פסיקתא צו קיום צוואה

פסיקתא צו קיום צוואה
1. ביום 26.6.97 נפטרה המנוחה ויקטוריה יצחק (להלן - "המנוחה") והיא כבת 83 שנה.
 
בעלה של המנוחה, יצחק יצחק ז"ל (להלן - "המנוח") נפטר כשלוש שנים לפניה, ביום 15.5.94, בהיותו כבן 93.
 
למנוחים נולדו במהלך נישואיהם תשעה ילדים:ו סמי מיכאל (להלן -"המבקש"), צבי מיכה, פנינה סאבל, אילנה עזיז (להלן - "המתנגדים") וכן סוהם שאול, זמירה טוויג, תלמה חרדון, עמליה ראובני ושמואל מיכה.
 
2. המנוחים חתמו ביום 28.5.79 על צוואות הדדיות, לפיהן הוריש כל אחד מהם לבן זוגו את כל רכושו לאחר מותו.
 

הצוואות ההדדיות נערכו על-ידי עו"ד אברהם גרינברג ונחתמו במשרדו. עו"ד גרינברג ופקידתו, הגב' דליה מנצור, אף שמשו עדים לצוואות ההדדיות הנ"ל.
 
צוואתו של המנוח מיום 28.5.79 צורפה כנספח א' להתנגדות, ואילו צוואתה של המנוחה מיום 28.5.79 (להלן - "הצוואה הראשונה"), הוגשה על-ידי ב"כ המבקש, ביום 20.7.00 במסגרת הגשת מסמכים בהסכמה מטעם המבקש.
 
3. ביום 13.5.94, יומיים לפני פטירת המנוח, חתמה המנוחה על צוואה נוספת ולפיה הורישה את כל רכושה לאחר מותה לבנה, סמי מיכאל, הוא המבקש (להלן - "הצוואה הנוספת").
הצוואה הנוספת נערכה אף היא על-ידי עו"ד גרינברג ונחתמה במשרדו. כעדים לצוואה הנוספת חתמו עו"ד גרינברג עצמו והמתמחה, אולגה סקליארסקי.
 
4. כחודש לאחר פטירת המנוחה, ביום 22.7.97, עתר המבקש לצו קיום הצוואה הנוספת, אך בסמוך לאחר מכן הגישו אחיו צבי ואחיותיו פנינה ואילנה התנגדות למתן הצו המבוקש (ר' המר' 3492/97).
התנגדות זו נתמכה בתצהירו של האח צבי מיכה ובה נטען כי הצוואה הנוספת פסולה, בטלה ואין לקיימה מן הטעמים הבאים:נ
 
א. המנוחה היתה אנאלפביתית ולא ידעה קרוא וכתוב, בעברית או בערבית, ידיעותיה בשפה העברית היו מוגבלות גם מבחינת הדיבור והשפה שהיתה שגורה בפיה היתה ערבית - עיראקית.
לנוכח גילה המתקדם ולנוכח מגבלותיה בשפה העברית, לא היתה המנוחה מסוגלת למסור לעוה"ד כל הוראות באשר להכנת הצוואה. יתרה מכך, לנוכח העובדה שהצוואה לא תורגמה באזניה לערבית, קיים חשש כבד שהמנוחה לא הבינה כלל את תוכן הצוואה שעליה חתמה.
 
ב. הנסיבות מצביעות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה, וזאת בשל גילה המתקדם, מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה ותלותה של המנוחה במבקש, אשר תמך בה כספית, למרות שחי בארה"ב.
 
לטענת המתנגדים, היתה הצוואה הנוספת מוכנה מראש, על-פי הנחיותיו של המבקש, בטרם הובאה המנוחה, ביום 13.5.94, לחתום עליה במשרדו של עו"ד גרינברג.
 
ג. על-פי האמור בצוואה הנוספת, לא הצהירה המנוחה בפני העדים כי זו צוואתה, אלא כי זו צוואה ולטענת המתנגדים מדובר בפגם היורד לשורש הצוואה והופך אותה לבטלה מעיקרה.
 
