איבוד ראייה לכמה שניות בתאונת עבודה

איבוד ראייה לכמה שניות בתאונת עבודה 1. עניין לנו בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1964, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 26.3.99 בעת שנהג אוטובוס של "אגד". לטענתו בעקבות אותה חבלה נגרמו לו נזקי גוף אותם הוא תובע מהנתבעות אשר שימשו המבטחות של האוטובוס בזמנים הרלוונטיים. הנתבעות מכחישות את עצם קרות התאונה, את הפגיעה ואת הנזק. מכאן שתחילה יעסוק פסק-הדין בשאלת האחריות. גרסת התובע: 2. הנתבעות טוענות כי גרסת התובע לקרות התאונה אינה אמת והן מפנות לשוני בגרסאותיו. א. בכתב התביעה מתוארת התאונה כך: "ביום 26.3.99 בשעה 17:00 או בסמוך לכך נפגע התובע עת נהג התובע באוטובוס ונחבל בכל חלקי גופו ובפרט בצווארו ובגבו. (להלן: "התאונה"). (ראה סעיף 3 לכתב התביעה שהוגש בנובמבר 1999). בעקבות הכחשת הנתבעות את אירוע התאונה הגיש התובע לתיק בית המשפט תצהיר באשר לנסיבות התאונה ביום 26.1.00 וזהו גם התיאור בתצהיר עדותו הראשית שם הוא מציין כך: "ביום 26.3.99 בשעה 17:00 לערך, בהיותי נהג "אגד" נהגתי בקו 15 באוטובוס "אגד"... מתחנת טאבה לכיוון התחנה המרכזית באילת. ... בקטע הכביש, הסמוך לחוף אלמוג, היתה מהמורה בכביש אשר גרמה לאוטובוס לקפוץ בפתאומיות, דבר שטלטל גופי בחוזקה לפנים ולאחור וגרם לי לכאב חד בגב ובצוואר". (ראה סעיפים 1 ו - 2 לתצהיר). ב. לטענת התובע, וכך גם העיד הסדרן, מר אלי וינטרוב, התקשר התובע למחרת בבוקר ה - 27.3.99 לסדרן והודיעו כי יש לו כאבי גב ולכן הוא לא יגיע למשמרת. ג. ב - 27.3.99 פנה התובע לטיפול ראשוני באינסקייר - נספח ג' למוצגי התובע, שם אין אזכור לסיבת הכאבים. ב - 28.3.99 פנה התובע לד"ר הרווי בייליק שציין: "WRY NECK SINCE YEST". גם ב - 30.3.99 וב - 4.4.99 ביקר התובע אצל הרופא וגם שם מצוין כאבי צוואר וכי התובע מרגיש רע. אין אזכור על התאונה - לא תאונת עבודה ולא תאונת דרכים. ד. ב - 8.4.99 פונה התובע לד"ר נינון שיחור - אורטופד, שם נרשם בפרק התלונות: "כאב ע"ש צווארי כ - 10 ימים. שיפור. ראה ביק' GP. לעיתים נימול כף יד ימין. נהג אגד". בהמשך הטיפול אצל ד"ר שיחור הוא מציין שמדובר בתאונת עבודה ומקבל תעודות למל"ל. אין אזכור של פגיעה עקב קפיצה של האוטובוס. ה. ביום 22.4.99 פנה במקביל גם ל"אגד" והודיע על פגיעה בעבודה שם הוא מציין: "תוך כדי נסיעה באוטובוס קו 15 הרגשתי כאבים בגב עליון בין שתי הכתפיים". (ראה נ/10, נ/2). ו. ב - 8.6.99 נבדק ע"י ד"ר מיכאל לוי - אורטופד, שם צוין: "הופנה לייעוץ ע"י ד"ר שיחור, לפני כחודשיים תוך כדי נסיעה ממקום העבודה כנהג אוטובוס נחבל בצוואר בזמן קפיצה פתאומית של הרכב". (ראה מוצגי התובע נספח ה') ז. ב - 16.8.99 מגיע למיון בבי"ח יוספטל עקב כאבי ראש ועמ"ש צווארי. גם שם לא מצוין שמדובר בתאונת עבודה ו/או דרכים. ח. בהמשך הדרך בחלקן של הפניות לרופאים אזכר התובע כי מדובר באירוע תוך כדי עבודה ובחלקם לא אזכר זאת כלל. ט. ביום 18.8.99 דיווח התובע לראשונה למשטרה על תאונת הדרכים וביקש אישור על תאונת דרכים. בהודעתו ציין כי תוך כדי נהיגה עבר מהמורה והרגיש כאבים בצוואר "הכסא כנראה לא היה מכוון הרגשתי מכה חזקה בצוואר...". בהמשך הוא מסביר: "לקחתי עורך דין והיא אמרה לי לפנות למשטרה להגיש תלונה על ת. דרכים כי לדבריה המקרה הזה הוא ת. דרכים ולא תאונת עבודה. עד עכשיו אני במחלה. הגעתי למשטרה בשביל לקבל אישור על תאונת דרכים. אני רוצה לתקן שאין קשר לכסא ולמכה שקיבלתי". 3. עד כאן נראה כי רק ב - 8.6.99 נזכרת לראשונה אותה מהמורה כסיבה לכאבי הגב. ברי כי אם לא מתקבלת טענת התובע הנוגעת לאותה מהמורה בכביש אין עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. החוק דורש מאורע תאונתי כדי שנזק שנגרם בעקבותיו ייחשב כבר פיצוי על-פי החוק. כאבי גב שנוצרו בעקבות נהיגה ממושכת אינם באים בגדר תאונת דרכים ואינם מסוג הנזקים שהחוק בא לכסותם. 4. הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה אשר מושתתת על עדותו היחידה של התובע. לטענתן עדות זו אינה עקבית ואין לקבלה. הן מפנות לפסיקה אשר דנה בחובת ההנמקה החלה על בית משפט בבואו לקבל תביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין. הן מפנות לפסקי הדין בעניין: - ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז (1) 768; - ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא (1) 203; - ע"א (ת"א) 147/84 ברגר נ' זכאי, פ"ד תשמ"ה (1) 207. וכן ראה, כב' הש' קדמי בספרו על הראיות, מהדורת תשס"ד-2003 בעמ' 1238 ואילך. ב"כ התובע טוענת מנגד כי אין מדובר בעדות יחיד, שכן חוות דעת המומחים מהוות עדויות המצטרפות לעדותו של התובע ועל כן לא נדרש יותר סיוע או הנמקה. הוא הדין לדבריה גם בכל הנוגע למסמכים שהוגשו בהסכמה לרבות מסמכים רפואיים ומסמכי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. איני סבורה שאמירות מפי התובע בחוות דעת רפואיות כמו גם אמון כזה או אחר שרכשו לו אותם מומחים יש בהם כדי להוות "סיוע" לעדות היחיד של התובע. צודק ב"כ הנתבעות בטענתו כי עדותו של התובע הינה עדות יחיד בכל הנוגע לעצם קרות האירוע. עוד צודק ב"כ הנתבעות כי במצב דברים זה על בית המשפט לנמק מדוע יבחר לקבל עדותו של התובע שהינה עדות יחיד של בעל דין וזאת על-פי מצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נ"ח]. דיון 5. שבתי ועברתי על עדות התובע בפני ועל כל חומר הראיות והגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להדחות וזאת משני טעמים עיקריים אשר לדידי אינם מאפשרים לקבל עדותו זו של התובע שהינה עדות יחיד. ואלה הם הדברים: א. התנהלות התובע לאחר אותו אירוע נטען מעוררת תמיהה של ממש. מדובר בנהג מקצועי אשר עבד ב"אגד" למן 1995/1996 וכפי שאף הוא ציין היו לו תאונות עבודה קודמות. לא בא כל הסבר מניח את הדעת הכיצד לא מסר התובע מיד ל"אגד" כי כאבי הגב אירעו לו עקב מאורע שנוגע לעבודתו. גם אם לא ידע כי מדובר בתאונת דרכים, חזקה עליו שידע שמדובר בתאונת עבודה. יתרה מכך אך סביר, שאירוע כפי שתיאר אותו התובע ושבהמשך הוא מתייחס אליו כאירוע טראומתי (שמקשה עליו את הנהיגה ברכב ציבורי) היה מדווח מיד כחלק מהסיפור הראשוני של "מה קרה". אין זה סביר בעיני שאחרי אירוע כזה, שהתובע תיאר אותו באחד המקומות כאירוע של "מעין איבוד הכרה תוך כדי נסיעה", יתומצת לדיווח על כאבי גב לסדרן העבודה יום למחרת ואשר יישמר בבטנו של התובע עוד זמן מה עד לגילויו. צודק ב"כ הנתבעות בטענתו כי מוזר הוא שהתובע לא מצא לנכון להעיד את זוגתו דאז באשר לדברים ששמעה ממנו באותו ערב כשחזר מאותה נסיעה. התובע העיד כי הוא עדיין חי עם אותה בת זוג ועל-כן לא היה צריך להיות כל קושי להעידה. סביר להניח שבבוא התובע הביתה לאחר אותה נסיעה סיפר לזוגתו את הקורות אותו. כב' הש' קדמי בספרו מצביע על כך שהימנעות מהבאת ראיה הינה בעלת משמעות ראייתית כאילו היתה ראיה נסיבתית. משלא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הובאה זוגתו להעיד יש להניח שאילו היתה מוסרת עדותה היה בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעות. ראה בספרו הנ"ל בעמ' 1648 ואילך. יתרה מכך, אם במקרים של עדות יחיד של בעל דין נדרש סיוע או חיזוק כדי לקבל את העדות, הרי שבמקרה שבפני הימנעות זו פוגמת בעדות התובע ומרחיקה עוד יותר את היכולת לקבל עדותו. כך גם מוזר בעיני שהתובע לא צירף צילומים של אותה מהמורה ולא נתן כל הסבר לכך. לפחות מחודש אוגוסט 1999 ידע התובע כי הוא נחשד בפברוק התאונה ע"י המשטרה. מפליא שאפילו על מנת להוכיח חפותו שם לא טרח לצלם המקום הגם שכבר קיבל ייעוץ משפטי באותו מועד. ב. הגרסאות שמסר התובע בפני הגורמים המטפלים, המשטרה ובית המשפט אינן אחידות לא באשר לאופן קרות האירועים ולא באשר לתלונותיו אודות המחושים מהם הוא סובל כתוצאה מהתאונה הנטענת. סתירות אלו קשות ליישוב וניסיתי להציג את חלקן בדיון בגרסאות התובע. אין זה סביר שהתובע לא ימסור בקופ"ח ואצל הרופאים המטפלים כי כאבי הגב הם תולדה של מכה שקיבל כתוצאה מקפיצת האוטובוס. כך גם אין זה הגיוני שבשלב שכבר דיווח על היות כאבי הגב פועל יוצא של תאונת עבודה לא דיווח על אותה מהמורה שגרמה להם. הוא הדין באשר לתלונות על מצבו הרפואי. תלונות התובע הלכו ושינו צורה ולא היו קוהרנטיות אפילו אצל שני המומחים שמונו ע"י בית משפט. בפני ד"ר טנצמן המומחה האורטופדי שלל בחילות או סחרחורות. כך גם לא התלונן על כאבי ראש. תלונותיו בפני ד"ר טנצמן הסתכמו בכאבים בעמ"ש צווארי, כאב ונימול לאורך יד ימין, כאב בגב תחתון. הכאב קורן גם לבית החזה הימני ומוחמר במאמץ. לעומת זאת בפני פרופ' מלמד המומחה הנוירולוגי מתלונן התובע על כאבי ראש קשים, לעיתים פוקדת אותו סחרחורת בעיקר בשינוי תנוחת הראש, לעיתים קרובות חש ששתי הידיים נרדמות, לאחר ישיבה ממושכת מופיעה הרדמות ברגל שמאל או של רגל ימין. זאת מעבר לתלונות נוספות חופפות. כך גם בעת בדיקתו במכון הרפואי לבטיחות בדרכים השיב בשלילה לשאלה האם הוא סובל מסחרחורת. (ראה הצהרת בריאות מ - 14.4.02 - ב-נ/9). גם בעת הודעתו במשטרה מסר תחילה שהיתה בעיה בכסא הנהג שלא היה מכוון ומיד בסוף עדותו ביקש לתקן וציין שלכסא אין כל רלוונטיות למכה שקיבל. בפני ד"ר טנצמן שב וציין שקיבל מכה עקב הזעזוע של הכסא. בפני פרופ' מלמד תיאר התובע שבעת האירוע איבד את הראיה לכמה שניות וראה "שחור מול העיניים" - הוא מציין בפני המומחה שאינו יודע אם איבד את ההכרה. תיאור דרמתי זה נשמע לראשונה בפני פרופ' מלמד, זאת חרף העובדה שהתובע טופל ע"י רופאים רבים לרבות נוירולוג עוד קודם לבדיקתו אצל פרופ' מלמד. גם הסבריו של התובע באשר לחוסר יכולתו לחזור לנהיגה על האוטובוס לא הניחו את דעתי. ראה למשל עדותו בעמ' 7 שורות 8-9 לפרוטוקול. כל אלה מובילים אותי למסקנה שאין זה המקרה שבו ניתן לנמק קבלת תביעה על-פי עדות יחידה אשר לפיה ארעה לתובע תאונת דרכים כמשמעה בחוק. 6. סוף דבר משבאתי למסקנתי זו אין מנוס מדחיית התביעה ומתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצרוף מע"מ כחוק. תאונת עבודה