1. בתביעה שלפנינו, מבקש התובע להכיר באירוע שאירע לו ביום 15/5/96, תוך כדי ועקב עבודתו, כ"תאונת עבודה", כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1955 (להלן: "החוק"). 2. עובדות המקרה נקבעו בהחלטת ביניים מיום 7/9/00 (להלן: "ההחלטה"). לשם שלמות התמונה, נחזור בקצרה על עובדות המקרה. א. התובע, יליד 1935, מכונאי-מסגר במקצועו, עבד ברציפות, החל משנת 1979 במפעל "חיפה-כימיקלים בע"מ" (להלן: "המפעל"). ב-14 השנים האחרונות לעבודתו במפעל, עבד התובע במוסך הטיפולים במפעל. ב. "הארוע בעבודה": ביום 15.5.96, היה התובע תורן במוסך. הוא טיפל בכלי מסוג "שופל 966" (להלן: "השופל"). לצורך טיפול בשופל, עלה התובע על סולם השופל, וטיפל בכלי בגריז. בעת הירידה מהסולם, החליק התובע, "החסיר" מדרגה ממדרגות הסולם ממנו ירד, ועל מנת שלא ליפול, בלם את עצמו, ונשאר תלוי על גבי הסולם, תוך מתיחה חזקה של הגב. התובע נחבל כתוצאה מההחלקה מהסולם. הוא חש כאבים חזקים בגבו וידיו נשרטו (להלן: "הארוע בעבודה"). התובע הודיע למנהל העבודה במוסך, כי בזמן עבודתו על אחד הכלים, נפל מהסולם. באותו יום לא היו כלים נוספים שעל התובע היה לטפל בהם, ועל כן נח עד תום המשמרת. התובע חש כאבים עזים בגבו מאז האירוע בעבודה, אך סבר כי הם יחלפו כלעומת שבאו. למחרת הוא עבד, שכן השתדל לא להעדר מהעבודה, מחשש לפיטורים (שבסופו של דבר אמנם התממשו). ביום 17.5.96, נעדר התובע מהעבודה בשל הכאבים מהם סבל. ביום ראשון, למחרת השבת (19.5.96), הגיע התובע לעבודתו, אך לא ביצע כל עבודה. ביום 20.5.96, פנה לטיפול רפואי במחלקת התאונות, שם ניתנה לו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נ/2). ג. למחרת, פנה התובע לטיפול רפואי לד"ר רחל בן-שוהם, במרפאת קופת החולים במקום מגוריו. ברישום רפואי מאותו יום, נרשם: "לפני 5 ימים קם עם כאב גב. אומר שרצה שזה יהיה תאונת עבודה והיה במחלקת תאונות. מבקש ת.מ." (נ/5). קבענו בהחלטה, כי בשל רישום רפואי זה - נדחתה תביעתו. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה, קבענו באותה החלטה, כי חרף הקושי שמעורר הרישום הרפואי ב-נ/5, החלטנו לקבל את גירסת התובע לגבי "האירוע בעבודה", וזאת, מהטעמים הבאים, בלשון ההחלטה: "החלטנו לקבל את גירסת התובע. ראשית, עדותו היתה אמינה עלינו. שנית, גירסתו לגבי הארוע בעבודה, נתמכה בעדותו של קליין. שלישית, התובע הבהיר כי סיפר לרופאה על הארוע בעבודה, אך בשל חשש מפיטורים, ביקש תעודת מחלה רגילה..." (סעיף 2(ו) להחלטה). המשכנו וקבענו שם, כי "אין זה סביר שאדם שרוצה ל"ביים" תאונת עבודה, יבקש תעודות מחלה רגילות, במיוחד, כשכבר היה במחלקת התאונות וניתנה לו תעודת אי כושר. לפיכך הננו מקבלים את גירסת התובע, כי תחילה ביקש תעודות מחלה רגילות, מתוך חשש לפיטורים" ( סעיף 2(ו) להחלטה). 3. חוות הדעת של המומחה הרפואי: בשאלת הקשר הסיבתי ותקופת אי הכושר, מינינו בהחלטה את ד"ר דוד אנגל, מומחה לכירורגיה אורטופדית, כמומחה מטעם בית הדין. בחוות דעתו של המומחה, מיום 2.10.00, הוא השיב כי המחלה ממנה סובל התובע הינה כאב גב תחתון. כן אובחנו אצלו גם שינויים ניווניים בחוליות עמוד השדרה המותני וגם בלט בדיסקים 4,3-L, 5-4L, 1S 5L. המומחה קבע כי גם השינויים הניווניים וגם הבלט בשלושת הדיסקים לא נגרמו בארוע, אלא קדמו לו, וזאת מנימוקים אלה : ראשית, בתיקו של התובע היו רישומים רבים על כאבי גב שקדמו שנים רבות לארוע, וביניהם גם רישומים על "כאבי גב חוזרים וקשים", כולל "קרינה לרגל". שנית, "מנגנון התאונה (החלקה על סולם ומתיחת הגב כשהוא נתלה על ידו), אינה מתאימה לגרום נזק לדיסקים". עם זאת, הוסיף המומחה וקבע אף זאת: "...להערכתי לא נגרמה מחלתו בארוע, אולם אפשרי שהארוע תרם להחמרה זמנית בכאב גב. כאשר צריך להמליץ על תקופת אי הכושר שקשורה להחמרה אפשרית בארוע, אני יכול בעיקר להסתמך על הרישומים בתיקו הרפואי. בתיק האורתופדי יש רישום ב- 26.5.96 (אז הוזמן CT) ולאחר מכן רישום ב- 2.6.96 בו רשום כי יש שיפור ניכר. אין אח"כ רישומים עד דצמבר 96. ברישומים של רופאת המשפחה שרשמה תעודות מחלה כל חודש, אין כל פרטים שמתארים את הבדיקה והממצאים. במכתב מ- 7.7.96 נרשם כי חלה החמרה 5 ימים קודם לכן, כלומר האשפוז היה עקב החמרה שהיתה בתחילת יולי. אני ממליץ להכיר בתקופת אי הכושר מ- 15.5.96 עד 2.6.96 כקשורה בקשר סיבתי לארוע בעבודה. אי כושר מעבר לכך הוא עקב מחלתו שקדמה לארוע" (הדגשות - הוספו). לבקשת ב"כ התובע, הופנו למומחה שאלות הבהרה, עליהן השיב המומחה בחוות דעתו המשלימה מיום 2.6.01. גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה, חזר המומחה על מסקנתו, כי אין קשר של גרימה בין האירוע בעבודה מיום 15.5.96, לבעיות מהן סבל התובע בגבו. לדעתו, הן השינויים הניווניים והן פריצות הדיסקים, קיננו בתובע עובר לאותו אירוע. הוסיף המומחה וקבע, כי "לדעתי מחלתו קדמה לאירוע וגם בלט הדיסק בעבורו נותח 4 שנים אח"כ, אינו קשור לאירוע". עם זאת, גם בחוות דעתו המשלימה, שב המומחה והבהיר, כי "מאחר שאפשרי כי האירוע גרם לתחילה של התקף כאב גב אחד מיני רבים, המלצתי לתת לתובע להנות מהספק, ולהכיר באי כושרו מיד לאחריו". לבקשת ב"כ התובע ובהסכמת ב"כ הנתבע, הומצאו למומחה תוצאות בדיקת T.C שנערכה לתובע בבית חולים "בני ציון" בחיפה, ביום 1.6.96, וכן חוות דעת מיום 1.3.01, של ד"ר א. ברוסקין, כירורג אורטופד. המומחה התבקש להשיב על שאלות הבהרה נוספות בהתיחס לתוצאות בדיקת ה- T.C, ובין היתר הוא התבקש להשיב האם עולה מתוך פיענוח בדיקת ה- T.C מיום 1.6.96, כי פריצת הדיסק הינה טריה, ואם לא מדוע. כן התבקש המומחה להתיחס לחוות דעתו של ד"ר ברוסקין, מיום 1.3.01, ולהשיב האם יש בה כדי לשנות את חוות דעתו בענינו של התובע. יצוין כי עוד בטרם הועברה חוות הדעת של ד"ר ברוסקין למומחה, בצירוף שאלות הבהרה נוספות, ביקש ב"כ התובע "להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום הרנטגן או ה- T.C, לשם פיענוח בדיקות ה- T.C שנערכו למבקש". בקשה זו נדחתה. בהחלטת בית הדין נאמר כי בשלב זה אין מקום למנות מומחה נוסף בתחום הרנטגן או ה- T.C, "ואם יחליט המומחה מטעם בית הדין, כי יש מקום לקבל את צילומי ה- T.C המקוריים מיום 30.5.96, או להתייעץ עם מומחה בתחום הרנטגן או ה- T.C, יוכל המומחה לפנות לקבלת חוות דעת כאמור" (ר' החלטת בית הדין מיום 17.10.01 בעמ' 35 לפרוטוקול). לאחר שהמומחה עיין בתיקו הרפואי של התובע, בבדיקת ה- T.C מיום 1.6.96 ובחוות דעתו של ד"ר ברוסקין, חזר המומחה ופירט, בחוות דעתו המשלימה מיום 6.11.01, כי לדעתו, אין מדובר בפריצת דיסק טריה, שנגרמה בעקבות האירוע מיום 15.5.96, וכי "כאשר רואים שינוים ניווניים ובעיקר קלציפיקציה של דיסק, ניתן להגיד שהוא ישן. כאשר לא רואים שינוים, לא ניתן לקבוע שהוא טרי". המומחה אף סבר, כי אין בחוות דעתו של ד"ר ברוסקין, כדי לשנות את מסקנותיו. אליבא דהמומחה, סביר להניח, כי ד"ר ברוסקין, קבע את אשר קבע מאחר ולא הועברו לו כל המסמכים הרפואיים שהעידו על מחלת הגב של התובע בתקופה שקדמה לאירוע. גם בחוות הדעת המשלימה חזר המומחה על דעתו, כי האירוע המתואר בהחלטת בית הדין, יכול לגרום "להחמרה במצבו הקודם (כולל במחלת הדיסק), ולכן המלצתי להכיר באי כושרו מיד אחריו". 4. בקשה חוזרת למינוי מומחה רפואי : דעתו של ב"כ התובע לא נחה גם מחוות הדעת המשלימה הנוספת של המומחה (השלישית), והוא שב וביקש למנות מומחה רפואי בתחום הרנטגן או ה- T.C, לשם פיענוח בדיקות ה- T.C שנערכו למבקש. בית הדין דחה גם בקשה זו, בהחלטה מנומקת מיום 28.12.01 (בשא 3876/01) ובין היתר קבע : "כשמומחה מטעם בית הדין איתן בדעתו, אין בכך כדי להעיד על "התחפרות", אלא מלמד הדבר שזו היא עמדתו של המומחה וכך הוא סבור, גם אם התשובות אינן עונות על ציפיותיו של בעל הדין. לא פעם אף נפסק, כי שיטת מינוי המומחים בבתי הדין לעבודה, באה לסייע בידי בית הדין בהכרעה, כשמתעוררת שאלה רפואית, אך השיטה לא נועדה "לתור" אחר חוות דעת רפואית מסויימת, שתקבע כך או אחרת (ראה ס' אדלר, מומחים יועצים רפואיים בבתי הדין לעבודה, "המשפט", ב', 199, וראה למשל, גם דב"ע נו/282-0 המוסד לביטוח לאומי - דויד לרוס, פסק הדין מיום 20.5.97 ולא פורסם). המומחה השיב עניינית ובמנומק לשאלות ההבהרה שנשאל (פעמיים), ולדעתו, אין כל צורך במינוי מומחה נוסף בתחום הרנטגן כדי לפענח את צילומי ה-T.C". ב"כ התובע חזר וביקש להזמין את המומחה מטעם בית הדין לחקירה. בקשה זו נדחתה, אף מבלי לבקש את תגובת הצד שכנגד. בהחלטה מיום 1.3.02, נקבע, בין היתר, כך : "בבקשה זו (שהוגשה לאחר שחלף המועד להגשת סיכומים), טוען התובע, כי חוות דעתו של ד"ר ברוסקין שהוגשה מטעמו, סותרת את חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין ובשל כך יש מקום לזמן את המומחה מטעם בית הדין לחקירה. אין בידי לקבל טענה זו. השוני העיקרי בין חוות דעת מוגשת מטעם צד לבין חוות דעת של מומחה מטעם בית הדין הינה במשקל המיוחד והנכבד שמייחס בית הדין לחוות דעת של מומחה מטעמו, לעומת חוות דעת המוגשת מטעם צד. אין לצדדים זכות לחקור חקירה שכנגד את המומחה הרפואי, מעצם העובדה שהמומחה הרפואי מגיש את חוות דעתו לא מטעם צד אלא מטעם בית הדין. על פי הנחיות נשיא בית הדין הארצי בדבר מומחים יועצים רפואיים 'מומחה יועץ רפואי לא יוזמן לבית הדין להשיב על שאלות המתייחסות לחוות דעתו, אלא אם בית הדין החליט כך מטעמים מיוחדים שירשמו'" (סעיף 11 להנחיות, פד"ע כב עמ' 199). התובע מיצה את זכותו לשאול שאלות הבהרה, עליהן השיב המומחה בחוות דעת מפורטות ומנומקות ומקרה זה אינו מצדיק חריגה מן הכלל, שאין לזמן מומחה מטעם בית הדין לחקירה (ראה והשווה לעב"ל 298/97 יהודית ויסמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 289)". 5. הכרעה : קריאת חוות הדעת של המומחה, לרבות כל חוות הדעת המשלימות, במכלול, מביאה, לדעתנו, למסקנה, כי יש מקום להכיר בתביעתו של התובע כ"פגיעה בעבודה". אין בידינו לקבל את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי המומחה רק הצביע על "אפשרות" שהאירוע בעבודה מיום 15.5.96 "תרם" להחמרה זמנית בכאבי הגב מהם הוא סבל. איננו מתעלמים מכך, כי כאשר מומחה מטעם בית הדין, משתמש במינוח "אפשרי", "יתכן", "יכול להיות", אין הדבר מספיק כדי להעיד על קיומו של קשר סיבתי. בעניננו לא כך יש להסיק מחוות הדעת האמורה. המומחה מטעם בית הדין, עוד בחוות דעתו הראשונה, מיום 2.10.00, והגם שהשתמש במילים "אפשרי שהאירוע תרם להחמרה זמנית בכאב הגב", ברי כי כוונתו היתה לכך, שאכן כך היה. על כן, המליץ המומחה, באופן מפורש, להכיר בתקופת אי הכושר שמיום 15.5.96 עד 2.6.96 כקשורה סיבתית לאירוע בעבודה. המומחה הרפואי שלל, איפוא, קשר של גרימה בין האירוע בעבודה לבין פריצות הדיסק מהן סובל התובע והמחלות שאובחנו בו, אך היה סבור כי האירוע בעבודה החמיר את מצבו לתקופת זמן קצרה. המומחה חזר על מסקנתו האמורה, גם בכל חוות הדעת המשלימות, ומכאן, שלדעתו מדובר בסבירות ממשית של החמרת המחלה בעקבות האירוע. יפים לכאן, בכל הכבוד, דברי כב' השופט רבינוביץ בעב"ל 465/97, זאב און - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 1.11.01 ולא פורסם) : "אני ער לכך שהמומחה הרפואי קבע, שהאירוע החריג רק "עלול" היה להחמיר את המחלה, ועל פי פסיקה קיימת אין הביטוי "עלול" עונה על הוודאות המספקת כדי להרים את נטל הראיה. יחד עם זה, מניסוח הדברים על ידי המומחה, כפי שבא לידי ביטוי במילים "למרות האמור בס' ב' לעיל" (ההדגשה הוספה - ע.ר.), משהופיעה כבר המחלה הרי שהאירוע החריג, עלול היה להחמירה", והחזרה על קביעה זו גם בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, מותירה את הרושם, שאכן מדובר בסבירות ממשית של החמרת המחלה עקב האירוע החריג. הוסף לכך את הנתון כי מדובר בחוק סוציאלי, ותגיע למסקנה - שדי באמירה זו של המומחה הרפואי כדי להרים את נטל ההוכחה המצדיק סיווג התאונה כתאונת עבודה". אשר על כן, ועל יסוד חוות הדעת של המומחה, אנו קובעים כי התקיימו כל האלמנטים הדרושים כדי להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה", שגרמה להחמרה זמנית במחלת הגב ממנה סבל התובע. 6. תקופת אי הכושר : אשר לתקופת אי הכושר כתוצאה מהתאונה, הננו מאמצים את האמור בחוות דעתו של המומחה, וקובעים כי תקופת האי כושר שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה, היא מיום 15.5.96 עד 2.6.96. הנתבע ישלם לתובע דמי פגיעה עפ"י החוק בגין תקופה זו. 7. התוצאה היא, שאנו מקבלים את התביעה, וקובעים כי האירוע בו נפגע התובע ביום 15.5.96, הוא בגדר "תאונת עבודה". הנתבע ישלם לתובע דמי פגיעה על פי החוק עד יום 2.6.96. בהתחשב בתוצאה, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 בצירוף מע"מ כדין. ניתן היום באב, תשס"ב ( באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים. 529371 מרגלית פיקרסקי - שופטת אביבה שור נציגת ציבור משה גור נציג ציבור שאלות הבהרה למומחה