פרט לטענות שצוינו לעיל, העלו המתנגדים בסעיף 19 להתנגדות, טענה בדבר ספק הקיים באמיתות חתימתה של המנוחה על הצוואה הנוספת וכן העלו שורה של טענות נוספות, המפורטות בסעיף 20 להתנגדות, אשר רובן ככולן נזנחו בשלב הדיון ובסיכומים, ועל כן אינני רואה צורך להוסיף ולפרטן. יחד איתן נזנחה גם הטענה בדבר הספק באמיתות חתימת המנוחה ועל-כן, אין נדרשת התייחסות גם לטענה זו.
 
לעומת זה, העלו המתנגדים במהלך הדיון ובשלב הסיכומים טענות חדשות, אשר לא נזכרו בבקשת ההתנגדות מלכתחילה והמדובר, בעיקרו של דבר, בשתי טענות:ב האחת - נוגעת לליקויי השמיעה שמהם סבלה המנוחה, אשר בגינם העלו המתנגדים טענה כי בנוסף ליתר הקשיים והמגבלות של המנוחה, יש להביא בחשבון את העובדה שהמנוחה, קרוב לודאי, לא שמעה את מה שהוסבר לה, אם הוסבר, בענין תוכן הצוואה הנוספת. השניה – סביר להניח, כך נטען, כי מגוון התרופות שנטלה המנוחה והעובדה כי נטלה אותן בעת ובעונה אחת, גרמו לפגיעה ברמת עירנותה, לשיכחה ולפגיעה בכושר תפקודה.
 
יאמר מיד, כי הטענה בדבר הסתברות הפגיעה ברמת עירנותה, בזכרונה ובכושר תפקודה של המנוחה כתוצאה מתרופות, אשר אין מחלוקת כי נטלה, ענין שברפואה הוא ומשלא הוצגה מטעם המתנגדים, בשלב כלשהו, חוות-דעת רפואית התומכת בטענתם זו, יש למגר את הטענה על הסף ואין כל מקום לדון בה לגופה, אפילו נתעלם מן העובדה כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, וגם זה טעם מספיק, כדי שלא להזקק לה.
 
5. ילדיה של המנוחה נחלקו בהליך זה לארבע קבוצות:ו
 
א. המתנגדים לקיום הצוואה - צבי, פנינה ואילנה.
 
ב. התומכים בהתנגדות, אך אינם מתנגדים בעצמם - תלמה.
 
ג. התומכים בבקשת המבקש לקיום הצוואה הנוספת - עמליה וסוהם.
 
ד. לא נקטו עמדה - זמירה ושמואל.
 
מתוך ילדי המנוחה שהתנגדו לקיום הצוואה הנוספת, העיד צבי בלבד ולתמיכה בהתנגדותו העידה אחותו תלמה, ואילו המתנגדות – האחיות פנינה ואילנה, המתגוררות בחו"ל לא נטלו חלק בדיון כעדות. כמו כן העידו מטעם המתנגדים גיסתה של המנוחה, אחות בעלה המנוח, ד"ר שמחה יצחק, מר שלמה נוי, שכן של המנוחים והאודיולוגית שרית זליגמן, שערכה למנוחה בדיקות שמיעה ב- 17.11.91 וב - 23.3.94, מטעם קופת-חולים.
בנוסף לעדויות אלה הוגש מטעם המתנגדים, בהסכמה, תצהירו של שלום טוויג ז"ל, בעלה של זמירה.
תצהיר זה הוגש מלכתחילה על ידי המתנגדים כתמיכה לבקשת ההתנגדות, אך בטרם נשמעו הראיות, נפטר מר טוויג ז"ל. למרות זאת, הגיעו באי-כח הצדדים להסכמה לפיה ישמש תצהיר זה כראיה וזאת בד בבד עם שני מסמכים נוספים בכתב ידו ובחתימתו של עד זה, שנערכו ביום 10.8.97 והוגשו על ידי המבקש (ר' פרוטוקול הדיון מיום 25.6.00, בעמ' 15, ההחלטה מיום 13.7.00 לתיקון, בהסכמה, של הפרוטוקול הנ"ל והמסמכים שהוגשו בהתאמה על ידי ב"כ המבקש ביום 20.7.00).
 
מטעם המבקש העידו אחיותיו סוהם שאול ועמליה ראובני, בעלה של עמליה - ציון ראובני, בנה של סוהם - אבנר שאול ואשתו - חנה שאול, שכנותיה של המנוחה - תמר חי ושושנה גרסטל, עו"ד אברהם גרינברג והמבקש בעצמו.
 
6. ניתן למיין את הטענות שהעלו המתנגדים כנגד קיום הצוואה הנוספת לשלושה סוגים:נ
 
א. פגם שנפל בנוסח הצוואה.
 
ב. השפעה בלתי הוגנת שהשפיע המבקש על המנוחה בקשר עם עריכת הצוואה.
 
ג. המנוחה לא הבינה את תוכן הצוואה שעליה חתמה בהיותה אנאלפבית, בשל אי ידיעת השפה העברית וכן בשל גילה המתקדם וליקויי השמיעה מהם סבלה.
 
אדון בטענות אלה כסדרן.
 
פגם שנפל בנוסח הצוואה
 
7. אכן, על פי הוראת סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק הירושה"), צריכה צוואה בעדים, מסוג הצוואה שבפנינו, לכלול הצהרת המצווה בפני העדים כי זו צוואתו, ועל העדים לאשר, באותו מעמד, על פני הצוואה, כי המצווה הצהיר וחתם כאמור.
 
במקרה שלפנינו, בפיסקת האישור על ידי העדים נאמר, בין היתר, כי:ב
 
"גב' ויקטוריה יצחק חתמה בפנינו צוואה זו לאחר שהצהירה בפנינו שזוהי צוואה..." (ההדגשה שלי – א.ח.).
 
"זוהי צוואה" נאמר, "זוהי צוואתה" – לא נאמר.
 
לדעת המתנגדים, מדובר בפגם צורני היורד לשורש הענין והמצדיק הכרזה על בטלות הצוואה.
 
אין ממש בטענה זו.
 
בעדותו נשאל עו"ד גרינברג, אחד העדים לצוואה, לפשר הדבר וציין, כי מדובר בטעות סופר גרידא (ר' עמ' 56 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.01 מול הש' 1-2).
 
גישתו זו של עו"ד גרינברג מקובלת עליי לחלוטין והיא עולה, באופן ברור, מהקשר הדברים, עד כי אין ספק, שהמדובר בענין זה בטעות סופר ותו לא.
 
סע' 32 לחוק הירושה מסמיך את בית המשפט לתקן טעות סופר שנפלה בצוואה, ונראה כי סמכות זו חלה, מקל וחומר, גם לגבי אישור העדים המופיע על פני הצוואה.
 
אני מורה, איפוא, על הוספת האות ת' במקום ממנו נשמטה.
 
לא למותר לציין בהקשר זה כי המתנגדים ויתרו על חקירתה של העדה הנוספת לצוואה, הגב' אולגה סקליארסקי, שהגישה תצהיר ואף התייצבה לדיון (ר' עמ' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.00 מול הש' 9), וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בטעות סופר, וכי אילו העידה הגב' סקליארסקי, היה בעדותה כדי לאשר מסקנה זו.
 
השפעה בלתי הוגנת שהשפיע המבקש על המנוחה בקשר עם עריכת הצוואה
 
8. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:ו
 
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
 
הלכה פסוקה היא, כי הנטל להוכיח את דבר ההשפעה הבלתי הוגנת, כמשמעותה בסע' 30(א) לחוק הירושה, מוטל על מי שטוען לקיומה של השפעה כזו (ר' ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג (2) 346), ועוד נפסק כי על מנת להוכיח כי צוואה נערכה עקב השפעה בלתי הוגנת, אין די בהוכחת "חשש בלבד", ויש להראות כי הנסיבות האופפות את המקרה, מצביעות על קיומה של תלות המצווה בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית עד שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה במה שנוגע ליחסים שבינו ובין הזולת, ואז אפשר לומר כי עשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של אותו אחר, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר (ר' ע"א 423/75 בן נון בענין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא (1) 372 וכן ר' ע"א 733/88 אהרוניאן נ' הלישקה, פ"ד מה (5) 705, ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה (2) 221, ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) 318).
 
מדובר, איפוא, בתהליך דו שלבי של הוכחה.
 
תחילה, על המתנגד להראות נסיבות היוצרות חזקה עובדתית של השפעה בלתי הוגנת, ומשהרים המתנגד נטל זה, כי אז עובר נטל השכנוע על המבקש את קיום הצוואה, לסתור את החזקה העובדתית כי היתה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה (ר' ע"א 5185/93 הנ"ל בעמ' 345).
 
במקרה שלפנינו העידו העדים כולם, כי מאז מחצית שנות השבעים תמך המבקש, כלכלית, בהוריו, למרות ששהה כל אותן שנים בארצות הברית, וכן הוכח כי המבקש המשיך לתמוך, כלכלית, באמו המנוחה גם לאחר פטירת אביו (ר' עדות סמי מיכאל בפרוטוקול מיום 20.12.01 בעמ' 69 מול הש' 25-26, עדות תלמה חרדון בפרוטוקול מיום 25.6.00 בעמ' 10 מול הש' 27-30, עדות צבי מיכה בפרוטוקול מיום 25.6.00 בעמ' 14 מול הש' 31 ובעמ' 15 מול הש' 1 עדות סוהם שאול בפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 35 מול הש' 13-15, עדות ציון ראובני בפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 40 מול הש' 8-11, בעמ' 43 מול הש' 27-30 ובעמ' 44 מול הש' 1-5 ועדות עמליה ראובני בפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 46 מול הש' 17-18).
 
עובדה זו, כשלעצמה, אין בה בשום אופן כדי לבסס, ולו לכאורה, נסיבות המצביעות על שלילת רצונה החופשי והבלתי תלוי של המנוחה, ופרט לעובדה זו, לא הציגו המתנגדים בדל ראיה לביסוס נסיבות המעמידות חזקה עובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מצד המבקש על אמו המנוחה.
 
ממילא, לא הוצגה ראיה כלשהי המוכיחה, ולו לכאורה, כי עריכת הצוואה הנוספת היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת כזו.
 
הטענות אותן העלו המתנגדים בסע' 12 לבקשת ההתנגדות, ולפיהן המבקש הוא ש"יזם את עריכת הצוואה השניה, נטל חלק פעיל ומרכזי בהכנתה ועריכתה, ויתכן ואף נכח בעת חתימתה...", טענות אלה נותרו כולן כטענות בעלמא, מבלי שהוצג בסיס ראייתי כלשהו להוכחתן.
 
עו"ד גרינברג העיד, כי במועד עריכת הצוואה הנוספת, ולמעשה עד לאחר פטירת המנוחה, לא פגש כלל את המבקש ולא הכיר אותו, וממילא לא היתה למבקש מעורבות כלשהי ביוזמה לעריכת הצוואה הנוספת או בהכנתה (ר' סע' 9 לתצהיר עו"ד גרינברג).
 
על עדותו זו לא נחקר עו"ד גרינברג כלל על ידי ב"כ המתנגדים, והיא עומדת בעינה.
 
9. על מה שקדם להחלטתה של המנוחה לערוך צוואה נוספת, סיפר חתנה, ציון ראובני, מי שבאמצעותו הגיעו המנוחים, מלכתחילה, אל עו"ד גרינברג לצורך עריכת הצוואות ההדדיות משנת 1979.
 
וכך סיפר ציון ראובני:נ
 
"הצוואה השניה ביקשה ממני לאחר שידעה שבעלה המנוח הולך לעולמו, יומיים לפני שנפטר, ביקשה ממני שניקח אותה לעו"ד גרינברג... היא ביקשה ממני שאקח אותה אליו כי בעלה עומד לגמור את החיים. לקחתי אותה.
ש. למה היא רצתה ללכת לעו"ד גרינברג.
ת. היא אמרה שהיות והצוואות שעשו זה אחד על השני, והיות וסמי הבן שלהם תמך בהם, היא רוצה עכשיו, היות ובעלה הולך, לשנות את הצוואה שלה וקודם שתהיה על שמה ואח"כ היא תעביר את זה ע"ש סמי והיא רשמה את זה כך. לקחתי אותה לעו"ד גרינברג" (ר' עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.00 מול הש' 24-30).
 
מתוך דבריו של העד ראובני, שלא נסתרו, עולה כי היוזמה לעריכת הצוואה הנוספת היתה כולה של המנוחה ונבעה מכך שבעלה היה באותה עת על ערש דווי והיא הבינה כי הצוואה שערכה בשנת 1979, ולפיה הורישה את כל רכושה לבעלה במסגרת הצוואות ההדדיות שערכו, טעונה שינוי באותו שלב.
 
גירסה זו מקובלת עליי ונתמכת בעדותו המהימנה של העד ראובני, בעלה של הבת עמליה ראובני.
 
אשר למהימנות עדותו של ציון ראובני, ראוי לציין, כי בני הזוג ראובני קיימו לאורך שנים ארוכות מצוות כיבוד הורים ונהגו מסירות רבה כלפי המנוחים, דאגו ועזרו להם, ביקרו אותם לעיתים תכופות, ואף שימשו כמיופי כח בחשבון הבנק, אשר בו הפקיד המבקש מידי חודש בחודשו, במשך 20 שנה, כספים לסיפוק צרכי הוריו (ר' עדות ציון ראובני בפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 44 מול הש' 1-15, עדות עמליה ראובני בפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 45 מול הש' 23-24 ו- 27-28 ובעמ' 46 מול הש' 17-20 ועדות סמי מיכאל בפרוטוקול מיום 20.12.01 בעמ' 70 מול הש' 2-3 ומול הש' 10-11).
 
למרות שכך נהגו לאורך שנים ארוכות, אין בפי עמליה ראובני, אחותו של המבקש, או בפי בעלה ציון ראובני, טרוניה כלשהי כלפי המנוחה בשל כך שהורישה את כל רכושה למבקש, ועמליה אף מסרה לידי המבקש במהלך ימי השבעה כסף וזהב אותם הפקידה האם המנוחה בידיה סמוך לפני פטירתה, בהתאם להוראות הצוואה (ר' עמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.00 מול הש' 22-29 ועדות המבקש בסע' 11ג' לתצהירו).
 
באותה דרך בחרה לנהוג גם הבת הבכורה סוהם שאול, אשר תצהירה, כמו תצהיריהם של בני הזוג ראובני, תומך אף הוא בבקשה למתן צו קיום צוואה. סוהם נהגה אף היא כבת מסורה לאמה, ומאז נפטר אביה נהגה לבוא מידי שבוע, מביתה שבבאר שבע, על מנת לשהות עם אמה במהלך סופי השבוע (ר' הפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 35 מול הש' 20-24 ועמ' 38 מול הש' 9-10).
 
הבנות זמירה ותלמה סייעו אף הן לא מעט, בייחוד בתקופה שלאחר פטירת האב, ובשל חששה של המנוחה לישון לבדה בבית (ר' עמ' 38 מול הש' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.00 ופרוטוקול מיום 25.6.00 עמ' 7 מול הש' 7, עמ' 11 מול הש' 18-21, עמ' 11 מול הש' 18-21 והפרוטוקול מיום 20.12.01 בעמ' 71 מול הש' 16-27).
 
אך בעוד שסוהם ובני הזוג ראובני בחרו לתמוך במבקש ובבקשה לקיום צוואת האם שהגיש, הגישה תלמה תצהיר לתמיכה בטענות המתנגדים. זמירה, מצדה, בחרה שלא לנקוט עמדה ולא העידה.
 
במהלך עדותה ראתה, אמנם, תלמה לנכון לציין:ב
 
"אין לי מושג למה לא השאירה לי בצוואה כלום. אין לי מושג ואין לי טענות" (ר' עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.00 מול הש'
23-24).
 
אך בהקשר זה ראוי להדגיש, כי גם אם תלמה אינה נמנית עם המתנגדים על פי הבקשה, הרי אם אכן תתקבל ההתנגדות והצוואה תבוטל, תהנה מכך גם תלמה, בשל העובדה כי במצב דברים כזה יחולק העזבון בין כל הילדים.
 
לעומת זה, תמיכתם של סוהם שאול ושל עמליה וציון ראובני בבקשה לצו קיום צוואה, אין בצדה הנאה כספית כלשהי, שכן אם תקויים הצוואה, יעבור מלוא הרכוש לידיו של המבקש ועובדה זו מוסיפה חיזוק נוסף לעדותם של עדים אלה, אשר ממילא עשו רושם טוב ומהימן.
 
לכך מצטרפת עדותו של עו"ד גרינברג, שלא נסתרה, כי קיבל מן המנוחה הוראות מפורשות וברורות לעריכת הצוואה הנוספת, וכן כי באותו מעמד לא שהו בחדרו, פרט למנוחה, אנשים נוספים, למעט העדה הגב' סקליארסקי, שנכחה במעמד החתימה (ר' סע' 2 ו-7 לתצהיר עו"ד גרינברג וכן עדותו בעמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.01 מול הש' 23-25).
 
עדותם של עו"ד גרינברג ומר ציון ראובני, שוללת, איפוא, לחלוטין את הטענות הסתמיות שהעלו המתנגדים, כאילו הכנת הצוואה וההוראות באשר לתוכנה לא ניתנו על ידי המנוחה.
 
סיכומו של דבר, המתנגדים לא הציגו ראיה ממשית כלשהי לביסוס הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוחה. אדרבא, מתוך חומר הראיות עולה, כי היוזמה לעריכת הצוואה הנוספת וההוראות מה תכלול צוואה זו, ניתנו על ידי המנוחה באופן עצמאי ומרצונה החופשי.
 
המנוחה לא הבינה את תוכן הצוואה הנוספת, בשל אי ידיעת השפה העברית, בשל היותה אנאלפביתית ובשל ליקויי שמיעה
 
10. ברמה הנורמטיבית, מדובר בפגמים מהותיים אשר, אילו הוכחו, היה בהם כדי לעורר חשש ממשי כי הוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי של המנוחה [ר' ע"א 2115/95 בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי (לא פורסם)]. אולם, כפי שיפורט להלן, כשלו המתנגדים מלהוכיח כי זה היה מצב הדברים.
העדים משני הצדדים אשרו כי המנוחה אכן לא ידעה קרוא וכתוב בעברית או בערבית וכן אשרו כי השפה שהיתה שגורה בפיה ברהיטות, כשפת אמה, היתה ערבית - עיראקית.
לעומת זה, נחלקו העדים בעמדותיהם באשר למידה שבה ידעה המנוחה את השפה העברית.
עדי המתנגדים גרסו כי המנוחה לא שלטה בעברית (ר' סעיף 2 לתצהיר תלמה), כי השפה שהיתה שגורה בפיה היתה ערבית ופה ושם שיבצה מילים בעברית, רק מילים בודדות של יום יום, וכי בניה ובנותיה נהגו להסביר לה בערבית מילים ומשפטים שלא הבינה בעברית (ר' סעיף 8 לתצהיר ד"ר שמחה יצחק, סעיף 20א' לתצהיר צבי מיכה, סעיף 8 לתצהיר טוויג וכן סעיף 6 לתצהיר השכן, שלמה נוי).
 
מנגד, ספרו העדים מטעם המבקש, וביניהם השכנות תמר חי ושושנה גרסטל, כי נהלו עם המנוחה שיחות בשפה העברית. השכנה, שושנה גרסטל, ילידת הונגריה שאינה דוברת ערבית, סיפרה כי פטפטה עם המנוחה ללא קושי במשך 40 שנות היכרותן בשפה העברית והוסיפה וסיפרה כי המנוחה הבינה את כל דבריה והיא הבינה את כל דברי המנוחה (ר' סעיף 5 לתצהירה ור' הפרוטוקול מיום 22.11.00 בעמ' 29 מול הש' 14-26).
 
השכנה תמר חי, אף היא ילידת עיראק, סיפרה כי בתחילת שנותיהן בארץ אכן נהגו היא והמנוחה לשוחח בעיקר בערבית, אך הוסיפה וסיפרה כי "ברבות הימים עברנו כולנו לדבר עברית, כאשר שיבצנו, מפעם לפעם, מילה או משפט בערבית" (ר' סעיף 3 לתצהיר חי ור' הפרוטוקול מיום 22.11.00 עמ' 24 מול הש' 16-27).
 
נכדה של המנוחה, אבנר שאול ואשתו - חנה שאול, שאינה דוברת ערבית, סיפרו אף הם כי שוחחו עם המנוחה בעברית וכי הבינה אותם היטב, אם כי שיבצה לעיתים מילה או משפט בערבית, שהיא שפת אמה (ר' סעיף 3 לתצהירים של בני הזוג שאול ור' פרוטוקול מיום 22.11.00 עמ' 18 מול הש' 29-31, עמ' 21 מול הש' 30-31 ועמ' 22 מול הש' 1-4).
 
