קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעריף ארנונה של בנקים: 1) המערער, הינו תאגיד בנקאי, המחזיק בנכס הנמצא בכיכר רסקו בטבריה וידוע כ"בנק הבינלאומי הראשון" (להלן: "הנכס") והנמצא בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה. אין מחלקות בין הצדדים כי הנכס הנ"ל מורכב ממרתף, קומת קרקע וקומת יציע בשטח כולל של 669מ"ר. כאשר מתוך זה שטח קומת המרתף הינו 158מ"ר, שטח קומת היציע הינו 199מ"ר, ואילו שטח קומת הקרקע הינו 312 מ"ר. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער הוא אשר מחזיק בנכס בכללותו, ואין גם מחלוקת כי רק קומת הקרקע משמשת אותו במישרין, לצורך מתן שירותים בנקאיים ללקוחותיו, במובן זה שללקוחות הנזקקים לשירותיו הבנקאיים הרגילים והיומיומיים של המערער גישה אך ורק לקומת הקרקע שבנכס, בעוד שקומת המרתף משממשת את המערער כמחסן וקומת היציע משמשת כמשרדים של מנהלת מחוז הגליל של הבנק המערער. 2) המשיבה חייבה מזה שנים את המשיב בתשלום ארנונה על מלוא שטח הנכס עפ"י "תעריף בנקים" וכפי שזה נקבע בצווי הארנונה הרלוונטיים של המשיבה. המערער לטענתו השיג על חיוב זה לגבי השנים 94, 95, 96ו- 97ומשלא זכה למענה כלשהוא על השגותיו לגבי השנים 94ו-95, הוא הודיע למשיבים כי עקב כך שלא קיבל כל מענה להשגותיו על חיובי ארנונה עבור שנים אלה הרי שבהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התלש"ו- 1976יש לראות את השגותיו כאילו התקבלו. בעקבות הודעה זו קיבל המערער מכתב של מנהל מסים של המשיבה מס' 2, מיום 22.2.96שממנו למד המערער כי השגותיו לשנים 94ו 95נדחו. המערער מדגיש כי מכתב זה נשלח בטרם תוגש השגת המערער על שנת המס 1996ועל כן ברור כי אין הוא מתייחס לשנה זו, ולטענתו השגת המערער ביחס לשנת 1996נותרה ללא מענה עד למועד הגשת ערעור זה. המערער טוען כי מכתב מנהל מחלקת המיסים של המשיבה מיום 22.2.96נשלח למערער הרבה זמן אחרי חלוף 60הימים שהמחוקק קצב למשיבה לענות על ההשגות, ועל כן אין לראות במכתב זה דחייה, של ההשגות, שנשלחה במועד, ומשמעות הדבר כי יש לראות את ההשגות שהמערער הגיש על חיובי ארנונה לשנים 94, 95ו- 96כאילו נתקבלו ככתובן וכלשונם. 3) באשר לשנת המס 1997, דחו המשיבים את השגת המערער, והמערער הגיש ערר על ההחלטה בהשגה זו בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עירית טבריה על פי חוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976אשר דחתה את עררו בהחלטה מיום 8.6.98שניתנה בתיק ערר 26/98; על החלטה זו נסב הערעור שבפני. 4) טענתו הראשונה של המערער, מופנית כנגד קביעת ועדת הערר בסעיף 1להחלטתה ולפיה: "כל החלטה שתתקבל לגבי סווג נכס זה תהא נכונה וצודקת לגבי העבר, ההווה וכל זמן שלא ישונו עובדות גם לעתיד". המערער טוען כי מאחר והערר שהוא הגיש בפני הועדה מתייחס אך ורק לשנת 1997לגביה נדחתה השגתו ע"י המשיבים, הרי שועדת הערר היתה מוסמכת לדון אך ורק בערר שמתייחס לשנת 1997ולא לגבי השנים 94, 95ו- 96שכאמור טוען לגביהם המערער, כי יש לראות השגותיו כאילו התקבלו, לאחר שהמשיבים לא ענו עליהם במועד הקבוע בחוק. עמדתו של ב"כ המערער בענין זה, בדין יסודה, ועדת הערר אין לה אלא לדון ולהכריע במחלוקת שהועמדה לדיון בפניה, ומשבחר המערער, להגיש ערר על דחיית השגתו עבור שנת המס 1997, אין הועדה יכולה לאלץ את המערער בעל כורחו ולהכתיב לו דיון גם לגבי שנים עברו. עמדת ועדת הערר לענין