המחלוקות שבין בעלי הדיון היתה מעמדו של הנתבע, כערב או כשוכר ? מבוא 1. התובע הינו הבעלים של חנות בקומת הקרקע בבניין ברח' המלך גורג' 53, ת"א, הידועה כחלקה 146/4 בגוש 7092 (להלן - החנות). חנות זו הושכרה ביום 1.9.99 לנתבעים, בהתאם לחוזה שכירות מיום זה, נספח א' לכתב התביעה (להלן - החוזה). תקופת השכירות כאמור בחוזה , הינה מיום 1.9.99 ועד 31.1.00, דהיינו - 12 חודש. על פי האמור בסע' 15 לחוזה, ניתנה לשוכר החנות "האופציה" להארכת תקופת השכירות לשתי תקופות נוספות של 12 חודש כל אחת, בכפוף להודעה למשכיר על מימוש האופציה, 75 יום לפני סיום תקופת השכירות. עוד הוסכם כי דמי השכירות יהיו בסכום השווה ל- 2,500 דולר, בצרוף מע"מ, בתקופת השכירות ובתקופות האופציה הראשונה, ולאחר מכן יועלו דמי השכירות ב- 5% נוספים. התשלום הינו לכל חודש מראש. אין חולק כי דמי השכירות שולמו לתובע,המשכיר, עד לחודש פברואר 2001, ולא יותר. התביעה בתיק זה הינה לסילוק יד הנתבעים מהחנות וכן תביעה כספית בגין חוב דמי שכירות והפיצויי המוסכם, כנקוב בחוזה, בגין הפרתו. כנגד התביעה שהוגשה כסד"מ, הגיש הנתבע 2 (להלן-הנתבע) בקשת רשות להתגונן ובהחלטתי מיום 20/11/01, נדחתה הבקשה בכל הנוגע לתביעת סילוק היד, וניתנה הרשות להתגונן בתביעה הכספית (ראה בש"א 115680/01). בעקבות החלטה זו נחתם פסק דין חלקי, שציוה על השבת החזקה לתובע, וזאת ביום 2/12/01. בפועל, פינו הנתבעים את החנות ביום 7/1/02, כך לטענת התובע, בעוד שהנתבע טען כי הפינוי ומסירת המפתח התבצעו כבר ביום 31/12/01.   2. המחלוקות שבין בעלי הדיון הינם כדלקמן:   א. מעמדו של הנתבע, כערב או כשוכר.   ב. טיבה ומהותה של חזקת הנתבעים בחנות, לאחר סיום תקופת השכירות החוזית.   ג. כריתתו של חוזה שכירות נוסף, בעל-פה, לאחר סיום תקופת השכירות החוזית.   ד. תוקף התנאי בחוזה הקובע את הפיצוי המוסכם.   ה. זכות הנתבעים לקיזוז הוצאות חשמל ונזקים שנגרמו לעיסוקם בחנות , כנגד חוב דמי השכירות או הפיצוי המוסכם בגין הפרת החוזה.   להלן התייחסותי לכל אחת ואחת מהמחלוקות.   מעמדו של הנתבע על פי החוזה 3. ב"כ התובע טוען כי הנתבע איננו אלא אחד מיחידי השוכר, ואיננו אך ערב כלפי התובע להתחייבות החברה, הנתבעת 1 (להלן-הנתבעת), שעל פי החוזה . מבחינת הנתבע חשיבות הכרעה זו רבה, באשר לטענת הנתבע, ערבותו מתייחסת רק לתקופת השכירות החוזית, דהיינו, עד יום 31/8/00, כך שאין לתובע כל זכות לתבוע ממנו, כערב, את חובות דמי השכירות שנוצרו לאחר יום זה.   אולם, לדעתי, אין הנתבע ערב אלא הינו החייב העיקרי.   במבוא לחוזה נאמר כי "השוכר" הינו הנתבעת באמצעות מנהלה, הוא הנתבע, שהוא- "הערב במאוחד ובנפרד עמה, למילוי כל התחייבויותיה על פי החוזה זה". כלומר, הנתבע הינו גם הערב אך יחד עם זאת הוא חב "במאוחד ובנפרד" עם הנתבעת. "ערבות" על פי חוק הערבות תשכ"ז- 1957, הינה חבות מישנית לחיוב העיקרי, ואיננה התחייבות ישירה, יחד ולחוד עם החייב העיקרי. (ראה סע' 1 לחוק הנ"ל). מכאן שעל פי האמור במבוא לחוזה, הנתבע הוא אחד מיחידי השוכר.   בסיפא לחוזה, מופיעה חתימתו של הנתבע, ללא שמצוין לידה כי עניננו בחתימת הערב. לאחר חתימת הצדדים לחוזה, נרשם "כתב ערבות", כשהערב הרשום שם הינו אביגדור שמואל, שהוסיף את חתימתו כערב. הנתבע אינו נזכר בכתב הערבות ואינו חתום עליו. התובע עצמו העיד כי ראה בנתבע כאחד מיחידי השוכר (ראה סעיף 4 לתצהירו ת/3 וכן עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 21). בהתחשב בעבודה כי הנתבעת , החברה חסרת כל נכסים וכיום, ככל הנראה, אף חדלת פרעון , ההגיון מחייב כי התובע או עוה"ד שניסח את חוזה השכירות, ביקש לראות בנתבע כאחד מיחידי השוכר ולא "רק" כערב.   רק על מנת להפיס את דעת הנתבע, עלי לציין כי לדעתי אף אם חבות הנתבע הינה כערב בלבד, עדיין ניתן היה לחייבו בכל חוב הנתבעת כלפי התובע, באשר לטעמי יחסי השכירות שעל פי תנאי החוזה , הוארכו בהתאם ל"אופציה", וערבותו של הנתבע משתרעת אף על חיובי הנתבעת בתקופות השכירות הנוספות.   כריתת חוזה חדש, בעל-פה, בין הצדדים 4. הנתבע טוען כי עובר לסיום תקופת השכירות החוזית, סוכם בינו ובין התובע על הארכת תקופת השנים לחמישה חודשים נוספים, ושבתקופה זו ימונה שמאי מוסכם אשר יקבע את שווי דמי השכירות הראויים בגין המושכר, ואז תוארך שוב תקופת השכירות לשנה נוספת, כשהנתבעים ישלמו את דמי השכירות בשווי שיקבע השמאי, ולא יותר מ-2500 דולר, בשקלים, לכל חודש שכירות. (ראה סע' 8 לתצהיר הנתבע-נ/1). הנתבע מכחיש מכל וכל הסכמה שכזו. גם בעניין זה, יד גירסת התובע על העליונה.   טענה זו, לכריתת חוזה נוסף, שאין עליו כל ראיה בכתב, נטל ההוכחה על הנתבע, כאשר מדובר בטענת הגנה. פרט לעדותו של הנתבע, אין בפני כל ראית חיזוק או תמיכה בגירסה זו, המוכחשת על ידי התובע, שהיה צד , לכאורה, לחוזה נוסף שכזה. מעבר לעובדה כי בית המשפט התרשם לשלילה מעדות הנתבע, הרי התרשמות לבית המשפט מהתובע, כאדם מבוגר, המתקשה בתפיסתו במיוחד בנושאים משפטיים, הוא שלא היה מסכים לכריתת חוזה חדש, ללא מסמך בכתב, שיערך על ידי עורך דינו. בנוסף, ברור כי התובע לא היה מסכים לתנאים להם טוען הנתבע, שיחייבו למנות שמאי, שאף יקבע דמי שכירות הנמוכים מדמי השכירות שיקבעו בחוזה, ומדוע שיסכים לכך. הנתבע עצמו נמנע מלפעול על פי ההסכם החדש, כביכול, ואף הוא לא עשה דבר למינוי שמאי שכזה, או לשלם את דמי השכירות, גם אלה שעל פי דעתו הם דמי השכירות הראויים עבור המושכר, אלא המשיך בחזקת החנות, ללא תשלום כל דמי שכירות!   על כן, הטענה על חוזה חדש שנכרת בין הצדדים- נדחית.   מהות יחסי השכירות לאחר סיום תקופת השכירות הראשונה 5. נראה לבית המשפט כי המשכת שהייתו של הנתבע בחנות איננה אלא על פי התנייה בחוזה המעניקה לנתבעים "אופציה" להארכת חוזה השכירות. סעיף האופציה שבחוזה מעניקה דווקא לשוכר את ה"אופציה" הנידונה. כלומר, עניננו בזכות חוזית הניתנת לנתבעים. התובע העיד כי המתין לקבל מהנתבע את ההודעה בכתב הנדרשת לצורך מימוש האופציה, אולם לא התקבלה כל הודעה. על אף ולמרות העדר ההודעה, התובע הסכים למימוש האופציה, או כדבריו:- "אני חיכיתי שישלחו לי מכתב שהם מחדשים את החוזה והם לא שלחו לי כלום. לא בקשתי מאף אחד כלום, אני חיכיתי. אם הייתי מקבל שכר דירה עבור החנות לא הייתה לי כל בעיה שישארו שם. לא היה לי סכסוך עם הנתבעים. הם פשוט לא שילמו דמי שכירות." (עמ' 9 לפרוטוקול).   הנתבעים , שהמשיכו להחזיק בחנות בתקופת ה"אופציה " הראשונה, עד יום 31/8/01, שילמו דמי השכירות בתקופה זו, עד לחודש פברואר 2001. אלמלא מדובר היה בהארכת תקופת השכירות, על פי ה"אופציה", לא היתה לנתבעת כל זכות חוקית או חוזית להמשך החזקה בחנות, והיה עליהם לפנות את המקום. הנתבעים לא פנו בכתב או בעל-פה לתובע בטענה כי הם ממשיכים בחזקה מכח כל זכות חוקית אחרת. בנסיבות אלו, טענת הנתבעת שזכות האופציה לא מומשה, דווקא בגין הימנעותו מלשלוח הודעה בכתב על רצונו במימוש, איננה אלא נסיון לקיום חיוב חוזי שלא בתום לב, בניגוד לאמור בסע' 39 לחוק החוזי (חלק כללי) , תשל"ג-1973. הרי הזכות להארכת חוזה השכירות הינה של הנתבעים, והתובע, המשכיר, הוא שזכאי לדרוש, כתנאי למימוש, את ההודעה בכתב. אולם אם מוותר התובע על תנאי זה, שנועד להגנתו, ומאשר, בשתיקתו, את המשכת תקופת השכירות, מה לנתבע כי יתלונן. אין מדובר אלא בניסיון הנתבע להתחמק מהתחייבויותיו כשוכר לתקופה הנוספת, על אף חזקתו והשימוש שהוא עשה בחנות.   ב"כ הנתבע מוסיף וטוען כי ויתורו של התובע על דרישת ההודעה בכתב, חסרת כל נפקות, לאור האמור בסע' 18 לחוזה, הקובע כי כל שינוי או תיקון או הארכת ההסכם, יעשו אך ורק בכתב. אולם, כאמור, הנתבעים הם אלו שמימשו את הזכות החוזית, כאמור בחוזה, להארכת תקופת השכירות, ועל כן הם מנועים מלטעון אחרת. מכל מקום, החוזה לא שונה ולא תוקן ולא הוארך, אלא שרק תקופת השכירות הוארכה, על פי הוראת החוזה גופו. גם לא נאמר בסע' 18 לחוזה כי התובע מנוע מלוותר על תנאי בחוזה, שנקבע בו על מנת לשמור על זכויותיו, כשאין בכך כדי שינוי מהותי בתנאי השכירות.   6. לאחר שהנתבעים חדלו מתשלום דמי השכירות, מאז פברואר 2001, שלח התובע לנתבעים את המכתב מיום 17/4/01, לפיו החוזה מבוטל, בגין הפרתו באי תשלום דמי השכירות. הנתבע אינו טוען כי מכתב זה לא הגיע לידיו. על כן, לפחות החל מיום 1/5/01, החוזה בוטל, כך שהמשך חזקת הנתבעים בחנות הינה שלא כדין, ללא כל זכות חוזית או חוקית, אין הם אלא כמסיגי גבול, עד ליום הפינוי בפועל.   הפיצוי המוסכם 7. בסעיף 12 לחוזה נקבע כי בגין כל יום של איחור בפינוי החנות, ישלמו הנתבעים לתובע פיצוי מוסכם בסכום של 1000 ₪, וכן, מבלי לפגוע בזכותו של התובע לפיצוי זה, על הנתבעים לשלם פיצוי מוסכם נוסף בסכום של 15,000 ₪, באם החזקה המושכר, החנות, לא תוחזר לתובע- "30 יום לאחר תום תקופת השכירות על פי הסכם זה."   ב"כ התובע מבקש כי בית המשפט יאכוף סעיף פיצויים זה, על שני חלקיו, על הנתבעים. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי סעיף זה בחוזה אינו עומד בדרישות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, דהיינו, הפיצויים אינם עומדים בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, בגין אותה הפרה, ומכאן שלביהמ"ש הרשות להפחיתם. לדעת ב"כ הנתבעים, הפיצוי המוסכם הינו בסכום של 30,000 ₪ לחודש, העולה ב-300% לערך על דמי השכירות המוסכמים, בסכום השווה ל - 2500 דולר לחודש, אף מבלי לצרף את הפיצוי החד פעמי המוסכם הנוסף, בסך 15,000 ₪.   בפרשתנו, נמנעו שני הצדדים מלהביא ראיות על אומד דעתם בנושא הפיצוי המוסכם, עובר לכריתת החוזה. על כן, על בית המשפט לשקול את סבירות הפיצוי, ביחס לנזק הצפוי מההפרה הנידונה - אי פינוי במועד של המושכר. לכאורה, הנזק הצפוי הינו דמי השכירות הראויים וכן נזק לא ממוני מסוים, והוצאות אפשריות בגין חוסר יכולת להשכיר מחדש את החנות, כל עוד המחזיק אינו מודיע על המועד בו יעזוב את המקום. הצדדים לחוזה אף התעלמו מהשינוי שבין איחור במספר ימים לפינוי, ובין איחור ארוך של חודשים אחדים, אם כי נקבע פיצוי מוסכם נוסף של 15,000 ₪, אם ההפרה תמשך מעבר ל-30 יום. יש אף מקום "לקנס" המוטל על המפר, לפגיעה בכדאיות ההפרה. בנסיבות אלו, וכאשר,כאמור, לא הובאו ראיות בנושא, נראה לי כי הפיצוי המתאים והסביר, בהתחשב בסוג ההפרה, הינו בסכום העולה ב-50% על דמי השכירות החוזיים, בצירוף הפיצוי הנוסף בגין האיחוד שמעל ל-30 יום. התערבות בית המשפט בעקרון חופש החוזים וכיבוד התנאים להם הסכימו הצדדים, אמורה להיות מצומצמת.   אבקש להעיר כי ב"כ הנתבעים מסתמך בטענותיו בנושא זה על שני פסקי דין, שלפחות אחד הם, ע.א. 630/84 בוקובזה נ' רוזליו, פד"י ל"ט (2) 588,584, מסקנותיו הפוכות מעקרי טענותיו.   על כן, לתובע הזכות לקבל מהנתבעים, יחד ולחוד, את דמי השכירות המוסכמים, בסכום השווה ל-2500 דולר לחודש, החל מחודש פברואר 2001 ועד מועד ביטול החוזה, חודש אפריל 2001, וכן את הפיצוי המוסכם בסכום השווה ל-3750 דולר לחודש, עבור החודשים מאי 2001 ועד דצמבר 2001, כולל, וכן את הסכום של 15,000 ₪, כשלסכום זה זכאי התובע החל מיום 1/6/01.   על תשלום הפיצוי המוסכם בנוסף של- 15,000 ₪, הוסכם בין הצדדים, בגין הפרה נמשכת של אי פינוי המושכר במועד, כאמור בחוזה- "30 יום לאחר תום תקופת השכירות על פי הסכם זה" ( הדגשה שלי- ד.מ.). אחת מהתחייבויותיו של השוכר הינה להחזיר את החזקה במושכר למשכיר, כשתסתיים השכירות- "במועד האמור בהסכם זה". בסעיף 17 לחוזה נאמר כי בגין הפרה יסודית של החוזה, ואי תשלום דמי שכירות הינה הפרה שכזו - הן על פי האמור בסעיף זה והן בהתאם למבחני סעיף 6 לחוק התרופות הנ"ל- אזי תהיה למשכיר הזכות לפנות את השוכר מהמושכר, דהיינו, להביא את תקופת השכירות לסיומה המיידי. על כן, זכאי התובע אף לפיצוי המוסכם הנוסף, לאחר 30 יום מיום הביטול.   8. גם אם הנתבע רק ערב להתחייבויות הנתבעת, עדיין היה הנתבע חב, כערב, לסכומים המצוינים לעיל. הרי חבותו של החייב העיקרי הינה לשלם את דמי השכירות בתקופת השכירות המוארכת על פי ה"אופציה", וכן לשלם את הפיצויים המגיעים לתובע בגין הפרת החוזה. הנתבע, כערב, לא ישמע בטענתו כי חבותו אינה נמשכת גם לתקופת השכירות המאורכת, וזאת כאשר הארכת תקופת השכירות איננה שינוי או הגדלת החיוב הנערב. הנתבע חתם על החוזה ומכאן ידיעתו על כל תנאיו, הן כמנהל הנתבעת והן, אף, כערב. הנתבע ידע והכיר את התנאי בחוזה המעניק את האופציה, ובפועל אף ידע על מימוש האופציה, כחלק מתאי החוזה, כאשר המשיך בעצמו בשימוש בחנות גם לאחר סיום תקופת השכירות הראשונה. הארכת תקופת השכירות אינה, במקרה זה, שינוי בחיוב הנערב (ראה סע' 5 לחוק הערבות), וממילא, הנתבע הוא זה שהאריך את תקופת השכירות, בשם הנתבעת, לא כל הודעה לנושה, התובע, על ביטול ערבות.   קיזוז הוצאות ונזקים 9. הנתבע מבקש לקזז מכל סכום המגיע לתובע את הוצאות החשמל ששילם בעבור התובע, את נזקיו מניהול עסק אחר בחזית הבנין, אשר, לטענתו, פגע קשות בהכנסותיו מהחנות וכן את נזקיו מהצפת חנותו, נזק שנגרם בגין מעשיו או מחדליו של התובע.   לעניין חשבונות החשמל, מתברר כי שעון החשמל בחנות ובחנות קטנה נוספת, שבחזקת התובע, הינו משותף. החנות הנוספת הינה חלק מהחנות המקורית, שהופרד בקיר גבס. אולם התובע טוען כי מדובר בשימוש אפסי בחשמל, נורה אחת שדלקה לפעמים, וכי הוסכם שהנתבעים ישלמו חשבון זה יחד עם החשבון בגין השימוש בחשמל בחנות. על גירסה זו העיד התובע עצמו (ראה סע' 12 לתצהירו ת/3), וחיזוק לעדותו הינה העובדה כי הנתבע מעולם לא ביקש השבת חלק מתשלומיו בגין החשמל, וזאת לאורך כל תקופת השכירות והשימוש במושכר. הנתבע הודה בכך בעדותו (ראה סע' 11 לפרוטוקול, ש' 9-8). על כן, גורל טענה זו להדחות, וממילא לא הוכחה שיעור הניכוי שיש לקזז מחשבונות החשמל ששילמו הנתבעים.   לעניין הנזק שנגרם לעסק הנתבעים מחנות הפרחים שנוהלה בחזית הבניין, טוען הנתבע כי מפעילי חנות הפרחים העמידו מעמדים לפרחים אשר הסתירו את חלון הראווה של עסק הנעליים שבחנות, ומכאן הירידה בהכנסות החנות. לאחר מכן, עסק הפרחים הפך לעסק למכירת בגדים, וגם במקרה זה הסתירו ה"סטנדים" של הביגוד חלק מחלון הראווה של חנות הנתבעים. אולם גם בהנחה כי הטענה על ירידה בפדיון בגין הסתרת חלון הראווה הינה נכונה עובדתית, על שני חלקיה, עדיין על הנתבעים להוכיח כי לנזק זה, התובע הוא האחראי. אין די בכך כי בחנות הפרחים והביגוד הינה בבעלות התובע והושכרה למפעיליה על ידי התובע. הרי הנזק נגרם ישירות על ידי שוכר המקום ומפעילי עסק הפרחים והביגוד.   התובע הינו בעל החנות, אך אין כל קשר בינו לבין הפעלת החנות, והתובע מעולם לא התחייב בכתב או בעל-פה , כלפי הנתבעים, להגביל בדרך כל שהיא את זכותו להשכיר את החנות האחרת שבחזית, או את השימוש בה. על הנתבעים להפנות תביעתם לפיצוי בגין הנזק שנטען כלפי שוכרי חנות הפרחים והביגוד. הנתבעים אינם טוענים כי התובע הפעיל עסקים אלו, אלא כי בנו, אלי וקנין, הוא שהיה "קשור" בהפעלת עסקים אלו. התובע העיד כי היה חסר כל קשר לעסקים אלו ולדרך השימוש במקום. הבן אלי (ועקנין) קינן מכחיש את עצם הסתרת חלון הראווה של הנתבעים בסטנדים של פרחים או ביגוד, וחנות הפרחים הייתה פתוחה רק 3 חודשים (ראה תצהירו ת/2), ובעדותו הבהיר כי השוכר בחנות נוספת זו היה אדם בשם רמי, והעד רק עזר לו, ללא קבלת שכר ( עמ' 7-8 לפרוטוקול). כלומר- אין כל קשר עובדתי או משפטי בין המעשים שגרמו לנזק, כביכול, ובין התובע אישית. על כן, אף גורל טענת קיזוז זו -להדחות.   בנוסף לכך, ברור כי אין לקזז סכום נזק שכזה, בהייתו חיוב כספי שאינו נובע מעיסקת השכרת החנות לנתבעים, ואין מדובר בחיוב קצוב אלא בתביעת נזיקין. (ראה סע' 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"א-1973).   נותרה שאלת הנזק כתוצאה מהצפת מים בחנות. בעניין זה הוגשה חווה"ד נ/2, של השמאי ומעריך הנזקים גולדברג אמיר. השמאי ביקר בחנות ביום 8/7/01 וביום 31/7/01. הוא הבחין שדלת הכניסה נאטמה בתחתיתה בשכבת סיליקון, כך שהמים שזרמו לחנות לא יתנקזו החוצה, תחת דלת הכניסה. כמו כן, הבחין וצילם בחור בקיר הגבס הגובל בחנות בעורפית וחדר המדרגות, שדרכו ניתן היה להזרים מים. (ראה הצילום המסומן X ב-נ/2). השמאי בדק את חדר המדרגות ולא מצא בו את פתח החור, ומכאן המסקנה שהפתח הינו בחנות המוחזקת על ידי התובע. את היקף הנזק למלאי שבחנות מעריך השמאי בסכום של 26,989 ₪. אולם מסכום זה ניכה השמאי סכום של 10% , בגין "ניצולת", דהיינו, אפשרות מכירת המלאי שניזוק במחיר מוזל. השמאי אף צילם את הנעליים שניזוקו.   אלי קינן, בנו של התובע, העיד כי הייתה הצפרה בחנות של אביו והמים חדרו דרך הקיר המשותף בין שתי החנויות. (עמ' 7 לפורוטקול, ש' 8 ואילך). מכאן שטענת הנתבע על נזק מהצפת מים שנגרמה לו, כשמקור המים הינו בחנות התובע, הוכח כדרוש, אף ללא קשר לשאלת הכוונה שבגרימת ההצפה. עילת התביעה הינה נזקית, בגין עוולת הרשלנות. בסעיף 38 לפ' הנזיקין (נוסח חדש) נקבע כי נטל ההוכחה על העדר רשלנות הינה על כתפי הבעלים או הממונה על הנכס ממנו נמלט הדבר כמסוכן, ובכלל זה אף "בריחה" של מים, דהיינו, נזק מהצפה. הטענה כי מים אינם "דבר מסוכן", לא תשמע. על כן, על התובע החובה לפצות את הנתבע על כל נזקיו מההצפה .   נזקים אלו ניתנים לקיזוז, באשר על פי האמור בסעיף 53 לחוק החוזים, (חלק כללי), סכומי חוב שאינם קצובים- כמו במקרה זה בו מדובר בנזק רשלני- ניתנים לקיזוז באם מדובר בחיובים "מעיסקה אחת". בפרשתנו מדובר בשימוש במושכר ובהתאם לתנאי השכירות, ובסעיף 25 לחוק השכירות והשאילה, ניתנת זכות הקיזוז על חובות שהצדדים חבים זה לזה-"עקב השכירות". הצפת המושכר מונעת שימוש בו, ונזק שנגרם למלאי העסק ושבעבורו הושכר המקום, עדיין כפוף ליחסי השכירות. מכל מקום, עדיף כי מלוא המחלוקות שבין בעלי הדין תסתיימנה כבר עתה.   10. לעניין גובה הנזק, הרי לנזק בסך - 2,000 ₪, בגין נזק למבנה, אין לנתבעים כל זכות, כאשר המבנה אינו בבעלותם ומדובר בנזק שארע בתקופה בה יחסי השכירות כבר בוטלו, ועל הנתבע היה לעזוב את החנות. הנזק לתכולה הוכח כדרוש בחווה"ד השמאי , ולא נשמעה כל עדות הסותרת את ממצאי השמאי. אולם חישובו של השמאי המעריך את "ניצולת" המלאי שניזוק מהרטיבות רק ב- 10% מערכו, נראית לביהמ"ש חסרת כל סבירות. על פי הנראה בצילומים, הנזק אינו כבד. על כן, הנני קובע הניצולת הינה בשיעור של 30%, כך שהנזק הינו בסך של -18,900 ₪, נכון ליום חווה"ד. אולם על מנת לקזז סכום זה מכספים המגיעים לתובע על הנתבע להציג לב"כ התובע אישור בכתב כי סכום זה לא נתבע ולא התקבל מחברת ביטוח בה היו הנתבעים מבוטחים.   סוף דבר 11. לאור כל האמור לעיל, הנני קבוע כדלקמן:   א. הנני מחייב את שני הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום השווה ל- 37,500 דולר, כשסכום זה ישוערך לשקלים ליום פסק הדין ומיום זה ישא הסכום השקלי הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   ב. כמו כן, הנני מחייב לשלם לתובע את הסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1/6/01 ועד לתשלום בפועל.   ג. מסכומים אלו, יש לנכות את הסכום של 18,900 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 6/9/01 ועד ליום פסק הדין.   ד. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום פסק הדין, בצירוף מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל.  ערבים (ערבות)שאלות משפטיותשכירות