קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת חוב של בנק לכונס הנכסים: .1ביום 12.7.89נתן ביהמ"ש צו כינוס נכסים והכרזת פשיטת רגל נגד החייב, והכונ"ר מונה כנאמן על נכסיו. .2ביום 17.4.90 הגיש המערער 4 תביעות חוב נגד החייב, כאשר אחת מהן - נשוא ערעור זה - הוגשה על סך של 249, 214ש"ח, והיא נתמכה בכתב תביעה שהוגש לבימ"ש המחוזי בב"ש בת.א. 288/89על נספחיו. .3ת.א. 288/89הנ"ל הוגש כנגד , 6נתבעים, כדלקמן: הנתבע 1- ממן יוסף, נתבע כלווה, אשר פתח חשבון עו"ש אצל הבנק המערער ולגביו נאמר כי: "הלווה נשאר חייב לשלם לתובע סכום של 107.32, 175ש"ח, כפי שמראה כרטיס מצב החשבון..." (ר' סעיף 4לכתב התביעה). הנתבעים האחרים נתבעו כערבים כלפי התובע, כאשר לגבי החייב, שנתבע מס' 4, נאמר בכתב התביעה, כי: "הנתבעים 3, 4ו- 5ערבים, יחד ולחוד, כלפי התובע, לשלם לתובע כל חוב, בלא הגבלה, שהלווה חייב ו/או יהיה חייב לשלם לתובע, בהתאם לכתב "ערבות מתמד ואבטחת כל חוב" מיום 18.1.1988, החתום בידיהם, ושהעתקו רצ"ב..." (ר' סעיף 3(ב) לכתב התביעה). .4לכתב התביעה האמור ולתביעת החוב צורפה גם אותה "ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב" שנחתמה על ידי החייב ביום 18.1.88(להלן: "כתב הערבות"), ולפיה היקף ההתחייבות כדלקמן: "אנו ערבים בזה כלפי הבנק וחליפיו בערבות מוחלטת, בלתי מסוייגת ובלתי מותנית בכל סייג ותנאי, לפרעון המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלקוח בין היתר בקשר למתן האשראי ללקוח ע"י הבנק.. ." (ר' ס' 2לכתב הערבות). .5בתיק האמור, 288/89, וביום 31.10.91, הגיע הבנק המערער להסכם פשרה עם הלווה ואחד הערבים, לפיו ישלמו 000, 20ש"ח לחיסול התביעה נגדם. הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד והצדדים עמדו בתנאיו. .6לאור הנתונים דלעיל הודיע ב"כ הכונ"ר לב"כ המערער במכתב מיום 20.9.95, בין השאר, כדלקמן: " .12בתיק זה ערב החיוב ביחד עם 4אחרים לחובו של אחיו ממן יוסף. ביום הגשת התביעה (4.5.89) סכום החוב עמד על 107, 175ש"ח. ... 13 .14בהתאם למסמכים שהומצאו אלינו הושגה פשרה בתיק זה לפיה שילם הלווה - החייב העיקרי מר יוסף ממן ביחד עם אחר, סכום כספי בשיעור 000, 20ש"ח כפשרה. לפשרה זו ניתן תוקף של פס"ד... .15בהתאם לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, הסכמה זו בין החייב העיקרי והנושה - הבנק, מפטירה את החייב דנן ששמש ערב באותו תיק, שכן ההסכם כובד ע"י הצדדים. .16אשר על כן, תביעת החוב שהוגשה בעילת ת.א. 288/89- נדחית". .7על החלטה זו הוגש ערעורו של הנושה נשוא פס"ד זה, כאשר לראשונה מועלית בו הטענה, כי כתב הערבות אינה "ערבות גדולה" אלא התחייבות לשיפוי עפ"י סעיף 16לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967(להלן: "חוק הערבות"), ולפיכך הפטרו של הלווה, החייב העיקרי, אינה כמפטירה את הערב, דהיינו את החייב פושט - הרגל בתיק זה. .8אין מחלוקת, כי באם "כתב הערבות" שצורף לת.א. 288/89הינו בבחינת "ערבות רגילה" (כמכונה ע"י ב"כ המערער) - הרי שהפטרו של הלווה העיקרי מפטירה גם את החייב - הערב מיתרת החוב לבנק הנושה. לפיכך, ומשהבנק המערער עצמו העמיד את תביעת החוב שהגיש לכונ"ר רק על עילת התביעה שהוגשה בת.