אובדן כושר עבודה עד לגיל פרישה מעבודה עד גיל 67 או עד לגיל 65

תובענת תגמולי ביטוח ע"ס 144,000 ₪ כאשר השאלה הטעונה הכרעה במסגרת תובענה זו היא באם התובע זכאי לתגמולי אובדן כושר עבודה עד לגיל פרישה מעבודה, שהינו כיום עד גיל 67 או עד לגיל 65 שנים כנקוב בפוליסה הרלוונטית ? התובענה: נטען בכתב התביעה כי התובע, יליד שנת 1944, רכש פוליסות ביטוח אצל הנתבעת, לרבות פוליסה מס' 71791990, המבטחת אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה"). הוסף בכתב התביעה כי אירע לתובע מקרה ביטוח בשנת 1998 (גידול סרטני) וכי הנתבעת החלה לשלם לו תגמולי ביטוח חודשיים בסך של 6,000 ₪. כן נטען בכתב התביעה כי הנתבעת הודיעה לתובע כי תגמולי הביטוח ייפסקו החל מיום 1/1/09 עם הגיעו לגיל 65, שהינו הגיל הקבוע בפוליסה. התובע טען בכתב התביעה כי גיל הפרישה תוקן ונקבע עפ"י חוק גיל הפרישה התשס"ד - 2004 לגיל 67 במקום 65 שנים לגבר. מכאן טען התובע כי מחובת הנתבעת לשלם לו תגמולי ביטוח עבור שנתיים נוספות שהם סכום התביעה כנקוב דלעיל. ההגנה: הנתבעת אישרה את מירב הנטען בכתב התביעה וטענה כי שילמה לתובע תגמולי הביטוח המגיעים עפ"י הפוליסה עד תום תקופת הביטוח, היינו עד הגיעו לגיל 65 היינו עד יום 1/1/09. הנתבעת העלתה טענות מטענות שונות, לרבות היעדר חוות דעת רפואית, אי צירוף הפוליסה, היעדר יריבות וכן היעדר אובדן כושר עבודה בתקופה הרלוונטית, אך קריאת כתב ההגנה לרבות פרוטוקול ישיבת יום 6/1/11 מלמד כי השאלה שבמחלוקת היא מועד תום תקופת הביטוח כפי שהועמדה בפתיח פס"ד זה. טענות התובע: אומנם תקופת הביטוח מסתיימת עם הגיע התובע לגיל 65 שנים, אך חוק הפרישה, התשס"ד - 2004 (להלן: "חוק הפרישה") תיקן את גיל הפרישה וקבעו, ככל שהעניין נוגע לזכר, לגיל 67. כן הוסיף ב"כ התובע כי סעיף 10 (א) לחוק הפרישה קבע כי הוראותיו מחייבות על אף האמור בכל הסכם, ולעניינו פוליסת הביטוח היא הסכם, כך שהוראות חוק הפרישה גוברות על הוראות הפוליסה. בנידון הפנה ב"כ התובע לפסיקות שונות של בתי הדין לעבודה שאכן פירשו גיל הפרישה הנקוב בהסכם עד גיל 65 כמתוקן ושגיל הפרישה צריך להיות גיל 67 שנים: (בעס"ק) (ארצי) 54/09 ידיעות אחרונות נ' הסדרות העובדים הכללית, דבר שאושר גם במסגרת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 8365/09). מכאן ביקש ב"כ התובע לקבוע כי תקופת הביטוח היא עד גיל 67 שנים כקבוע בחוק הפרישה ולא עד גיל 65 שנים כקבוע בפוליסה. טיעוני הנתבעת: אכן חוק הפרישה תיקן את גיל הפרישה מעבודה וקבעו ל- 67 שנים (במקום 65 שנים) וזאת החל משנת 1995. כן אכן נקבע בסעיף 10 לחוק הפרישה כי הוראותיו גוברות על כל הסכם אחר בין הצדדים, אך הדברים אמורים לעניין הסכמים בין עובד ומעביד או נציגיהם והוא מתייחס לעניין תשלום גימלה עפ"י דיני העבודה (כפי שהוגדרו בסעיף 2 לחוק הפרישה) ולא בעניין הסכמים "פרטיים". בעניינו הוראות חוק הפרישה, לרבות סעיף 10 שבו, אינן חלות הואיל ומדובר בהתקשרות חוזית שאינה בגדר יחסי עובד מעביד, כאשר התובע עצמו, בהצעת הביטוח עליה הוא חתום, הגדיר את תקופת הביטוח עד גיל 65 שנים ודמי הביטוח שולמו בהתאם למניין זה. לפיכך, טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את כל תגמולי הביטוח לכל תקופת הביטוח וכי הפסיקה לשלמם כדין עד הגיעו לגיל 65 שנים. הכרעה: יכולתי להסכים עם פרשנות וטיעוני התובע, אילו בפוליסת הביטוח קבעו כי תגמולי הביטוח ישולמו עד גיל הפרישה מעבודה או שהם ישולמו עד גיל הפרישה שהוא גיל 65 שנים. אך הוראות הפוליסה לא דיברו בלשון זו, כי אם קבעו, בלשון שגיא נהור, כי תגמולי הביטוח ייפסקו עם הגיע המבוטח לגיל 65 שנים. אכן הוראות חוק הפרישה מחייבות והן גוברות על כל מסגרת הסכמית, אך זאת בהתייחס למסגרת הסכמית שמקורה בדיני עבודה, כגון קבלת גימלה מעבודה או תנאי עבודה אחרים. אין בהוראות סעיף 10 לחוק הפרישה כדי לשנות מסגרת הסכמית בין מבוטח לבין מבטחת עפ"י פוליסת ביטוח שנכרתה מרצון חופשי וללא קשר עם עבודתו של התובע אצל מאן דהוא. אוסיף כי חברת הביטוח מחשבת את דמי הביטוח עפ"י נתונים קבועים ומראש לרבות תקופת הביטוח הנדרשת ואין זה סביר או צודק לחייבה לשלם תגמולים מעבר לתקופת הביטוח שנקבעה מראש ועל יסודה שולמו דמי הביטוח. לפיכך, אין מקום לאשר את התובענה. התוצאה: אשר על כן דין התביעה להידחות וכך הינני מורה. בנסיבות העניין ולאור מהות העניין וזהות הצדדים, אינני עושה צו להוצאות.אובדן כושר עבודהפרישהגיל פרישה