תשלום על הפסדי שעות עבודה

תשלום על הפסדי שעות עבודה
 עובדות רלוונטיות:ו
 
התובע, יליד שנת 1934, נפגע ביום 20/10/95, בהיותו בן 61, בתאונת דרכים אשר אירעה במסגרת עבודתו כנהג מונית. בתאונה האמורה התובע נהג ברכבו שלו והוא עבד כנהג מונית עצמאי, כך שבשאלה המשפטית שהצדדים עוררו שמא חל על המקרה דנא סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995, התשובה ברורה וחד משמעית - אין תחולה לסעיף (רע"א 686/97, 5624/97, 4081/97 מנורה והמל"ל נגד עזבון תמר ז"ל ואח').
 
ממקום התאונה התובע הועבר באמבולנס (מוצג ת/6) למרכז רפואי רמב"ם, שם אובחן כסובל משבר עם דיפורמציה בשורש כף ידו הימנית ובהרדמה כללית עבר ניתוח לקיבוע פנימי של שבר ברדיוס ובאולנה בידו הימנית (סיכום המחלה של רמב"ם - ת/7).
 
התובע אושפז משך 4 ימים (מיום התאונה 20/10/95 ועד 23/10/95) וביום 23/10/95 שוחרר לביתו עם המלצות להמשך טיפול ומעקב רפואי (ראה סיכום המחלה של רמב"ם) ואכן הוא טופל, לאחר שחרורו, בסידרה של טיפולים רפואיים ופיזיותרפיים, כמפורט במסמכים הרפואיים שסומנו, כחבילה, מוצג ת/7.
 
 
תקופת אי הכושר לפי התעודות הרפואיות:נ
 
בהתאם לתעודות אי הכושר שהוצגו כחלק ממוצג ת/7, לתובע ניתנו תעודות אי כושר לתקופה מיום התאונה 20/10/02 ועד ליום 20/6/96, דהיינו משך 8 חודשים שלמים.
 
קביעות המל"ל:ב
 
עיון במוצג ת/8 מלמד כי המל"ל אישר לתובע תקופת אי כושר מקסימלית לפי הדין, דהיינו 6 חודשים - עד ליום 19/4/94 - ולאחר מכן הוועדות הרפואיות שעל יד המל"ל קבעו לתובע נכויות כלהלן:ו
 
100% נכות זמנית לתקופה מיום 20/4/96 ועד ליום 19/5/96 (חודשיים).
25% נכות זמנית לתקופה מיום 20/5/96 ועד ליום 30/9/96 (1/3 4 חודשים).
19% נכות צמיתה החל מיום 1/10/96.
 
הנכות הצמיתה מחולקת כלהלן:נ
10% לפי סעיף 40 (10) ועוד 10% לפי סעיף 40 (11) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 הקובעים כלהלן:ב
 
"40. עצמות הגפיים העליונים ימין ושמאל
ימין שמאל
(10) חיבור גרוע של האולנה (ULNA) 10% 5%
(11) חיבור גרוע של הרדיוס (RADIUS) 10% 10%"
 
 
תאונה קודמת:ו
 
הוכח בפני, הן מעדות בנו של התובע, ע"ת מס' 2, בעמ' 14 לפרוטוקול, בסוף העמוד (6 השורות האחרונות) וכן מעדותו של התובע עצמו, ע"ת מס' 3, בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3 ואילך, כי בחודש פברואר 1994 התובע נפגע בתאונת דרכים פגיעה דומה לזו נשוא התאונה דנא אם כי בידו השמאלית והוועדות הרפואיות שעל יד המל"ל קבעו לו נכויות דומות, לפי אותם סעיפי תוספת, בכפוף להבדל בין יד ימין ליד לשמאל, ולכן נכותו בגין אותה תאונה קודמת הועמדה על 14.5%.
 
לפי עדותו של התובע, בגין תאונה זו מפברואר 1994 נעדר מעבודתו עד אוקטובר או נובמבר 1994 (דהיינו אי כושר למשך 8-9 חודשים) ואח"כ חזר לעבודה רגילה, ללא שום מגבלה או הפרעה על אף אותה נכות.
 
