חבלה גולגולתית בתאונת דרכים

התובע יליד שנת 1972 נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.6.1995 (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה אושפז התובע בבית חולים "מאיר" שם נקבע כי הוא סובל מחבלה גולגולתית ואובדן הכרה, ומשבר בעצם האף. בוצע שיחזור של עצם האף. התובע שוחרר מבית החולים "מאיר" ביום 18.6.1995. ההליכים ביום 13.3.1996 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת בגין התאונה נשוא הליך זה בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב בת.א 26423/96, זאת באמצעות עו"ד יגאל אקהויז. (להלן: "התביעה הראשונה"). בזיקה לתביעה הראשונה הסכימו הצדדים על מינוי פרופ' דקל כמומחה מוסכם להערכת נכותו של התובע בתחום האורטופדי. לשם סילוק התביעה הראשונה שילמה הנתבעת בשיק המשוך לפקודת עו"ד אקהויז סך 56,000 ₪, זאת במועד כלשהו לאחר שהועבר אליה כתב קבלה וויתור הנחזה כחתום בידי התובע מיום 19.2.1997. (להלן: "שטר הקבלה") בדיעבד הסתבר לפי הנטען על ידי שני הצדדים כי עו"ד אקהויז פרע את ההמחאה, שלח יד בכסף ועזב את הארץ. בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי משפעל עו"ד אקהויז בשליחותו של התובע והתקשר עמה בהסכם פשרה, אין התובע רשאי לתבוע בשנית את הנתבעת. התובע כפר בכך וטען כי החתימה הנחזית להיות חתימתו שבשטר הקבלה איננה חתימתו. כן טען התובע כי לא הסמיך את עו"ד אקהויז להתפשר בשמו ובמקומו. בחוות דעת מר אברהם לוי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, לבדיקת החתימה הנחזית להיות חתימת התובע אשר בשטר הקבלה והויתור, נקבע כי נשללת האפשרות כי החתימה שבמחלוקת נחתמה על ידי חותם הדוגמאות להשוואה בשם נסים דרעי. בהתאם להחלטת כבוד השופטת לבהר שרון מיום 31.5.2000 פוצל הדיון ונקבעה ישיבת הוכחות לדיון במחלוקת ביחס לשאלה האם הוסמך עו"ד אקהויז להתפשר בשם התובע. לאחר דיון וטיעון נתנה החלטת כבוד שופט רצ'בסקי בענין זה. עיקר ההחלטה בתמצית הוא כי לא הוכח כי בידי עו"ד אקהויז היה יפוי כח חתום בידי התובע, ולפיכך נדחתה טענת הנתבעת לפיה פעל עו"ד אקהויז בשליחות התובע. בנוסף נדחתה טענת הנתבעת כי התובע מנוע מלתבוע בשנית מכח הסכם פשרה עם הנתבעת, זאת משנקבע כי לא נכרת הסכם פשרה בין הצדדים ולא ניתן תוקף של פסק דין לכל הסכם ובאשר התביעה הראשונה נמחקה על ידי בית המשפט מחוסר מעש, מחיקה המקנה לתובע זכות להגיש התביעה מחדש. עוד נקבע בהחלטת כב' השופט רצ'בסקי כי הנתבעת פעלה בהתאם לכתב קבלה מזויף ומשכה שיק לפקודת עו"ד אקהויז עצמו ובלא שהוצג בפניה יפוי כח על ידו לפעול בשם התובע. לאור כל האמור לעיל ועוד נדחו טענות הנתבעת ונסללה הדרך להמשך ההליכים בתובענה. הצדדים נחלקו בדעותיהם גם ביחס לצורך במינוי מומחה נוירולוגי לצורך ההליכים. בסופו של דבר, בבקשת רשות ערעור שהוגשה על דחיית בקשת התובע למינוי מומחה נוירולוג על ידי כב' השופט רצ'בסקי, הסכימו הצדדים על מינוי פרופ' מלמד בתחום זה. פרופ' מלמד לא נחקר על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים. חוות דעת פרופ' דקל מוסכמת בין הצדדים. חוות דעת המומחים פרופ' דקל העריך כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 5% עקב התאונה, זאת בחוות דעת מיום 20.10.1996. בחוות דעת פרופ' דקל נקבע בין היתר האמור להלן: "להערכתי, קיימת סבירות גבוהה שכתוצאה מהפגיעה הנ"ל, שהיתה פגיעה גולגולתית מעיקרה, נפגע גם עמוד השדרה הצוארי. יש לקבל שהן ההגבלה הקלה שנמצאה בכיפוף הקדמי של עמוד השדרה הצוארי והן הקרנת הכאבים לאורך היד השמאלית מקורן בתאונה הנ"ל. כל אחד משני הממצאים בנפרד אינו מקנה אחוזי נכות, היד השמאלית נמצאה תקינה פרט לגירוי שורשי שנמצא בבדיקה האלקטרומיאוגרפית. כלומר לא מדובר בממצא קליני כי אם מדובר בממצא אלקטרומיאוגרפי בלבד. לאור כל האמור לעיל ובהתאם לתקנות בדבר קביעת נכות צמיתה של המוסד לביטוח לאומי ממליץ להעניק לחולה 5% נכות צמיתה, לפי מחצית מסעיף 5/37/א', בגין שתי הבעיות יחד - ההגבלה הקלה בכיפוף הקידמי של עמוד השידרה הצוארי והקרנת הכאבים לאורך היד השמאלית." בגין התלונות ביחס לכאבים בגב התחתון לא סבר פרופ' דקל כי יש לייחס לתובע כל נכות. יצויין כי בניגוד לאמור בסיכומים מטעם התובע, לפיהם אובחן התובע כסובל משבר בחוליה המותנית הראשונה, נקבע על ידי פרופ' דקל כי לא היה שבר בגוף החוליה המותנית הראשונה כפי שאובחן, כי לא ניתן להכיר בשברים בחוליות הגביות או המותניות, וכי מצילומי הרנטגן של התובע עולה כי הוא סובל ממחלת שוירמן בחוליה הגבית ה 12, בחוליה המותנית הראשונה, ובחוליות הגביות התחתונות. פרופ' מלמד העריך כי לתובע נגרמה נכות בתחום הנוירולוגי בשיעור 2.5% בחוות דעת פרופ' מלמד נקבע בסיכום האמור להלן: "... בדיקתו הנוירולוגית היתה תקינה לחלוטין ולא מצאתי בה כל עדות לנזק אורגני שרידי במערכת העצבים כולל המוח, הצרבלום, המערכת הוסטיבולרית, עצבי הראש, חוט השדרה הצוארי ושרשיו העצביים. יתכן שהתפתחה אצלו תסמונת קלה שלאחר חבלת הראש במעורב עם תסמונת פוסט - טראומטית ועל רקע זה יש לראות את תלונותיו. ההפרעה התפקודית הינה מינימלית ואני מעריך את נכותו בתחומי (בנוסף לזו שקבע פרופ' דקל) ב 2.5% לפי 25% מסעיף 34ב' מקובץ התקנות. איני מוצא מקום להמליץ על בדיקתו הנוספת ע"י פסיכיאטר." נכותו הרפואית המשוקלת של התובע היא 7.375% טענות הצדדים 12. ב"כ התובע עותר בסיכומיו לתשלום פיצוי המבוסס על הנתונים כדלקמן: הפסד שכר בעבר: אי כושר מוחלט למשך 10 חודשים מיום התאונה בהתאם לתעודות מחלה. אובדן שכר בסך 7,000 ₪ נטו לחודש, העולה על השכר הממוצע במשק, משאירעה התאונה לאחר שחרור התובע כקצין מצבא קבע ועל רקע הזדמנויות התעסוקה שנמנעו ממנו ככזה עקב התאונה. הפסד שכר חלקי לתקופה שמתום תקופת אי הכושר ועד מתן פסק הדין על בסיס שכר בגובה 7,000 ₪ נטו ונכות תיפקודית בשיעור 10%. אובדן כושר השתכרות 10% ביחס לשכר בסך 7,000 ₪ נטו עד גיל 67. עזרת הזולת: סכום גלובאלי 50,000 ₪. הוצאות בעבר: לנסיעה לטיפולים במשך כשנה, ובכלל זה טיפולים נוירולוגיים, פסיכיאטריים, פיזותרפיים: 5,000 ₪. הוצאות בעתיד: נסיעות והוצאות רפואיות שאינן בסל הבריאות 25,000 ₪. צורך בניתוח פלסטי לשיפור מראה האף בעלות 15,000 ₪. החזר בגין תשלום שכ"ט המומחה לכתב יד - 1755 ₪ ששולם ביום 1.3.2000 ותשלום שכ"ט פרופ' מלמד בסך 4,720 ₪ ששולם ביום 18.8.2000. פיצוי בגין נזק בלתי ממוני: בהתחשב בימי אישפוז התובע. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליכי הביניים ובנוסף שכ"ט עו"ד כמקובל. 13. ב"כ הנתבעת חולק על המבוקש והנטען בכל הנוגע לראשי הנזק ולנתונים כמפורט להלן: הפסד שכר בעבר: לטענת ב"כ הנתבעת למעט בתקופת אי הכושר אשר הוכרה על ידי פרופ' דקל כסבירה בפגיעה מהסוג ממנו סבל התובע לא נפגעה עקב התאונה כלל יכולת תיפקוד התובע. ולפיכך יש לפצות התובע רק בגין אי כושר בהתאם לקביעת פרופ' דקל. נטען עוד על ידי ב"כ הנתבעת כי התובע העיד כי כחצי שנה לאחר התאונה החל לעבוד בעסק של אחיו ומאז עובד שם ושכרו עולה בהתמדה ובמועד עדותו היה 10,000 ₪ ברוטו השווה 150% מהשכר הממוצע במשק. נטען כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, אלא בגין תקופת אי הכושר, משלא נגרמו לו הפסדי שכר בגין התאונה. בתקופת היעדר הכושר נטען כי יש לחשב הפסד השכר על בסיס שכר המינימום, משאירעה התאונה מיד עם שחרורו של התובע מהצבא, ומשלא הוכיח כי עתיד היה להתחיל לעבוד בכלל, ובעבודה בטחונית בפרט. אובדן כושר השתכרות: נטען כי לא נפגע כושר העבודה של התובע, ולא נותרה כל נכות תפקודית עקב התאונה, ולפיכך לא יגרם כל הפסד שכר עקב התאונה בעתיד. לחלופין נטען כי יש לפסוק סכום גלובאלי בסך 10,000 ₪. עזרת הזולת: נטען כי אין אחיזה בחוות דעת המומחים לצורך בעזרת הזולת עקב הפגיעות הקלות שנגרמו לתובע בתאונה, לא הובאו ראיות חיצוניות למתן העזרה בפועל, וכי ממילא עזרת בני המשפחה לו אף נתנה אינה מצדיקה מתן פיצוי כספי בגינה. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד: נטען כי לא הובאו ראיות להוצאות בעבר, כי לא הוכח צורך רפואי בטיפול כירופרקט אשר אליו פנה התובע על סמך המלצות חבריו. הנתבעת טוענת כי אין לפצות התובע בגין טיפולים רפואיים להם הוא טוען מבלי שנתנה חוות דעת מומחה רפואי שמונה וקבע קיומו של צורך בטיפול כזה, כך ביחס לטיפול שיניים וניתוח באף וכן ביחס לתרופות כגון ויוקס, פרוזק. נטען כי אין בחוות הדעת איזכור לצורך בטיפולים איזה שהם בעתיד, וממילא לו אף היו כאלה, היו נתנים על ידי קופת החולים מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הוצאות נסיעה לטיפולים: לא הוכח. הוצאות שכר טרחת פרופ' מלמד: נטען כי הנכות שנקבעה זניחה ואינה מצדיקה השבת הסכום ששולם. שכ"ט עו"ד בגין הליכי הביניים: נטען כי אין לפסוק בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולאור הפסדי הנתבעת עקב התשלום ששילמה לעו"ד אקהויז, ומשלא נפסק כל סכום בהחלטת הביניים. הסכום הכולל המירבי שיש לפסוק לפי הנטען על ידי ב"כ הנתבעת הוא 38,577 ₪. דיון 14. הפסד שכר לעבר: תקופת היעדר כושר. סבורה אני כי הוכח במידה הנדרשת, כי עקב התאונה נדחה מועד השתלבות התובע, שנפגע בתאונה בסמוך לאחר שחרורו בשירות צבאי, במעגל העבודה, זאת באשר לכל הפחות יכול היה להתחיל לעבוד בעסק של אחיו במועד מוקדם יותר, אלמלא התאונה. משך התקופה בגינה יש לחייב את הנתבעת בפיצוי ובסיס השכר שנמנע עקב התאונה ידונו להלן. התובע צרף לתצהירו תעודות מחלה לפיהן אינו מסוגל לעבודה, זאת לתקופה שראשיתה במועד התאונה וסיומה ביום 31.3.1996, היינו קרוב ל 10 חודשים לאחר מועד התאונה. בכל הנוגע לתקופה שבין 6.10.1995 עד יום 31.3.1996, תקופה בת כחצי שנה אשר סיומה לאחר קרוב ל 10 חודשים לאחר מועד התאונה, הוגשו 5 תעודות מחלה בלבד, שכלן נערכו בידי רופאת המשפחה. בכל תעודה מצויין באופן הצופה פני עתיד, כי התובע אינו מסוגל לעבודה, ולמעשה כי לא יהיה מסוגל לעבודה, למשך פרקי זמן ארוכים ביותר: 26 ימים, 30 ימים, 31 ימים,29 ימים,31 ימים. בתחתית האישור הערה, הנחזית להיות הוראת נוהל, לפיה אין לתת תעודת מחלה לתקופה העולה על שבועיים 14 יום ללא אישור מנהל המח' הרפואית, ככל שאין מדובר בחופש במחלה בגין אשפוז. לא הובאה כל ראיה להוכחת מתן האישור כאמור . לשאלות הבהרה שנשאל פרופ' דקל על ידי ב"כ התובע השיב פרופ' דקל לאחר שעיין במסמכים הרפואיים המרובים שהועברו לעיונו ובתעודות המחלה כדלקמן: "לא סביר בעיני שהחולה נעדר מעבודתו כעשרה חודשים מיום התאונה. להערכתי זהו אחד הפקטורים אשר הובילו לכך שהבראתו של החולה נמשכה זמן כה רב. לדעתי מקסימום חופשת מחלה שמגיעה לו בגין החבלה אותה סבל, הזעזוע מוח בו היה שרוי, השבר באף והפגיעה במנגנון צליפת שוט לעמוד השדרה, הינה כשלושה חודשים. להערכתי לאחר שלושה חודשים החולה היה מסוגל לחזור למשרה חלקית לפחות למשך כחודש וחצי ולאחר מכך למשרה מלאה." בנוסף מציין המומחה את חוסר הסבירות שבמתן חופשת מחלה מראש לחודש שלם. 15. בניגוד לנטען על ידי ב"כ התובע סבורה אני כי בנסיבות בהן נתנו תעודות המחלה לתובע, כמפורט לעיל, ומשנתנו אך לאחר חלוף פרק זמן ארוך ממועד התאונה, זאת לפרקי זמן ארוכים ומראש, אין לייחס משקל רב לתעודות המחלה, לצורך קביעת הקשר הסיבתי בין הפסדי השכר שנגרמו לתובע לתאונה, ולבטח אין ליתן לתעודות המחלה והאמור בהם עדיפות על קביעותיו של המומחה פורפ' דקל בענין זה. קביעות פרופ' דקל אשר לגופן נראות בעיני סבירות ביותר, נתנו בהתייחס לתובע בהתאם לפגיעותיו עקב התאונה, ולאחר שהתמונה הכוללת לגבי פגיעתו בתאונה והנכויות שהותירה בו הובררה, זאת באמצעות בדיקות קליניות , אלקטרומיאוגרפיות, ואחרות, ולאחר התייחסות לתלונות התובע ובחינתן על ידי המומחים, זאת בשונה מן הקבוע בתעודות המחלה אשר דרך עריכתן כמפורט לעיל מצביעה על כי נערכו בעיקר בהתבסס על תלונות התובע עצמו. אף הנכויות הצמיתות שנקבעו לתובע על ידי המומחים מטעם בית המשפט שהן נמוכות, משמשות אינדיקציה התורמת להכרעה במחלוקת בענין זה, שלא כעמדת התובע. מכל מקום ממענה פרופ' דקל לשאלת ההבהרה ביחס לתקופת אי הכושר עולה כי בכל הנוגע למשך התקופה, ולהימנעות הממושכת של התובע מעבודה, לא עמד התובע בנטל הקטנת הנזק המוטל עליו, ואף מטעם זה אין לחיייב הנתבעת בפיצויו מעבר לתקופה הנקובה בתשובת המומחה פרופ' דקל לשאלת ההבהרה. בכל הנוגע לחובת הנפגע לחזור למעגל העבודה ולהקטין את נזקו ראה : ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית חולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב (1) 779 כן ראה ע"א 492/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח (4) 70. 16. גובה השכר שנמנע בתקופת אי הכושר: טענת התובע לפיה היה על סף קבלה לעבודה בתפקיד בטחוני בחו"ל לא הוכחה על ידו, משהעיד כי בסך הכל התייצב לצורך בירור התאמתו לתפקיד זה למספר שיחות במסגרת פגישה אחת בה דובר על תפקיד בישראל בלבד, בעוד שהוא היה מעוניין בתפקיד מחוץ לישראל, ומשלא הובאו כל נתונים ביחס לשכר שהיה מקבל לו אף חפץ בתפקיד בו דובר ולו אף היה מתקבל, דברים שנותרו לאחר עדות התובע מסופקים ביותר. (עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול) התובע החל לעבוד אצל אחיו בחלוף כשנה לערך ממועד התאונה בהתאם לתצהירו (סעיף 23 לתצהירו), ולעדותו (בעמוד 7 שורה 7 לפרוטוקול), והשתכר, בהתאם לעדותו, סכום השווה לשכר המינימום במשך שלוש שנות תעסוקתו הראשונות, סכום שעלה בהתמדה בהמשך. נראה לי כי משכר זה יש לגזור את הפסדי התובע בתקופת אי הכושר. סבורה אני כי מהראיות שבפני יש להסיק כי גם אלאמלא התאונה לו עבד התובע בתקופת אי הכושר, היה משתכר שכר מינימום, זאת בהתאם לראיות בדבר השתכרותו לאחר התאונה, על רקע שוק העבודה ביחס לחיילים משוחררים, הכשרתו, וכישוריו של התובע, אשר עם התפתחותם הובילו להעלאת שכרו בהדרגה ובהתמדה כעולה מעדותו. 17. לאור האמור לעיל עבור התקופה הסמוכה לתאונה בתקופת אי הכושר המלא והחלקי ובגבולות חמישה חודשים, סבורני כי הסכום הראוי לפיצוי הוא בסך 14,000 ₪. 18. מעבר לכך לא הובאה ראיה בדבר הפסדי הכנסה בעבר כתוצאה מהתאונה. בהתאם לעדות התובע עבד אצל אחיו וקיבל שכר שעלה בהתמדה עד לסך10,000 ₪ ברוטו במועד מתן עדות התובע. התובע עבד בעסקו של אחיו בתפקיד החולש על כל הנוגע לניהול החשבונאי של העסק (עדותו בעמוד 8 שורה 10 לפרוטוקול). במקביל לעבודתו רכש התובע השכלה גבוהה, תואר ראשון בכלכלה וניהול, אשר בעת מתן עדותו כמעט והשלימו, למעט עבודה סמינריונית אחת. (עדותו בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 22 ואילך). הנכות התפקודית 19. נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית המשפט, נמוכה. השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית, על פי העולה מחוות דעת המומחים, אף הן מינוריות, משמדובר מבחינה אורטופדית בהגבלה קלה בכיפוף הקידמי של עמוד השידרה הצוארי והקרנת כאבים לאורך היד השמאלית, ומבחינה נוירולוגית, בהפרעה תפקודית מינימלית על רקע תסמונת קלה שלאחר חבלת ראש במעורב עם תסמונת פוסט טראומטית. סבורה אני בנסיבות הענין כי נכותו התפקודית של התובע, על רקע התנהלות חייו לאחר התאונה, גילו, השכלתו, ויכולתו להתאים את עיסוקו למומו, היא בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו על ידי מומחי בית המשפט, היינו 7.35% התנהלות חייו של התובע לאחר התאונה ועד מועד עדותו מחזקת את הרושם כי המדובר בפגיעה קלה בכושר התפקוד אשר עד כה ובחלוף תקופת אי הכושר לא גרמה לו להפסדי הכנסה בפועל . סבורני, בניגוד לתובע עצמו, כי עשה חייל בכל פועלו בשנים שלאחר התאונה, ואיני מקבלת את נטייתו, אותה הנני רואה ככנה, אף כי בלתי מציאותית, להמעטת ערכו ולהאדרת ערכם של חבריו. נטיה העולה גם מחוות דעת פרופ' מלמד. אובדן כושר השתכרות לעתיד 20. מהראיות שהובאו בפני עולה כי התובע עובד ומשתכר במומו, נכותו הרפואית, המבטאת אף את הפגיעה בתפקודו, נופלת מעשרה אחוזים והיא 7.3%. עם זאת אין לשלול את האפשרות שנכות התובע בנסיבות מסוימות תקשה עליו בקבלת עבודה בעתיד, וכי עקב התאונה נופלת יכולתו הממשית של התובע להשתכר מיכולתו הפוטנציאלית, אלמלא התאונה. אין חולק כי קביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע צופה פני עתיד, ויש בה מידה של ניחוש הנשען אמנם על העובדות הידועות כעת . בנסיבות כאלה כאשר בעת שמיעת הראיות אין הנפגע סובל מהפסד אולם יתכן כי בעתיד יסבול הפסד הנובע מפגיעה בכושר השתכרותו, מן הראוי לפסוק פיצוי גלובלי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. ראה: ד.קציר . פיצויים בשל נזקי גוף. מהדורה חמישית. כרך ראשון. בעמ' 193. סבורני כי מן הראוי להעמיד הפיצוי בגין הפגיעה בפוטנציאל השתכרות התובע בעתיד בנסיבות הענין בסך 55,000 ₪ כפיצוי גלובלי. 21. עזרת הזולת: לא הובאה מטעם התובע כל עדות ביחס למתן עזרה וסיעוד עקב התאונה, ולא כל הוכחה כי אמנם נזקק לכך, זאת אף על רקע האמור בחוות דעת המומחים ובפגיעת התובע בתאונה ונכותו. עדותו של התובע בענין זה היא עדות יחידה של בעל דין, הנעדרת סיוע. לו אף ראיתי לנכון לקבלה לא היה בידי לפרט בהחלטתי מה הניעני לקבלה כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, ומה עוד שהימנעות התובע מהבאת עדים בענין זה עשויה עשויה להתפרש כנובעת מכך שהיו מעידים כנגד גרסתו. עוזרת הבית אשר נטען על ידי התובע כי הועסקה במשק ביתו, הועסקה רק בעשרת החודשים שלפני מועד מתן העדות, ובחלוף שנים רבות ממועד התאונה, ואין לקושרה לתאונה. (עדות התובע בעמודים 13 ו 14 לפרוטוקול). מכל מקום, יש לציין כי לו אף נתנה עזרה לתובע על ידי בני משפחתו, המדובר בעזרה רגילה המקובלת בין בני משפחה אשר אינה מצדיקה פסיקת כל פיצוי. ראה: א. קציר. פיצויים בשל נזקי גוף. מהדורה חמישית. בעמוד 855, והערות השוליים שם. איני סבורה כי אף בעתיד יגרמו לתובע הוצאות בגין צורך בעזרה כלשהי עקב התאונה, לאור נכותו, שיעורה, מיגבלותיו ותפקודו, בהתאם לראיות שהובאו בפני. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד: התובע הגיש תיק עב כרס ובו מסמכים מרובים המתעדים את פניותיו לקבלת טיפול רפואי ונלווה, זאת בעיקר בשנה הראשונה שלאחר התאונה, ובכלל זה טיפולי פיזוטרפיה במכון לפיזיוטרפיה בבת ים, בדיקות וטיפולים בבית חולים וולפסון, בקופת החולים המאוחדת, במכון הדמיה בתל אביב, ועוד. סבורני כי בגין הוצאותיו המוגברות עקב התאונה בעבר ובעתיד ובכלל זה בגין נסיעות, ובהסתמך על הראיות שהובאו על ידי התובע ועל עדותו, יש לפסוק פיצוי בסך 1,500 ₪. איני סבורה כי יש לחייב הנתבעת בפיצוי התובע בגין טיפולי שיניים וניתוח פלסטי באפו, כנטען בסיכומים ובתצהיר מטעמו, זאת משלא מונו מומחים רפואיים בתחומי הפה והלסת, ואף אוזן גרון, ובהתאם למיגבלות בדבר דרכי הוכחת עניינים שברפואה, כקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז - 1986. (להלן: "תקנות המומחים"). בנוסף לא הובאה כראיה בדרך הקבועה בתקנות המומחים לכך כי התובע נזקק או יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים אחרים ולתרופות כנטען על ידו וכי אלה אינן במסגרת סל הבריאות, ואמנם נדרשות לצורך הטיפול בו עקב התאונה. טענת התובע לפיה המציא בזמנו קבלות על תרופות וטיפולים לעו"ד אקהויז, אשר נעלם, יכול ויש בה כדי ליצור עילה לתביעתו על ידי התובע, אך אין בה כדי לפוטרו כאמור מהוכחת תביעתו כנדרש. פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בהתאם לנכותו הרפואית של התובע ומספר ימי האישפוז ולתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976: סך 16,500 ₪. סבורני כי בנסיבות הענין זכאי התובע להשבת הסכומים ששילם למומחה לכתב יד ולפרופסור מלמד במלואם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום על ידו עד ההשבה המלאה בפועל. בנוסף מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות הליכי הביניים בפני כב' השופט רצ'בסקי, אשר בהחלטת הביניים, אשר אינה מהווה מעשה בית דין, ואף לגופו לא התייחסה לשאלת ההוצאות בכל דרך, לא חויבה בהן הנתבעת, באותו שלב, הגם שטענותיה נדחו כליל . בגין הליכי הביניים ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות וכן סך 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד ומע"מ. לאור כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סך 87,000 ₪ בתוספת 13% שכ"ט עו"ד ומע"מ, וכן שכ"ט עו"ד בגין הליכי הביניים והוצאות משפט בהתחשב באמור לעיל. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום. ניתנה היום ד' בשבט, תשס"ד (27 בינואר 2004) בהעדר הצדדים הדס עובדיה, שופטת גולגולתתאונת דרכים