצהירי כזב (פסקה יג לעיל ופסקה 16להלן). נאשם 1טען כי בכל החקירה המשטרתית "המעורבות שלי היתה כמעט אפסית" (23684). אני, אמר נאשם 1, הייתי עסוק בשתי מערכות בחירות ובניהול שני משרדים. טענה זו אינה משכנעת. במיוחד אמורים הדברים בענין התזכיר וחמשת התצהירים שהגיש נאשם 1במשטרה. בתזכיר זה, לטענתו, תלויה סגירת התיק נגדו. אחיו, עו"ד שלמה דרעי, נוסע בשליחותו לניו-יורק, שוהה בה עת רבה, מגייס עדים לתמוך בגרסה, והוא, נאשם 1, אינו מעורב. ב"אי-מעורבותו" זו, גם יתרץ נאשם 1קושיות ותמיהות בענין תוכן התצהירים ובענין תוכן התזכיר ת/ .902נאשם 1אומר: לא אוכל להסביר. אני לא ניסחתיו. ניסחו אחי עו"ד שלמה דרעי. שאלו אותו. ואחיו מעיד בבית המשפט ואומר כי "זה [התזכיר] היה יותר סיפור דברים... סיפור דברים שמספר את הדברים, זה, גם מראה שלא רציתי להתחייב על כל הניואנסים הקטנים של מה שהוא [נאשם 1] דיבר איתי עליהם" (28409). לכן, לא לחינם אין התזכיר נושא חתימה, לא שלו ולא של אחיו. התוצאה _מי שיודע, נאשם 1- אינו כותב, מי שכותב - אחיו, אינו יודע, ושניהם אינם חותמים על התזכיר שמוגש בידי סניגור נאשם .1התזכיר נשאר יתום. בכך מתרץ נאשם 1גם כזב שנתגלה בתצהיר גילוי מסמכים, עליו חתום שלמה דרעי, שהוגש במסגרת תביעת הדיבה של נאשם 1נגד העתון "ידיעות אחרונות" (ת/1108): "תראה מר רזניק, אתה שואל אותי עכשיו שאלות על פרשנות של שלמה [שלמה דרעי, אחיו], למה הוא לא עשה, כי אמרתי לך הוא לא התייעץ איתי ואני לא ראיתי את התצהיר" (23701). ולא רק נאשם 1"עסוק" אלא גם אשתו יפה דרעי. הגב' דרעי שמרה, לדבריה, מרחק מהראיות, ולא סייעה לעו"ד דרעי באיסופן. אף שהיא "הבת המאומצת", ואף לטענתה היתה היא בקשר עם אסתר ורדרבר, ובשעה שהכל עסוקים בנסיון להחתים את אסתר על תצהיר, שעליו עשויה לקום או ליפול כל הגנת בעלה, היא אינה עושה מאומה בענין זה. "אני לא ביקשתי ממנה תצהיר", "אני רוצה שיבינו, אני עושה מה שאומרים לי לעשות, לא אמרו לי. אז לא עשיתי" (33463; וכן 33464-33465). בהמשך לאי-מעורבותו הנטענת, מכחיש נאשם 1גם את מה שאמר שמואל וינברג, שהוא, נאשם 1, היה מטלפן אליו לניו-יורק "כל יומיים" לשאול אותו למה אסתר אינה חותמת על התצהיר (דברי שמואל וינברג נ/ 464עמ' 55): "אני אומר לך", אומר נאשם 1, "אני לא זוכר שהתקשרתי כל יום יומיים עם כל הכבוד היה לי ענינים אחרים, אני לא התעסקתי עם זה כל יום יומיים" (23667). כאמור, אסתר היתה העדה האחת המרכזית בענין קבלת הכספים מורדרבר. כוחות אדירים הפעיל נאשם 1כדי לשכנעה שתחתום עליו. אבל הוא -"עסוק". וברוח זו - כיוון שעניניו האישיים אינם במוקד חייו, אין נאשם 1, זוכר דברים רבים. לכן הרבה להשתמש, בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, בביטויי-מרחק ובביטויי-ריכוך, שבהם אי-אפשר יהיה ללוכדו בלשונו. עדות נאשם 1זרועה ביטויים כאלה: "אם אני לא טועה"; "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא"; "לא שאני יודע"; "אני מעריך"; "ההגיון שלי אומר לי"; "אין לי זכרון"; "אין לי זכרון ברור"; "יש לי זכרון חלוש". אין צריך לומר כי תשובות כאלה מובנות בהקשרים מסוימים, אך קשה לקבלן בהקשרים רבים שבהם אמרם נאשם .1 למרות ש"אין לו זמן" גילה נאשם 1במהלך עדותו בקיאות מפליגה בחומר הראיות. הוא סמך את דבריו בראיות והקפיד לעיין במסמכים, לעמתם, לפרשם ולסכמם. הוא התמצא היטב בכל רזי ענינו, על דקויותיו ורגישויותיו. כג. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה": טענת ה"אין לו זמן" היתה טקטיקת-יסוד שבה נקט נאשם 1בהגנתו. זו לא היתה הטקטיקה היחידה. בפועל הגנת נאשם 1כולה בנויה על טקטיקות. את אשפת הגנתו מילא נאשם 1בחצים ובמגנים, בכלי תקיפה ובכלי הגנה לרוב. הכל תמרונים, תכסיסים ותחבולות. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד:ו). למנותם ולמצותם אי-אפשר. טקטיקת-יסוד נוספת העוברת כחוט השני כמעט בכל הראיות שהגיש נאשם 1, היא - בניית מגדלי שקר נישאים על יסודות אמת. כאלה הן ראיות ההגנה וגם טענותיה. רובן, אם לא כולן, אחיזת עיניים. הדוגמות לכך מצויות בפרשת ההגנה כולה (פסקה 5להלן). לא באקראי ולא במקרה אומצה טקטיקה זו. הנאשמים עצמם מעידים עליה, כבר בשלבי הפקתה המוקדמים, כי היא המצאה גאונית שיקשה על החוקרים להתמודד עמה. היא גם מלכודת שלא יוכלו החוקרים להיחלץ ממנה. דבר זה נשמע מפי נאשם 2בשיחה עם חוקריו שהוקלטה שלא בידיעתו (ת/ 444מיום 5.3.91). השיחה התנהלה מספר חודשים אחרי שהועלתה גרסת ורדרבר, במקוטע, דרך שליחים, כהסבר לכספי נאשם .1 נאשם 2הוא חבר קרוב מאוד של נאשם 1"יותר מאח". הוא מכיר היטב את הפרשה על דקויותיה, מעורה בחקירה ומעורב בארגון הראיות. נאשם זה אומר לחוקריו כי, בלי שים לב לסכומים שיוכחו ככספים שנתקבלו מורדרבר, משישתכנעו שכספים כלשהם נתקבלו מורדרבר - יילכדו החוקרים בגרסה ויצטרכו "לקנות" אותה כולה, על קרבה ועל כרעיה. וכך אמר נאשם 2, בסגנונו, בשיחה עם החוקר, רפ"ק נחום לוי: "משה: ... כאן מתברר הסיפור שיש מאחורי הסיפור הזה, זה הסיפור של משפחת ורדרבר שאתם עדיין לא קונים אותו, בסדר, תהיה בעיה לא לי אז. . . חוקר: לא קונים אותו, בטח הם קונים אותו השאלה כל אחד קונים בסכומים אחרים. משה: מה זה סכומים? ברגע שתקנה אותו, אז תהיה בעיה. חוקר: כן. משה: כן...העיקרון סיכמנו המחיר מופרז, וברגע שתסכים לעקרון אז תהיה לך בעיה עם המחיר. אה, המחיר, אז 110אתה כן מאמין? ... תסכים איתי שמשפטית כבר תהיה לך בעיה" (ת/ 444בעמ' 12). חזון זה שחזה, בשלב כה מוקדם, נאשם 2, שהיה כה קרוב לנאשם 1ולחקירה, היה בפועל הקו שהנחה את עיצוב טקטיקת ההגנה בפרשה זו. עליו סמך גם נאשם 1בעדותו לפני בית המשפט. נאשם 1טען כי משנמצא כי "סיפור" ורדרבר שבפיו הוא בגרעינו אמת, וכי בני הזוג ורדרבר קיימים, וכי הם נתנו לבני הזוג דרעי כ-000, 53דולר, יש לקבל את "הסיפור" כולו, ולקבוע כי בני הזוג ורדרבר העניקו להם כ-000, 200עד 000, 250דולר. "אם מאמינים לסיפור - אז שיאמינו לכל הסיפור". "אי אפשר לעשות פלגינה דיבור [צ"ל: פלגינן דיבורא] ולחתוך ולהגיד בזה אנחנו מאמינים לו... אבל בדברים אחרים אנחנו לא מאמינים" (24869-24871). השאלה עתה, מוסיף נאשם 1, איננה עוד אמיתות "הסיפור", אלא היקף העזרה. "הויכוח - על הסכום", סיכם נאשם .1 כאמור, כך אמר מבעוד מועד גם נאשם 2לחוקריו: את "העיקרון סיכמנו", נשארת "הבעיה עם המחיר". אותה תצטרכו "לקנות". שני הנאשמים ניבאו בסגנון אחד. זה, נאשם 2- בראשית, וזה - נאשם 1_באחרית וגם בפרקטיקה בהכנת ההגנה שקדמה לה. סוף מעשה במחשבה תחילה. טקטיקות למכביר פרושות על פני ראיות ההגנה. כל אחת תידון במקומה ובענינה. כד. הימנעות נאשם 2מהעיד במשפט: אחרי נאשם 1, נאשם 2הוא הדמות המרכזית והפעילה בפרשה זו. רשת מעשיו הפליליים פרושה על פני רוב האישומים. הוא מילא תפקידי מפתח בכל העמותות המוזכרות בכתב האישום. בעמותת משתכני הר שמואל (משה"ש) הוא היה חבר הועד המייסד, ומורשה חתימה בחשבון הבנק שלה. בעמותת המרכז לשיקום האסיר (מש"א), הוא היה חבר ההנהלה, אחרי-כן מזכיר, ולבסוף יושב ראש. בעמותת "לב בנים" - הוא לא נשא בתפקיד רשמי, אך ראה בה ענין קרוב לליבו. באופן לא רשמי, בהיותו בנו של נאשם 3וחברם של יתר הנאשמים, היה מעורב בעניניה ובעל השפעה על פעילויותיה. תולדות נאשם זה חוצות את כל ארועי האישום, לאורכו ולרוחבו. גם אין לשכוח שהוא בנו של נאשם 3, אחיו של שמואל וינברג, עד ההגנה המרכזי, וחברם הקרוב של נאשמים 1ו- .4לפי הראיות הוא גילה פעילות רבה בארועי כתב האישום. בפועל, ידיו בכל: גם במעשים, גם בראיות, גם בחקירה, וגם בתכנון ההגנה. שתיקת נאשם 2מחזקת את משקל הראיות נגדו. כי מצוות סעיף 162לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, היא כי הימנעות נאשם מהעיד "עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה". במקרה של נאשם 2, הראיות נגדו, בעיקר ממוצא פיו, כבדות משקל הן לרעתו. ולכך מתווספת שתיקתו. כה. נאשם 4- עד מאסף: שתיקת נאשם 2יצרה חלל בגרסת הנאשמים. נאשם 4עשה כדי למלא את אשר נאשם 2החסיר בשתיקתו. הוא דיבר בשמו ומסר את גרסתו. ברור כי אין בכך כדי להועיל לנאשם .2בעיקר כיוון שמדובר בעדויות שמועה, שלא ניתן לחקור עליהן את נאשם 2עצמו. על כן, טקטיקה זו של נסיון ליהנות מכל העולמות - גם לשתוק וגם ליהנות מהשתיקה, לא צלחה. כך היה נאשם 4עד מאסף, שבא למלא חסר בראיות הנאשמים וגם לתקן קלקולים שניבעו בהן. נאשם 4היה גם חותם עדי ההגנה העיקריים. דרכו בחר נאשם 1להגיש את מסמכי "גלגול" הכספים (נ/568) כדי להוכיח בהם, שכספיו אינם כספי שוחד, אלא הלוואות שהלווה לנאשם 4(וראה פסקה 52להלן). הטעם להגשת מסמכים אלה סמוך לנעילת הראיות ברור: להפתיע את המאשימה ולמנוע ממנה להעמיד מסמכים אלה במבחן עדויות אחרות, וגם לסמוך בפרשנותם ובביאורם על עדות נאשם 4לבדו. נאשם 4היה שותף פעיל בהכנת מערך הגנתו של נאשם .1הוא למשל, היה זה שהשתתף במילוי פרטי ההצהרה למבקרת המדינה בענין הונו של נאשם 1(ת/1017, ת/1018). בהצהרה זו טען נאשם 1כי הלווה לנאשם 000 4, 84ש"ח, שהם 000, 50דולר. פרט זה אינו אמת ורישומו נועד להסביר את הונו של נאשם 1(פסקה 50להלן). נאשם 4גם היה הראשון שמסר לראשונה למשטרה את תחילת גרסת נאשם 1בענין קבלת כספים מורדרבר דרך שמואל וינברג (ת/914). כו. התארכות המשפט: הטקטיקות הכשרות והפסולות שבהן נקט נאשם 1במהלך החקירה במשטרה בפרשה, האריכו את החקירה וסיבכוה. התוצאה - החקירה נמשכה כשלש שנים, ובמהלכה נאספו אלפי מוצגים, שחלקם הוגשו כראיה. נאשם 1נימק את התנהגותו זו בחקירה, בכך שהמשטרה רדפה אותו והעלילה עליו עלילות. בסוף חקירתו במשטרה מסר נאשם 1גרסה. לכאורה, אחר כל הדברים האלה, משהגיע הענין לבית המשפט, יהא נאשם 1מעוניין לברר את ההעללה במהרה בפרשת הגנה ענינית ויעילה. אך המתבונן במהלך המשפט כולו יווכח כי גם במשפט לא אצה הדרך לנאשמים (ראה החלטתנו מיום 3.6.96, עמ' 19832- 19833וכן החלטתנו מיום 5.6.96עמ' 19926). כתב האישום בתיק זה הוגש ביום .13.10.93שמיעת הראיות החלה ביום .1.10.94הכרעת הדין ניתנת עתה. מן הראוי להסביר כיצד אירע שמשפט זה ארך שנים אחדות. ביום 9.11.93, קבע כב' נשיא בית משפט זה את ההרכב לשמיעת התיק. התיק נקבע לטיעון ליום .9.12.93מכאן ועד תחילת שמיעת הראיות, ביום 1.9.94, עמד בית המשפט לפני שפע בקשות וטענות מהנאשמים, שמטרתן - לדחות את המשפט. בית משפט זה העניק לנאשמים ביד רחבה את כל האפשרויות להציג את הגנתם. עם זאת היה מנוי וגמור עמו להתחיל בשמיעת הראיות במועד שקבע, לנהלו ביעילות וברציפות. בית המשפט ישב גם בימי פגרת בית המשפט, שמע את כל הבקשות והכריע בהן במועדן. כבר ביום שנקבע לטיעון, ביום 9.12.93, טען נאשם 1טענה טכנית פורמלית, נדירה במקומנו, כי כיוון שכתב האישום לא נמסר לידו 14ימים מראש כמצוות התקנות, אין הוא מסכים שהמשפט יתחיל באותו יום וייקרא לפניו כתב האישום, אלא בתום תקופה כאמור. יצויין כי על פי הראיות, נאשם 1קיבל לידיו את כתב האישום בשלב מוקדם, כשהוגשה קודם לכן לכנסת הבקשה להסרת חסינותו (39876). באותה ישיבה הופיעו עורכי דין מטעם הנאשמים. כולם כאחד טענו שטרם קיבלו עליהם את ייצוג הנאשמים. נענינו לבקשה, ודחינו את קריאת כתב האישום ליום .22.12.93 לישיבה שביום 22.12.93הופיעו הנאשמים עם עורכי-דינם. עורכי-הדין שבו ואמרו כי טרם קיבלו עליהם את ייצוג הנאשמים. על כן לא קראו לנאשמים את כתב האישום. בית המשפט קרא בעצמו באזני הנאשמים את כתב האישום, על חמישים עמודיו. עו"ד אבי-יצחק, ואחריו יתר עורכי הדין, בעקבות דברים שאמרו בישיבה הקודמת, ביקשו אורכה של שמונה חודשים למתן תשובה לאישום, שבמהלכה ילמדו את חומר הראיות. ואף יעשו כדי ליעל את הדיון. נענינו לבקשה זו ודחינו את ההמשך ליום 28.6.94- למתן תשובה לאישום ולשמיעת טענות מקדמיות, אם יהיו. גם קבענו את תחילת שמיעת הראיות ליום 1.9.94והורינו כי מאותו מועד יישמע התיק ברציפות חמישה ימים בשבוע. לקראת יום 28.6.94הגישו הסניגורים בקשות שונות. ביניהן בקשה להפרדת הדיון, בקשה למחיקת כתב האישום מטעמי "הגנה מן הצדק", בקשה לעיון בחומר החקירה ולהמצאת חומר מודיעיני. כל הבקשות נידונו וניתנה בהן החלטה בעתן. ביום 24.7.94הגישו הנאשמים, בהודעות בכתב, את תשובותיהם לכתב האישום. הסניגורים לא היו מרוצים מהקצב המזורז שבו קבע בית המשפט את שמיעת התיק. תוך כדי פגרת בית המשפט, הגישו הסניגורים בקשה לצמצם את מספר ימי הדיון ולהעמידם על יומיים לא רצופים בשבוע, במקום חמישה ימים רצופים. דנו בבקשה זו תוך ימי הפגרה ודחינו אותה. בתגובה לכך, מספר ימים אחרי-כן, ביום 7.8.94, שלחו הסניגורים, עורכי הדין אבי-יצחק, אמנון זכרוני, חיים לירן וגלעד בלוי, הודעה לבית המשפט, בה הודיעו שהחליטו "לא לקבל על עצמם את ייצוג הנאשמים". גם הודעה זו נשלחה בימי הפגרה, וכשלשה שבועות לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות. זאת גם אחרי שמיצו את כל חודשי הדחייה. ההודעה נשלחה למזכירות בית המשפט, משל היה מדובר בענין מינהלי - טכני. ביום 11.8.94זימנו את הצדדים לטעון בענין זה. ביום 15.8.94דחינו את הבקשה. עם זאת, לאור הדברים ששמענו, גם בדלתיים סגורות, נעתרנו למקצת הבקשה הקודמת, והעמדנו את מספר ימי השמיעה על ארבעה ימים בשבוע. כפירה גורפת בעובדות: ביום 1.9.94הוחל בשמיעת הראיות. היקף הראיות עמד בסימן תשובת הנאשמים לאישום. שנתיים וחצי שתק נאשם 1בחקירה במשטרה וצפן בלבו את גרסתו. במשך תקופה זו הכין את ראיותיו וגיבש את גרסתו. בסופו של דבר, בשלשים הודעות ארוכות במשטרה (ת/ 611- ת/640), מסר נאשם 1גרסה. אחר כל הדברים האלה, ומשהוגש נגדו כתב אישום, ניתן היה לצפות כי יציג לפני בית המשפט את גרסתו, ויעמידנה למבחן האמת. לא כן נהג נאשם .1הוא, ואחריו יתר הנאשמים, בתשובותיהם לאישום, הודו למראית-עין בפרט שולי זה או אחר, אך כפרו כפירה גורפת בכל העובדות המהותיות שבכתב האישום. כלל הוא כי, בתשובתו לאישום, קובע נאשם בפועל את זירת המחלוקת. אם כופר הוא בכל - על המאשימה להוכיח את כל הנטען בכתב האישום. אם מודה הוא בכל העובדות או בחלקן - פטורה המאשימה מלהוכיח את העובדות שבהן הודה, ומחוייבת היא להוכיח את העובדות שבהן לא הודה. להוכחתן מביאה היא את ראיותיה. נגדן מביא הנאשם את ראיותיו. אם היה נאשם 1מוסר גרסתו זו לבית המשפט בתשובתו לאישום, לא היה פוטר בכך את המאשימה מחובתה להוכיח את אשמתו עד תום. הגנתו גם לא היתה נפגעת במאומה. הן עיקרון יסוד בשיטתנו הוא כי לא על הנאשם להוכיח את חפותו, אלא על המאשימה להוכיח את אשמתו. אך מסירת גרסתו לבית המשפט בשלב זה היתה מגדירה לפני בית המשפט את זירת המחלוקת וממקדת את הדיון. בכך היה נאשם 1מייעל את ההליך ומקצרו. ועוד יותר היה ההליך מתייעל ומתקצר אילו הסכים נאשם 1, בשלבים המוקדמים של המשפט, לעובדות ולראיות לפי סדר-הדין הקבוע בסעיף 144לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לאמור: " .144לאחר תחילת המשפט ובכל שלב של הדיון, רשאי בית המשפט - אם הנאשם מיוצג על ידי סניגור - לזמן את הנאשם וסניגורו ואת התובע כדי לברר הסכמתם לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים, לרבות הגשתם לא באמצעות עדים" פרוצדורה זו מותנית, כאמור, בהסכמת הנאשם. אך לא כך נהג נאשם .1כמו בחקירה במשטרה, ואולי במידה מופלגת יותר, בבית המשפט, העלה נאשם 1את ההליך על דרך חתחתים. ההליך היה לשדה טקטיקות ותכסיסים שנקט נאשם 1תוך ניצול לרעה של סדר הדין ושל כללי הראיות. "המשפט אינו משחק", קבע כאמור בית המשפט העליון. "מטרת הדיון הפלילי היא לחשוף את האמת": אפללו נ' מדינת ישראל (פסקה כא לעיל). לא כך סבר נאשם 1, ועמו - יתר הנאשמים. התנהגותם במהלך המשפט מלמדת, במידה רבה לאחר מעשה, כי לדידם המשפט משחק הוא. סדרי הדין היו בני ערובה בידיהם. נאשם 1נאחז בסדרי הדין ובדיני הראיות בפלילים, כדי לסבך את הדיון ולהאריכו. גם כדי לשבש את האמת ולערפלה. לאחר מעשה, נמצא כי לא היה בכך אלא ניצול לרעה של סדרי הדין ופגיעה במטרה שלה נועדו, שהיא - ברור האמת. הכפירה הגורפת בעובדות אילצה את המאשימה להעיד מספר גדול של עדים. העדים העידו על הרוב המכריע של עובדות היסוד הנטענות בכתב האישום. הנאשמים חקרו עדים אלה חקירות אין סופיות. עדי תביעה רבים נחקרו על כל החזית. חקירתם ירדה לדקויות, וטחנה, ושבה וטחנה, עד דק כל פרט בכל עדות, משל היה התיק עומד ונופל על עד זה או אחר. בדיעבד, אחרי שהעידו עדים רבים, נמצא כי חקירות אין-קץ אלה נסובו על פרטים טפלים, והיו ניצול לרעה של סדרי הדין. רק בתוככי פרשת ההגנה, בעיקר בעדויות הנאשמים, הודיעו הנאשמים שאין הם חולקים על עובדות רבות. גם הסניגוריה בשם הנאשמים, נאלצה על כורחה להודות בהן. היו אלה הודאות סרק, שבאו אחרי שעובדות אלה הוכחו בברור בעדויות עדי התביעה הרבים. כך היה, למשל, בפרשת הפקדות הכספים בחשבון נאשם 1בבנק (אישום 1סעיף 7). מדובר בל"ו הפקדות. בתשובתו לאישום זה, הודה נאשם 1בעובדה הרשומה בדפי חשבונות הבנק, כי הסכומים המפורטים הופקדו בחשבונותיו בבנק. אך כפר ביתר העובדות. "אין הודאה לא ברישת הסעיף ולא בסיפתו", אמר. כן כפר נאשם 1בעובדה שנאשם 4או אחר בהוראתו הפקידו בחשבונו את הסכומים האלה. זאת עשה הוא אף שנאשם 4בתשובתו לאישום הודה שהוא הפקיד בחשבון נאשם 1את הפקדה ל"ו שנושאת את חתימתו. ההפקדה היא בסך 000, 50ש"ח, ששווים אז היה כ-000, 25דולר. כך, המפקיד, נאשם 4, מודה בהפקדה, ואילו הנפקד, נאשם 1- מכחישה. על כן העידה התביעה עדים רבים. אחר הדברים האלה, לאחר שהושמעו עדויות ארוכות וסבוכות, והוכחו חד-משמעית העובדות שבכתב האישום, הודה נאשם 1בעדותו במקצת ההפקדות. כן הודה בהפקדה ל"ו הנושאת בברור את חתימת נאשם .4 בחקירתו הנגדית אישר נאשם 1במפורש כי נאשם 4הפקיד כספים בחשבונו: "הרי זה גלוי לכל שיום טוב רובין הפקיד לי כספים בבנק, זה לא שאני חושב שרוב ההפקדות זה יום טוב רובין, אין לי בעיה בזה, אני אומר את זה בגלוי" (24731). כך נהג גם נאשם 4, יום טוב רובין. בתשובתו לאישום, הודה הוא בביצוע הפקדה אחת בלבד, היא הפקדה ל"ו האמורה לעיל, אך כפר ביתר ההפקדות. בעדותו בבית המשפט, הודה נאשם 4בפועל שביצע, אם בעצמו ואם על ידי שליחיו, הרבה מההפקדות המפורטות באישום. כן הודה כי העביר לנאשם 1כספים בסכומים העולים בעשרות אלפי דולרים על סכומי ההפקדות הנדונות: "אין לי שום בעיה להגיד על כל הפקדה שזה הפקדה שלי. כי אמרתי לך אני בהחלט הפקדתי כסף בחשבון שלו [של נאשם 1] ומעבר להפקדות בחשבון דברים שאתם לא הבאתם לבית המשפט" (40824). אך הודאה זו מסר נאשם 4, שהיה אחד מעדי ההגנה האחרונים - בתום המשפט, אחר שהושחתו אין-ספור ימי דיון בהוכחת עובדה זו. כך היה גם בפרשת הר-שמואל, נושא אישום .3אישום רחב ידיים זה מונה שורה של ממלאי תפקידים שננקבו בשמותיהם שאותם פגש נאשם 1בענין פרויקט הר-שמואל. בתשובתו לאישום אין נאשם 1מאשר את השתתפותו בפגישות. על כן השמיעה המאשימה את כל האנשים הנוגעים לה. והם נחקרו בידי הסניגורה חקירות ארוכות שעסקו בדקדוקי פרטים. החקירות השתרעו על פני ישיבות רבות. נמצא כי כשליש מפרשת התביעה הוקדשה לענין זה. רק לאחר שהושמעו עדויות העדים, ועובדות כתב האישום הוכחו מפיהם, הודה נאשם 1בבית המשפט, שוב בפרשת ההגנה, שאכן השתתף בפגישות המפורטות באישום. פשיטא, לבד מקיצור המשפט וייעולו, לא היה נגרע מהגנת נאשם 1מאומה אילו אמר זאת מראש וחסך בכך ישיבות אין ספור. גם בפרשת להבים, נושא אישום 9, בענין מינוי נאשם 2לראש מועצת להבים בידי נאשם 1, כפר נאשם 1בכל העובדות. על כן הביאה המאשימה לעדות עדים רבים שהיו מעורבים בענין. בתשובה לתהיית בית המשפט לנפקות העדת מצעד של עדים, הצהירה הסניגוריה כי גרסת נאשם 1היא "שאריה דרעי לא יזם ולא העלה את הרעיון למנות את משה וינברג, הרעיון הזה נולד מהשטח... מלהבים" (7149-7150). רק אחרי שסוללה של עדים העידו, הודה נאשם 1בעדותו כי הוא "אחראי" למינוי, אך טען, להגנתו, כי את המינוי עשה מטעמים עניניים בלבד. כך, רק לאחר מעשה, וזאת, כאמור, בפרשת ההגנה, התברר כי עדותם של עשרות עדים מבין עדי התביעה וחקירתם הארוכה והקשוחה בידי הנאשמים, משל היו עדי שקר, לא באה לשרת מטרת אמת כלשהי בהגנתם. שלש הסוגיות האמורות, שלהוכחתן הוקדש חלק ניכר מראיות התביעה, הן רק דוגמות - אליהן ניתן להוסיף כהנה וכהנה. הנאשמים לא הודו בשום עובדה אלא אחר שבאה עליה הוכחה מכרעת. הנאשמים גם לא עשו כן, אלא בצעדם בצמידות, עקב בצד אגודל, עם ההתפתחות בראיות במשפט. מבחינת חסכון בזמן שיפוטי ומבחינת ייעול ההליך, היתה הודאת הנאשמים בשלב זה ברכה לבטלה. הודאה זו באה אחרי שבוזבזו לריק עשרות ימי ישיבות ומאות שעות של דיונים. כאמור, נוכח טקטיקה פסולה זו, עומד בית המשפט חסר-אונים כל עוד מתנהל הליך. מדובר במשפט פלילי, שהכלל הנוהג בו בשיטתנו הוא כי נטל הראיה מוטל לעולם ועד הסוף על המאשימה. אין אנו מתעלמים מכך כי הנאשמים הסכימו במהלך המשפט כי יוגשו אמרותיהם במשטרה של מספר עדי תביעה כתחליף לעדותם, וכי מסמכי חשבונות בני הזוג ורדרבר בבנקים בארה"ב (ת/ 934- ת/967) יוגשו בלא צורך לזמן את פקידי הבנק מניו-יורק. מדובר בעדים שוליים בעיקרם, ובמקרה של פקידי הבנק _בעדים טכניים גרידא. עדי הבנק לא יכלו למסור כל עדות מהותית שניתן לחוקרם עליה. לא היה כל מקום להביאם מניו-יורק כדי להיווכח שלא היתה הצדקה להזמנתם. ואולם, גם אם היו עדים אלה מובאים לישראל, לא היתה שמיעת עדותם אורכת זמן רב. על כן, "הויתור" על עדויות אלה, שהנאשמים סומכים עליו את טענתם בדבר ייעול הדיון כביכול מצידם, אינו ממשי, ואין בו כדי לכפר על בזבוז הזמן האדיר שגרמו הנאשמים. לא היתה כל מטרה כשרה לדרך זו שבה הלכו הנאשמים. כאמור, כל חפצם היה להאריך את המשפט ולסבכו, הארכה וסיבוך לשמם. גם להסיטו מהעיקר, ולהטביעו בפרטים ובפרטי-פרטים, אולי מבעדם תסתתר האמת. פרשת התביעה: המאשימה בחרה להתחיל בשמיעת הראיות בענין פרשת הר-שמואל (אישום 3). עיקר הדברים - פגישות של נאשם 1עם ממלאי תפקידים שונים, ששמותיהם נמנו באישום. כבר בתחילת שמיעת ראיות-התביעה, גילו הנאשמים, את הדרך בה ילכו: התנגדויות, בקשות, וטענות על כל צעד ושעל. שאלות רבות שנשאלו עדי התביעה בידי בא-כח התביעה ביקשו הסניגורים לפוסלן מכל הטעמים האפשריים: שאלה מדריכה, שאלה מטעה, עדות שמיעה, עדות סברה, חוות דעת וכיוצא באלה. זאת נוסף לטענה בדבר אי-רלבנטיות. כאמור, כיוון שבתשובותיהם לאישום כפרו הנאשמים בעובדות המהותיות, הם השאירו במכוון את חזית המחלוקת מעורפלת, ועל בית המשפט היה לגשש באפילה בבואו להכריע בטענות אי-הרלבנטיות על פי נימוקי הצדדים בלבד. ריבוי ההתנגדויות והנמקותיהן כוונו לשבש את החקירה ולהתעות אותה מדרכה. עדי תביעה אובייקטיביים, הותקפו בשצף קצף בידי הסניגורים בנסיון להרתיעם מאמירת האמת. אופי ההתנגדויות לבש צורה אחת כשמדובר היה בעדי תביעה שהיו מאוהדי נאשם 1, וכאלה היו רבים. לעתים תוצאת ההתנגדות היתה - הענקת מרווח זמן לעד כזה לכלכל את תשובתו, ולא פעם, אולי מבלי משים - גם החדרת רעיונות רצויים לעד כזה אגב השמעת ההתנגדויות. כיוון שהנאשמים יוצגו בידי סניגורים שונים, נהגו אלה למלא זה אחר זה: סניגור אחד מתנגד או טוען, והאחרים חשים לעזרתו, מוסיפים על דבריו כהנה וכהנה. הרוב המכריע של ההתנגדויות נמצאו בלתי מוצדקות. ניכר בהן כי לא לשמן באו, אלא כדי למשוך את הדיון ולסבכו, וכדי לנתק עדים מחוט מחשבתם. במקרים רבים, בדיונים שהתנהלו, צלח הדבר בידי הנאשמים. החקירה הנגדית של עדי תביעה בידי הסניגורים נעשתה, פעמים רבות, אף היא בכמה מערכות. עדי תביעה רבים נחקרו בידי הסניגורים, כל אחד בסגנונו, שוב ושוב באותם ענינים. נתיב ייסורים דומה עבר כמעט כל מסמך ומסמך שביקשה המאשימה להגיש דרך עדיה. כאמור, הנאשמים לא אבו לנהוג לפי סעיף 144לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בענין הסכמה לראיות ולעובדות, ולא הסכימו להגשת מסמכי התביעה מראש. על כן הגשת כל מסמך מטעם התביעה, במיוחד בפתח ההליכים, מתוך אלפי המסמכים, הפכה לארוע שאף תקע יתדות בגלגלי העדות. אף שחומר החקירה הועמד מראש בעתו לרשות הסניגוריה, והמאשימה אף הודיעה מראש, לבקשת בית המשפט, לסניגוריה את שמות העדים שיעידו בכל ישיבה ואת פירוט המסמכים שיוגשו דרכם, כמעט כל נסיון מצד המאשימה להגיש מסמך מתוך רוב המסמכים שהוגשו, לווה בהליך ארוך שהיה כרוך בהשהיות מכל צבעי הקשת. למן ברורים ובקשת הבהרות, עד לטענות ומענות לקבילות, לא פעם מצד כל הסניגורים יחדיו. דפדוף בעשרות אלפי דפי הפרוטוקול מראה בעליל כי ל"טקס" זה בהגשת מסמכים, שנאלצנו לקיימו לאור עמדת הסניגוריה, כמו להתנגדויות אין קץ אלה, לא היה מקום. עשרות אם לא מאות שעות של דיון בוזבזו בידי הנאשמים לריק בקשר למאות מסמכים שביקשה התביעה להגיש. לאחר מעשה נמצא כי גם כאן לא היה כל אינטרס אמיתי בהגנת הנאשמים בדרך חתחתים זו, לבד מהרצון לשבש את חקירת העדים ולהאריכה עד אין סוף. חיקורי דין בחוץ לארץ: הפסקות ברציפות שמיעת עדי התביעה חלה עקב חיקורי דין שנערכו לעדים בחוץ לארץ. בחודש מרץ 1996נערכו חיקורי דין בארה"ב מטעם התביעה. קודם לכן בחודש פברואר 1996התנגדו הנאשמים, בהתנגדויות נחרצות, ארוכות ומנומקות, לבקשת המאשימה לערוך חיקורי דין לעדים בארה"ב. אחר שדחה בית המשפט את ההתנגדויות, עשו הנאשמים בעצמם, בחודש יוני 1997, חיקורי דין בארה"ב גם לעדיהם. התנגדות נחרצת זו לחיקורי דין בארה"ב יש בה כדי להתמיה, ולו כיוון שאת עיקר יהבו שם נאשם 1על עדים מארה"ב. בפועל מבחינתו, הם העדים המהותיים העיקריים. בחודש יוני 1996נערך חיקור דין באנגליה לעד התביעה מאיר בראון. אחרי כן הוקדשו ישיבות רבות לדיון בהתנגדויות הנאשמים, לקבלת פרוטוקול חיקור הדין של בראון כראיה, וכן לקבילות הודעותיו במשטרה כראיה. טענת "אין להשיב לאשמה": בתום פרשת התביעה, טענו הנאשמים, כי לגבי חלק ניכר מהאישומים, אשמתם לא הוכחה אף לכאורה. על כן במשך כחודש וחצי, בתקופה שבין 30.5.96ל- 14.7.96, הושמעו נימוקים לטענה ש"אין להשיב לאשמה" ביום 28.10.96ניתנה החלטה בענין זה הדוחה את הטענה. במהלך פרשת התביעה רמז בית המשפט מעת לעת לנאשמים, כי הוא מתרשם שהם מנצלים לרעה את סדרי הדין. במיוחד בכך שאין הם מסכימים לעובדות רבות שהסכמה עליהן אין בה כדי לפגוע בהגנתם האמיתית (14342). עו"ד אבי יצחק דחה רמזים אלה בחריפות יתרה וטען "אני לא חייב להסכים לשום דבר" (17239). הנאשמים נהגו כפי שנהגו, משל כאילו ההליך הפלילי היה בן ערובה בידיהם. והתוצאה - 200ימי שמיעה בפרשת התביעה שהשתרעה על פני כשנתיים ימים. במהלכה נשמעו 116עדים והוגשו 1376מוצגים. פרשת ההגנה: פרשת ההגנה החלה ביום .10.11.96במהלכה העידו נאשמים 1, 3ו- .4נאשם 2נמנע מהעיד. עדות נאשם 1נמשכה 24ימים, עדות נאשם 3- 20יום; עדות נאשם 4- 26ימים, ועדות שמואל וינברג - 17יום. בסך הכל העידו 29עדי הגנה. גם שמיעת עדי ההגנה הופסקה במהלכה לצורך עריכת חיקורי דין בארה"ב לגביית עדויותיהם של ארבעה עדי הגנה, בכללם גבייה חוזרת לעדות עדה, רוז גיטליס, שכבר העידה קודם לכן כעדת תביעה. אחר מעשה התברר כי רוב העדים שהעידו בחיקור דין זה, ביקרו בישראל במהלך פרשת ההגנה, וחלקם אף נפגשו עם נאשם 1ושוחחו עמו. ענין ביקורם בארץ לא הובא לידיעת בית המשפט בעתו. הנאשמים נמנעו מלעשות סידורים כדי שעדים אלה יעידו לפני בית משפט זה. בכך מנעו מבית משפט זה להתרשם התרשמות ישירה מעדיהם, וגם בזבזו משאבים וכספים שהיו כרוכים בעריכת חיקורי דין אלה בחוץ לארץ. ביום 24.12.97, אחרי כ- 200ימים, הסתיימה פרשת ההגנה. הוגשו בה 610מוצגים. ביום 26.1.98נקבע, בהסכמת הצדדים, שסיכומיהם יוגשו בכתב. הסיכומים האחרונים של הנאשמים הוגשו ביום .17.9.98 סיכום: בסך הכל הושמעו במשפט 116עדים מטעם התביעה, ו- 29עדים מטעם הנאשמים, נוסף לעדים שהעידו בחוץ לארץ. הוגשו במשפט 986, 1מוצגים, בכללם קלטות וידאו ואודיו ומסמכי בנקים בארה"ב. המשפט משתרע על פני 341, 41דפי פרוטוקול, 600, 2דפי עדויות של עדי חוץ לארץ, ו-000, 6דפי סיכומים. בסך הכל כ-000, 50דפים. מצאנו לנכון להסביר למה התארך משפט זה. כפי שפורט, הנאשמים ניצלו לרעה את סדרי הדין ואחזו בהם כבקרנות המזבח. עם זאת לא על יסוד זה נקבעו ממצאים עובדתיים. בבואנו להכריע בשאלות שבמחלוקת, לא פקדנו על הנאשמים את משחקיהם בסדרי הדין. חפותם ואשמתם של הנאשמים, ושל כל אחד מהם בנפרד, ולענין כל אחד ואחד מהאישומים ומהעבירות שבהם הואשמו, נתבררה ונקבעה לגופה, על יסוד הראיות הספיציפיות והקונקרטיות שהובאו בכל ענין וענין, כפי שבואר בענינו ובמקומו בהכרעת דין רחבת ידיים זו. כז. סוף דבר - לפנינו תיק שוחד סבוך, המשתרע על כתב אישום בן למעלה מחמשים עמודים, ובו ארבעה נאשמים ועשרה אישומים. אף שהתסבוכת מבונה בתיק מורכב זה, המשפט בגינו התנפח לממדי ענק חסרי תקדים. הסיבה - הדרך שבה ביקש נאשם 1, הן במשטרה והן בבית המשפט, לטעון לחפותו. נאשם 1עורר ארץ ומלואה, כדי להפיק הגנה שלא כדרכה. מטרתה - לעקוף את האמת ולייצר אמת אחרת מבית מדרשו. את זאת עשה נאשם 1, ביחד עם הנאשמים האחרים, בהמצאת ראיות ובטקטיקות לרוב, שחלקן בוארו לעיל, וחלקן עוד יבוארו בהמשך. סדרי הדין וההליך הפלילי בכלל שנועדו להבטיח משפט הוגן ויעיל, כדי להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, שימשו בידי נאשם 1ובידי יתר הנאשמים שלא למטרתם. התוצאה - סבך ראיות, מורכבות ומפותלות. היקפן אדיר. פרטיהן - רבים כחול הים. בהם ביקש נאשם 1להטביע את הפרשה ולעטפה בענן ובערפל, אולי מבעדם תסתתר האמת. בהגנתו - הכל חריג, פתלתל, תמוה ונסתר. לכן רבו הפרשנויות, התירוצים, ההסברים והפלפולים. במשך מאות הימים ואלפי השעות של הליך זה שמענו עדים - עדי תביעה ועדי הגנה, והתרשמנו מהם. לקראת כתיבת הכרעת הדין קראנו מחדש את עשרות אלפי הדפים, עיינו באלפי המוצגים, צפינו בקלטות והאזנו להן. בדקנו וחזרנו ובדקנו את הראיות, כל ראיה בנפרד, על כל פרטיה. זו על רקע זו, וזו על רקע כלל הראיות ועל רקע כל אשר שמענו וראינו במהלך המשפט. התמונה האמיתית המושלמת מורכבת מפסיפס של פרטים, פרטים רבים, רבים מאוד. חלקם - בנויים על ראיות ישירות, חלקם - על ראיות עקיפות, וחלקם על ראיות נסיבתיות. חלקם בעלי עצמה ראייתית וודאית, חלקם - בעלי עוצמה ראייתית חזקה, וחלקם - בעלי עוצמה ראייתית פחותה. אף פרט בעומדו לבדו, אין בו כדי להרשיע את הנאשמים על פיו. ואולם כשהפרטים נבחנים זה עם זה, זה לאור זה, וכולם על רקע ההוויה שהוכחה בוודאות בראיות אמינות, מתקרבים הפרטים זה לזה, פרט לפרט, משתלבים אחד אל אחד, ומציגים תמונה שלמה וברורה, של יחסי שוחד בין נאשם 1לבין יתר הנאשמים. למנות את כל העדויות ואת כל המסמכים בכל ענין וענין - אי אפשר. הדבר היה מסרבל ומסבך שלא לצורך. גם לא היה מעלה או מוריד לענין קביעת הממצא או הסקת המסקנה. אבל הכל נשקל ונלקח בחשבון. קיבלנו מה שקיבלנו ודחינו מה שדחינו. יש שראיה מסוימת או טענה מסוימת לא הוזכרה בדיוננו, אך ממצא שמצאנו או מסקנה שהסקנו אינם מתיישבים עמה. ללמדך שהראיה או הטענה אינן מקובלות על בית המשפט. אם זו עדות, משמעות הדבר כי העדות, כולה או חלקה, לפי הענין, לא היתה אמינה בעיני בית המשפט. בכל מקרה, הממצא והמסקנה הם המכריעים. כאמור, הפרטים רבים מספור. אך הפרשה אחת. עיקרה - האם נאשם 1קיבל מהנאשמים במשך השנים שוחד - בכספים, בנסיעות לחוץ לארץ ובסיוע לרכישת דירות. התשובה, בסופו של יום, היא - כן. שוחד