העברת צ'ק ללא חתימת היסב   בפני תביעה שיטרית של בנק דיסקונט לישראל (להלן- "הבנק") על יסוד שיק בסך של 158,000 ₪ כנגד ד"ר אורי זילברמן (להלן- "הנתבע) שהוא החתום על אותו שיק.   ההליכים בין הצדדים החלו עוד בשנת 97, עם הגשת בקשה לביצוע השטר בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא, שבעקבותיה קיבל הנתבע רשות להתגונן ולמשלוח הודעה לצדדים.   בהודעתו לצד שלישי טען הנתבע כי, " ד"ר יאן הראל" שהוא צד ג' מס' 1, (להלן "ד"ר הראל"), וחברת רדיק בע"מ" שהיא צד ג' מס' 2 (להלן - "החברה") הם האחראים לשיק הנ"ל בהיותו מזוייף.   לגרסתו, ד"ר הראל היה מעבידו בתחילת דרכו כרופא שיניים, ובשנת 1989 הוא, התובע, מסר לד"ר הראל 4 שיקים על החלק, שבאמצעותם היה ד"ר הראל אמור לשלם דמי השתתפות של התובע בכנס מקצועי שנערך במלון בארץ.   ד"ר הראל עשה שימוש רק בשלושה שיקים לצורך התשלום, ושמר לעצמו את אותו שיק נשוא הדיון, ולא החזירו לנתבע.   שנים לאחר מכן, בחודש ספטמבר 1996 כתב ד"ר הראל על שיק זה את הסכום של 158,000 ₪ לפקודת החברה, שהיא בבעלותו המלאה, וביום 20/9/96 הפקידו בחשבון החברה אצל הבנק.   טענת הנתבע היתה כי מילוי פרטי השיק, היינו שם המוטב, התאריך והסכום, נעשו ע"י ד"ר הראל, ללא הרשאה, תוך הפרה בוטה של אמון , חוסר תום לב ובמרמה.   הצדדים השלישיים, ד"ר הראל והחברה, טענו כי השיק המלא על סך 158,000 ₪, ניתן ע"י התובע כתמורה לרכישת ציוד מהחברה.   לגרסתם, השיק היה דחוי והופקד בחשבון החברה אצל התובע, כביטחון לקבלת אשראי בנקאי לחשבון החברה.   ההליכים בין הצדדים התארכו, וכל צד הביא חוות דעת מומחה מטעמו עד שבמהלך הדיון, הוסכם בין הצדדים, כי המחלוקת בין הנתבע ובין צד ג', באשר לשאלה מי מילא פרטי השיק, במובחן מהחתימה, עליה אין מחלוקת שהינה של הנתבע, תוכרע קודם.   כמו כן, בהמלצת בית המשפט, הושגה הסכמה בין הנתבע לבין צד ג' על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שחוות דעתו תחייב את הצדדים.   בהתאמה מונה על ידי ד"ר רון ישי, וזה חיווה דעתו כי מי שמילא פרטי השיק הוא צד ג', ד"ר הראל.   לאור זאת, הנתבע וצד ג' הגיעו להסכמה בדבר קבלת הודעת צד ג', במידה והנתבע יחוייב בתובענה הראשית בתשלום השיק.   בהמשך לכך, הודיע ב"כ הבנק כי הוא מבקש שלא לנהל המשך הוכחות, ולסכם סיכומים בלבד.   הבנק בסיכומיו מתייחס רבות לסתירות שעלו לטענתו בעדותו של הנתבע ביחס לנסיבות מילוי השיק וכו', אשר יש בהן להוביל למסקנה כי היה זה הנתבע שמילא פרטי השיק.   יצויין, כי לאור המצב כמפורט לעיל, זהות ממלא פרטי השיק אינה שנוייה יותר במחלוקת.   אמנם, עניין זה הוכרע בין הנתבע לבין צד ג',כאשר הבנק לכאורה לא קיבל על עצמו מראש מסקנת המומחה, אך הבנק מצידו לא הביא כל ראיות לעניין, ובכלל זה לא הביא כל חוו"ד מומחה.   בתיק הובאו כאמור שתי חוות דעת, האחת מטעם הנתבע, והאחת מטעם צד ג'; חוו"ד הנתבע הובאה הן כנגד תביעות הבנק, והן לתמיכת תביעתו כנגד צד ג'.   משמעות ההכרעה של המומחה מטעם בית המשפט הינה כי חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע, היא הנכונה.   בהעדר כל חוו"ד מומחה מטעם הבנק, נשארת קביעת המומחה מטעם בית המשפט בעינה, ואינה נסתרת, כמו גם חווה"ד מטעם הנתבע, אשר ב"כ הבנק אף לא חקר את עורכה, וככזו עומדת היא לחובת הבנק.   כל האמירות בעדויות, עליהן מנסה ב"כ התובע להסתמך, אין בהן כדי לשנות מקביעה זו שהינה קביעה שבמומחיות.   קביעה זו משמעה כי הנתבע הוכיח כי השטר פגום, ובמקרה כזה נטל ההוכחה עובר אל התובע להוכיח שהוא אוחז כשורה בשטר.   הנתבע טוען כי מעמדו של הבנק אינו של אוחז כשורה, מאחר ועל השיק אין חתימת היסב, וכי הבנק נהג שלא בתום לב.   ראשית אדון בטענה של העדר חתימת היסב:   אין מחלוקת כי על השיק הנדון אין חתימת היסב של צד ג'.   הבנק טוען כי קיבל את השיק מלקוחו במסגרת יחסיהם הרגילים, וכי במסגרת זו העברת השיק נעשית ללא חתימת היסב, אלא עפ"י נוהג של הבנק להטביע על השיק חותמת, כפי שנעשה כאן: "נא לשלם לפקודת בנק דיסקונט בע"מ". חותמת זו, לטענת הבנק, כמוהה כהסבה לבנק.   מטעם הבנק הוגש תצהירו של מר שמעון להב שהינו סגן מנהל הסניף. כעולה מהתצהיר, לטענת הבנק, שיק זה ניתן ע"י "רדיק", היא החברה הנתבעת בהודעת צד ג', להבטחת חובות החברה בחשבון מס' 707848 שנפתח על שם החברה.   בתצהיר תחילה נטען ששיק זה ניתן כערבות לחובות החברה, בנוסף לחתימת הערבים עפ"י כתב הערבות.   עיון בנספחים שצורפו לתצהיר מלמד כי כתב הערבות נחתם ביום 18/5/94 בסמוך לאחר פתיחת החשבון,ואילו השיק נשוא הדיון נמסר לבנק לפי החותמת עליו ביום 20/9/96, כאשר חובות החברה לבנק באותה עת לפי דף חשבון שצורף לתצהיר מר להב, עמדו על כ - 290,000 ₪ בקרוב.   ממילא לא מדובר בשיק שניתן כ"ערבות", אלא בעצם בשיק שניתן לגבייה לכיסוי החובות, וכנגדו , אולי, נתנה תמורה (אולי - לכך אתייחס בהמשך).   ואכן מר להב בתצהיר, בס' 11 מאשר זאת ואומר:   "השיק נשוא התביעה הוסב לבנק בתמורה ובתום לב מצד הבנק על מנת לכסות את חובה של החברה" (ההדגשה שלי ג.ד.ל).   כאמור לפי הנטען, השיק נמסר לבנק ביום 20/9/96, ותאריך הפרעון שהיה נקוב עליו היה 15/1/97, היינו מדובר בשיק עתידי שאמור בבוא היום לכסות חלק מחובה של החברה, שעמד באותה עת על קרוב ל - 300,000 ₪.   מר להב נחקר על תצהירו, ומחקירתו עלה כי היקף האובליגו של החברה היה באותה עת כ - 300,000 ₪ (ראה דבריו בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7-10).   ראשית יש להבהיר מספר דברים עובדתיים:   בסיכומיו טוען בא כוח התובע כי ההיסב של השיק נעשה ע"י אותה חותמת שהוטבעה ע"י הבנק ביום קבלת השיק, 20/9/96 "נא לשלם לפקודת בנק דיסקונט בע"מ" (ראה ס' 3 לסיכומים), ובנוסף לכך , נטען שעל גב השיק מצוייה חותמת נוספת, וזו הוטבעה ביום הצגת השיק למסלקה, ושם נאמר "זיכינו חשבון המוטב אצלנו בנק דיסקונט..." וכו'.   במאמר מוסגר אציין כי איש מהצדדים לא הגיש לבית המשפט את גב השיק המקורי כמוצג, אלא העתקו צורף כנספח לבקשת רשות להתגונן. מכל מקום, קיומן של החותמות הנ"ל לא הוכחש ע"י הנתבע, אלא רק נטען שאינן חתימות היסב.   מר להב בחקירתו התייחס לנאמר בסעיף 8 לתצהירו, שם אמר שהשיק הוסב לבנק ביום 20/9/96, הוא היום בו השיק נמסר לבנק, והוטבעה בו החותמת הראשונה.   (למען הסדר יצויין שבתצהיר מוספרו שני סעיפים במספר 8, ובפרוטוקול לצורך הזיהוי צויין הסעיף השני כ"שמונה השני").   בחקירתו מאידך, מבהיר מר להב כי בדבריו בס' 8 השני, התייחסותו היתה לחותמת "זיכינו את חשבון המוטב" (למרות שכאמור בתצהיר עצמו, ההתייחסות הינה במפורש לחותמת השנייה "נא לשלם לפקודת בנק דיסקונט לישראל בע"מ").   מר להב הסביר בעצמו כי חותמת "זיכינו חשבון המוטב", משמעותה הודעה לבנק הנמשך כי חשבון המוטב הוא שזוכה, ולא חשבון אחר. (ראה דבריו בעמ' 12, שורות 4 - 2).     לאחר מכן, הוא מציין כי לחותמת זו יש שתי משמעויות גם של זיכוי חשבון המוטב, וגם של הסבה (ראה אותו עמוד שורות 8 - 6).   ס' 30(א) לפקודה קובע כי "משהועבר שטר מאדם לאדם בדרך שעושה את הנעבר לאוחז השטר - השטר מסוחר".   ס' 30 (ג) קובע ש"שטר בר פרעון לפקודה - סיחורו בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה".   ס' 31 קובע תנאים שבהם היסב יהא בר תוקף, אחד מהתנאים הוא שהשטר יהא חתום בידי המסב.   ההסב הופך את הבנק לאוחז בשיק.   כאמור אין חולק שחתימת היסב של החברה אינה מצויה על גבי השיק.   גם העד מר להב אישר למעשה בעצמו כי החברה לא הסבה את השיק לבנק (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 24/5/99 שורות 27-26).   הויכוח נסב סביב אותה חותמת של הבנק, האם מהווה היא חתימת היסב, אם לאו.   ב"כ הבנק התובע אינו מפרט את טענתו, ואינו מסביר מדוע מדובר לטענתו בחתימת היסב.   לא ברור על סמך מה מבקש הבנק להתגבר על הקביעה החד משמעית בחוק של דרישת ההסב באמצעות חתימת המסב, וכיצד יכולה חותמת הבנק להוות "גם"חתימת היסב , וגם "הודעה" לבנק הנמשך, כפי שהסביר וטען מר להב.   חתימת היסב הינה חתימת היסב, והיא של הנמשך או של מי שבא מטעמו, אולם בענייננו לא נטען, וממילא לא הוכח כי הבנק הוסמך מטעם צד ג' לחתום חתימת היסב במקומו.   הטבעת החותמת ע"י הבנק "זיכינו חשבון המוטב" על השטר פירושה היחידי הינו אותו פירוש ראשון שנתן מר להב לחותמת - היותה הודעה לבנק הנמשך כי חשבון המוטב, הוא ולא אחר, זוכה!   לאחר שמר להב הבהיר כאמור בחקירתו כי לשיטתו חתימת ההיסב היא אותה חותמת של "זיכינו חשבון המוטב", לא יכול הבנק לטעון בסיכומיו , בניגוד לכך,כי חתימת ההיסב הינה החותמת "נא לשלם לפקודת בנק דיסקונט לישראל".   למען שלמות התמונה אדגיש כי בכל מקרה כל עוד לא הציג הבנק הרשאה מאת מוסר השיק להטביע את אחת מהחתימות הנ"ל על מנת שתהיה חתימת היסב במקומו, אין הוא יכול לטעון דבר לגביהן, גם אם הייתה מתקבלת הגרסה העובדתית הנטענת בסיכומים כי החותמת השנייה הינה ההיסב.   ללא חתימת היסב, אין הבנק אוחז כלל בשטר.   בהקשר זה יוסף עוד דבר - גם אם היינו מקבלים דברי מר להב כי ההיסב הינו החותמת שהוטבעה "נא לשלם לפקודת בנק דיסקונט...", אזי זהו היסב מגביל, וככזה אינו מקנה לבנק כל אחיזה כשורה (ראה פסה"ד בעניין ע"א 444/82 בנק קונטיננטל נ' שייקויביץ פד"י ל"ט(3) 113).   ב"כ התובע בסיכומיו טוען כי טענת העדר חתימת היסב הועלה רק בתצהיר עדות ראשית, ועל כן זו הרחבת חזית.   על כן יאמר כי טענות בא כוח התובע כי מדובר בהרחבת חזית היא הועלתה לראשונה רק בסיכומים, ומשלא ביקש למחוק הטענה מהתצהיר, ואף מעבר לכך, לא חקר את המצהיר על כך, ממילא הסכים להעלאת הטענה.   עוד טוען ב"כ התובע כי "העברת הקניין בשטר יכולה להיעשות אף ללא חתימת הסבה" (ראה סעיף VI 1 לסיכומים).   אכן הלכה זו נכונה, אולם המשכה הוא כי במקרה זה, אין לו יותר זכויות מאשר למעביר, שבענייננו זכותו פגומה.   פסקי הדין המצוטטים ע"י בא כוח התובע בסיכומיו, בהקשר זה, דנים בזכותו ובמעמדו של הבנק כאשר היתה חתימת היסב [כך למשל בעניין ע"א 143/78 בנק הפועלים נ' רם היה היסב על החלק].   אף אם היינו מקבלים עמדה זו שמנוגדת להוראת חוק מפורשת, אזי מתוך העדויות עולה כי גם היסוד של כ"שורה" לא התקיים ב"אחיזתו" של הבנק. יסוד תום הלב הוא היסוד הנדרש.   בענייננו , יאמר ראשית כי העד שהובא מטעם הבנק, אינו האיש שטיפל בקבלת השיק מצד ג', והתשובות שהשיב כפי שיפורט לעיל מביאות למסקנה כי הבנק לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נהג בתום לב.   מפאת חשיבות הדברים אצטט את כל דבריו בהקשר זה:   "השיק נמסר לנו ב-20/9/96 ותאריך הפרעון היה 15/1/97 ועל כן הרמנו טלפון לבנק הנמשך ושאלנו לגבי חשבונו של ד"ר זילברמן, וקיבלנו תשובה שאין בעיות עם החשבון שהלקוח עומד בהתחייבויות שלו. אנו לא מקבלים פרטים על החשבון מחמת סודיות בנקאית, אני מבהיר יש שאלה נוספת שנהוג לשאול בין הבנקים, והיא האם הסכום הנקוב בשיק הוא סכום מקובל בחשבון - במקרה זה, לא אני הייתי ששאל את השאלות ואני לא יודע אם השאלה נשאלה. יכול להיות שהשאלה הזאת לא נשאלה. אני אומר שאם היו שואלים אותי שאלה והיו מקבלים תשובה שלילית היו מקבלים בהסתייגות את השיק..." (מעמ' 12 לפרוטוקול שורה 23, ועד עמ' 13 שורה 3) (ההדגשה שלי ג.ד.ל).   שני דברים עולים מהדברים הנ"ל - אחד שקיים נוהג לבחון בבנק הנמשך סכום השיק כדי לדעת מידת הביטחון לפרעונו, שהרי הבנק מסתמך על השיק בנתנו אשראי ללקוח, ואין הוא רוצה לשאת בסיכון של אי פרעון השיק. ושנית - בפני בית המשפט לא הובא האיש שטיפל בעניין, ואין לדעת אם אכן נשאלה השאלה, ואם נשאלה, איזו תשובה התקבלה.   יצויין, העובדה שהבנק התובע לא טרח להעיד בבית המשפט את העד שיודע את העובדות לאשורן מידיעתו האישית בסוגייה כה מהותית - האם נשאלה השאלה, אם לאו, או למצער שהעד שהובא היה משיב לשאלה אף מפי מה שמצוי במסמכי הבנק, היא שעומדת לחובתו במלוא המידה לעניין עמידתו בנטל ההוכחה.   במקרה זה, אי הצגת העובדות לאשורן בפני בית המשפט כשלעצמה, היא המובילה למסקנה בדבר אי העמידה בנטל ההוכחה, מעבר לכך שאם נמצא כי קיים נוהג לשאול שאלה כזו בטרם ינתן האשראי, ונתנה אולי תשובה שמהחשבון הנ"ל לא ניתן למשוך סכום כה גבוה, היה נשלל תם הלב לגופו.   העד אף הדגיש - "אני מבהיר שאם היתה מתקבלת תשובה שלילית מהבנק הנמשך, יתכן שהיינו מקבלים את השיק לגוביינא, ולא לבטחון..." (עמ' 13 שורות 4 - 3) (ההדגשה שלי ג.ד.ל).   אוסיף ואציין עוד דבר - הבנק בתצהירו כאמור ציין כי השיק הנ"ל ניתן לכיסוי חובות החברה.   אף אם אצא מהנחה כי הבנק נתן "תמורה" למוסר השיק, בכך שאיפשר המשך העמדת האשראי לחברה בחשבון כנגד קבלת השיק, האם נאמר אז כי הבנק במקרה כזה, בטרם יתן התמורה אינו אמור לבדוק בציציות מושך השיק, במיוחד כשמדובר בשיק עתידי שתאריך פרעונו היה כארבעה חודשים מאוחר יותר, על מנת לוודא שלשיק הנ"ל יהא כיסוי, ואף אינו מבטיח את מעמדו ע"י כך שתהא חתימת היסב כדין?   דומה כי במצב זה, כאשר חובה של החברה ביום קבלת השיק עמד על 290,313 ₪, והשיק שניתן היה על סכום של 158,000 ₪, היינו חלק נכבד מסכום החוב, ברור כי היה על הבנק לנהוג כך, ומשלא הוכיח כי עשה כן, אין הוא יכול לטעון היום כי נהג בתום לב.   ואדגיש, אין המדובר כאן בהוכחת רשלנות שאולי היתה יכולה עדיין להכלל במסגרת תום הלב, אלא שכאמור הבנק לא הביא כל עד שיעיד כיצד נהג הבנק - היינו העובדות הידועות רק לבנק לא הוצגו בפני בית המשפט, ובכך כשל הבנק להוכיח תום ליבו.   באשר לתמורה שציינתי שמוכנה אני להניח לצורך הדיון, כי זו נתנה ע"י הבנק, אזי אם נבחן את תצהירו של מר להב נראה כי הבנק מצידו לא הציג כל נתונים מהם ניתן ללמוד כי בפועל אכן ניתנה תמורה.   כל שנאמר הוא כאמור שהשיק ניתן לכיסוי חובות החברה.   כפי שראינו במועד בו ניתן השיק, 20/9/96 עמד חובה של החברה על סך 219,313 ₪ (ס' 9 לתצהיר מר להב), והנה מר להב בחקירתו אישר כי באותו יום, האובליגו המאושר של החברה עמד על סך 300,000 ₪ (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 24/5/02 שורה 10-9).   הבנק לא הציג כל פרטים על מצב חשבונו של הלקוח ביום הפקדת השיק, ,האם זוכה חשבון הלקוח, ולו בזיכוי זמני, והאם חרג חשבון הלקוח מהאובליגו המאושר.   עובדה אחרונה זו חשובה כדי לדעת שאכן במועד הקובע היה הלקוח חייב כספים לבנק מעבר לאובליגו המאושר, שאחרת לא היתה לבנק באותה עת כל עילת תביעה כלפי הלקוח.   גם מכתב התביעה שצורף לתצהירו של מר להב שהוגש רק ביום 10/4/97 לא עולה כי הבנק דרש מהחברה לפרוע את חובה ביום הצגת השיק לפרעון, או אף כי היה כלל קיים חוב בר פרעון של החברה כלפי הבנק באותו מועד, ומכאן שאף שלא הוכח כל מתן ערך בעד השטר (ראה לעניין זה ע"א 1925/95 רפאל נ' בנק הבנייה, תק-עליון 97(1) 517).     סוף דבר:   דין התביעה להדחות באשר הוכח כי השיק מולא שלא כדין, וכי לחברה לא היו כל זכויות בשיק, וממילא משהוכח כי נפל פגם בשיק לא עמד הבנק בנטל להוכיח כי מעמדו של אוחז כשורה, ואין הוא מתגבר על הפגם, מעבר לכך שכאמור אין כל חתימת היסב על השיק.   בהתאם להסכמה בין הצדדים, גם הודעת צד ג' נדחית ואף לגופה, לאור התוצאה דלעיל.   הבנק התובע ישלם לנתבע הוצאותיו בשכ"ט בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, וסך 5,000 ₪ כהוצאות כלליות.שיקיםמסמכיםחתימת הסבההסבת שיקהיסב