"הכנסת בני זוג" - ביטוח לאומי 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (ע"ב 1088/97; השופטת ו' סמט), ולפיו נדחתה תביעת המערערים להצהיר כי הכנסותיהם אינם מעסק משותף, וכי השומות הסופיות שהוצאו להם על-ידי מס הכנסה מחייבות את המשיב, ועל-פי אותן שומות צריך להיעשות חישוב דמי הביטוח שעליהם לשלם למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לשנים 1991 עד 1993.  2. בפסק-דינו קבע בית-הדין האזורי כך: (א) המערערים הינם בני-זוג המתגוררים בכפר מונאש. לתקופה נושא התביעה, דהיינו שנים 1991 עד 1993, דיווחו המערערים למוסד על היות שניהם עצמאים במשק חקלאי משותף. (ב) במס הכנסה נחשבו המערערים כבעלי מקור הכנסה בלתי תלוי האחד בשני, על-פי סעיף 66 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - פקודת מס הכנסה או הפקודה), לפיכך לא חל עליהם הכלל הקבוע בסעיף 65 לפקודה, ולפיו "הכנסת בני זוג יראוה לעניין פקודה זו כהכנסת בן הזוג הרשום והיא תחוייב על שמו". לאור זאת נישום כל אחד מהמערערים בנפרד ועל-פי הסכם עם פקיד השומה. לאור האמור, חלק נכבד מהכנסותיה הנפרדות של המערערת הועבר על שם בעלה, כך שבסיכומו של דבר היא חויבה בתשלום מס הכנסה על סכום קבוע בשיעור של 20,000 ש"ח לכל אחת מהשנים 1991, 1992, 1993. (ג) טענת המערערים כי לא עסקו בחקלאות באותה העת, כפי שדיווחו למוסד, אלא בשני עיסוקים שונים ובלתי תלויים, דהיינו המערער במסגריה לייצור חממות, והמערערת בהקמת אוהלי אירועים וסככות הצללה, נדחתה על-ידי בית-הדין, שפסק לגביה כי: "אפילו נלך לשיטתה של התובעת ונאמר, כי עסקה בהקמת אוהלי אירועים, התמונה המתקבלת הינה, כי לבעלה חלק נכבד בניהול העסק ולפיכך אין היא עומדת במבחן אי התלות שנקבע בפסיקה, ויש לראות בהכנסותיה כהכנסות מעסק משותף". (ד) משנקבע כי בעסק משותף עסקינן פסק בית-הדין כי חלות לענייננו הוראות תקנה 24 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א-1971 (להלן - התקנות), הקובעות את יחס החלוקה בעסק משותף כ-lex specialis, ולא הוראת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי או החוק), לעניין חישוב הכנסתו של עובד עצמאי לעניין תשלום דמי הביטוח. לאור האמור נדחתה התביעה.  3. המערערים ערערו על פסק-הדין ועיקרי טיעוניהם היו: (א) על-פי סעיף 345 לחוק, ההכנסה של עובד עצמאי לחישוב דמי הביטוח היא ההכנסה שתיקבע על-פי השומה הסופית לפי פקודת מס הכנסה, המחייבת את המוסד לאור סעיף 372(ד) לחוק. משמעות אותו החיוב הינה שהמוסד אינו רשאי לסטות מהאמור בשומה הסופית לגבי סכום ההכנסה המיוחס לכל נישום. (ב) "תקנה 24 מתיחסת למקרה של מקור הכנסה משותף, ואילו במקרה שלפנינו, משקבע פקיד השומה שההכנסות הן נפרדות לא היה מקום להחיל את תקנה 24" באופן הגובר על הוראות סעיפים 345 ו-372 לחוק. 4. עיקרי טענות המוסד היו: (א) "המחלוקת המשפטית בין הצדדים מתרכזת בחלוקת ההכנסות של בני הזוג ולא על גובה הכנסותיהם". (ב) אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי לעניין התלות בין המערערים וניהול עסק משותף על-ידיהם. (ג) הוראות פקודת מס הכנסה אין להן דבר עם פרשנות הוראות חוק הביטוח הלאומי. (ד) "אם חס וחלילה הייתה קורית למערערת תאונה בעבודה בתקופה הרלוונטית, סביר להניח שהיא לא הייתה מבקשת להסתמך על הכנסתה הפקטיבית בשיעור 20,000 ש"ח שנקבעה בדיעבד, אלא על הכנסותיה בזמן אמיתי". 5. לדעתנו דין הערעור להידחות מטעמי המוסד, אשר-על-כן נעמוד קצרות על הנקודות האלה: (א) דמי הביטוח אותם גובה המוסד מהמבוטח והגימלאות שאותן הוא משלם לזכאי הם בעיקרו של דבר נגזריה של אותה ההכנסה, הן כאשר מדובר בגימלה מחליפת הכנסה כתשלום: דמי פגיעה, גימלת נכות בעבודה, גימלת תלויים, דמי אבטלה, דמי לידה וכו', והן כאשר מדובר בתשלום התלוי באותה הכנסה, למשל קיצבת נכות כללית, שירותים מיוחדים, קיצבת זקנה בגיל היחסי, קיצבת שאירים לאלמן, גימלת סיעוד וכו'. לאור האמור ישנה חשיבות לקביעה אמיתית של מעמד המבוטח ושיעור הכנסתו. משכך הם הדברים, "הוראות פקודת מס הכנסה, אין להן דבר עם שאלת פרשנות חוק הביטוח הלאומי. חזקה היא כי מונח המופיע בחוק מסוים מתפרש מתוך אותו חוק ובהתאם למטרתו" (דב"ע נא/0-45 המוסד לביטוח לאומי - בלובר [1], בעמ' 340). לפיכך, לעניין חוק הביטוח הלאומי, קביעות לגבי המבוטח כעובד, עובד עצמאי, מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, עקרת בית, בן-זוג במשק בית משותף והכנסה משותפת או נפרדת של בן-הזוג מעסק וכו', צריכות להיעשות על-פי המצב העובדתי לאשורו כמוכח למוסד, לאור תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, ולא על-פי הגדרת מונחים אלה בפקודת מס הכנסה ככל שהם מופיעים בה. מסקנת הדברים הינה כי עצם העובדה שפקיד השומה סבר, שעל-פי סעיף 66 לפקודת מס ההכנסה ראויים המערערים להיחשב כבעלי מקורות הכנסה בלתי תלויים האחד במשנהו, עדיין אין בה כדי לחייב את המוסד בבחינתו את הכנסתם של המערערים לעניין תשלום דמי ביטוח וממילא גם לעניין הגימלאות ככל שתקום להם זכאות לגימלה. בנסיבות המקרה שלפנינו קבע בית-הדין האזורי עובדתית כי המערערים ניהלו עסק משותף ואין להתערב בקביעתו זו המעוגנת בחומר הראיות שלפניו, למרות שלעניין פקודת מס הכנסה הם נחשבו כאמור כבעלי מקורות הכנסה בלתי תלויים האחד במשנהו. (ב) בסעיף 345(ב)(1) לחוק נקבע העיקרון לגבי מבוטח עצמאי כי הכנסתו השנתית מהמקורות המפורטים בפיסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה תיחשב כהכנסתו לעניין תשלום דמי הביטוח, וכי ההכנסה לאותה השנה "...תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה". לאור האמור מכוחו של אותו הסעיף שבחוק, ישנה זיקה לעניין הכנסתו של המבוטח העצמאי בין פקודת מס הכנסה לחוק הביטוח הלאומי, אולם עם זאת יש לשים אל לב כי "מאחר שדמי הביטוח הלאומי הם בגדר תשלום חובה המוטל בחוק, וקביעתם לגבי עובד עצמאי מוגבלת למקורות הכנסה מסוימים בלבד (סעיף 345(ב)(1) לחוק), הרי שעל המוסד להביא לידיעת המבוטח העובד העצמאי את פירוט המרכיבים המהווים בסיס לקביעת דמי הביטוח לגביו" (דב"ע נה/0-234 אביד - המוסד לביטוח לאומי [2], בעמ' 534 והאסמכתאות שם). ברם, באמור לא סגי - סעיף 345 לחוק אינו מתייחס למקרה המיוחד של הכנסות מבוטחים, כשהם "...בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם" (סעיף 371(5)(ח) לחוק). לגבי אותו מקרה מיוחד נקבע בסעיף 371 לחוק כי "השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף הוראות פרק זה". מכאן, שמכוח החוק עצמו הותר לסטות מהחוק ולהשלים בתקנות את אופן חישוב ההכנסה החייבת בדמי הביטוח של העובד העצמאי במקרים מיוחדים. לענייננו, מכוחה של אותה הוראת חוק הותקנה תקנה 24(א) לתקנות, הקובעת כי: "מבוטחים בני-זוג, העוסקים שלא כעובדים במפעל או בעסק של שניהם, או של אחד מהם והכנסתם מעיסוקם במפעל או בעסק ממנה משתלמים דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק (להלן - ההכנסה מהעסק), נקבעה על-פי שומה משותפת או שומת יחיד... תחולק ההכנסה מהעסק לגבי שנת מס פלונית לפי שיעור החלוקה שעליה הצהירו למוסד בני-הזוג או אחד מהם, ובלבד - (3) שעל אף האמור בהצהרה - (א) אם השומה היא משותפת או שומת יחיד, לא תחשב הכנסת האחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ-33% ההכנסה מהעסק;". לאור האמור אין לקבל טענת המערערים כי תקנה 24 לתקנות נוגדת את החוק. היפוכו של דבר, היא משלימה את החסר בו לגבי אופן חלוקת ההכנסה מעסק משותף של שני בני-זוג עצמאיים העובדים באותו העסק. את טיעונם לעניין זה תומכים המערערים אמנם בסעיף 372(ד) לחוק, ולפיו "...שומה סופית של הכנסה מהמקורות האמורים בסעיפים 344(א) ו-345(א) לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה תחייב את הועדה"; אלא שלענייננו, האמור לעיל לגבי היחס בין סעיף 345 לחוק ותקנה 24 נכון גם לגבי ועדת שומה על-פי סעיף 372 לחוק, והמערערים לא ביקשו כלל להעלות את עניינם בפני ועדת שומה עד לאחר הדיון בערעור, אלא הם בחרו לתקוף ישירות בבית-הדין, לרבות בטיעונם המשלים, את החלטת פקיד הגבייה לגבי חיובם בדמי הביטוח. (ג) חלוקת הכנסות המערערים מעסקם המשותף על-פי הוראות תקנה 24 לתקנות, תוך הסתמכות על סכום ההכנסה הכולל של בני-הזוג מעסקם המשותף כפי שנקבע בשומת מס הכנסה ותוך התעלמות מהעברת מרב הכנסות המערערת לבן-זוגה על-פי אותה שומה, חלוקה זו תואמת תכליתו של החוק לקביעת הכנסת המערערת על-פי שיעורה האמיתי. שהרי על-פי אותה הכנסה שנקבעה לה שרירותית לסך של 20,000 ש"ח בשומת מס הכנסה, ולפיה היא מבקשת לשלם רטרואקטיבית דמי ביטוח בסכום המהווה 7.8% בלבד מהכנסתה שלה המוצהרת לשנת 1997, נגזרות גימלאותיה למשל בביטוח נפגעי עבודה ודמי לידה באופן שהן שלא היו מהוות גימלאות מחליפות הכנסה אמיתית לגביה, בהתאם לתכלית החוק. 6. לאור האמור דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.  שימת לב המערערים מופנית לכך כי חיובם בתשלום דמי ביטוח כאמור לעיל משמעו אמנם, לגבי המערערת, הגדלת הכנסתה בהשוואה לשומת מס ההכנסה שהוצאה לה, אך משמעו גם הקטנת הכנסתו של המערער, כך שאפשר שקמה לו זכאות להחזר דמי ביטוח ככל שאלה שולמו על-פי הכנסתו בהתאם לאותה השומה.בני זוגביטוח לאומי