טענות המערער, כי יש לראות את השגותיו על לשנות המס 94, 95, ו- 96כאילו התקבלו, היא טענה פרוצודורלית אינה נראית לי. המחוקק קצב בהתאם לסעיף 4לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976, למנהל הארנונה ברשות מקומית, פרק זמן של 60יום מיום שקיבל את ההשגה, ע"מ להשיב על אותה השגה. המחוקק מתוך כוונה למנוע ממנהל הארנונה לזלזל בחובתו זו קבע למעשה סנקציה, קשה מבחינת הרשות המקומית, ולפיה, יחשב מנהל הארנונה, כמי שהחליט לקבל כל השגה שלא השיב עליה תוך המועד האמור או תוך תקופת הארכה של 30יום שניתנה תוך תקופת ששים הימים ומטעמים מיוחדים שירשמו. אין מקום לסכל כוונתו זו של המחוקק לכפות על מנהל הארנונה להתייחס ולהשיב על השגות הנישומים ע"י התייחסות לטענות בדבר אי מתן תשובה להשגה כטענה פרוצודורלית גרידא. נכון שהתוצאה מבחינת רשות מקומית לפעמים קשה, ויכלה להביא במקרים מסוימים לכך כי נשומים שיתכן אינם צודקים בהשגותיהם, ירויחו ע"ח הקופה הצבורית כספים שהם היו משלמים, אילו היה טורח מנהל הארנונה ומשיב העל ההשגה, אולם זהו מחיר ראוי מבחינה צבורית, משום שתכליתה של הוראה זו הינו לשמור על מנהל תקין ולמנוע חוסר התייחסות וזילזול מצד הרשות המנהלית לאזרח. ועדת הערר אינה יכלה לדון אלא במחלוקת שהמערער שם על שולחנה. אמנם המחלוקת היא לענין סיווג הנכס וטבעי הוא כי סווג זה לא ישתנה משנה לשנה כל עוד ולא השתנו עובדתית רלבנטיות לענין זה, יחד עם זאת משעלתה שאלה זו במסגרת ערר המתייחס לשנת המס 1997, לא היתה ועדת הערר מוסמכת לקבוע בהחלטתה, כי מה שייקבע לגבי סיווג הנכס יחול גם על שנים קודמות ואף לא על שנים עתידיות, אם כי לגבי תקופה עתידית ברור שכל עוד ולא השתנו הנסיבות ניתן לראות בהחלטת ועדת הערר החלטה היוצרת מעין מעשה בית דין, בעוד שלגבי העבר, אין הועדה יכלה במסגרת ערר שהוגש ע"י המערער לגבי שנה מסוימת לשלול ממנו את הזכות שניתנה לו עפ"י סעיף 4הנ"ל, לגבי שנים עברו. סמכותה של הועדה היתה, לדחות את הערר או לקבלו בין באופן מלא ובין באופן חלקי, ולא היה לה כל סמכות לקבוע כי קביעת סיווג הנכס חל גם על שנים שכלל לא היו מושא לערעור המונח בפניה. מכאן שיש לקרוא את החלטת הערר כדוחה את טענות המערער לגבי סיווג חלקים מהנכס ככל שהדבר מתייחס לשנת המס שביסוד הערר שהונח בפניה דהיינו שנת המס .1997 למען הסר ספק אין בדברי אלה כדי לקבוע כי יש לראות את השגות המערער לשנים 94, 95ו- 96כאילו נתקבלו עקב אי מתן תשובה או איחור במתן תשובה מצדו של מנהל הארנונה, משום שאין זו המסגרת הנאותה להכריע בטענותיו אלה של המערער. ע"מ שטענותיו של המערער בענין זה תתקבלנה עליו להניח תשתית עובדתית מתאימה, בראש וראשונה עליו להוכיח את המועד בו הגיעה השגתו לידי מנהל הארנונה, ולהראות שעברו המועדים הקבועים בסעיף 4הנ"ל ולא נשלחה אליו תשובה ע"י מנהל הארנונה, כפי שההליך בפני ועדת הערר לא היה ההליך הנאות להוכיח כל אלה, כך בודאי הליך הערעור על החלטת ועדת הערר, שמטבע הדברים אין מקום להבאת ראיות במסגרתו, צירוף צילומים מאשורי רשות הדואר המעידים על שיגור מכתבים אל מנהל הארנונה, נעשה שלא כדין וגם אינו כשלעצמו, מבסס את התשתית הראיתית המלאה הדרושה, ע"מ לקבוע כי השגותיו של המערער בגין השנים 94, 95, ו- 96נחשבות כאילו התקבלו עקב העדר תשובה, המערער יחליט על ההליך המתאים לדעתו ע"מ לכפות על המשיבים, חישוב ארנונות עפ"י ההשגות שהגיש אם אלה מסרבות לעשות כן. 5) מכאן למחלוקת שבין הצדדים, ושהנה כאמור בשאלת סיווג חלקים מהנכס, לטענת המערער, קומת המרתף משמשת אותו כמחסן גרידא ולכן על המשיבים לחייבו בתשלום ארנונה לפי סיווג של מחסן על קומה זו, ובאשר לקומת היציע הרי שזו משמשת כמשרדים של הנהלת המחוז ולכן יש לחשב את הארנונה לפי סיווג של משרדים. המערער מתבסס בטענתו על פסה"ד שניתן בבג"צ 764/88דשנים וחומרים כימיים בע"מ נגד עירית קרית אתא פ"ד מו(1) עמ' .793 בין השאלות שעמדו לדיון בבג"צ היתה השאלה עפ"י איזה סיווג יש לחייב את דשנים בתשלום ארנונה של שטחים במפעלה ששמשו אותה לצורכי משרדים, האם לפי סיווג משרדים כפי שטענה העיריה או לפי סיווג מפעל תעשייתי כפי שדשנים טענה, ובהיות משרדים אלה חלק אונטגרלי ובלתי נפרד ממערך בית החרושת ומשמשים את הנהלת החברה לאגפים טכניים ומנהלייים שלה. וכך קבע בית המשפט בעמוד 807: "זאת ועוד גישת המערערת באשר לסיווג משרדיה אינה מקובלת עליה לגופו של ענין אילו רוכזו כל משרדיה של העותרת בבנין נפרד (להבדיל מהמצב דהיום, בו פזורים משרדיה בין המפעלים), ברור היה גם על פי סברה זו, ששומת הארנונה בשל המשרדים תעשה על פי שימושם כמשרד. אולם ריכוז המשרדים במבנה אחד דווקא אינו תנאי הכרחי, שכן השימוש שנעשה בנכס פלוני אפילו הוא חלק ממתקן רב תכליתי הוא הקובע. אותם נכסים שהוגדרו לצורך הטלת ארנונה בסיווג משרדים, אכן משמשים למטרה זו, גם אם פזורים הם בשטח בכך מודה המערערת למעשה. לפיכך דין משרדים להם". מפסק דין זה מבקש ב"כ המערער להסיק כי השימוש בפועל שנעשה בחלק מהנכס הוא אשר צריך לקבוע לגבי סיווגו לצורך תשלום ארנונה, ומאחר וכאמור קומת המרתף משמשת אך ורק כמחסן יש לחשב את הארנונה על קומה זו לפי סיווג מחסן בעוד שאת קומת היציע המשמשת משרדים להנהלת המחוז, יש לסווג כמשרדים ולהטיל עליה ארנונה בהתאם לסיווג זה. נוסף לפסק הדין הנ"ל הסתמך ב"כ המערער על רע"ש 28/90"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נגד עירית דימונה פס"מ תשנ"ג 1993עמ' 309שם נקבע: "לאחרונה דן בית המשפט העליון בסוגיה האמורה וקיבל את הגישה האחרת, לפיה יש להתייחס בנפרד לשימוש הנעשה בנכס, אפילו מדובר בשימוש טפל ונלווה (בג"צ 764/88הנ"ל)... לאור ההלכה שנקבעה בבג"צ 764/88הנ"ל יש להכיר בפטור לגבי המרתף המשמש כחדר ספורט לאנשי המערערת... ההלכה הנובעת מפסק הדין האמור נותנת תשובה לשאלה, המתעוררת מקום שנכס של מחזיק מסוים משמש למטרות שונות אשר כל אחת מהן באה בגדר סיווג נפרד בהחלטה המטילה ארנונה". 6) לעומתו הפנה ב"כ המשיבים לפסק הדין רע"ש 935/91(בית משפט השלום תל- אביב - יפו) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד מנהל הארנונה של עירית תל- אביב - יפו. שהכיר בסיווג גלריה, המוחזקת ע"י ועד הגימלאים של הבנק; ועד המחוז; הועד הארצי של עובדי הבנק וכן לצורך מכון יופי של עובדי הבנק; כסיווג בנק והטלת ארנונה עליה עפ"י סיווג זה. ולפסה"ד שניתן בע"ש 413/84(בימ"ש מחוזי בתל-אביב - יפו) מרכז סליקה בנקאי בע"מ נגד מנהל הארנונה של עירית תל-אביב שקבע כי מרכז סליקה בנקאי הוא בנק ועל כן על נכס המוחזק על ידו לצורכי סליקה בנקאית יש להטיל ארנונה לפי סיווג בנק. 7) הסעיף הרלבנטי לעניננו בצו הארנונה שהוצא ע"י המשיבה 2לשנת המס 1997הינו סעיף 4שם נכתב תחת הכותרת; בנקים ומוסדות אשראי; "בנק" הרבות , תאגיד בנקאי, סניף תאגידי החזקה בנקאית תאגיד עזר כהגדרתם בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א - 1981לרבות תאגיד שהבנק שותף בו ולרבות "בנק ישראל". לגישתו של ב"כ המערער, יש להבחין בין היחידות השונות של הבנק, אלה הנותנות באופן ישיר את שירותיהם לציבור הלקוחות, ובפעולות אלה רואה ב"כ המערער פעולות של בנק, הגוררת הטלת ארנונה על נכסים המשמשים אותו לצורך זה בהתאם לסיווג בנקים, לעומת יחידות אחרות, יחידת הנהלה מחוזית שאינה מעורבת ישירות במתן שירותים בנקאיים ללקוחות, פעילות זו לדידו של ב"כ המערער הינה פעילות משרדית רגילה, ועל נכס המשמש לצורך זה יש להטיל ארנונה עפ"י סיווג משרדים רגיל. גישתו זו של ב"כ המערער אינה מקובלת עלי, בנק או תאגיד בנק מטבע הדברים כולל מחלקות שונות, כאלה הבאים במגע ישיר עם לקוחות, וכאלה, שתפקידן ניהול ופיקוח על מחלקות אחרות, אין מקום לאבחנה בין המחלקות השונות של הבנק כך שאלה שאינן מעורבים במתן שירותי בנק באופן ישיר ללקוחות תחשבנה כמחלקות משרדיות בלבד בעוד שרק המחלקות הנותנות שירותים בנקאיים באופן ישיר ללקוחות, תחשבנה כבנק. כל המחלקות בין אלה העוסקות במתן שירותים באופן ישיר ללקוחות, ובין אלה העוסקות בפעילות ניהול ופיקוח נחשבות כבנק במובן הצו ויהיה זה מלאכותי ביותר לעשות את האבחנה שב"כ המערערים מציע. הסיווג של בנק הינו עפ"י טיב העיסוק והוא בנקאות. אין לומר כי הנהלת המחוז אינה נחשבת לחלק מהבנק. הנהלה הינה חלק בלתי נפרד ממערך הבנק שבלעדיו גם לא תהיה אפשרות למתן אותם שירותים בנקאיים. הוא הדין לגבי חלק הנכס המשמש כמחסן לארכיב. במקרה שבפני המחסן ממוקם בקומת המרתף ומהווה חלק בלתי נפרד מהנכס עצמו, אין ספק כי ארכיב זה מהווה מרכיב חשוב במתן השירותים הבנקאיים בהם עוסק התובע. ואין מקום לסווגו בסיווג שונה מחלק הנכס אליו יש גישה לציבור הלקוחות ובו יושבים פקידי המערער, הנותנים שירותים בנקאיים ללקוחות. בבג"צ 345/78ירדניה חברה לביטוח בע"מ נגד עירית תל-אביב - יפו פ"ד ל"ג(1) עמ' 113נקבע כי גם מחסן של בנק על אף שנמצא בבנין ישן ונפרד ואשר שימש אך ורק כארכיב של הבנק, מותר היה לסווגו כבנק ולהטיל עליו את אותו שיעור של ארנונה המוטל על הבנק. וכך נקבע בעמוד 123: "מאחר שקנה המידה נקבע על פי מהות העסק וכוונותיו, וקנה מידה זה נמצא סביר, הרי שהעסק הוא אחד ויכולתו נמדדת לפי רמתו הכללית הכוללת. משום כך מותר היה להטיל שיעור ארנונה זהה על סניפיהם של העותרים, ללא הבדל האזור שבו מצוי סניף זה או אחר, ומותר היה להטיל אותו שיעור גם על שטח המחסן הנלווה אל העסק והוא משרת אותו". אם לגבי מחסן שנמצא בבנין נפרד וישן מדובר על אחת כמה וכמה כאשר מדובר, כבמקרה שבפני, על מחסן המהווה חלק בלתי נפרד מהמבנה בו מנהל המערער פעילות הן של ניהול ופיקוח והן של מתן שירותים בנקאיים ישירות לציבור הרחב. נראה לי כי לגבי הסיווג "בנקים" קיים קושי רב בהבחנה בין מהות השימוש בנכס לבין מהות המשתמש בו, יתכן ויש מקום להרחיק לכת ולומר שכל נכס המוחזק ע"י בנק ומשתמש בו לצרכיו בתור שכזה, יהיה נכון לסווגו תחת בנקים ולהטיל עליו ארנונה בהתאם. לסיכום הן קומת המרתף שבנכס המשמשת את המערער כמחסן והן קומת היציע המשמש את המערער כמשרדים להנהלת המחוז, נחשבים כבנק וסווגם ככזה לצורך הטלת ארנונה ע"י המשיבה, בדין יסודו. לפיכך ולאור האמור לעיל ובכפוף למה שהחלטתי בענין שנות המס 94, 95ו-96 אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבים הוצאות הגנתם לרבות שכ"ט עו"ד בסך -.000, 4ש"ח + מע"מ.בנקארנונה