הגשת תלונה - עוולת הנגישה

הגשת תלונה - עוולת הנגישה
 
בהתאם להסכמת הצדדים ניתן פסק דין זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 ובהתאם להסכמתם יהא פסק הדין מנומק.
זוהי תביעת פיצויים בעילה של הפרות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן:נ "החוק") ועוולת הנגישה, הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:ב "פקודת הנזיקין").
  
העובדות כפי העולה מהחומר שהונח בפני בית המשפט:ו
 
1.       במועדים הרלוונטים לתביעה היה התובע בעל מניות ומנהל בחברת אחים אריה בע"מ, מפעל לחריטה ועיבוד שבבי מתכת ביפו. על עובדי המפעל נמנה אמנון צור (להלן:נ "העובד"). במהלך שנת 1994 הוחלט על פיטוריו של העובד. עקב מחלוקות אשר לזכויותיו של העובד הנובעות מפיטוריו, הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו.
בהגשת התביעה סייע לעובד הנתבע 1, שהיה מזכיר מועצת פועלי באר יעקב (להלן:ב "הנתבע").
2.       הדיון הראשון בבית הדין התקיים ביום 27.3.95. בסיום הדיון, כאשר נפרדו הצדדים איש איש לדרכו נקרתה דרכם של התובע ושל הנתבע בפתח המעלית. אשר לדין ודברים שהתפתח בין התובע לנתבע חלוקים הצדדים בדעותיהם.
 
3.       ביום 28.3.95, יממה לאחר האירוע הנתון במחלוקת, הגיש הנתבע נגד התובע תלונה במשטרה בגין עבירות איומים ותקיפת עובד ציבור. כחודש לאחר הגשת התלונה הודיעה המשטרה על החלטתה שלא להוסיף לחקור ולא להעמיד לדין את התובע הואיל "ונסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה".
 
4.       בעקבות החלטת המשטרה שלא להוסיף לחקור, שלח הנתבע ביום 7.5.95 מכתב לקצין המשטרה, פקד רפאל סיטון, וכן לארבעה נושאי משרות הכוללים את שר המשטרה דאז, משה שחל; יושב ראש ההסתדרות, חיים רמון; יושב ראש אגף ארגון מחקר ופיתוח, פיני שומר וכן מפקד מחוז תל אביב, גבי לסט, הקובל על החלטת המשטרה שלא להמשיך בחקירה (להלן:ו "המכתב הראשון"). במכתב מיחס הנתבע לתובע מעשים של איום בחיסולו ותקיפה.
 
5.       בעקבות המכתב שוב נפתחה החקירה והתובע הוזמן לחקירה בתחנת המשטרה. לאחר חקירת התובע החליטה המשטרה שנית על גניזת החומר בעילה של חוסר ענין לציבור. בעקבות ההחלטה האמורה, ביום 22.5.95 שלח הנתבע מכתב לרפ"ק שמעון חי בו מלין על ההחלטה שלא להמשיך לחקור. מכתב זה הופץ בארבעה עתקים לארבעה נושאי משרות וביניהם יושב ראש ההסתדרות ושר המשטרה. במכתבו השני חוזר הנתבע ומיחס לתובע עבירות איום ותקיפה ולאור איומיו של התובע, לכאורה, בייחוד ולאור מעמדו כמזכיר מועצת הפועלים, המייצג את העובד במסגרת התביעה בבית הדין לעבודה, הוא חוזר על דרישתו שלא לגנוז את תיק החקירה (להלן:נ "המכתב השני").
 
6.       בסופו של דבר הוגש כנגד התובע כתב אישום, ת.פ 4086/99 המייחס לו עבירות של איומים ותקיפת עובד ציבור, אשר נוהל בבית משפט השלום בתל אביב בפני כבוד השופטת גיליה רביד. בהכרעת הדין מיום 25.2.01 זוכה התובע מכל אשמה.
 
הטענות :ב
 
לטענת התובע תוכן שני המכתבים, שנשלחו על ידי הנתבע לפקידי המשטרה ולארבעה מכותבים שונים מהווים פרסום של לשון הרע.
 
בנוסף, הציג הנתבע את טופס התלונה במהלך הדיון בבית הדין לעבודה. על מנת להשיג יתרון משפטי עבור העובד ולהכפיש את דמותו בעיני בית הדין לעבודה. הצגת התלונה, כשלעצמה, במהלך הדיון מהווה פרסום בניגוד לחוק איסור לשון הרע תוך כוונה לפגוע בו.
 
כן כוללת התביעה את עוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. נטען כי הנתבע פתח וגם גרם, בזדון, וללא סיבה סבירה להמשכו של הליך נפל בפלילים, אשר גרם לתובע נזק, חיבל בשמו הטוב, סיכן את חירותו ונסתיים לטובתו. אי לכך זכאי לפיצוי בגין העוולה האמורה.
 
הנתבע טוען כי המעשים המיוחסים לו נכללים בגדר סעיף 4 לפקודת הנזיקין, דהיינו מעשים של מה בכך ועל כן אין להקים חבות בגין אלה, לא לפי פקודת הנזיקין ולא לפי החוק.
 
נטען כי לנתבע עומדות הגנת תום הלב; הגנה לפי סעיף 13 (5) לחוק - פרסום על ידי בא כוח, בעל דין בדיון וכן פרסום לצורך הגנה על עניין אישי כשר; הגנה לפי סעיף 15 (8) לחוק בדבר הגשת תלונה במשטרה וכן הגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק. אשר לעוולת הנגישה, הגשת תלונה כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה לפי עוולת זו, וכן כי והמדינה היא שפתחה בהליכים נגד התובע ולא הנתבע, אי לכך לא קמה אחריות מכוח עוולה זו.
 
אשר לשאלת הנזק, לתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מהאירוע הנטען.

ד י ו ן :ו
 
א.         האם בתוכן המכתב יש משום הוצאת לשון הרע על התובע:נ
 
שני המכתבים מייחסים לתובע ביצוע של עבירות בנות עונשין של איומים ותקיפת עובד ציבור.
 
להלן חלקים מהמכתב הראשון:ב
 
"בתום הדיון המתנתי ביחד עם מר צור אמנון למעלית הגיע מר אליהו ובניבולי פה ואיום "אני אחסל אותך" ותוך הרמת יד מאיימת "אני אעלים אותך" וזאת בנוכחות מר צור אמנון, כמו כן אחז בידי ודחף אותי לכיוון המעלית.
אמרתי לתוקף ולמאיים, מר אליהו שיוריד את היד ממני וכן שלא יאיים משום שאתלונן נגדו במשטרה. כמו כן, בתוך המעלית המשיך לגדף ולאיים, ומחוץ למעלית הודיע לי "שעוד אשמע ממנו שלא יידעו לאן נעלמתי"...
לכן אינני מקבל את הודעתך ובקשתי לראות בתלונתי כעבירה פלילית בהתאם לפ.ח.פ וכן כאיום ותקיפת נבחר ציבור."
(ההדגשה שלי- ש.א.)
 
להלן חלקים מהמכתב השני:ו
 
"אינני מבין כיצד הנך מציין שהאירוע לא נסב סביב מילוי תפקידי.
...
ייתכן והאיום של החשוד כולל גידופים והרמת היד שנשארה תלויה באוויר בגלל שהודעתי לו שאתלונן במשטרה אינה מספיקה אלא רק לאחר שתהיה חבלה חמורה או כפי שאמר לי 'שידאגו להעלים אותי' וכל זאת נעשה ליד מר צור ושוב בבית הדין לעבודה שבו הייתי לצורך דיון שלא למטרת טיול אל כתוצאה מעבודתי."
(ההדגשה שלי ש.א.)
 
ההלכה שחזרה לאורך השנים כחוט השני, היא שלצורך הקביעה האם הפרסום מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק יפעיל בית המשפט מבחן אובייקטיבי, קרי:נ בית המשפט יפעיל שיקול דעתו ויבחן את משמעות הדברים שפורסמו בעני הקורא הסביר. (לעניין זה ראה:ב ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 740).
אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" מחווה דעתו אשר לאמירות המייחסות לאדם ביצוע עבירה פלילית כדלקמן:ו
 
"לפני חקיקת אסור לשון הרע הוגדר ייחוס של ביצוע עבירה בת- עונשין כלשון הרע ... הגדרה זו הושמטה מהגדרת לשון הרע שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע... נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית המשפט שייחוס של ביצוע העבירה אינו מהווה לשון הרע ..."
(ההדגשה שלי – ש.א., שם בעמ' 128)
 
קורא סביר היה מגלה, כי בתאור המעשים אותם מייחס הנתבע לתובע, יש כדי להשפיל את התובע ולשים אותו לבוז וללעג. המעשים מבזים את כבודו של התובע שכן הם מציגים אותו כעבריין ויותר מכך, ההליך הפלילי מנע ממנו קבלת רשיון נהיגה ברכב ציבורי, משלח יד בו תכנן לעסוק. על כן, נופלים המעשים המיוחסים לתובע במכתב בגדר סעיף 1 לחוק.

ב.         רכיב הפרסום
 
סעיף 2 לחוק קובע לאמור;
 
"(א) פרסום לעניין לשון הרע – בין אם בעל פה ובין בכתב או בדפוס, ... וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות-
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)..."
 
הצדדים אינם חלוקים בדעתם כי נעשה "פרסום" למכתב. המעשים המיוחסים לתובע המפורטים בשני המכתבים נשלחו לקצין המשטרה המטפל בנושא ולעוד ארבעה מכותבים, אשר פורטו לעיל. רשימת תפוצה המופיעה במכתבים עונה על רכיב הפרסום. בנוסף, הצגת המכתב בבית הדין לעבודה, על פי הגדרת הסעיף, עונה אף היא על רכיב הפרסום.
לאור האמור, התבטאויות הנתבע הן במכתביו והן בעל פה במהלך הדיון מהווים פרסומים של לשון הרע כקבוע על פי חוק, והשאלה הנשאלת היא האם הנתבע הראה כי הפרסום נופל לגדר אחת מההגנות שמקנה החוק.
  
  ג.          הגנות
 
לפני שאדון בהגנות יש להסיר מהדרך את טענת הנתבע על כי המעשים המיוחסים לו הינם מעשים של מה בכך. טוב היה לטענה שלא היתה נטענת משטענה, שכן יש לראות בחומרה רבה התבטאויות ופרסומים המייחסים לפלוני מעשים העולים כדי עבירה פלילית קל וחומר שהעבירות הינן תקיפה ואיומים.

1.       סעיף 14 לחוק – הגנת אמת הפרסום:נ
 
סעיף 14 לחוק קובע לאמור;
 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו ממש."
 
הגנת סעיף 14 לחוק מורכבת משני חלקים מצטברים:ב אמת הפרסום ועניין ציבורי בפרסום. שני חלקי הגנה זו הם חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע (ראה לעניין זה:ו ע"א 723/74 פ"ד מט (2) 300).
 
התובע הגיש לבית המשפט כראיה את הכרעת הדין בה הוא זוכה מהעבירות המיוחסות לו.
 
להלן חלקים מהכרעת הדין:
 
"ב"כ הנאשם עותרת לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו, בראש ובראשונה מן הטעם, שלא ניתן לבסס הרשעה בפלילים על עדותו היחידה של המתלונן.
...
כאשר לפנינו עדותו היחידה של עד, אשר מוסר בגין אותה מסכת עובדתית קצרה, מספר גרסאות שונות, הסותרות האחת את השנייה, התוצאה היא כי לא ניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים. עדותו של המתלונן (הנתבע שבפני – הערה שלי ש.א.) נעדרת את המשקל הראייתי המספיק על מנת לבסס עליה, כעדות יחידה, את הרשעת הנאשם, והיא מותירה, לפחות, ספק סביר לגבי אשמתו.
ראוי לציין כי לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, התרשמתי ממנו לטובה. הנאשם מסר את דבריו בבהירות וברהיטות ועדותו לא נסתרה בפני."
 
המסקנה מן האמור לעיל היה כי בית המשפט בהליך הפלילי קבע כי התובע לא ביצע עבירת איום ותקיפה וכי אין בעדות הנתבע, אשר מסר מספר גרסאות סותרות, כדי לבסס הרשעה פלילית. הואיל ובהליך שבפני לא נשמעו חקירות והצדדים הסכימו למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט הרי, שלכאורה, עדויותיהם שקולות, כפות המאזניים מעויינות, ועל כן הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה.
די בכך על מנת להגיף את הגנת הנתבע בדבר אמת בפרסום. למעלה מכך, הואיל ובמשפט הפלילי כבר הועלה ספק אשר למהימנות עדותו של הנתבע בשל הצגת מספר גרסאות סותרות על ידו, יש בכך להטות את כפות המאזניים נגדו ולהחליש עוד יותר את הגנת "אמת דיברתי".
יחד עם זאת אבחן "על קצה המזלג", את גרסתו העובדתית של הנתבע, אשר לארועים לאחר היציאה מאולם בית הדין לעבודה.
 
לגרסת התובע הנתבע הוא זה שפנה אליו במילים "זה יעלה לך ביוקר", החל ויכוח מילולי בין השניים, אשר לא כלל איומים או תקיפה פיזית.
 
גרסת הנתבע כי התובע גידף אותו במילים כגון "אתה ומועצת הפועלים אפסים" ו"אני אראה לך" וכן איים עליו "אני אחסל אותך" ו "אני אעלים אותך" ודחף אותו לכיוון המעלית.
 
יחד עם זאת, קיימות סתירות בעדויות הנתבע, אשר ככל הנראה מעידות על חוסר מהימנות גרסתו. על פי עדות העובד במשטרה, ראשית דחף התובע את הנתבע אל תוך המעלית ואז החל לקלל ולהלך עליו אימים. גרסה הפוכה לגרסת הנתבע, כפי המופיע במכתבו לפקד סיטון מיום 7.5.95, כי בעת שהמתינו השלושה למעלית החל התובע לקלל אותו, אחז בידו ואז דחף אותו לכיוון המעלית. דברים אלה מנוגדים לעדותו בהליך הפלילי, שם העיד כי לא ראה את התובע דוחף אותו, אלא חש בדחיפה בגבו והסיק שהתובע היה אחראי לכך.
הטענה כי נמנע מהעובד להעיד במשפט הפלילי בתמיכה לעדות הנתבע לאו טענה היא. בית המשפט דחה את הדיון על מנת לאפשר לעובד לבוא לעדות ודווקא המנעותו להעיד מעוררת ספק אשר לנכונות הטענה בדבר התמיכה בגרסת הנתבע. הנתבע יצג את העד בהליך שבפני בית הדין לעבודה ומטבע הדברים עדותו תיטה לצד הנתבע. מנגד, העובדה כי התובע מודה שהיה ויכוח מילולי מחד ומאידך תוצאות פסק הדין של בית הדין לעבודה שאינן יכולות להסביר את התנהגות המיוחסת לתובע בדבר איומים ותקיפה, מביאה למסקנה כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח כי דבר הפרסום שהוציא הינו אמת.
 
 
2.       סעיף 13 לחוק – פרסומים מותרים
 
סעיף 13 (5) לחוק קובע לאמור:
 
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-
:
:
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, ...שנעשה תוך כדי דיון בפניהם א בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
..."
(ההדגשה שלי – ש.א.)
 
הנתבע טוען להגנת הפרסום, נשוא דיוננו, מכוח הסעיף האמור, החוסם תביעה בגין פרסום לשון הרע שנעשתה במהלך דיון משפטי על ידי בא כח בעל דין.
הואיל והגנת סעיף 13(5) חוסה על בעלי הדין ופרקליטיהם, והואיל והנתבע אינו פרקליט ולכל היותר סייע לעובד בהגשת תביעתו, הרי שהגנת הסעיף אינה חלה עליו. אני סבורה כי את סעיף 13(5) יש לפרש באופן מצמצם ככל שהדבר נוגע למי שחוסים בצילו ואין להרחיבו גם לצדדים אחרים שהתבטאו באופן העולה כדי פרסום לשון הרע. יתר על כן, במקרה זה עיקר הפרסום הינו במכתבי הנתבע ולא בהתבטאותו במהלך הדיון, ועליהם לא חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק.
 
3.       סעיף 15 - הגנת תום לב
 
הנתבע טוען להגנת תום הלב מכוח סעיף 15, להלן מילות הסעיף:
 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
:
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין זו ענין אישי כשר;
:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או תכנה;
:..."
(ההדגשה שלי –ש.א.)
 
לצד דרישת תום הלב שבסעיף 15 ניצבות החזקות הקבועות בסעיף 16, הקובעות נסיבות שבהן חזקה על המפרסם "שעשה את הפרסום בתום לב" או "שעשה את הפרסום שלא בתום לב".
 
סעיף 16 לחוק קובע לאמור:
 
"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)...
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."
 
בטרם נבחן את תום ליבו המהותי של התובע, אם קיים כזה, על מנת שתעמוד לזכותו הגנה זו, הרי שעל פי החזקות הקבועות בסעיף 16 דלעיל, פעל הנתבע שלא תום לב. הנתבע הפיץ את מכתביו, כאשר אין אמת בפיו אשר לאשמות שייחס לתובע. כל מטרתו היתה לסייע לעובד בהליך המשפטי ולהלבין את פני התובע בפני בית הדין. את מכתביו הפיץ לנושאי משרה בכירים שאין בסמכותם להתערב בשיקול הדעת של השוטר החוקר. הנתבע ניצל את מעמדו ועל אף הודעת המשטרה אודות גניזת התיק המשטרתי, המשיך הנתבע במשלוח מכתביו, המפיצים את לשון הרע אודות התובע, עד אשר השיג את מבוקשו, הוא הגשת כתב אישום נגד התובע.
הנתבע עיקש במטרתו, ידע כי ההאשמות אותן ייחס לתובע אינן נכונות ואין ספק כי לא האמין באמיתותם, לא וויתר עד אשר השיג את רצונו. ניכרת כוונת הנתבע לפגוע בתובע ועומדות כנגדו החזקות שבסעיף 16 כמי שלא פעל בתום לב על פי סעיפים קטנים (1) ו- (3).
 
יחד עם זאת החזקות הקבועות בסעיף 16 קובעות כללים ראיתים גרידא, ואף אם הן מתקיימות, בית המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלת "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15 לחוק (ראה לעניין זה: ע"א 250/96 הוצאת מודיעין נ' חתוקה פ"ד כג (2) 135).
 
נטל הוכחתה של כל אחת ואחת מהגנות תום הלב מוטל על הנתבע. הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק דורשת קיומם המצטבר של שני יסודות: האחד- עשיית הפרסום בתום לב והשני - התקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף (ראה: ע"א 334/89 שם בעמוד 566).
דומה כי די באמור לעיל על מנת לשלול את תום הלב הדרוש ברישת סעיף 15 לחוק ועל כן מיותר להכנס לחלופיותיו.
 
אוסיף כי העדר תום ליבו של הנתבע מתבטא גם בתפוצת הפרסום. הפרסום יהיה מוגן רק אם יופנה אל אותו אדם שלהגנת אותו האינטרס נעשה הפרסום. לפיכך, תפוצת המכתבים, בין היתר, לנושאי משרות בכירים, אשר אינם משרתים את האינטרס הנידון, חורגת ממתחם הסבירות של התפוצה לשם הגנת האינטרס הנטען במקרה דנן.
 
זאת ועוד, הגנת סעיף 13(8) לחוק מותנית בכך שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת לחקור בתלונה, קרי למשטרה. המכתבים הנידונים הופצו, בנוסף למשטרה, לארבעה נושאי משרות בכירים, אשר משוללים כל סמכות לחקור בנושא, כגון שר המשטרה, יושב ראש ההסתדרות ועוד. הצגת התלונה במהלך ההליך השיפוטי חרגה מההגנה האמורה ועל כן לא תחוס בצילה.
 
המסקנה מן האמור לעיל היא כי הנתבע ביצע עוולה של לשון הרע בזדון, תוך כוונה ברורה לפגוע בתובע ולהציגו באור שלילי. ומשלא חלה אף לא אחת מההגנות להן טוען הנתבע, הרי שבפרסום שני המכתבים ובהצגת התלונה בבית הדין היה משום פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק.
 
ד.         עוולת הנגישה
 
לצד עוולת לשון הרע, קיימת עוולה נוספת על פיה תובע התובע פיצויים והיא עוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. להלן סעיף הפקודה:
 
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – של הליך נפל, נגד אדם בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל ....או בשמו הטוב או סיכן את חירות, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."
 
המסקנות אליהן הגעתי לעיל עונות אף על כל ומלוא האלמנטים הדרושים להוכחת עוולת הנגישה, אשר באה בנוסף לעוולת לשון הרע.
הנתבעת 2 לא כפרה באחריותה השילוחית למעשיו של נתבע 1, אשר בזמן ביצוע העוולה היה אורגן שלה שפעל בתוקף תפקידו.
  
ה.         שיעור הפיצויים
 
טוען התובע, כי כתוצאה מהעוולות אותן ביצע הנתבע נגרם לו נזק רב. תחום התמחותו היה בחריטה ועיבוד של מתכת וזאת במשך 35 שנים. בשנת 1996 החלה השותפות במפעל להתפרק, ובהיותו קרוב לגיל הפנסיה החליט להסב מקצועו למקצוע נהיגת אוטובוס נוסעים ציבורי. התובע עבר לימודים לצורך קבלת רשיון לרכב כבד המהווה תנאי לקבלת רשיון נהיגה באוטובוס ציבורי. כאשר הגיש התובע למשרד הרישוי בקשה לקבלת רשיון נהיגה באוטובוס ציבורי, נדחתה בקשתו מהטעם שהוגש נגדו כתב אישום. כתוצאה מההליכים, אשר נוהלו נגדו ביוזמת הנתבע תוכניתו להסבת מקצועו עלתה על שרטון והוא נאלץ להישאר בתחום בו התמחה על אף הקשיים הגופניים הכרוכים בו. יחד עם זאת התובע לא עמד בנטל להוכיח נזק ממשי שנגרם לו בגין עוולת הנגישה.
התובע זכאי לפיצוי בגין פרסום לשון הרע.
הלכה פסוקה היא, כי קביעת סכום פיצוי כללי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט תוך התחשבות בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ראה ע"א 1370/91 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי פ"ד מז (1) 535, 538). בין היתר תילקח בחשבון חומרת ההאשמות שיוחסו כלפי התובע, העדר תום הלב שבבסיס המכתב. מנגד הפרסום אינו מופנה אל כלל הציבור אלא למספר מצומצם של נושאי תפקידים, שאין להם הכרות כלשהי עם התובע כך שמבחינה זו פרסום מסוג זה לעומת פרסום בעיתון, אינו מזכה את התובע במלוא הפצוי הסטטוטורי.
 
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
 
כן יישאו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דינו של התובע בסך השווה ל- 15% מהסכום הפסוק בצירוף מס ערך מוסף.
 
ניתן בלשכתי 13.8.2002.
 
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים.

שושנה אלמגור, שופטת      
 

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון