ערעור על פסק דין לשון הרע

ערעור על פסק דין לשון הרע  

  1. זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אגמון-גונן), שבו קבעה שפרסום בעתון הוא לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וחייבה בגינו בפיצויים. הטענה בערעור היא כי סכום הפיצויים שפסק בית המשפט קמא קטן מדי, ובערעור שכנגד - כי אין הפרסום מהווה לשון הרע.
  2. ואלה פרטי הענין כפי שקבעם בית המשפט קמא.

 
המערער, עו"ד אברהם ברדוגו, הוא התובע בבית המשפט קמא. המשיבים הם הנתבעים:ו המשיבה 1 - א.ת. כל קשר בע"מ, היא המוציאה לאור של עתון "אנשים"; המשיב 2, אבי פרימו, הוא עורך העיתון, והמשיבה 3 - הדה בושס היא עיתונאית, שכתבה את הכתבה נשוא הדיון. המשיבים הגישו נגד המערער ערעור שכנגד. מטעמי נוחות, יכונו אלה כאמור לעיל, דהיינו - המערער, משיבה 1, משיב 2 ומשיבה 3, ושלושתם - המשיבים, בלא להזכיר מעמדם בערעור שכנגד.
 
3. המערער שהוא, כאמור, עורך דין במקצועו, הוא גם מנחה תכנית רדיו, ובעל טור "הבלתי משוחדים" בשבועון "תל-אביב".
 
ביום 4.7.1997 פרסם המערער מאמר שנשא את הכותרת:נ "זוהר הוא שלנו, סשה אף פעם לא". במאמר נאמר, בין השאר:ב
"כמו שמתעורר עכשיו הוויכוח לגבי החגיגות האשכנזיות במלאה 50 שנה למדינה, מתעוררת מאליה החובה לפוצץ אמת נוספת על הפנים של האשכנזים, לא רק בשביל שיבינו שקולטים את הלחץ והשקר שמעבירים על המזרחים בענין המוסיקה, ולא רק בגלל שעד היום הם קוראים לשירה העממית העברית מוסיקה מזרחית. אלא גם בשביל להוריד להם מעל הפרצוף את מסכת הצביעות".
 
בסוף המאמר, נאמר כי "העם רוצה לשמוע את ארגוב, זוהר, לא סשה".
ביום 15.7.1997 פירסמה המשיבה 3, הדה בושס, בעיתון "אנשים" כתבה (להלן - הכתבה) שכללה, בין השאר תגובה למאמר האמור. כותרת הכתבה:ו "גם גזענות מזרחית היא גזענות". כותרת המשנה היתה:נ "מזרחים מיליטנטיים כמו אברהם ברדוגו הכריזו מלחמה על המוסיקה העברית בגלל שורשיה הרוסיים. הם טוענים שרק המוסיקה המזרחית היא עברית באמת, למרות שמקורה בעצם בצפון אפריקה. זו גישה פשיסטית, ברוחה של גרמניה הנאצית" (הדגשה זו וכל ההדגשות הנוספות להלן – הוספו).
 
הכתבה, כלשונה, עוסקת ב"קבוצות מיעוטים מיליטנטיות, שהפכו את הקיפוח והאפליה לדגל מלחמה". הכתבה מונה שלש קבוצות כאלה:ב "ההומוסקסואליים והלסביות, הפמיניסטיות והמזרחיים". אחרי דיון בשתי הקבוצות הראשונות, פנתה הכותבת לקבוצה השלישית, תוך שהיא מגיבה על מאמרו האמור של המערער. אליו הוקדשו הכותרת וכותרת המשנה של הכתבה. בתוך הטקסט גם פורסמה תמונת המערער, ומתחתיה נכתב "אברהם ברדוגו. לא נותן לעובדות לבלבל אותו". בגוף הכתבה נכתבו, בין היתר, דברים אלה:ו
"נראה לי שחלק גדול מהמזרחים המיליטנטים אינם רוצים בשוויון, אלא שואפים לנקמה ולקיפוח אחרים... גם בקבוצה זו צומחים מיליטנטים אינטרסנטים וגזענים. באחד משיאיה של השנאה, הגזענות והחוצפה, אני נתקלת ברשימה של אברהם ברדוגו בעיתון "תל אביב" שכל-כולה פרובוקציה גזענית, בעלת הלכי רוח פשיסטים... אני תמהה היכן רכש ברדוגו את הידע האסרטיבי שלו. לברדוגו יש מטרה והעובדות אינן מבלבלות אותו. ברוח גזענית של מבעירי מדורות הוא קורא להשמיד את המוסיקה העברית - בעצם הישראלית. כנראה הוא רוצה להעלותה באש ואיתה אולי גם את המלחינים. כל זה ממש ברוחה של גרמניה הנאצית שם שרפו ספרים בשם היצירה הגרמנית הטהורה, וכאן נתחלפה זאת במוסיקה עברית טהורה".
 
בגין דברים אלה תבע המערער את המשיבים בעילה של לשון הרע, וביקש פיצויים בסך 600,000 ₪.
 
4. המערער טען בבית המשפט קמא וגם בערעור, כי הדברים שפורסמו הם לשון הרע שכוונה נגדו, וכי אין עומדת בגין הפרסום למשיבים הגנה מההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. בענין הפיצויים טען כי משלא נחקר על תצהירו, שבו העריך את נזקו בסכום של 600,000 ₪, והערכה זו לא נסתרה, יש לפסוק לו סכום זה במלואו. בשאלה זו של גובה הפיצויים, מיקד המערער את טיעוניו לפנינו.
 
לעומתו, טענו המשיבים כי אין הפרסום מהווה לשון הרע. מכל מקום, עומדת להם הגנה, בהיות הפרסום הבעת דעה בתום לב בענין ציבורי וכלפי איש ציבור. עוד טענו המשיבים כי המשיבה 3 היא עיתונאית פובליציסטית, הכותבת מאמרי ביקורת ואינה מסקרת אירועים. בכתבה, כך נטען, הפרידה המשיבה 3 כראוי בין דעותיה לבין העובדות שעליהן ביססה את דבריה. על כן, הביטויים הקושרים את המערער לגרמניה הנאצית, חוסים אף הם תחת הזכות לחופש הביטוי.
 
5. בית המשפט קמא קיבל את התביעה, קבע שקמה למערער בגין פרסום זה עילה של לשון הרע, ופסק למערער פיצויים בסך 15,000 ₪, בתוספת הוצאות בסך 2,500 ₪. המערער סבור כי סכום הפיצויים קטן מדי. המשיבים, בערעור שכנגד, מבקשים לבטל את פסק הדין ולקבוע כי אין בפרסום זה משום לשון הרע.
 
6. פסק הדין שכתב בית המשפט קמא מפורט, מפורש ומבאר באר היטב את היבטיו העובדתיים והמשפטיים של הענין. בכפוף לענין גובה הפיצויים שיידון להלן, גם מסקנתו הסופית נכונה. הטענות שטענו הצדדים לפנינו, הן בכתב והן בעל-פה, נידונו בהרחבה בפסק דין של בית המשפט קמא, ואין אנו, כבית משפט של ערעור, מוצאים עילה להתערב בקביעות בית המשפט קמא ובמסקנותיו. על כן, נסתפק בהבאת עיקרי הדברים, כפי שבאו לביטוי בפסק הדין של הערכאה הראשונה.
 
7. בית המשפט קמא קבע כי יש בפרסום זה משום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו:נ
"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, או דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
 
בית המשפט קמא איזן כראוי בין שתי זכויות מתנגשות - הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי, ובצדק קבע כי המבחן להכרעה בענין מה מהווה לפי הסעיף האמור לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, מבחן האדם הסביר. דהיינו - כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבפרסום, לא מבחן סובייקטיבי - של תחושת העלבון האישית של הנפגע עצמו. בית המשפט קמא קבע כי הפרסום מייחס למערער התנהגות ודעות "ברוח גרמניה הנאצית", וכן רצון, "כנראה", להעלות את המוסיקה העברית הישראלית ומלחיניה באש. על כן, לדעתו, ולכך אנו מסכימים, ייחוס זה של תכונות "נאציות" למערער מהווה לשון הרע. בית המשפט דחה, בצדק, את טענת המשיבים כי אין הפרסום מהווה לשון הרע, כיוון שאין הוא מייחס למערער קירבה או קשר לנאצים, אלא רק משווה בינו לבין מעשי הנאצים והתנהגותם:ב
"נראה לי [כי] הנתבעים במקרה שלפניי יחסו לתובע דעות והשקפות גזעניות 'ברוח גרמניה הנאצית', כלומר 'קרבה אידיאולוגית'... כך למשל במשפט הבא של הכתבה:ו 'באחד משיאיה של השנאה, הגזענות והחוצפה אני נתקלת ברשימה של אברהם ברדוגו בעיתון "תל-אביב", שכל-כולה פרובוקציה גזענית, בעלת הלכי רוח פשיסטיים'. כן בהמשך משווה הנתבעת 3 את מה שהתובע 'רוצה' לעשות למוסיקה העברית, למה שעשו בגרמניה הנאצית לספרים.
נראה לי, אם כן, כי גם לשיטתם של הנתבעים עצמם, יש כאן יותר מעריכת השוואה גרידא לגרמניה הנאצית. מכאן שהפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק".
 
בית המשפט קמא דחה את טענת המשיבים כי יש מקום להקל בענין זה נוכח היות המערער איש ציבור, שיש ענין לציבור בביקורת עליו, ושיש לו נגישות לכלי התקשורת. בית המשפט אמר כי גם אם יישקל הפרסום ברוח הגישה המקלה עם המפרסם, נוכח היות המערער איש ציבור שלו נגישות לכלי התקשורת, ולא ברוח הגישה המחמירה, שאינה מבחינה, לענין הגנה על שמו הטוב של אדם, בין איש פרטי לבין איש ציבור, עדיין מהווים דברים אלה לשון הרע.
 
בית המשפט קמא גם דחה, ולדעתנו בצדק, טענה נוספת של המשיבים, שעומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונה:נ
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:ב
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
 
לטענת המשיבים, הפרסום נעשה בתום לב וענינו - הבעת דעה, לא קביעת עובדה. הכותבת, כך כאמור טענו, הבדילה בכתיבתה הבדל היטב בין עובדות לבין הבעת דעה.
 
בית המשפט קמא לא דן בדרישה שברישא לסעיף זה שהפרסום נעשה בתום לב, ולא קבע ממצא בענין תום הלב של הכותבת, זאת אחר שמצא כי, מכל מקום, לא נתמלא האמור בס"ק (4), כי מדובר בהבעת דעה. בית המשפט מצא כי לא רק הבעת דעה היתה כאן, אלא קביעת עובדה בענין תוכן דברי המערער במאמרו, שעל כן נאמר בכתבה:ו
"ברוח גזענית של מבעירי מדורות, הוא קורא להשמיד את המוסיקה העברית - בעצם הישראלית. כנראה הוא רוצה להעלותה באש, ואיתה אולי גם את המלחינים".
 
אך המערער לא כתב כן במאמרו ולא קרא להשמיד את המוסיקה העברית הישראלית. לכל היותר, הוסיף בית המשפט קמא וציין, ניתן לומר כי כך הכותבת הבינה את הדברים, וזו על כן מסקנתה מקריאת דברי המערער. ואולם, בכתבה אין הכותבת אומרת שזו דעתה על הכתוב או על הכותב, או שכך היא מבינה את הכתוב, אלא מציגה היא לפני הקורא, שמן הסתם אין מאמר המערער לפניו, עובדה לא נכונה והיא - שהמערער "קורא להשמיד" את המוסיקה העברית הישראלית ואולי את מלחיניה. הכותבת לא הפרידה, כפי שהיתה חייבת לעשות, הפרדה ברורה בין קביעת העובדות בענין דעת התובע לבין הבעת דעתה היא, אלא עירבבה אותם יחדיו, ויצרה את הרושם שכך אמר המערער.
 
יש להקפיד על תיחום זה בין עובדות לבין דעות, כי על כך בנויה ההגנה בסעיף 15(4) לחוק:נ
"עיקר פועלו של סעיף 15(4) הוא, אם כן, בהרחבת ההגנה על פירסומים המסווגים כדעה. כיוון שביסוד ההבחנה בין עובדה לדעה מצויה ההנחה 'שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות'...":ב קראוס נ' ידיעות אחרונות, ע"א 3199/93, פ"ד מט(2) 843, 856.
 
הכותבת לא עשתה כן, ובכך לקתה כתבתה.
 
8. על כן, אין אנו מקבלים את הערעור שכנגד של המשיבים, המבוסס על הטענה כי אין מדובר בלשון הרע, וכי, מכל מקום, עומדת להם הגנה של הבעת דעה.
 
במיוחד אין אנו מקבלים את הטענה כי לא היה די לבסס את הקביעה בדבר לשון הרע על משפט זה שבכתבה:ו
"ברוח גזענית של מבעירי מדורות, הוא קורא להשמיד את המוסיקה העברית - בעצם הישראלית. כנראה הוא רוצה להעלותה באש, ואיתה אולי גם את המלחינים. כל זה ממש ברוחה של גרמניה הנאצית, שם שרפו ספרים בשם היצירה הגרמנית הטהורה, וכאן נתחלפה זאת במוסיקה עברית טהורה".
 
ואולם, משפט זה, ובפועל מספר משפטים, אינו עומד בבדידותו ואינו מנותק מההקשר הכולל של הרעיון בכתבה, אלא הוא פיתוחו וחלק אינטגרלי ממנו.
 
כאמור, אף שהכתבה עוסקת לכאורה בשלש "קבוצות מיעוטים מיליטנטיות", שהן - "ההומוסקסואלים והלסביות, הפמיניסטיות, והמזרחים", מתמקדת היא בעיקרו של דבר בשלישית, ב"מזרחים". כך גם כותרתה הראשית והמשנית, וכך גם התמונה האחת והיחידה שמופיעה במרכז הכתבה, היא תמונת המערער. הקטע הנוגע למערער מסמן את השיא בכתבה שהכל מוביל אליו, ומתחבר לכותרת המשנה, שמדברת על גישת המערער כ"גישה פשיסטית, ברוחה של גרמניה הנאצית".
 
איננו מקבלים גם את הטענה האחרת של המשיבים, כי בדיקה מדוקדקת של המלים שהשתמשה בהן הכותבת, בכללן "כנראה" ו"אולי", מלמדת על חוסר נחרצות של הכותבת בדבריה. ואולם, לדעתנו הקובע בכגון זה אינו בדיקה דקדוקית ומדוקדקת של מלים בכתבה, אלא התרשמות, אף התרשמות כללית, של קורא עתון סביר מקריאה רגילה ושוטפת, אף שטחית. ועל כך נאמר:
"הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה": קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, שם, עמ' 857.
 
במקרה זה מרקם הכתבה, מבנה, תוכנה, והביטויים שבהם משתמשים, כולם נתונים בסימן הנאציות, "רוחה של גרמניה", "הרוח הגזענית", "מבעירי המדורות", "שורפי הספרים", "קורא להשמיד", "רוצה להעלות [את המוסיקה] באש", ו"אולי גם את המלחינים". ביטויים האופיינים לגזענות הנאצית בגילוייה הארסיים.
 
9. אשר לפיצויים. כאמור, בית המשפט קמא פסק למערער פיצוי בסך 15,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט בסך 2,500 ₪, בעוד שהמערער תבע פיצוי בסך 600,000 ₪. בית המשפט קמא פירט מספר טעמים לכך. ביניהם: למערער נגישות לאמצעי התקשורת, דבר המאפשר לו להפריך את הפרסום. המערער דחה את הצעת המשיבים לפרסום תגובתו מעל דפי אותו שבועון, ובסירובו לא עשה להקטנת נזקו. ועוד, מדובר בחיוב המשיבים בדין בגין משפט אחד, בכתבה שעומדת בכללה בסימן הבעת דעה.
 
10. כאמור, ערעור המערער הוא על סכום הפיצויים. לטענתו, נגרם לו נזק אדיר עקב הפרסום נוכח מעמדו כפעיל בתחומים ציבוריים. לדעתו, אחרי שבית המשפט קמא קבע שהפרסום הוא לשון הרע, לא היתה הצדקה לפסוק לו פיצוי בסכום הנראה לו כה עלוב, עד כי יש בו אך לעודד מוציאי דיבת האחרים רעה. אף סכום ההוצאות שנפסק לו, אינו מכסה רבע מסכום האגרה ששילם בבית המשפט קמא. על כן, טען המערער עוד, אף שבית המשפט קיבל את תביעתו, יצא שכרו בהפסדו.
 
בענין מידת הנזק, הפנה המערער לתצהיר של אלחנן אפרתי, שבו אמר המצהיר שנמנע מלשכור את דירת המערער משקרא בכתבה של הכותבת, על סמך ציטוטים מדברי המערער, שהמערער מטיף למעשים גזעניים.
 
עוד טען המערער כי שמשתבע 600,000 ₪ והצהיר כי זה סכום הנזק שנגרם לו, והתצהיר נתקבל ללא חקירה נגדית, היה חייב בית המשפט לפסוק סכום זה לטובתו. מכל מקום, הפנה לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שקבע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים ללא הוכחת נזק", וטען כי אף ללא הוכחת נזק, היה ראוי לפסוק לו סכום גדול יותר.
 
על כך משיבים המשיבים כי המערער לא הוכיח נזק ממשי שנגרם לו עקב הפרסום; כי סכום הפיצוי נשאר לעולם במחלוקת, אף אם נכלל בתצהיר; וכי סעיף 7א אינו חל כאן כיוון שנתקבל בשנת התשנ"ט, כשנתיים אחרי תאריך פרסום הכתבה; ומכל מקום, סעיף זה קובע סכום מכסימלי לפיצוי בגין עוולה זו ללא הוכחת נזק, הכל בכפוף לשיקול דעת של בית המשפט. אשר לאגרה, טענו המשיבים כי משתבע המערער סכום פיצויים מוגזם, ללא פרופורציה לנזק, אין לו להלין אלא על עצמו.
 
שקלנו טענות אלה שקול היטב, ונראה לנו כי יש מקום להתערב במידה מסוימת בסכום הפיצויים. כל שיקולי בית המשפט קמא נכונים, וגם תשובות המשיבים לטיעוני המערער נכונים בעיקרם.
 
 
מאידך גיסא, היה ראוי לשקול את הפיצוי גם במאזני המידתיות - במידת ה"רוע" שבפרסום בכללותו - גם בחלקיו שאינם מהווים לשון הרע כשלעצמם, בהיותם בגדר הבעת דעה. כן ראוי היה לשקול את מידת ההשפלה, הביזוי והפגיעה הכרוכים בפרסום. כי לא הרי פגיעה בפרסום שמייחס לאדם, למשל, מעשים מפוקפקים - בלתי מוסריים, ואף פליליים, כהרי פגיעה בייחוס דעות והשקפות גזעניות ברוח "גרמניה הנאצית". שני אלה חמורים וקשים. אך אין קשה ואין חמורה מההשוואה של אדם במעשיו או בדעותיו לנאציזם הגרמני המתועב (אשר גצים ממנו עדיין מבצבצים מבין אודיו העשנים וגורמים לכאב ולסבל רב עד ימינו אלה).
 
ייחוס תכונות או נטיות שטניות וארסיות כאלה לאדם, כל שכן לבן העם היהודי, בין שהוא "מזרחי" ובין שהוא "מערבי", שעמו היה הקורבן העיקרי לאידיאולוגיה נאצית נפשעת זו, יש בו כדי להטביע אות קלון על מצחו. זו פגיעה שאין שווה לה ואין דומה לה ואין קשה ממנה בפגיעות האחרות שבלשון הרע. על כן, ראוי למושכים בעט להיזהר בשימושי לשון כאלה זהירות מופלגת.
 
התבטאויות כאלה ראוי במקומנו לבודדן ולייחדן להקשרן המקורי שנידון לדראון עולם בידי עמנו ובידי האנושות בת התרבות כולה. ייחוס אידיאולוגיה כזו לאדם שמבקש שתינתן עדיפות למוסיקה זו על פני מוסיקה אחרת, אף שהוא עושה כן בלשון בוטה, הוא מעשה שלא ייעשה, ויש להתרחק ממנו כמו מאש מלחכת האוכלת כל חלקה טובה.
 
הכנסת התבטאויות כאלה לזירת הויכוחים בענינים אלה ואחרים, יש בה גם פיחות במידת הרשעות של האידיאולוגיה הנאצית, שהופכת מעין בת בית שוות ערך למה שנראה בעיני הדוברים כנטיה רעה או כגישה נפסדת. המבקש לזעוק נגד רצון זה של קנאי למוסיקה זו או אחרת, יעשה כן בכל לשון שיבחר, חריפה כלל שתהיה, במסגרת הרחבה של חופש הביטוי, אך לא בדימוי משוקץ ומתועב זה, החורג אלפי מונים מהמידה.
 
11. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיבים לשלם למערער פיצוי בסך 30,000 ₪ בנוסף לסך 2,500 ₪ שפסק בית משפט קמא בגין הוצאות, וכן מחייבים את המשיבים לשלם למערער הוצאות המשפט בערעור בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ נכון להיום.
 
הערעור שכנגד - נדחה.
 
12. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
 
ניתן היום, כ"ה באייר, התשס"ב (7.5.2002).
 
יעקב צמח, סגן-נשיא   עזרא קמא, סגן-נשיא   צבי זילברטל, שופט                          
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. לשון הרע במכתב

  2. ערעור לשון הרע

  3. לשון הרע פלילי

  4. לשון הרע בתצהיר

  5. לשון הרע נגד זמרת

  6. לשון הרע בכרוזים

  7. לשון הרע נגד חנות

  8. פרסום מותר לשון הרע

  9. לשון הרע בבית כנסת

  10. פיצויים על לשון הרע

  11. לשון הרע בין שכנים

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. לשון הרע בכנס מפלגה

  14. לשון הרע בתיק הרפואי

  15. לשון הרע בזמן בחירות

  16. לשון הרע במכתב פנימי

  17. לשון הרע במהלך בוררות

  18. פרסום תיקון לשון הרע

  19. לשון הרע בכרוז בחירות

  20. לשון הרע בחברה הבדואית

  21. בוררות בתביעת לשון הרע

  22. לשון הרע הכפשה במקומון

  23. פרסום לשון הרע נגד חברה

  24. לשון הרע נגד שחקן כדורסל

  25. הגנות מוחלטות בלשון הרע

  26. לשון הרע ידיעות אחרונות

  27. לשון הרע בבית הדין הרבני

  28. תביעת לשון הרע נגד שופט

  29. הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע

  30. ערעור על פסק דין לשון הרע

  31. לשון הרע בהליכים משפטיים

  32. לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

  33. פרסומים הדדיים של לשון הרע

  34. תביעת לשון הרע במהלך שבעה

  35. תביעת לשון הרע בין רופאים

  36. לשון הרע במהלך דיון ציבורי

  37. כתבה אינפורמטיבית לשון הרע

  38. לשון הרע דו''ח מבקר המדינה

  39. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 10

  40. לשון הרע תוך כדי דיון משפטי

  41. פרסום לשון הרע על איש ציבור

  42. הוצאת לשון הרע נגד עורך דין

  43. דחיית תביעה על הסף לשון הרע

  44. פרסום לשון הרע נגד ראש העיר

  45. פרסום הגשת תלונה - לשון הרע

  46. לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי

  47. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד

  48. לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד

  49. לשון הרע ''נרמז'' בין השורות

  50. האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע

  51. לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

  52. ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע

  53. האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע

  54. האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע

  55. תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

  56. האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

  57. תביעה של רון קופמן בגין לשון הרע

  58. ביקורת לגיטימית לא מהווה לשון הרע

  59. תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע

  60. תביעת לשון הרע נגד מבקר על חוות דעת

  61. תביעה של הורים נגד לשון הרע נגד בנם

  62. תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע

  63. ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע

  64. תביעה נגד עורך מקומון בגין לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח

  66. לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

  67. האם גילוי על תיק פלילי מהווה לשון הרע

  68. חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע

  69. האם פרסום צ'ק ללא כיסוי מהווה לשון הרע

  70. האם הכינוי ''יודנראט'' מהווה לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תלונה על עורך דין

  72. תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

  73. האם תלונה נגד עורך דין ללשכה מהווה לשון הרע

  74. תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

  75. תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון