קצבת זקנה ארצות הברית

קצבת זקנה ארצות הברית לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (ע"ב 02402/92; השופט מ' נחתומי ונציגי הציבור מ' כלפון וא' לוינשטיין), שלפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום קיצבת זקנה.נ על עובדות המקרה אין חולק ולהלן עיקרן:  (א) המערער, שהינו יליד 16.11.1923, עלה לישראל בשנת 1950, ומאז ועד 1978 הוא עבד בארץ כעצמאי ושילם דמי ביטוח לאומי כנדרש.  (ב) ב-1978, בהיותו בגיל 55, ירד המערער לארצות-הברית שם הוא מתגורר עד היום ואין בדעתו כלל לשוב ארצה. (ג) בארצות-הברית משתלמת למערער קיצבת זקנה בשיעור של 200-150 דולר לחודש.  3. בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו כי "לפנינו תביעה של מי שבעליל לא היה מבוטח בהגיעו לגיל קצבה ואף לא לאחר מכן (התובע עזב את הארץ לצמיתות לפני עשרות שנים). עם כל הכבוד בנסיבות אלה לא ניתן להפוך בחקיקה השיפוטית את התובע למבוטח" וזאת אף לא לאור הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאור האמור, משהמערער לא היה תושב ישראל ולכן לא ענה על הגדרת מבוטח שהגיע לקיצבת זקנה, נדחתה תביעתו לתשלום אותה הקיצבה בהסתמך על סעיפים 240 ו-241 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי). 4. עיקר טיעונו של המערער בערעורו היה:  (א) הפרשנות הראויה של סעיף 324 לחוק שלפיו לא תשולם קיצבה לנמצא בחו"ל למעלה משישה חודשים שלא בהסכמת המוסד, מחייבת הפעלת שיקול-דעת על-ידי המוסד. (ב) שיקול-הדעת האמור צריך להיות מופעל על-ידי המוסד לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, באורח שוויוני ובלתי מפלה, בסבירות ותוך עריכת איזונים נאותים בין ערכים ונורמות משפטיות.  (ג) קיים נוהג בין-לאומי בעולם המערבי לשלם קיצבאות זקנה ללא קשר למקום הימצאו של הזכאי לקיצבה. (ד) בנסיבותיו האישיות של המערער, שרכש תקופת אכשרה בת 27 שנים, יש לפסוק - במסגרת שיקול-הדעת המוקנה למוסד - כי הוא זכאי לקיצבת זקנה לפי סעיף 324 לחוק. 5. תמצית תשובת המוסד לנטען הייתה: (א) חוק הביטוח הלאומי הוא חוק טריטוריאלי המבוסס כולו על עקרון התושבות. משאין מחלוקת שהמערער אינו תושב - לא קמה לו זכאות לקיצבת זיקנה.  (ב) סעיף 324 לחוק - שעניינו תושב ישראל השוהה בחו"ל מעל חצי שנה - אינו רלוונטי לעניננו.  (ג) תנאי התושבות נדרש מכל תובעי קיצבת הזקנה ובכך מיושם החוק באורח שוויוני. 6. למרות שהדיון בערעור התקיים זה מכבר התעכב מתן פסק-הדין, כיוון שנתבקשה תגובה למסקנות ועדת גולדברג שנתמנתה בעקבות בג"ץ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן - בג"ץ חלמיש [1]).  7. אשר לדעתנו - (א) לית מאן דפליג כי מאז ירידתו של המערער לארצות הברית בשנת 1978, בהיותו כבן 55 שנה, אין הוא תושב ישראל. הזכות לקיצבת זקנה על-פי סעיף 244 לחוק יכולה שתקום אך ורק למבוטח שצבר תקופת אכשרה על-פי סעיף 246(א) לחוק. מבוטח מוגדר בסעיף 240(א) לחוק כתושב ישראל שמלאו לו 18 שנה. משאין המערער כאמור תושב ישראל מאז מלאו לו 55 שנה בשנת 1978, אזי אין הוא בגדר "מבוטח" על-פי סעיף 240(א) לחוק, וממילא לא קמה לו הזכות לקיצבת זקנה על-פי סעיף 244 לחוק. אם בעתיד, בניגוד למוצהר על-ידיו כיום כי אין בכוונתו לשוב ארצה, יחזור המערער לחיות בישראל כתושב, אזי תקום לו הזכות לקיצבת זקנה על-פי סעיף 244(ג) לחוק, למרות שלא היה "תושב ישראל מבוטח" בהגיעו לגיל המזכה לקיצבת זקנה על-פי סעיף 245 לחוק. (ב) תכלית חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בחקיקתנו, הינה - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על-פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה הזקן, הילד, היולדת, המובטל היתום והאלמנה... אותה חלוקה, שהיא כאמור תכלית החוק - לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים... למילוי אותה תכלית, הוטלה חובת תשלום דמי הביטוח על המבוטח, ללא קשר לשאלה האם יהנה אי פעם מגימלה כלשהי. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי" (דב"ע נז/0-150 מוזס - המוסד לביטוח לאומי [2], בעמ' 117-116); ו"דמי הביטוח הלאומי משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור-לדור" (דב"ע תשן/0-22 המוסד לביטוח לאומי - גליק [3], בעמ' 167). משאלה הם הדברים, המערער לא קנה לעצמו "זכות קניינית" המושתתת על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לתשלום קיצבת זקנה בהגיעו לגיל המזכה בקיצבה מעצם תשלום דמי הביטוח על-ידיו, בהיעדר תנאי זכאות על-פי החוק לתשלום אותה הקיצבה. (ג) תשלום דמי הביטוח על-ידי "תושב ישראל" שנועד כאמור לממן, בעיקרו של דבר, את חלוקת גימלאות הביטוח הלאומי לתושבי ישראל הנזקקים - לא נועד לממן את הנזקקים תושבי מדינה זרה. לנזקקים שכאלה צריכה לדאוג מדינתם באמצעות תושביה. ואכן, משהיה המערער לתושב ארצות-הברית משתלמת לו קיצבת זקנה על-פי הדין האמריקני. בכך מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי, המושתתת על העיקרון ש"עניי ארצך קודמים לעניי ארצות נכר", ואין חובה על המדינה לממן את תשלום קיצבת הקיום המינימלי, כקיצבת הזקנה, למי שהיו אי-פעם בעברם תושביה וכיום הם מתגוררים מחוץ לתחומה והפכו לתושביה של מדינה אחרת האחראית לדאוג לקיומם. לאור האמור, בעמידה על תנאי התושבות לתשלום קיצבת הזקנה פועל המוסד באורח שוויוני ועל-פי הנורמות המשפטיות הראויות. אילו המוסד היה נושא במימון קיצבת זקנתם של תושבי מדינת ישראל לשעבר אשר היו לתושביה של מדינה אחרת אפשר שהוא היה פוגע בכך בתושבי ישראל דהיום, מחמת הצורך לפגוע בזכויותיהם בהיעדר יכולת כספית לשאת בעלותם. העיכוב ביישום המוסכם עם הנכים בעקבות שביתתם, ותיקוני החקיקה האחרים הנידונים לעת הזאת, שתכליתם הקטנת מעגל הזכאים והפחתת הזכאויות בהיעדר משאבים מספיקים לשמירת רמת הביטחון הסוציאלי בארץ ברמתו הנוכחית - מעידים כי כך הם הדברים. (ד) סעיף 324 לחוק, העוסק בתשלום קיצבה למקבל קיצבה השוהה בחו"ל, אינו לעניינו, משלמערער לא קמה כלל הזכאות לקיצבה שיש לדון בהמשך תשלומה. המערער גם אינו תושב ישראל שכתב אמנה כלשהו מחייבה לשלם לו קיצבת זקנה בתור תושבה לשעבר. (ה) בבג"ץ חלמיש [1] לא נקבע כי על-פי הדין הקיים זכאי המערער לתשלום קיצבת זקנה, אלא הוחלט בו, על סמך סעיף 378(ב)(1) לחוק, כי שר העבודה והרווחה ישקול הרחבת "...מעגל הזכאים לקיצבת זקנה לפי החוק, תוך הענקתה למבקשים כדוגמת העותר" (בעמ' 432). לצורך זה מינה השר ועדה בראשות נשיא בית-הדין הארצי (כתוארו אז) מ' גולדברג. אותה ועדה המליצה על הכפלת תקופת האכשרה לתשלום קיצבת זקנה למי שאינו תושב ישראל ועיגון השינוי המוצע בדרך של חקיקה ראשית על-ידי הכנסת. נוכח האמור, וכל עוד נשאר בעינו הדין הקיים, אין מקום כי נקנה למערער זכאות לקיצבת זקנה, בייחוד משלפסיקתנו תהא השלכה ישירה על 100,000 תושבי ישראל לשעבר הנמצאים בארצות-הברית, "...אשר צברו תקופת אכשרה המזכה בקיצבת זקנה ואינם זכאים לקיצבה על-פי תנאי הזכאות הקבועים בחוק כיום", עם כל המשמעויות הכספיות הכרוכות בכך (עמדת המוסד בבג"ץ חלמיש [1], בעמ' 429). עם זאת, ככל שישונה הדין ותוקנה לפיו זכאות לקיצבת זקנה למי שהיו בעברם תושבי המדינה - תיבחן מחדש לאורו גם זכאותו של המערער. 8. סוף דבר - דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.קצבת זקנהארצות הברית (ארה"ב)