דברים באותה רוח נכללו גם בעדותו של חתנה, ציון ראובני, אשר סיפר כי המנוחה קיימה את שיחותיה עמו בעברית, תוך שיבוץ מילה או משפט בערבית, ובציינו כי המנוחה הבינה עברית היטב ודיברה עברית בלבד עם רבים מן הסובבים אותה (ר' סעיף 12 לתצהירו של ציון ראובני וכן סעיף 16 לתצהיר עמליה, אשתו).
 
לאחר שבחנתי את מכלול העדויות שהוצגו בענין זה, הגעתי למסקנה כי המנוחה הבינה ודיברה עברית ברמה בסיסית, אך מספקת, אשר אפשרה לה לבטא בפני עו"ד גרינברג את רצונה לערוך צוואה נוספת, לפיה תוריש למבקש את כל רכושה וממילא הספיקו לה ידיעותיה הבסיסיות בעברית גם לצורך הבנת הסבריו של עו"ד גרינברג, כי כך נרשם בצוואה הנוספת שאותה ערך לבקשתה.
 
וכך העיד בענין זה עו"ד גרינברג:ו
 
"היא אמרה לי למי היא רוצה לתת. את הפרטים ואת השם היא נתנה באותו יום... היא באה, מסרה לי את הפרטים, בקשתי מהפקידה להדפיס מה שצריך, היא הדפיסה ואז הצוואה נחתמה. זו לא היתה צוואת "אייזנברג". זה לא היה משהו מסובך. אני לא יכול לזכור פרטי פרטים"
(ר עמ' 55 לפרוטוקול מיום 2.1.01, מול השורות 14-15 וכן מול השורות 20-22).
 
ובאשר למה שהסביר למנוחה בטרם חתמה, העיד עו"ד גרינברג:נ
 
"הטקסט מופיע בצוואה. הסברתי לה שמה שביקשה רשום בצוואה. בדיוק כך... לא מדויק שהקראתי לה מילה במילה, אבל הסברתי לה את תוכן הצוואה" (ר' עמ' 55 לפרוטוקול מול השורות 31 ואילך ובעמ' 56 מול השורה 9).
 
עדותו זו של עו"ד גרינברג מקובלת עלי לחלוטין והיא תואמת עדויות אחרות שנשמעו בכל הנוגע ליכולת הביטוי וההבנה של המנוחה בשפה העברית, בייחוד, בהתחשב בכך שאין מדובר במקרה הנדון בצוואה שתוכנה מורכב וסבוך, אלא, כפי שציין בצדק עו"ד גרינברג, בצוואה קצרה וברורה, המתמצת בהוראה אחת פשוטה והיא - כי המבקש יירש את כל רכושה של המנוחה אחרי מותה.
 
11. אשר לקשיי השמיעה של המנוחה.
מתצהירה של האודיולוגית שרית זליגמן ומחקירתה הנגדית, עולה שהמנוחה אכן סבלה מליקוי בשמיעה. אולם, החשש שהעלתה ב"כ המתנגדים כאילו בשל ליקוי זה לא שמעה המנוחה את הסבריו של עו"ד גרינברג באשר לתוכן הצוואה, אין בו ממש בנסיבות הענין.
ראשית, עו"ד גרינברג העיד כי בעת שהסביר למנוחה את מה שנרשם בצוואה, לא התרשם כי המנוחה אינה שומעת את דבריו, וכי המנוחה ישבה קרוב אליו, כאשר שולחן בלבד מפריד ביניהם (ר' פרוטוקול הדיון מיום 2.1.01 עמ' 55 ש' 7-9 ועמ' 56 ש' 10-11).
על יכולת השמיעה של המנוחה בטווח מרחק כזה, לא חלקו גם עדי המתנגדים וביניהם גיסתה של המנוחה ד"ר שמחה יצחק, אשר אישרה כי המנוחה יכולה היתה לשמוע גם את הנאמר בטלוויזיה במרחק ישיבה דומה (ר' עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.01 מול הש' 22).
שנית, בפרק הנוגע להשפעה בלתי הוגנת, קבעתי כי המנוחה היא זו שיזמה את עריכת הצוואה הנוספת, והיא זו אשר הורתה לעו"ד גרינברג מה יכלל בה, קרי - כי מלוא רכושה יעבור לאחר מותה אל בנה המבקש.
משאין פער כלשהו בין האמור בצוואה ובין רצונה זה של המנוחה, כפי שהביעה אותו בפני עו"ד גרינברג ובפני חתנה ציון ראובני סמוך לפני שערכה את הצוואה הנוספת, ממילא אין כל משמעות לטענה כאילו ליקויי השמיעה מנעו מן המנוחה להבין את תוכן הצוואה.
לפיכך, גם הטענה הנוספת, בדבר ליקוי השמיעה של המנוחה והשלכותיו, טענה אשר ראוי לציין כי נולדה במהלך הדיון ולא היה לה זכר בהתנגדות עצמה, אף היא דינה להדחות.
 
 
12. לסיום, ראוי להוסיף ולציין, כי בהתנגדות, לאורך הדיון וכן בסיכומים ניסו המתנגדים לצייר את המנוחה בדמות אשה קשישה, מוכת חולי, תשושה, חסרת אונים וכבדת שמיעה, אשר לא הבינה את הנעשה סביבה, אלא אם כן תורגמו לה הדברים מעברית לערבית ועל-כן, כך הוסיפו וטענו המתנגדים, אין להניח כי המנוחה במצבה ובנתוניה אלה יכולה היתה להבין טיבה של צוואה בעברית, שלא תורגמה לה.
 
דע עקא, מתוך מכלול העדויות ששמעתי, שוכנעתי, כמפורט לעיל, כי דמות זו של המנוחה אותה ניסו המתנגדים לצייר, רחוקה מאוד ממציאות הדברים, נכון למועד עריכת הצוואה הנוספת בשנת 1994. אכן, המנוחה כבר היתה באותה עת אשה באה בימים ואף סבלה ממחלות שונות, כגון סכרת, יתר לחץ דם ובעיות לב, אך מן העדויות שנשמעו ובכלל זה, עדויותיהם של השכנים, אשר אין להם כל נגיעה חומרית או אמוציונלית להליך שבכאן, עולה כי למרות כל אלה, היתה המנוחה, בהתחשב במגבלותיה, אשה דעתנית ודינמית המבינה היטב את הנעשה סביבה, המנהלת תקשורת טובה עם הסובבים אותה, לרבות אלה שאינם דוברים ערבית.
(לענין תכונותיה ויכולותיה אלה של המנוחה, לאורך חייה וכן בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה הנוספת, ר' גם מסמכי טוויג ז"ל מיום 10.8.97, שהוגשו בהסכמה).
 
ועוד ראוי להוסיף לסיום, כי בבואנו לבחון בקשה למתן צו קיום צוואה מזה, והתנגדות המועלית לקיומה מזה, עלינו לזכור כי:ב
 
"נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי-סביר, מקפח אף-אכזרי ככל-שיהיה. וכלשון בית המשפט בפרשת בנדל, לעיל, בעמ' 106 (מפי השופט ברק):ו
"אין לנו ענין כאן לא בתבונה ובסבירות של מעשי המנוח אף לא במידת ההומאניות שבהם. השאלה היחידה הניצבת לפנינו, היא, אם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח בשעת החתימה על הצוואה כדי להצביע על כך כי הוא ידע להבחין בטיבה של צוואה."
השווה עוד:נ פרשת כלפה-גולד, שם, פיסקאות 6, 11 ו-17 לפסק הדין".
(ר' ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705).
 
במקרה שלפנינו, לא הוכח דופי כלשהו בצורת הצוואה או ברצונה החופשי של המצווה ובהבנתה לצוות את אשר ציוותה. על כן, יש לכבד את רצונה, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתה הנוספת, לצוות את כל רכושה רק לאחד מילדיה, הוא המבקש.
 
13. סוף דבר – מכל הטעמים שפורטו לעיל, ההתנגדות נדחית וניתן בזה צו לקיום הצוואה הנוספת מיום 13.5.94, שערכה המנוחה.
המתנגדים, ביחד ולחוד, ישלמו למבקש הוצאות הליך זה ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.
ב"כ המבקש תגיש לחתימתי פסיקתא מתאימה למתן צו קיום צוואה, כאמור.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון