ביטול מעמד תושב ישראל

ביטול מעמד תושב ישראל מבוא 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית כנגד משרד הפנים - המשיב, בעניין שלילת מעמדו של העותר כתושב ישראל. בעתירה מתבקש בית-המשפט להורות למשיב לבטל את החלטתו משנת 1985 בדבר שלילת מעמדו של העותר כתושב המדינה, ולחלופין - לחייב את המשיב להחזיר לעותר את מעמד התושבות שנשלל ממנו ולהנפיק לו תעודת זהות. 2. זוהי העתירה השלישית המוגשת לבית-משפט זה בעניין מעמדו של העותר. עתירתו הראשונה בתיק עת"מ 539/03 נמחקה, לבקשתו, ביום 4.6.03; ועתירתו השניה בתיק עת"מ 912/03 נדחתה ביום 27.7.03. ערעור שהגיש העותר לבית-המשפט העליון בתיק עע"מ 7050/03 על פסק-הדין בעת"מ 912/03, נדחה לבקשתו ביום 29.4.04, למחרת הגשת העתירה הנוכחית. 3. המשיב מבקש לדחות את העתירה על הסף, מחמת מעשה בית-דין, נוכח פסק-הדין שניתן בעת"מ 912/03; לחלופין - לסלק אותה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה; ולחלופי-חלופין - לדחות אותה לגופה. הרקע העובדתי 4. מכתבי-הטענות על נספחיהם ומהממצאים שנקבעו בפסק-הדין בעת"מ 912/03, עולה הרקע העובדתי שלהלן: העותר, שנולד בירושלים בשנת 1959, היה בעבר בעל מעמד של תושב קבע בישראל. החל משנת 1978 ועד לשנת 2000 הוא שהה בחו"ל. בשנים 1978-1979 הוא למד בערב-הסעודית, ובמשך כעשרים שנה נוספות, עד לשנת 2000, התגורר באינדונזיה. בשני עשורים אלו, הוא קיבל אזרחות אינדונזית, נישא לבת המקום ולשניים נולדו שני ילדים המתגוררים כיום באינדונזיה. במהלך תקופה ממושכת זו רכש העותר תארים אקדמיים בתחומים רבים, ובין-השאר: בכלכלה, במינהל עסקים וברפואה אלטרנטיבית. 5. ביום 25.10.85 נכנס העותר לישראל על-פי רישיון ביקור, לשם ביקור אמו החולה. לטענתו, הוא ביקש באותה עת ממשרד הפנים להשיב לו את תעודת הזהות ולקבל אשרת תושב חוזר, אך בקשתו סורבה. מאז הסירוב האמור בשנת 1985 להחזרת תעודת הזהות ועד לשנת 2002, לא פנה העותר למשיב בעניין פקיעת תושבותו. 6. ביום 2.11.00 נכנס העותר לישראל כתייר, באמצעות דרכון אינדונזי, על-פי אשרת ביקור עד ליום 20.3.01. האשרה הוארכה, על-פי בקשתו ולנוכח מחלת אביו, עד ליום 22.8.01. בחודש אוגוסט 2001 הוא התבקש לצאת מישראל, והובהר לו כי יוכל לשוב ולבקר בארץ בעתיד כתייר. בקשותיו להארכת האשרה נדחו על-ידי המשיב, ומאז הוא שוהה בישראל שלא כחוק. 7. לטענת העותר, בחודש ספטמבר 2001 התחתן עם אזרחית ישראלית שהתאסלמה, אשר הגישה עבורו בקשה לאיחוד משפחות. בקשה זו נדחתה על-ידי המשיב, הואיל וכחודש וחצי לאחר הנישואין התגרש העותר מאשתו, לטענתו, לאחר שנודע לו כי היא לוקה במחלה קשה. ביום 5.1.02, נישא העותר, לטענתו, פעם נוספת לתושבת המדינה. במהלך הדיון בעתירה הנוכחית, מסר ב"כ העותר כי לאחרונה הגישו בני-הזוג למשרד הפנים בקשה לאיחוד משפחות. 8. במהלך חודש מאי 2002 ביקש העותר להאריך את אשרת הישיבה שלו בישראל ממניעים הומניטריים, לשם טיפול באביו החולה. במסגרת בירור הבקשה על-ידי משרד הפנים, לרבות בהליך של שימוע, נתחוור כי בבית אביו של העותר מתגוררים שני אחיו עם משפחותיהם. על-כן סבר משרד הפנים, כי אין בסיס לטענה שהעותר מטפל באביו לבדו. בנסיבות אלו סורבה ביום 9.6.02 בקשתו של העותר להארכת אשרת הישיבה שלו, והוא התבקש פעם נוספת לצאת מן הארץ, כאשר הובהר לו שיוכל לשוב לבקר בישראל כעתיד כתייר. העותר התעלם מהבקשה ונשאר בתחומי המדינה ללא כל אשרה ושלא כדין. 9. ביום 6.10.02 - כשנתיים לאחר הגעתו לישראל וכשנה לאחר שפג תוקף אשרת השהייה שנופקה לו - פנה העותר לראשונה למשרד הפנים בבקשה לבטל את ההחלטה בדבר פקיעת תושבותו ולהעניק לו תעודת זהות ישראלית. בבקשתו טען, כי יציאתו מן הארץ וקבלת האזרחות האינדונזית היו לצורכי לימודים בלבד, וכי נוכח חזרתו ארצה בשנת 2000 יש להחזיר לו את מעמדו כתושב. 10. משלא נענתה בקשתו האמורה, הגיש העותר ביום 2.3.03 עתירה מינהלית לבית-משפט זה בתיק עת"מ 539/03, שבמסגרתה עתר נגד החלטות משרד הפנים - הן כנגד טיפול המשרד בבקשה לבטל את ההחלטה שהפקיעה את מעמד תושבותו, והן כנגד גופה של ההחלטה לשלול את רשיון ישיבתו בישראל. במהלך הדיון באותה עתירה, אשר התקיים ביום 4.6.03, ציין ב"כ המשיב כי כאשר תושב המדינה יוצא ללמוד בחו"ל למשך זמן סביר, יכול שר הפנים להתחשב בתכלית זו של הנסיעה לשם החזרת מעמד התושבות. עם זאת הוא הבהיר, כי עניינו של העותר אינו מתאים להליך של החזרת תושבות, הואיל ומדובר באדם שהשתקע בארץ אחרת למשך כשני עשורים, רכש בה אזרחות והעתיק לשם את מרכז חייו - שם נישא והוליד שני ילדים. לאחר שמיעת הערות בית-המשפט (כב' השופטת מ' נאור עת כיהנה בבית-משפט זה), חזר בו ב"כ העותר מהעתירה, וזו נמחקה. 11. בסמוך לאחר מתן פסק-הדין בדבר מחיקת העתירה, נתפס העותר ביום 4.6.03 כשהוא שוהה, כאמור, בישראל, בלא היתר כדין. בו ביום נערך לו שימוע לפני הממונה על ביקורת הגבולות, והוצאו נגדו צו משמורת וצו הרחקה. לאחר כשבועיים הוא שוחרר מהמשמורת על-ידי בית-הדין לביקורת משמורת. 12. ביום 12.6.03 הגיש העותר עתירה מינהלית לבית-משפט זה בתיק עת"מ 912/03. בעתירתו ביקש הלה לבטל את צו ההרחקה שהוצא נגדו, ולחלופין - לשחררו מהמשמורת שבה היה נתון בתנאים מגבילים. הטרוניות שהעלה העותר בעתירה האמורה כנגד משרד הפנים נסבו על ביטול מעמדו כתושב ועל אי-ההענות לבקשתו להחזיר לו את המעמד (פסקה 4 לפסק-הדין בעת"מ 912/03). בתאריך 24.7.03, שלושה ימים לפני מתן פסק-הדין בעתירה, שלח המשיב לשר הפנים מכתב נוסף, שבו שב וביקש להחזיר לידיו את תעודת הזהות שנשללה ממנו, וזאת מן הטעם שחזר להתגורר בישראל ושהעדרותו מן המדינה הייתה לצורכי לימודים. למעשה הייתה בפנייה זו חזרה על המבוקש במכתב הקודם מיום 6.10.02. בפסק-הדין מיום 27.7.03 בעת"מ 912/03 דחה כב' השופט עדיאל את העתירה, אגב התייחסות למכלול טענותיו של העותר בעניין ביטול מעמד התושבות ואי-החזרת המעמד לאחר שובו ארצה. בית-המשפט הורה על ביטול צו עיכוב ההרחקה שניתן עם הגשת העתירה, וחייב את העותר בתשלום הוצאות בסך 7,500 ש"ח. 13. על פסק-הדין האמור הגיש העותר ערעור לבית-המשפט העליון בתיק עע"מ 7050/03. במועד שנקבע לדיון בערעור - 29.4.04 - חזר בו העותר מהערעור, וערעורו נדחה. יום לפני כן הגיש העותר לבית-משפט זה את העתירה הנוכחית הנדונה. 14. בעקבות פסק-הדין בעת"מ 912/03 ודחיית הערעור בעע"מ 7050/03, תלוי ועומד נגד המשיב צו הרחקה מישראל, שההוראה בדבר עיכוב ביצועו תפוג - על-פי החלטת בית-המשפט העליון - ביום 28.7.04. להשלמת התמונה יצוין, כי נגד העותר תלויים ועומדים צווי עיכוב יציאה מן הארץ שהוצאו בבית-הדין השרעי, במסגרת תביעת מדור שהגישה אשתו הנוכחית ותביעת מזונות שהגיש אביו. היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצובותו בהליך לפני בית-הדין השרעי, לצורך ביטול הצווים. במהלך הדיון הנוכחי אף נתחוור, כי לאחרונה הגיש העותר בקשה לאיחוד משפחות בעקבות נישואיו האחרונים. פסק-הדין בעת"מ 912/03 15. כאן המקום להביא בהרחבה את עיקר קביעותיו ומסקנותיו של כב' השופט עדיאל בפסק-הדין בעת"מ 912/03. בפסק-הדין נדחו טענותיו של העותר כנגד ביטול מעמדו כתושב קבע בישראל וכנגד אי-השבת המעמד לאחר שובו לארץ: "הטרוניה העיקרית של העותר נסבה על ביטול מעמדו כתושב קבע ו/או אי החזרתו של מעמד זה. על-פי תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, (להלן - התקנות), רשיון לישיבת קבע בישראל יפקע 'אם בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל'. על-פי תקנה 11א לתקנות: 'יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות ... (2) הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה; (3) הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות'. כל המבחנים האמורים מתקיימים בעותר. טענתו של העותר היא כי ישיבתו באינדונזיה הייתה זמנית, לצורך לימודים בלבד, וכי גם את האזרחות האינדונזית הוא קיבל רק לשם קבלת הטבות וכדי לאפשר את המשך לימודיו. קשה לקבל טענות אלה. ישיבה כה ארוכה, משך עשרים שנה, בארץ אחרת איננה יכולה להיחשב כישיבה ארעית והיא מעידה על כך שהעותר השתקע באינדונזיה. מסקנה זו מתחזקת בכך שהעותר נישא במהלך שהותו באינדונזיה לאזרחית אינדונזיה ונולדו לו ילדים המתגוררים באינדונזיה. גם בטענה, שקבלת האזרחות האינדונזית נעשתה לשם קבלת הקלות או הטבות, אין כדי לסייע לעותר. לעניין זה כבר נפסק, שגם אם 'המניע לרצונו זה היה לזכות בהקלות אלה או אחרות... ובלבו פנימה שאף לשוב למדינה ... המבחן המכריע הנו מציאות החיים כפי שהתרחשה הלכה למעשה'. (בג"צ 282/88 מוברק עווד נ' יצחק שמיר ואח', פד"י מב(2) 424). המסקנה דלעיל אינה נפגעת גם מכך שהעותר ויתר מרצונו על אזרחותו האינדונזית, ויתור שהתקבל גם על ידי בית משפט באינדונזיה. ויתור כזה, אם הוא כנה, יכול להעיד לכל היותר, על כך, שלאחר שהשתקע באינדונזיה וקיבל אזרחות אינדונזית, שינה העותר טעמו, ועתה הוא מבקש להעביר את מרכז חייו לישראל. בכך אין כדי לפגוע בפקיעת התושבות הישראלית, שקמה עקב השתקעותו באינדונזיה. לשון אחר, פקיעת התושבות הישראלית הוא מעשה חד סטרי, אשר קם עקב ההשתקעות בחו"ל, והמצב שנוצר בעקבותיה, מבחינת הזיקה לישראל, הוא מצב בלתי הפיך. ניתן לאבד את התושבות הישראלית עקב ההשתקעות בחו"ל. אך משפקעה התושבות הישראלית, לא ניתן לרכוש אותה מחדש בדרך של ניתוק הזיקה למדינה בה העותר השתקע. שהרי, לשם רכישת התושבות הישראלית, להבדיל מפקיעתה, נדרשת הסכמת שר הפנים. בנסיבות אלה, מסקנתו של המשיב, לפיה העורר השתקע באינדונזיה ועל כן פקעה תושבתו היא מסקנה סבירה, שאין עילה להתערב בה. העותר טוען, שהמשיב לא שמע אותו בטרם ביטל את תושבותו. אולם, מתשובת המשיב עולה שהמשיב לא נקט בהליך כלשהו לשם ביטול התושבות של העותר, וכי זו בטלה מעצמה מכוח השתקעותו בחו"ל ועל פי תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל. אשר לחידוש התושבות, על-פי סעיף 3(ב) לנוהל חידוש התושבות (נוהל שרנסקי), נוהל זה אינו חל לגבי מי שהתאזרח ורכש רשיון ישיבת קבע מחוץ לישראל, והוא אינו חל, לפיכך, על העותר". (פסקאות 4-10 לפסק-הדין). עיקר טיעוני הצדדים 16. העותר טוען, כי מרכז חייו הנו בירושלים, וכי בכל תקופת העדרותו מן הארץ שמר על זיקה לישראל. הוא מלין על-כך שמעמדו כתושב נשלל ממנו בשעתו, מבלי שניתנה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו עובר למתן ההחלטה. עוד הוא טוען, לחלופין, כי על-פי המדיניות הנהוגה על-ידי המשיב - בנוהל המבוסס על תצהירו של שר הפנים דאז שרנסקי אשר הוגש בבג"ץ 2227/98 - זכאי הוא לקבל מחדש את מעמדו כתושב, הואיל והוא נמצא בישראל יותר משנתיים; ובפרט כאשר יציאתו מן הארץ הייתה - כלשונו - "לתקופה זמנית... עד אשר יסיים את לימודיו" (סעיף 14 לעתירה), ואזרחותו האינדונזית כבר אינה תקפה, לטענתו, מחמת הגעתו לישראל (סעיף 22 לעתירה). 17. המשיב טוען, כי יש לדחות את העתירה על-הסף, מחמת מעשה בית-דין נוכח פסיקתו של כב' השופט עדיאל בעת"מ 912/03. לחלופין הוא טוען, כי יש לדחות העתירה מחמת שיהוי, ולחלופי חילופין - אף לגופה. באשר לדחיית העתירה לגופה טוען המשיב, כי מעמדו של העותר כתושב פקע מאליו, עם יציאתו מן הארץ והשתקעותו באינדונזיה משנת 1980 ועד לשנת 2000. לגירסת המשיב, אין מדובר אך ביציאה מן הארץ לשם לימודים ולתקופה מוגבלת, אלא בהשתקעות של ממש במדינה אחרת בתקופה של כשני עשורים, אגב נשואין לבת המקום, בניית תא משפחתי וקבלת אזרחות של אותה מדינה. על כן טוען המשיב, כי בדין נשלל מן העותר מעמדו כתושב. המשיב מוסיף וטוען, כי אין מקום להחיל לגבי העותר את נוהל חידוש התושבות - הידוע כ"נוהל שרנסקי". נוהל זה מאפשר אמנם השבת מעמד של תושב למי שחזר לארץ ושהה בה במשך כשנתיים, אך אינו מחייב לגבי אלה שרכשו אזרחות או רשיון ישיבת קבע מחוץ לישראל - שלגביהם מופעל שיקול דעת בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. עוד טוען המשיב, כי טענת העותר בדבר השתקעותו בישראל בשנים האחרונות הנה אבסורדית, ונועדה להוציא חוטא נשכר, שכן הלה שוהה בארץ שלא כדין, ובאופן מופגן, חרף דרישות ברורות לעזוב את תחומי המדינה. דחיית העתירה על הסף 18. העתירה מכוונת, כאמור, כנגד שתי החלטות של משרד הפנים, האחת - ההחלטה מאמצע שנות השמונים, לפיה נשלל מעמד התושבות של העותר, והשניה - אי-היענות משרד הפנים לבקשתו של העותר להשיב לו את מעמד התושבות. בהיבט הפורמלי הוגשה העתירה כנגד אי-העתרות משרד הפנים לבקשות הנ"ל בפניותיו בכתב של העותר מיום 6.10.02 ומיום 24.7.03. 19. הדין עם המשיב, בטענתו כי יש לדחות העתירה על-הסף מחמת מעשה בית-דין בפסק-הדין שניתן בעת"מ 912/03. בהליך המשפטי האמור עתר העותר לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדו, וזאת, בין-השאר, מן הטעם שלא הייתה הצדקה לבטל את מעמדו כתושב ושלא להיעתר לבקשתו להשבת המעמד. בקשותיו האמורות, לביטול ההחלטה בדבר הפקעת מעמד התושבות ולהחזרת תעודת הזהות - אשר אף הועלו על הכתב בפניות למשרד הפנים מיום 6.10.02 ומיום 24.7.03 - נדונו והוכרעו בפסק-הדין. כאמור, בית-המשפט קבע, באשר לפקיעת התושבות, כי "מסקנתו של המשיב, לפיה העותר השתקע באינדונזיה ועל-כן פקעה תושבותו, היא מסקנה סבירה, שאין להתערב בה"; ובאשר לחידוש התושבות - כי "נוהל חידוש התושבות (נוהל שרנסקי) אינו חל לגבי מי שהתאזרח ורכש רשיון ישיבת קבע מחוץ לישראל, והוא אינו חל, לפיכך, על העותר". 20. העותר ניצל את הליך הערעור לבית המשפט העליון רק לצורך עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר הרחקתו מן הארץ במשך מספר חודשים. הוא חזר בו מן הערעור למחרת הגשת עתירה זו, ושב והעלה מחדש את כל טענותיו שנדחו בפסק-הדין האמור. 21. למעלה מן הצורך יאמר, כי דין העתירה להדחות גם לגופה, וזאת מן הטעמים שבוארו בהרחבה בפסק-הדין בעת"מ 912/03, וממכלול הנימוקים שהעלה המשיב בתשובתו לעתירה אשר צויינו לעיל (בפסקה 17). הטענה היחידה החדשה שהועלתה בעתירה זו, ולא הוזכרה בקודמתה, הייתה כי חזרתו של העותר לאינדונזיה עלולה "לגרום לו לאיבוד חייו", הואיל ולא שוררים יחסים דיפלומטיים בין אינדונזיה לישראל (סעיף 22 לעתירה). טענה זו, שהועלתה לראשונה במסגרת העתירה הנוכחית ולא צוינה בהזדמנויות הקודמות הרבות שהיו לעותר, הנה טענה כבושה שלא הוצגו בעניינה תימוכין כלשהם. מכל מקום, סוגיית נפקות הויתור על האזרחות האינדונזית כבר נדונה והוכרעה בפסק-הדין בעת"מ 912/03. 22. ממכלול הטעמים האמורים, לא מצאתי הצדקה כלשהי להיעתר לבקשתו של העותר להזמין למתן עדות, במסגרת הדיון בעתירה, פקידה לשעבר במשרד הפנים, על-מנת שזו תתייחס לשיחה שקיימה עמו, לטענתו, לפני כעשרים שנה בעת שהגיע לארץ לבקר את אמו החולה. 23. כאמור, בטענת ב"כ העותר - כי פסק-הדין בעת"מ 912/03 אינו מהווה מעשה בית-דין שכן בית-המשפט לא נתבקש באותו הליך לדון ולהכריע בסוגיית פקיעת התושבות ובשאלת החזרת מעמד התושבות לעותר - אין כל ממש. בית-המשפט דן והכריע בנושאים אלו, אשר עמדו ביסוד העתירה והסעד שנתבקש בה. למעלה מן הנדרש אצין, כי אם טוען העותר, שבהליך זה הוא מעמיד לראשונה לביקורת שיפוטית את אי-הענות המשיב לבקשותיו מיום 6.10.02 ו-24.7.03 - הרי שעתירתו בעניין זה צריכה להיות מסולקת על-הסף ולו מן הטעם של השיהוי בהגשתה. 24. על-יסוד האמור לעיל, אני דוחה את העתירה, וכפועל יוצא - מבטל את צו הביניים שניתן ביום 2.5.04. בהתחשב בכך שבעתירה הקודמת הועמד שיעור ההוצאות על 7,500 ₪, ושהעתירה הנדונה הייתה עתירת-סרק שבה שב והעלה העותר טיעונים שנדחו בפסק-הדין בעניין עתירתו הקודמת - ישלם העותר למשיב הוצאות בסך 15,000 ש"ח. הסדרת מעמדמשרד הפניםתושבות