פציעה ביום ספורט 1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שנגרם בתאונת ספורט. 2. אלה הם עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שהוכחו במהלך המשפט: התובע יליד 1953, אח מוסמך במקצועו, העובד בקופת חולים כללית בבאר-שבע. הנתבעת 1 (שתקרא להלן: "הנתבעת") עוסקת בארגון אירועים וימי ספורט. הנתבעת 2 (שתקרא להלן: "הנתבעת 2") הינה מבטחת הנתבעת. בתאריך 17.9.99 אירגנה הנתבעת בקנטרי קלאב בבאר-שבע יום ספורט שבו השתתפו עובדי קופת חולים כללית במחוז הדרום. במהלך האירועים נטל התובע חלק במשחק קט-רגל. המשחק נערך על מגרש מרוצף. תוך כדי המשחק, נדחף התובע על ידי שחקן אחר, וזאת מבלי שהתכוון לכך. כתוצאה מהדחיפה נפל התובע על המגרש ונחבל בידו השמאלית. הוא פונה לחדר המיון בבית החולים, ובבדיקה נמצא שבר דיסטלי של רדיוס יד שמאל. התובע קיבל טיפול ולימים פנה למוסד לביטוח לאומי שקבע לו 5% נכות אורטופדית לצמיתות. מכאן התביעה . התובע סמך את תביעתו על שני אדנים . הוא טען כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, מאחר שהמשחק התקיים על מגרש קשיח, עשוי בטון, שאינו מיועד ואינו מתאים למשחקי קט- רגל, ושבנוסף לכך היא הפרה כלפיו חובה חקוקה . מאחר שהנתבעת כפרה בחבותה, הוחלט לפצל את הדיון, באופן שבשלב הראשון תידון שאלת האחריות לתאונה. המסגרת הנורמטיבית 3. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות: השאלה הראשונה הינה האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. התשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. ההיבט הראשון הינו ההיבט העקרוני, שבו ניתנת תשובה לשאלה , האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. היבט זה עניינו בקיומה או העדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי ובו ניתנת תשובה לשאלה , האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות. היבט זה עניינו בקיומה או העדרה של "חובת זהירות קונקרטית". השאלה השניה היא, האם המזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, דהיינו האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו. השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה גרמה לנזק. 4. אמות המידה לבדיקת מקור החבות, היקפה ועל מי יש להטילה, במקרה בו מתרחשת תאונת ספורט, סוכמו בע.א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י לז (1) עמ' 113 (להלן: "פסק דין ועקנין"). בפסק הדין נפסק כי קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, דהיינו אם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות לנזק כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. שיקולים אלה נקבעים על ידי ביהמ"ש הקובע את היקפה וגבולותיה. גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות. זו שאלה נורמטיבית באופיה, הקשורה בהערכה ערכית, באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. יש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, לאמור: חיי היום יום מלאים סיכונים, שלעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, בלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים הם טבעיים ורגילים לפעולת האנוש המקובלת. על פי השקפת כב' השופט ברק (כתוארו אז) שכתב את פסק דין ועקנין, יוצר סיכון ספציפי לאירוע תאונתי במתקן ספורט ישא באחריות לנזק בהתקיים שניים אלה: ראשית, על הסיכון להיות בלתי סביר, ושנית, המזיק לא נקט אמצעי זהירות סבירים, כשסבירותם של אלה נקבעת על פי מדיניות משפטית: "מי שמשתמש במתקן ספורט אם כמשתתף ואם כצופה , עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור... חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומה הוא סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". מתי מפר המזיק את חובת הזהירות הקונקרטית? "מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה שבו, בשל התנהגות המזיק, נגרם נזק לניזוק. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות , המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי מדיניות משפטית." אמות המידה לקביעת מדיניות משפטית ראויה בסוגיה זו מבוססות על שקלול של רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. הגורמים שיש לשקול הם ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי, עלות האמצעים למניעת הנזק והאינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון. מן הכלל אל הפרט: 5. לדעתי התובע לא הוכיח את תביעתו, הן בעילת הרשלנות והן בעילת הפרת חובה חקוקה. טענתו העיקרית של התובע, היתה שהנתבעת התרשלה בכך שארגנה את משחק הקט-רגל על מגרש קשיח ומחוספס "היוצר יותר סיכונים ממשטח דשא" כלשונו. את הטענה היה על התובע להוכיח על ידי עד מומחה בר-סמכא לספורט, שיעיד כי קט-רגל משחקים על "משטח רך" כגון : דשא או חומר פלסטי רך. לדוגמא, בפסק דין ועקנין העיד מר אהרון בראל, מציל ומפקח הצלה מוסמך על ידי משרד הפנים ומשרד הרווחה, בעל ניסיון של למעלה מ - 50 שנה בענייני רחצה בבריכה, שחיבר ספר "התרחץ בביטחון". עדותו על הסכנות הטמונות בקפיצות מתרחצים למים רדודים בבריכה התקבלה והיתה חלק מהתשתית הראייתית שעליה ביסס ביהמ"ש את המסקנה שמפעיל בריכה צריך לצפות להתרחשותו של נזק בקפיצת ראש למים רדודים . פשיטא, שהתובע אינו מומחה לספורט ובוודאי שאינו מומחה למשחק הקט-רגל, ולעדותו בסוגיה זו אין משקל כלשהוא. אשר על כן , מקובלת עלי עדותו של נציג הנתבעת, שכאמור לעיל, לא נסתרה. הוא העיד כי הנתבעת, המנוהלת על יד מורה לחינוך גופני בעל ניסיון של 35 שנים, ארגנה את משחק הקט- רגל על מגרש מסודר בקאנטרי-קלאב בגודל ובתקן חוקי. בסעיף 8 לתצהירו המהווה עדות ראשית נאמר: "כל משחקי הקט-רגל במדינת ישראל מתנהלים על מגרש קשיח ובשום מקום לא קיימת הוראה שמשחקים קט-רגל על מגרש של דשא, אלא להפך, מודגש שמשחקי הקט-רגל בכל הליגות במקומות עבודה בישראל או בליגות האחרות של ההתאחדות לספורט נערכים על מגרשי כדור יד בדומה למגרשי כדור סל, שכן יש צורך במשטח קשיח להקפצת הכדור". עוד העיד: "לשאלתך אם אני בדקתי את המגרשים באזור אני משיב שבשנים הקודמות כבר ארגנתי עבור קופת חולים ימי ספורט. בנוסף לכך גם בדקתי באירוע הזה מספר פעמים את המגרשים. יום לפני האירוע הייתי במגרש בו אירע המקרה. המגרש היה בסדר גמור למיטב זכרוני שיחקו 5 משחקי קט-רגל באותו מגרש... בנוסף לשופט ששפט במשחק, היה מדריך אחראי שצפה במשחק ובדק את השחקנים ואת הנעליים שלהם ואת המגרש וקבע לוח זמנים... שום משחק קט-רגל במדינת ישראל לא מתקיים על מגרשי דשא ולא על מגרשי ספוג אלא על מגרשים קשיחים. כך זה גם נהוג בעולם". גם ע.ת 2 העיד "שיחקנו קט-רגל. היה במשחק שופט". להלן נתרחק מהפרט, נשוב אל הכלל ונשלבם יחד: 6. השאלה הנשאלת, אפוא, הנה שאלה כפולה: האם הנתבעת, כמארגנת האירוע שבו ארעה התאונה, יכלה לצפות את הסכנה והאם היא הייתה צריכה לצפות את הסכנה, באספקלריה של האדם הסביר. תשובתי על שתי שאלות אלה הנה תשובה שלילית. אין המדובר בסיכון בלתי סביר אשר השחקן אינו נזהר מפניו בדרך כלל, ואשר מעמיד את שלמות גופו בסכנה ניכרת. בסוגיה זו יפים דבריה של ד. פלפל בספרה "הספורט בראי המשפט" עמ' 80 : "אירועי ספורט אינם אירועים עדינים. לא ניתן להשוותם לקונצרט או לערב שירה. הם מחייבים השקעה פיזית וכוחנית במטרה לנצח. כשהמדובר במשחק בו צדדים משחקים, בנפרד אחד כנגד השני, בנפרד או בקבוצות, מטבע הדברים עשוי להיגרם חיכוך גופני ביניהם בעת האימון או המשחק, וכתוצאה מכך עלולות גם לקרות תאונות שונות". כמו כן ראה פסק דינו של כב' השופט ד. לוין בע.פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ. מ"י תקדין עליון כרך 94 (2) עמ' 1105 בעמ' 1122 : "פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב , שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הנה "סיכון סביר". אכן אדם שהולך לשחק כדורגל , צופה או צריך לצפות שהוא עלול , כתוצאה נלווית למשחק להיפצע בנפילה , התנגשות בשחקן אחר, מכת כדור וכו'". במהלך יישום אמות המידה הנ"ל, יש לקחת בחשבון גם נתונים אינדיבידואלים של הניזוקים (ד. פלפל, שם, עמ' 79). התובע שבפנינו הנו אדם בוגר, אח במקצועו ואקדמאי בהכשרתו ששיחק קט- רגל , לעדותו, כ - 200 פעם מאז שנולד. הוא אף הצהיר בסעיף 9 (ד) לתצהירו המהווה עדות ראשית: "מאחר ומדובר במשחק כוחני,כמו משחק קט- רגל, שיש בו סכנות לפגיעות גופניות ... " הוא העיד : " במהלך המשחק נדחפתי על ידי שחקן אחר וזה היה ללא כוונה מצדו. אני מודע לכך שבמשחק קט- רגל יתכן שיהיו פציעות. כשאני עליתי על המגרש ראיתי שהמדובר במגרש קשיח". המסקנה המתבקשת הנה שהתובע היה מודע לכך שקיים סיכון פיזי בתחרויות קט- רגל, לרבות דחיפה על ידי שחקן אחר. הוא נטל על עצמו סיכון סביר, ומאחר שמדובר היה בסיכון טבעי ורגיל לאותה פעילות, אין להטיל על הנתבעת "חובת זהירות קונקרטית" כפי שנפסק לעיל. חובת ביטוח 7. בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה. בסיכומיו הסתמך התובע על ת.א 240/94 (מחוזי ירושלים) זוהר לוין נ. אגודת ספורט שמשון תל- אביב דינים מחוזי כרך כ"ו (4) עמ' 396, וטען כי על הנתבעת היה לדאוג מראש לקיום חוזה ביטוח נאות, בהתבסס על הוראות חוק הספורט התשמ"ח - 1988 (להלן:" חוק הספורט") ולבטח את התובע מפני נזקי גוף גם בלא קשר לשאלת האשם. הטענה אינה נכונה. וההסתמכות על פסק הדין הנ"ל אינה במקומה . בסעיף 7 (א) לחוק הספורט נקבע כדלקמן: "אגודת ספורט, ארגון ספורט התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם". בסעיף 1 לחוק הספורט מוגדרת "אגודת ספורט" כ"חבר בני אדם העוסק בענף או בענפי ספורט מסוימים והמסונף לארגון ספורט או הפועל כתאגיד עצמאי". "ארגון ספורט" - מוגדר בסעיף הנ"ל : "תאגיד שלא למטרות רווח המאגד בתוכו אגודות ספורט העוסקות בענפי ספורט שונים". בענייננו לא הוכח שעל הנתבעת חלה הגדרת "אגודת ספורט" או "ארגון ספורט", כפי שהיא חלה על אגודת הספורט שמשון תל - אביב . תאגיד העוסק בארגון ימי ספורט , כנתבעת שבפנינו , מבחינת אופיו ותפקודו, אינו עולה בקנה אחד עם ההגדרות הנ"ל . יוער עוד שההסתמכות על ע.א 4161/98 (מחוזי חיפה) אילן נגד עיריית חיפה דינים מחוזי כרך כ"ו (10) עמ' 388 אינו רלוונטי לענייננו. שם הוכח שרגלו הימנית של המערער נתקעה בחריץ עם בליטה במשטח האספלט שבמגרש, ולכן נגרמה הפגיעה. בענייננו נגרמה התאונה כתוצאה מנסיבות אחרות, כפי שהוכח לעיל. 8. סוף דבר: מכל הנימוקים שפורטו לעיל התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות, יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על סך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. דיני ספורט