א. 288/89, דהיינו על סמך ערבותו של החייב ללווה כלפי הבנק, די בכך כדי לדחות את הערעור, ולפסוק שהחלטת הכונ"ר בדחית תביעת החוב - נעשתה כדין. אולם, משהצדדים בחרו להכנס גם לעובי טענות המערער - לא אפטור עצמי גם מכך. .9בסיכומים בכתב שהגיש ב"כ הבנק - המערער הועלתה עילת ערעור נוספת, אשר לא בא זכרה לא בתביעת החוב ולא בהודעת הערעור, ולפיה החייב - פושט הרגל היה החייב העיקרי בחשבון שנפתח בבנק, ולא אותו יוסף ממן. נראה, כי ב"כ הבנק עשה לו מנהג "לשפר" טענותיו מפעם לפעם ובכך גם לחרוג מהמסגרת הדיונית הראשונית שהציב בעצמו, והכל בלא ליטול רשות לכך מאת ביהמ"ש. להוכחת טענתו זו צרף ב"כ הבנק - המערער מסמכים שונים לפיהם, לטענתו, אותו יוסף ממן, שעל שמו נפתח החשבון, לא היה "הרוח החיה" מאחורי הפעילות בחשבון, ולפיכך גם אם הופטר מיתרת החוב - הרי שאין בכך כדי לפטור את החייבים האחרים, שכן אינו בבחינת "החייב העיקרי". ברור שעובדתית טענה זו אינה יכולה לעמוד, לא על סמך הטענות העובדתיות שהועלו בת.א. 288/89, שהן המסגרת לתביעת החוב, וגם לא על סמך הטענות שהועלו במסגרת הודעת הערעור בקשר למעמדו של החייב פושט הרגל כ"מתחייב לשיפוי" חובותיו של אותו יוסף ממן, וצר לי כי טענות אלה כלל לא הועלו. יש גם להוסיף ולציין, כי טענות אלה חסרות גם כל בסיס עובדתי, שהרי אף במסמכים שצורפו לביסוסן אין אלא כדי להראות שהחשבון שנפתח ע"י יוסף ממן נפתח כדי לעזור לאחר בשם אבי ממן ואשתו, אך עדיין - ברור שהחייב העיקרי, דהיינו הלווה, הינו אותו יוסף ממן. .10אשר לטענה כי "כתב הערבות" אינו אלא התחייבות לשיפוי: חוק הערבות מכיר בשתי עסקאות, אחת מהן נקראה "ערבות" והשניה "התחייבות לשיפוי". במקרים רבים נתקל הפרשן בקושי להחליט אם העיסקה שלפניו ראויה לזיהוי בתור ערבות או בתור התחייבות לשיפוי. לצורך פרשנות העיסקה ניתן, כמובן, להעיר בשם שהצדדים העניקו לאותה עיסקה, אך יש גם לבדוק את רצונם של הצדדים כפי שעוצב בחוזה שערכו ביניהם. יש לזכור, לצורך כך, כי חוזה הערבות או ההתחייבות לשיפוי, ככל חוזה אחר, נכרת בדרך של הצעה וקיבול, ויש לבדוק את גמירות דעת הצדדים באשר לתוכן העיסקה. במאמרו של גד טדסקי "על ההתחייבות לשיפוי וסביבתה" (משפטים כ', תשנ"א, עמ' 337) הונחו, בין השאר, קריטריונים להבחנה בין שתי העסקאות הנ"ל. לגירסתו, שתי העסקאות דומות בכך שהן מתייחסות לחיוב המגיע לנושה מאדם שלישי, אך ביניהן גם דמיון מבחינה תפקידית, כי שתיהן מספקות את האינטרס של הנושה בהגישן לו תחליף לקיום המגיע לנושה מאת החייב. אך שתי העסקאות נבדלות זו מזו בתוכן התחליף שהנושה משיג מכל אחת ובדרך התייחסותן לחיוב שבין הנושה לחייב. ובלשונו: "כללו של דבר: גם הערב מקיים חוב שלו והתחייבות נפרדת מן החיוב הנערב, אך המושא שלה הוא כמושא החיוב הנערב (או חלק ממנו). בזה היא נבדלת מהתחייבות לשיפוי, אשר לה מושא משלה. מושא זה אינו זהה למושא הערבות אף כאשר הערבות היא לפיצוי בלבד, כי פיצוי ושיפוי אינם הינו הך, גם אם תוכנם עשוי להיות שווה". ומוסיף: "בחוק הערבות מתבטאת הטפלות של הערבות בחשיפותה לטענות הערב בהקשר לטענות שהחייב רשאי להעמיד כלפי הנושה. לעומת זאת, בהתחייבות לשיפוי אין איזכור לסעיפי החוק הנוגעים לטפלות בין אלה שאליהם מפנה סעיף 16" (הדן בהתחייבות לשיפוי, שם, בע"מ 345). לפיכך, נהוג לומר כי בדרך כלל הגנה טובה שיש לחייב כלפי הנושה עשויה להועיל לערב, ואילו אין בה כדי להועיל לחייב בחובת השיפוי (ור' לענין זה בד"נ 4/82קוט נ.קוט לח (3) 197בעמ' 213, מפי כב' השופט ברק). אך גם להתחייבות לשיפוי ישנם גבולות, ויש לומר כי ההתחייבות לשיפוי תהיה בטלה כאשר, בשעה שניתנה בקשר לחיוב שראו אותו כקיים, אולם החוזה לא היה הקיים או שבוטל (ר' במאמרו הנ"ל של טרסקי, בעמ' 346). רוצה לומר, כי גם כאשר הנושה תובע את השיפוי המובטח לו, על החיוב נשוא השיפוי להיות טעון קיום. ניתן לראות תימוכין לפתרון זה בהוראת סעיף 9לחוק הערבות, אשר מאוזכר בהפניה גם בסעיף 16לחוק, ולפיו יש למשפה זכות לחזור על החייב לאחר ששילם לנושה את החוב. לפיכך, אילו על המתחייב לשיפוי היה לשלם לנושה אף אם "החייב" אינו עוד חייב - החוק היה מבטל במקרה זה את סעיף 9, כפי שקרה בסעיפים אחרים (ר' למשל סעיף 17לחוק הערבות), ולא מאזכר אותו בסעיף 16לחוק. פתרון כזה נועד שלא לאפשר קנוניה בין הנושה לחייב על חשבון המתחייב לשיפוי, כך שכל ה"חוב" יוטל על המתחייב לשיפוי. לפי פירוש זה של החוק הרי שסעיף 16לחוק הערבות, בדברו על "אי קיום", מן הסתם מתכוון לאי קיום שעה שהחוזה הנדון טעון קיום. ומשפסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, ואישר פשרה בין החייב העיקרי לבין הנושה, ביטל את קיום שאר החוזה לגבי החייב העיקרי - לא ניתן לומר שהמתחייב לשפות (דהיינו החייב - פושט הרגל) צריך לשאת באותם חיובים שבוטלו, גם אם יראו אותו כמתחייב לשפות ולא כערב. .11זאת ועוד, גם מתוך כותרת כתב הערבות, שהינה "כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב", וגם מתוך סעיף 2לכתב הערבות שצוטט בסעיף 3לעיל, ניתן ללמוד על כוונת הצדדים, לפיה התכוונו לחתום על ערבות שנחתמת במהלך העסקים הרגיל ילאו דוקא על התחייבות לשיפוי בעלת :השלכות הספציפיות המפורטות בפסיקה. יש להדגיש, כי לו התכוונו הצדדים לחתום על התחייבות לשיפוי ממילא סעיף 7שבכתב הערבות", כמו גם סעיפים אחרים, היו מיותרים, בהיותם מתיחסים לסעיפי חוק המתייחסים ספציפית לערבויות בלבד. בענין ע.א. 255/89ו- 300/89דניאל פרדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 641, קבע כב' הנשיא שמגר, כי שאלת סיווגה של התקשרות בין ערב לנושה כערבות או כהתחייבות לשיפוי צריכה להעשות על פי מידת התלות של אותה התקשרות בקיומו של חיוב שני, חיצוני לה, של חייב כלשהו כלפי הנושה: כאשר עולה, מתוך בחינת מכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה, כי כוונת, הצדדים היתה להתלות את חיובו של הערב כלפי הנושה בחיובו של החייב, משמעות הדבר שהצדדים התכוונו ליצור יחס של ערבות. ואילו, כאשר בחינת ההתקשרות מוליכה למסקנה, כי הצדדים התכוונו ליצור התקשרות עצמאית, ברי שמדובר בהתחייבות לשיפוי. את התהליך הפרשני האמור יש לבצע לפי הכללים הרגילים החלים על פירוש התקשרויות חוזיות (שם, בעמ' 650). מאחר שסעיף 5לחוק הערבות שייך לקבוצת ההוראות בחוק הערבות, בהן מגולם עקרון הטפילות של חיוב הערך לחיובו של החייב העיקרי, הרי שהתניה מפורשת על הוראה מסוג זה מניחה קיומה של זיקה בין שני החיובים האמורים, ותומכת במסקנה שמדובר בערבות או בהתחייבות לשיפוי (שם, בעמ' 653). וכך, כאמור, גם בענייננו - ולאור סעיף 7לכתב הערבות, אשר מתנה על הוראות סעיף 5לחוק הערבות. יש לזכור כי אף הבנק המערער עצמו הביע דעתו באשר לפרשנות הנכונה של כתב הערבות - כערבות - וזאת למשל, בתביעה שהגיש לביהמ"ש בת.א. 288/89, כאשר ערבות החייב הותנתה כחיוב העיקרי של יוסף ממן , הלווה. .12יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מקיומן של הוראות בכתב הערבות אשר יש בהן החלשה של הזיקה בין החיוב העיקרי והחיוב המשני (כמו בסעיפים 9ו- 19לכתב הערבות), ולפיכך ניתן לאתר בכתב הערבות גם מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות התחייבותו של החייב. במקרה שכזה ניתן לטעון, כי קיים ספק בפרשנותו של כתב הערבות. משקיים ספק כזה, ומשהבנק המערער הוא זה אשר ניסח את כתב הערבות, הרי שיש לפרשו נגד מנסחו, ולקבוע, כי יש להתייחס אל כתב הערבות כאל ערבות רגילה. .13סיכומו של דבר הוא, שאינני מוצאת לנכון להתערב בהחלטת הכונ"ר- וערעור זה נדחה. המערער ישלם הוצאות הכונ"ר ושכר טירחתו בשיעור של 000, 2ש"ח, כשסכום זה ישא ריבית חוקית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.תביעת חובבנקכינוס נכסיםחוב