התובע עבד כמנכ"ל הנתבעת שהיא חברה עירונית (ובגופים שונים שפעלו לאותן המטרות טרם התאגדותה) במשך 22.75 שנים (1.2.73 - 31.10.95); עד שסיים את עבודתו עם זכאות לפיצויי פיטורים.   משכורתו החודשית האחרונה של התובע אצל הנתבעת, הסתכמה בסכום של 13,814 ₪; ואולם עד כחודשיים טרם הפסקת עבודתו, רמת השתכרותו החודשית של התובע הגיעה כדי סכום של 17,150 ₪.   עילת התביעה:   עניינה של תביעה זו בדרישת התובע (להלן גם: "המנכ"ל") כי הנתבעת (להלן גם: "מרכז הספורט") ישלם לו תשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, בגין העסקתו ופרישתו מעבודתו אצל הנתבעת. הסכסוך המשפטי נשוא הדיון נובע מכך, שלדעת הממונה על השכר (להלן: "הממונה"), ההטבות הכספיות (של שכר וזכויות נלוות) אשר שולמו והובטחו לתובע, היו מפורזות וממילא חורגות מהראוי ע"פ חוק יסודות התקציב (להלן: "חוק התקציב"). לפיכך, טרח היועץ המשפטי לממשלה להתייצב לדיון בהליך זה, בעמדה תקיפה השוללת את תביעות התובע.   בתביעתו הנוכחית מבקש לעצמו המנכ"ל תשלום אותם הכספים המהווים לדעת הממונה "חריגה בלתי סבירה" מהתנאים שהיו מקובלים אז בשירות הציבורי. הוא אסר לפיכך על מרכז הספורט לשלם לתובע את מה שתבע. מדובר בתביעות שעניינן:   א. הפרשי שכר והפרשות סוציאליות (לספטמבר - אוקטובר 1995). ב. פדיון חופשה צבורה (ללא הגבלת משך הצבירה), בנוסף לחופשה צבורה שנוצלה בחודשיים האחרונים לעבודת התובע. ג. חופשת הסתגלות (12 חד'). ד. פדיון ימי מחלה שלא נוצלו. ה. השלמת הפרשות לביטוח מנהלים. ו. יתרת "תמורת הודעה מוקדמת" (6 חד' בנוסף להודעה מוקדמת בת 3 חד' שקיבל התובע בפועל). ז. "מענק הישגים". ח. פיצויי פיטורים מוגדלים 200% (וכן "גילום מס" על 100% הפיצויים הנוספים). ט. חלק יחסי של "משכורת 13".   בסך הכל תבע התובע למעלה מ- 1,200,000 ₪, שמגיעים לו לדבריו על סמך החלטות דיריקטוריון שונות, ומכתבי "הצמדה" של שכרו ותנאי עבודתו, שהצטברו במהלך שנות עבודתו המרובות במרכז הספורט.   הנתבעת מצידה גורסת שהתובע עשה אצלה כבתוך שלו. הסכם עבודה ברור וגלוי לא היה לו מאז 1995 (ר' נ/2), והחלטות הדירקטוריון המצמידות את שכרו ומוסיפות לו הטבות שונות, אינן עומדות במבחנו של חוק התקציב והוראת הממונה.   התובע זכה במהלך עבודתו להטבות שכר מפליגות:   אין חולק כי לתובע הובטחו על ידי מרכז הספורט (והדבר גם עולה מראיות שהביאו מרכז הספורט והמדינה, לרבות עדותו של המשנה לממונה על השכר מר יוסי כהן) הטבות שכר ופרישה, שעלו על המקובל בשירות הציבורי באותה העת. זאת משום שבד בבד עם עבודתו במרכז הספורט שימש התובע ונראה שעדיין משמש כמנכ"ל חברה עירונית נוספת בשם "עתידים - חברה לתעשיות מדע בע"מ" (להלן: "עתידים"). חברה זו היתה קשורה בקשרי עבודה הדוקים עם מרכז הספורט, ותקופה מסויימת אף ניהלה את ענייני מרכז הספורט ועסקיו. כך העיד מר יוסי כהן כי באוקטובר 1995, הוא מועד סיום העסקתו של המנכ"ל, הסתכם שכרם של מנכלי"ם בשרות הציבורי בסכום של 14,168 ₪ בלבד, סכום נמוך בהרבה משיעור השתכרות התובע כמנכ"ל שני התאגידים. גם מנכלי"ם ותיקים בחברות ממשלתיות, לא השתכרו באותה העת (אוקטובר 1995) שכר העולה על 25,505 ₪ (ר' תצהירו של מר כהן עליו נחקר בביה"ד). הוא הדין לענין בכירים ברשויות ובחברות עירוניות. לטענת הממונה אין להפריד בין השתכרותו של התובע במרכז הספורט לבין השתכרותו הנוספת כמנכ"ל בחברת עתידים. אצל הנתבעת השתכר התובע 17,152 ₪ לכל חודש (עד אוגוסט 95), ובחברת עתידים השתכרתו היתה 22,866 ₪ לכל חודש (ר' רז/59). ביחד אפוא השתכר התובע למעלה מ- 40,000 ₪ בכל חודש במונחים של אוגוסט 1995. לכל הדעות, השתכרות חודשית כמעט כפולה מהמקובל אצל מנכ"ל ותיק אחר בגוף דומה. התובע מצידו גורס כי כהונתו כמנכ"ל של שני התאגידים העירוניים (הנתבעת ועתידים) מקנה לו זכות ל"שכר כפול".   איננו יכולים לקבל את טענת ה"הפרדה". מדובר בהפרדה מלאכותית. תפקידו של התובע היה תפקיד אחד - מנכ"ל. זו היתה עבודתו והתעסקותו. שני התאגידים היו קשורים זה בזה במשך תקופה ארוכה, עד שהתאגדו בנפרד (וגם אז היו קשרים ארגוניים ביניהם). אמת: מרכז הספורט הסכים שהתובע ישמש גם כמנכ"ל עתידים וישתכר שכר נאה גם מהחברה העירונית הנוספת (עתידים). אולם מדובר בעבודה בשני תאגידים, שהיתה כמקשה אחת. ההצמדות בין השכר ששולם לתובע במרכז הספורט לשכר שהועבר אליו מעתידים העידו על כך שהיה קשר הדוק בין עבודת התובע והשתכרותו במרכז הספורט, לבין עבודת והשתכרותו בעתידים. השתכרותו של התובע בעתידים היתה כרוכה בתפקידו של התובע אצל הנתבעת (מרכז הספורט). עתידים גם ניהלה בתקופות שונות את ענייני מרכז הספורט. "ההצמדות" השונות שנעשו בשכר ותנאי עבודתו הנלווים של התובע בתקופת עבודתו, היו הצמדות שכר שחרגו משמעותית מרמת ההשתכרות של מנכ"ל בגוף ציבורי.   אין לקבל את טענת המנכ"ל לפיה העסקתו במרכז הספורט נפרדת להעסקתו בעתידים, והעסקתו בשתי משרות נפרדות מזכה תמיד בשכר כפול. זאת משום שהוכח כי כפל שכר וכפל משרות לא היו מקובלים בעיריית ת"א ובחברות העירוניות, וממילא התנאים המובאים בחוזרים ובחוזים השונים (ר' נ/7 - נ/20) מתייחסים לעיסוק של מנכ"ל אחד במשרה אחת, ולא של מנכ"ל אחד בשתי משרות.   אמת: אותן "הצמדות" לא נעשו בהחבא. לפיכך, אין לשלול את תוקפן החוזי. אולם יש לבדוק את תוקפן ה"סטטטורי", במובן של היותן סותרות את הוראות חוק התקציב.   על מנת לבדוק זאת, יש לבדוק בראש וראשונה האם מרכז הספורט הוא "גוף מתוקצב" כמשמעותו בחוק התקציב. אם נגיע למסקנה כי מדובר בגוף כזה, נצטרך לבחון את הזכויות הממוניות אותן מבקש לעצמו התובע, לאור הוראותיו הכופות של חוק התקציב. אם נגיע למסקנה שאין מדובר ב"גוף מתוקצב", יהא עלינו לבחון טענה חלופית של הנתבעת, לפיה "תקנת הציבור" מאיינת הסכמי שכר מופרזים בגוף בעל אופי ציבורי.   מרכז הספורט הוא "גוף מתוקצב":   השאלה, מהו "גוף מתוקצב" על פי חוק התקציב, חשובה להבחנה אימתי קיימת התנגשות בין הסכם לתשלום שכר או הטבות נלוות, לבין חוק התקציב (ר' דב"ע נא/110-3 צדוק מאיר נ' חברת האוניברסיטה העיברית בירושלים, פס"ד מיום 29.10.01).   סעיף 29 לחוק התקציב פורש בפסיקת בתי הדין לעבודה באופן דווקני "להשיג את המטרה שהציב המחוקק בעת חקקו הוראה זו" (ר' דב"ע נא/107-3 ז'ק כאביה ואח' נ' עמידר בע"מ ואח', סע' 18 לפס"ד מיום 27.6.91, פד"ע כג' 182).   הוראות סעיף 21 לחוק יסודות התקציב, קובעת כי "גוף מתוקצב" הינו בין היתר חברה עירונית, המוגדרת כך:   "'חברה עירונית' - חברה שיותר ממחצית כוח ההצבעה או הזכות למנות יותר ממחצית מספר הדירקטוריונים שלה הם בידי רשות מקומית או בידי רשות מקומית יחד עם המדינה או עם חברה עירונית אחרת או חברת בת עירונית".   בהתאם למסמכי היסוד המקוריים של הנתבעת, החברים המייסדים (עיריית ת"א והועד האולימפי) מהוים את אסיפת החברה. לאור אופיים של החברים המייסדים כחבר בני באדם, נקבע, כי כל חבר זכאי להיות מיוצג באסיפות החברה על ידי 4 באי כח או יותר. במקביל כל חבר זכאי למנות 4 מנהלים למועצת המנהלים של החברה. למועצת המנהלים של החברה ניתנו סמכויות רבות לעניין ניהול החברה, ובעוד שבאסיפת החברה שקולים קולותיהם של החברים, הרי שבמועצת המנהלים יש לעיריה קול מכריע, שכן היא ממנה את יו"ר מועצת המנהלים, אשר במקרה של קולות שקולים מכריע את הכף. בנוסף, ניתן להביא כל עניין להכרעתו של שר החינוך והתרבות.   לאור כל האמור, בניהולה של החברה ניתן משקל יתר מובהק לעיריה, בצד סמכות הכרעה שהוענקה למדינה. אם נפרש את המונח "כח הצבעה", כמתייחס לפן הניהולי של החברה, פרשנות שהיא יותר מאפשרית הן לאור נוסח ההגדרה, והן לאור תכליתו של החוק, הרי שאין ספק שלעיריה יותר ממחצית כח ההצבעה במועצת המנהלים. פרשנות זו מתבקשת גם לאור המבנה המיוחד של הנתבעת, כפי שתואר לעיל, במסגרתו מהווה מועצת המנהלים את הגוף המנהל והקובע בפועל.   גם הסכם היסוד של החברה, קובע את שליטתה של העיריה הן בנכסי החברה, והן בהחלטותיה הניהוליות. יש לזכור גם כי הועד האולימפי עצמו הינו עמותה בעלת מאפיינים ציבוריים, המקבלת תקציבים ממשלתיים, ומעורבים בה נציגים של הממשלה (נציג רשות הספורט של משרד החינוך והתרבות).   שוכנענו מטענות ב"כ המדינה כי ניתן וראוי לפרש מעורבות זו כמגדילה את כח ההצבעה המצוי בידי רשות מקומית יחד עם המדינה, והופכת אותו ליותר ממחצית כח ההצבעה בנתבעת. עוד יש לזכור בהקשר זה, כי כל אחד מהחברים המיסדים, וכן בא כוח רשות הספורט של משרד החינוך (שהועד האולימפי מחוייב על פי התקנון למנותו כאחד מן המנהלים מטעמו), רשאים לפנות לשר החינוך על מנת שיכריע בכל עניין והכרעתו הינה סופית, ובכך נקבעת, למעשה סמכות ההכרעה בידי המדינה.   התוצאה היא כי יש לראות את מרכז הספורט כ"גוף מתוקצב", ולקביעה זו השלכות מרחיקות לכת על גורלה של התובענה הנוכחית.   ההגבלה בהטבות השכר שניתן להעניק לעובד של גוף מתוקצב:   סעיף 29 לחוק התקציב ביקש להשיג "ריסון תקציבי" (ר' דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' ההסתדרות הכללית ואח', סע' 2 לפס"ד מיום 5.4.98). ריסון כזה מושג הן על ידי צמצום הוצאות ישירות של הממשלה והן על ידי ריסון "ההוצאות העקיפות", היינו הוצאות הגופים הניזונים מקופת הציבור (ר' בג"ץ 3975/95, 3976/95 פרופ' קניאל ואח' נ' מד"י, סע' 22 לפס"ד מיום 15.11.99).   אין להסיק מכך שהצדדים ליחסי העבודה מנועים מלנהל משא ומתן הנוגע לשכר העובדים, ובלבד שתוצאתו תלויה בקיום הסייגים והתנאים הקבועים בחוק התקציב (ר' דב"ע מג/12-4 ההסתדרות הכללית נ' רשות הנמלים, פד"ע יז' 18; דב"ע מה/25-3 מד"י נ' ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע יז' 401). משנדרש בית המשפט העליון לעמוד על חשיבותו של חוק התקציב ועל מטרתו, הוא פסק לאמור:   "חוק יסודות התקציב בא לקבוע 'ריסון תקציבי' (ר' תב"ע מח/6-4 שירותי תחבורה ציבורים נ' מועצת פועלי ב"ש ואח', פד"ע יט' עמ' כג', כו'). הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה וכלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך ניזונים מתקציבה. החשש הינו, כי אם אלה יסכימו לעלות שכר מעבר לרמה הקבועה, יגרור הדבר פריצת מסגרות השכר ... דבר זה עשוי להביא לחוסר יציבות במשק. למניעתן של מגמות אלה נועדו הוראות חוק יסודות התקציב" (בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, סע' 39 לפס"ד מיום 15.11.95, פ"ד מט' (4) 749).   ההשוואה שיש לעשות בין רמות השכר השונות, אינה נעשית רק לעומת הרמה המירבית של ההטבה, אלא יש לשים לב גם לסוג ההטבה, למהותה ולהיקפה (ר' דב"ע נה/93-3, נו/263-9 אמנון שמואלי ואח' נ' המועצה לשיווק פרי הדר ואח', סע' 40 לפס"ד מיום 31.10.96).   כשמדברים על הגבלת "שכר", מדברים לא רק על שכר העבודה עצמו אלא גם על כל תוספותיו וההטבות השונות של השכר. קיימת הפנייה להגדרת "שכר" בפקודת מס הכנסה שהיא רחבה למדי וכוללת גם "טובת הנאה", "קצובה" ותשלום שניתן לעובד לכיסוי הוצאותיו (ר' דב"ע נא/33-4 ההסתדרות הכללית נ' צים בע"מ, פס"ד מיום 12.9.91). אפילו הענקת הנחה בארנונה לעובדי עירייה כפופה להגבלת חוק התקציב (ר' בג"ץ 562/95 מנור נ' עיריית חולון ואח', פ"ד נא' (1) 144). במקרה שלנו התובע הוכיח את הצמדת שכרו במרכז הספורט לשכרו בעתידים, כאשר הוא מעמיס על תיק ביה"ד פרוטוקולים רבים המלמדים על החלטות דירקטוריון עתידים וועדותיו. ואכן קיימים מכתבים ואישורים של מרכז הספורט המלמדים על "הצמדת" שכרו ותנאי עבודתו של המנכ"ל לזה שבעתידים. למשל את משכורתו במרכז הספורט קובע התובע על סמך המוצג רז/18 והחלטות דירקטוריון עתידים וועדותיו, הרלבנטיות לכך (ר' מוצגים רז/20 - רז/28). את "מענק הישגים" בשווי 38 ימי הבראה (מגולמים) הוא מבסס על החלטת דירקטוריון עתידים מיום 24/10/91 ואישור מרכז הספורט מאותה שנה (רז/9). את ביטוח המנהלים המורחב הוא סומך על המוצג רז/12, ואת "פיצויי הפרישה" המוגדלים המגיעים לו ויוצרים למעשה זכאות ל- 200% פיצויי פיטורים, הוא מעגן בפרוטוקול עתידים מיום 10.2.82 (רז/16, אשר שם גם קיימת התחייבות ל"גילום מס"). צבירת חופשה ללא הגבלה (כך !) ניתן ללמוד מהחלטת דירקטוריון עתידים מיום 24/10/91 (רז/19). את פדיונם הנדיב של ימי המחלה מעגן ב"כ התובע באותה החלטה של דירקטוריון עתידים, וגם בכזו שקדמה לה בשנים רבות (ר' רז/16). ימי המחלה הללו יש לציין, ניתנים לצבירה ללא שום הגבלה (ר' רז/12 ו- רז/19). הענקות שונות לקרן השתלמות ניתן ללמוד מהמוצג רז/16, וששת חודשי תמורת ההודעה המוקדמת לפיטורים, נלמדים מהחלטת דירקטוריון עתידים מיום 24.10.91 (רז/19). מאותה החלטה, בצרוף פרוטוקול נוסף שהוא מוצג רז/16 ניתן ללמוד על זכות לשניים עשר (12!) חודשי "חופשת פרישה" בתנאים מלאים (ר' גם רז/19). אם לא די בכך, ובנוסף לכל זה מוצמדים תנאי שכרו והעסקתו של התובע לתנאי העסקה שיהיו מקובלים מעת לעת לגבי עובדי עיריית תל-אביב ובתאגידים עירוניים נוספים, כך על פי התוספת להסכם מיום 17.7.88 (רז/18). מדובר בהצמדה נוספת לזו של ההצמדה לעתידים, והיא באה להטיב עם התובע ולא לגרוע ממנו.   התמונה המצטיירת היא אפוא הטבות שכר מפליגות העולות בהרבה על המקובל במגזר הציבורי. הדגמנו כבר, תוך הסתמכות על התצהיר מטעם הממונה (העד יוסי כהן) כי השכר ותנאיו, אף בחישוב השכר היסודי, חורגים מהתנאים המקובלים במיגזר הציבורי. הסברנו כי הפרוצדורה של "כפל משכורות" מאותה קופה עצמה, תוך דבקות במימוש כל התנאים הנלווים שחלקם צויין לעיל, מהווה חריגה שאינה מותרת על פי חוק התקציב, ללא אישור הממונה. זה כזכור לא נתן אישור. נותרה לדיון השאלה, מהו הדין כשתוספות השכר (והתנאים הנלווים) שולמו בפועל במשך שנים רבות, וההתחייבות לשלמן מעוגנת במסמכים מחייבים.   מרכז הספורט אינו מחוייב לכבד את כל הטבות השכר החריגות:   משהגענו למסקנה כי "הטבות השכר" להן התחייבה הנתבעת כלפי המנכ"ל חרגו מהמקובל בשירות הציבורי, עלינו לבדוק מה המשמעות המשפטית הנובעת מכך.   כבר נאמר כי לא בכל מקרה יביא העדר אישור הממונה להפסקת תשלומים ששולמו שנים ארוכות (ר' שם בדב"ע נז/16-4). השיקולים שצריכים להנחות בעת שקילת סבירות החלטת הממונה הם מטרות החוק-קרי מניעת מעמסה תקציבית על קופת המדינה - בד בבד עם בחינת נסיבותיו של כל מקרה. ישנה חשיבות לשאלה, האם הצדדים לחוזה העבודה נהגו בתום לב שעה שהסכימו על הענקת הזכויות והטבות השכר, כפי שהסכימו (ר' דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הסתדרות ואח', סע' 13 לפסה"ד).   במקרה דנן, הצמדת שכרו של התובע במרכז הספורט, לשכרו בעתידים, מחשידה את הצדדים בפעולה משותפת שהיא חסרת תום לב. יש לזכור כי התובע שימש כמנכ"ל גם בעתידים וגם במרכז הספורט. הצמדת תנאי עבודתו ושכרו במקום אחד לתנאי עבודתו ושכרו במקום אחר מהווה מעין "הצמדה עצמונית". כלומר, קיים חשש שתנאי עבודה שלא ניתן להשיגם בצורה גלויה במקום אחד ("מרכז הספורט") יסתננו בסתר, באמצעות הצמדה כללית למקום אחר ("עתידים"). אם למי שנהנה מאותה הצמדה במרכז הספורט, יש השפעה רבה בעתידים (מכח תפקידו כמנכ"ל רב עוצמה), הוא מסוגל להשיג לעצמו (באמצעות "צינור ההצמדה") תנאי עבודה והטבות שכר במרכז הספורט. תנאים והטבות חריגות כאלו הוא לא היה מצליח להשיג - יש להניח - אם היה פועל בצורה גלויה ושקופה, ואם היה מביאם לאישור מפורש של דירקטוריון מרכז הספורט.   המסקנה היא אפוא, שגם אם לא ניתן לומר שהפעולה בכללותה היתה "חסרת תום לב", די בכך שהיא יצרה תחושה של היעדר דיון ענייני בתנאי שכרו מנכ"ל הנתבעת. הטבות השכר לא נבעו במקורן מהתחייבות פרטנית של מרכז הספורט, אלא מ"שיטת ההצמדות", פרי פעולותיו הבו זמניות של המנכ"ל בשני התאגידים.   במקרה כזה, הנטיה של בית הדין היא לאמץ את החלטת הממונה ולפטור את מרכז הספורט מלשאת ב"מערך ההצמדות" ככתבו וכלשונו.   חוזה שנערך תוך כדי חריגה מהוראות חוקי התקציב - בטל. אולם על פי פסיקת בית המשפט העליון ובתי הדין לעבודה, יזכה לעתים הצד הנפגע בפיצוי (ר' בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, סע' 39 לפס"ד מיום 15.11.95, פ"ד מט' (4) 749; דב"ע נו/278-3 אברהם קיזמן ואח' נ' עיריית גבעתיים, סע' 37 לפס"ד מיום 21.1.97).   לאחר שנפסק מה שנפסק כאמור לעיל, שונה המצב המשפטי. בסעיף 29 ב' לחוק יסודות התקציב - כפי שתוקן בחוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (ס"ח 1645, תשנ"ח 48). שם נקבעו הוראות מיוחדות לגבי בטלות הסכם, הנוגד את הוראות חוק התקציב. במקרה שלפנינו, יש לפעול לפי המצב המשפטי שקדם לתיקון החקיקה. שכן, התובע סיים את עבודתו במרכז הספורט זמן ניכר טרם תיקון החקיקה. לגבי התובע צריך ליישם את הלכות הפסיקה המזכות ב"פיצוי מסויים" שאינו מלוא ההתחייבות ההסכמית שנטל על עצמו המעביד הציבורי שחרג מחוק התקציב.   שיעור הפיצוי לו יזכה התובע:   בשלב זה של ההכרעה אנו נדרשים ליתן דעתנו בשאלה מהו "שיעור הפיצוי" שיש לזכות את התובע. הגענו כבר למסקנה, שמרכז הספורט הוא "גוף מתוקצב" והתנגדות הממונה למימוש "מערך ההצמדות" בין התובע כמנכ"ל מרכז הספורט לבין התובע כמנכ"ל עתידים, היא לגיטימית. אולם, לא פסלנו ולא ביטלנו כליל את ההתחייבויות הנובעות "ממערך ההצמדות". איננו מסכימים לאכוף על מרכז הספורט לשלם לתובע את מלוא מה שתבע על פי ההצמדות הנ"ל. אולם אנו סבורים שהיעדר ביטול מעיקרו של "החוזה החריג" מחייב הענקת שיפוי מסויים לתובע, פיצוי ממוני בקשר לציפיות חוזיות שנכזבו. הפיצוי יהיה מורכב משני ראשים. האחד, פיצוי הקשור ל"פיצויי פיטורים" ("מענק פרישה"), והשני כזה שבא לשפות על זכויות אחרות שנובעות ממסמכי ההצמדה.   שיעור הפיצוי:   מהו שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין אי מימוש התניות החוזיות פרי "ההצמדות" למיניהן? ב"כ התובע סבור שהיקף ההתחייבות החוזית כלפי מרשו בקשר לתקופת עבודתו האחרונה אצל הנתבעת וסיומה, מגיעה ליותר ממליון ומאתיים אלף שקלים. אולם לפי סיכומי ב"כ הנתבעת, התובע כבר זכה ל"פיצויי פיטורים" בשיעור ניכר, מכספי ביטוח המנהלים ששוחרר לזכותו (נ/39).   השאלה היא כיצד עלינו לאמוד את הפיצוי שלו יזכה התובע. עיון בעמדת הממונה מלמדת כי "משכורת יג': כלל אינה מקובלת בחברות ממשלתיות או ברשויות מקומיות. גם "מענק הישגים" אינו דבר שבשיגרה. לגבי "חופשת הסתגלות" בת 12 חודשים בתוספת להודעה מוקדמת או תמורתה של 6 חודשים, התבטאותו של הממונה היא חריפה ושוללת תשלומן באופן חד משמעי. גם בקשר ל"פדיון חופשה" ו"פדיון דמי מחלה" בלתי מוגבלים, יש לממונה הסתייגויות. לעניין מענק פרישה (כלומר פיצויי פיטורים בגובה 200% במקום 100% כקבוע בחוק פיצויי פיטורים), סבור הממונה שהתחייבות כזו אין ליתן מראש, ואם תינתן ליחידי סגולה, בדיעבד תינתן לפי החלטת ממשלה בלבד. למותר לציין כי במקרה הנוכחי אין החלטת ממשלה בקשר לכך. גם יצירת מצב שבו "המעביד הציבורי" מממן לעובד את המיסוי בקשר לפיצויי הפיטורים, הוא בלתי מתקבל על הדעת. נראה לנו כי אין הצדקה ליקח את הזכויות אותן דורש התובע (על סמך "מערך ההצמדות" ושאר ההתחייבויות שבידיו), ולדון בהן אחת לאחת. ביה"ד רשאי לאמוד ולהעניק "פיצוי כללי". שהרי ברור שההטבות המובטחות מקורן אחד (מערך ההצמדות החריגות). לפיכך הענקת חלק מהן וביטול האחרות, אינו יכול להעשות על פי קריטריונים מדוייקים. התוצאה הצודקת בעיניינו היא לפסוק לזכות התובע פיצויי פיטורים מוגדלים, שיענו על ציפיות הפיצוי שלו, בקשר להתחייבויות החוזיות (החריגות) הנובעות מסיום עבודתו. וכן סכום נוסף שייכסה חלקית הטבות נוספות שהיו צריכות להשתלם בתקופת העבודה ועם סיומה. מס ישולם כמובן על פי הדין, ולא ירבוץ שרירותית על המעביד דוקא.   פסיקת פיצויי הפיטורים המוגדלים תהא פסיקה המטיבה עם התובע. כלומר החלטנו לקבל את גירסת התובע שמשכורתו הקובעת לפיצויי פיטורים תעמוד על 17,150 ₪ לחודש וכן שזכותו לפיצויי פיטורים משתרעת על פני 22.75 שנים (הכוללת תקופה קצרה שבה עבד התובע ללא שכר וכזו שקדמה להתאגדות הנתבעת). כמו כן אנו מקבלים טענתו, ל"רציפות זכויות" במקום עבודה אחד (ר' המוצגים רז/2 ו- רז/74 שבו הנתבעת מאמצת פעולות שקדמו להתאגדותה) ומחליטים לחייב את הנתבעת לשלם לתובע "פיצויי פיטורים" מוגדלים בשיעור של 150%.   התובע יזכה גם לפיצוי נוסף, בקשר לשאר תביעותיו בהליך הנוכחי, ובשיעור של 2.5 משכורות נוספות.         סוף דבר:   אנו מחליטים לקבל את תביעת התובע בחלקה. בנסיבות שנוצרו החלטנו להורות לנתבעת לשלם לתובע 150% פיצויי פיטורים, שיקחו בחשבון "תקופת עבודה" של 22.75 שנים, לפי "משכורת קובעת" של 17,150 ₪; וכן סכום נוסף בגובה 2.5 משכורות חודשיות, לכיסוי שאר טענותיו ותביעותיו של התובע בהליך הנוכחי. אין מקום לאמץ את ההתחייבות החריגה של הנתבעת ל"גילום מס", וממילא הסכומים שייפסקו הינם במונחים של "ברוטו" ואם יחול עליהם מס, הוא ישולם על פי הדין.   החישוב הוא כדלקמן:   (150% X 22.75ש' X 17,150 ₪), כ"פיצויי פיטורים" מוגדלים = 585,244 ₪.   מפיצויי הפיטורים הללו ינוכה הסכום של 159,509 ₪ אותם קיבל כבר התובע ע"ח פיצויי פיטורים (באמצעות ביטוח המנהלים). יוותר לתשלום סך של 425,735 ₪. לסכום זה יתווסף סכום נוסף של 42,875 ₪ (2.5 X 17,150 ₪) בקשר לשאר תביעות התובע בהליך זה. בסה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 468,610 ₪.   את הסך הנ"ל של 468,610 ₪ תשלם הנתבעת לתובע בצרוף פיצויי הלנה (מופחתים), בגובה של הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.95 ועד ליום התשלום בפועל.   הפחתת פיצויי ההלנה נעשתה בשים לב למחלוקת הכנה והאמיתית הנוגעת לעצם זכאות התובע לפיצויי הפיטורים, בסכום שזכה בהם לבסוף. המחלוקת השתרעה גם בכל הקשור לשאלת זכות הנתבעת (שלא הוכרה לבסוף) לניכוי סכומי הטבות חריגות (לרבות שכר עבודה) שקיבל התובע ביתר, במהלך תקופת עבודתו. מאחר ולא מצאנו לקזז "הטבות ביתר" שהתקבלו כבר אצל התובע בפועל, ממילא טענת ב"כ התובע שמרשו לא קיבל מהממונה "זכות טיעון" טרם צימצום זכויותיו הממוניות, אינה אפקטיבית.   לסכום שבו חוייבה הנתבעת כאמור לעיל יצורפו 10,000 ₪ נוספים כשכ"ט עו"ד בצרוף מע"מ כדין, כהוצאות משפט.   כמו כן, אנו מורים לנתבעת (לפי בקשת ב"כ התובע בסיכומיו), להסתלק מכל זכות בקופת הגמל של התובע (זו הצבורה לפי הטענה בביטוח המנהלים), ולפי הצורך להודיע על כך לחברת הביטוח, תוך 30 יום.     זכות ערעור: תוך 30 יום.       ניתן היום 7/1/03, בהעדר הצדדים.         נ.צ. - מר עוזרי   נ.צ. מר פנחס   י.לובוצקי - שופט, אב"ד  חוזה עבודהחוזהפיצויים