ברור כי ניתן להסתמך על עדותו זו של התובע כראיה נוספת עם יתר הראיות, בבואי לקבוע את תקופת אי הכושר הסבירה שבגינה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעטיה של התאונה נשוא דיוננו.
 
 
העדים ומהימנותם:נ
 
בפני העידו 3 עדים בלבד, ושלושתם היו עדי תביעה. הראשון היה מר כלפא מאיר, סדרן בתחנת המוניות בה עבד התובע; השני היה בנו של התובע והשלישי היה התובע בעצמו.
 
עד התביעה הראשון, הסדרן, לא היה אמין בעיני וכל הקורא עדותו לא יהא מסוגל להשתחרר מהרושם שבעדותו הראשית ניסה, בכל מאודו, לעזור לתובע, אלא שבחקירתו הנגדית המקיפה והנוקבת, טפחה האמת על פניו והתגלו סתירות משמעותיות שלא ניתן להתעלם מהן והמביאות אותי למסקנה שעל עדותו של עד זה לא ניתן לסמוך.
 
כך למשל בעדותו הראשית מעיד הסדרן כלהלן:ב
 
"היקף עבודתו של התובע בתחנה לפני התאונה היו בסביבות 10-11 שעות ליום, 6 ימים בשבוע. רוב העבודה שלו היתה להסיע צוות של טלויזיה. למיטב זכרוני, התובע חזר לעבודה כעבור כ-8 חודשים עד שנה לאחר התאונה...
לפני התאונה עבד משש בבוקר ועד השעה 14:00 אז אני הלכתי הביתה...
אם אח"כ הוא הוחלף ע"י מישהו אחר, אין לי מושג, אבל אני מניח שהוא המשיך לעבוד, לכן אמרתי שהוא עבד 10-11 שעות".
(עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 13-6)
 
ואילו בחקירתו הנגדית, כך הוא מעיד:ו
 
"אני מעריך כי בתחנה עובדים כ-200 נהגים שמתוכם 80 בעלי מוניות... אני לא מכיר את נהגי המוניות בשמות. למשל אם אתה אומר לי שם ארמונד, אני לא מכיר. אינני יכול לאשר או להכחיש את העובדה שאתה אומר לי שהנהג ארמונד נעדר מעבודתו בתחנה תקופה ממושכת של 6 חודשים. גם לגבי בנו של התובע, אליאס, לא אוכל לאשר או להכחיש לכך שהוא נעדר או לא נעדר מעבודתו תקופה של חודשיים בשנה האחרונה. אני ידעתי משמועות שהוא מאושפז בביה"ח ועבר ניתוח, אבל אני לא יודע כמה זמן ומתי. אני לא יודע תאריכים. אני לא יכול לעקוב אחרי 200 איש. אני לא יכול לאשר אם זה היה לפני שנה או לפני 5 שנים. אני לא זוכר תקופות העדרויות של נהגים. אני לא זוכר ולא יכול לזכור".
(עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 29-22)
 
ובהמשך דבריו מעיד הסדרן כלהלן:נ
 
"אני לא יודע על תאונה אחרת שבה נפגע התובע. אני יודע על התאונה שבה התהפך הרכב ובהתהפכות זו נפגע צוות הטלויזיה. אני לא זוכר את התאריך, אני לא זוכר אם זה היה בשנת 93 או בשנת 96"...
(עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 6-4)
 
עוד אומר הסדרן:ב
 
"התובע אינו משרת בלעדי של צוות הטלויזיה... התובע ועוד שניים היו בעדיפות ראשונה... התובע כאן היה בעדיפות שלישית, ז"א אם הנהג הראשון והשני לא יכולים לספק את הנסיעה לטלויזיה רק אז הייתי פונה לתובע".
(עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 15-9)
 
יתירה מהנ"ל, עיון במוצגים נ/1, נ/2 ו-נ/3 וכן במוצג ת/10, מראה בעליל שאין זה נכון שעיקר עבודתו של התובע, קודם לתאונה, הייתה בהסעת צוותי טלויזיה.
 
גם ברור שעדותו של הסדרן, לפיה התובע עבד לפני התאונה כ-11 שעות עבודה ביום, אין לה על מה שתסמוך.
באשר לעדות הבן והתובע, הרי ברור כי הם בעלי עניין ובעלי אינטרס בתוצאות המשפט, ובעניין זה יפים דברי כב' השפט חיים כהן - ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) בע"א 761/79 ינקל נגד הדר, חב' לביטוח בע"מ, (פ"ד לה(2) 48, בעמ' 56 - 55), כדלקמן:ו
 
"יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן-זוגו, כי אם אף של שני בעלי הדין, שתביעתם אחת. טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה; ותביעה מעין זו שלפנינו היא ממין התביעות, שיקשה מאוד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעות, המתבשלות בין בני-זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן".
 
לפי הנ"ל, יש להתייחס לעדויות התובע ובנו במשנה זהירות, בהיותם בעלי עניין בתוצאות המשפט.
 
 
שעות העבודה של התובע:נ
 
לאחר שעיינתי בעדויות העדים, אני קובע כי הוכח בפני שלפני התאונה התובע עבד מהשעה 6:00 - 6:30 בבוקר ועד לשעה 13:30 - 14:00 אחה"צ, דהיינו בין 7 ל-8 שעות ואח"כ הוחלף ע"י בנו אליאס.
 
מאידך, אני קובע שאחרי התאונה עבד התובע בין השעות 6:00 - 6:30 בבוקר ועד לשעה 12:00 - 12:30 בצהריים, דהיינו כ-6 שעות עבודה ליום.
 
השאלה שמציגה את עצמה במקרה זה הינה באם הפחתת שעות העבודה נבעה עקב התאונה והנכות או שמא משיקולים אחרים כגון:ב גיל, התאונה הקודמת, העברת העסק לבנו (ראה מוצג ת/1) וכד'.
 
לאחר ששקלתי את הראיות שבפני ובחנתי את העדויות, נחה דעתי כי יש לייחס את הפחתת שעות העבודה לכל המרכיבים ביחד, הן לגיל וכו' והן לתאונה ותוצאותיה.
 
לפיכך, לאחר שיקלול כל המרכיבים הנ"ל, אני קובע שהתובע הפסיד, כתוצאה מהתאונה, ½ 1שעות עבודה בכל יום עבודה (משמע שנכותו הצמיתה היא למעשה נכותו התפקודית).
השתכרות התובע:ו
 
בפני הוגשו שומות מס הכנסה לשנות המס 92 (מוצג נ/5), 93, 94, 95, 96, 97, 98 ו-99 (מוצג ת/9).
 
להלן שיערוך ההכנסות:נ
 
שנת המס ההכנסה החייבת במס הסכום בצירוף הצמדה
92 -.33,963 ₪ -.69,496 ₪
93 -.39,518 ₪ -.73,269 ₪
94 -.42,016 ₪ -.70,666 ₪
95 -.32,559 ₪ -.49,334 ₪
96 -.59,893 ₪ -.81,286 ₪
97 -.40,251 ₪ -.49,938 ₪
98 -.50,732 ₪ -.59,942 ₪
99 -.39,415 ₪ -.43,986 ₪
 
מיותר לומר כי ההכנסה החייבת במס הכנסה היא, למעשה, ההכנסה שנותרה לתובע לאחר תשלום משכורות עובדים.
 
כאן המקום להזכיר כי התאונה נשוא תיק זה אירעה ביום 20/10/95 ובעטיה של התאונה המונית הורדה מהכביש ורק כעבור כחודשיים קנה התובע ובנו מונית חדשה, כך שהשתכרותו הנ"ל בשנת 95 הינה בעבור 10 חודשי עבודה בלבד (עדות התובע, עמ' 16 לפרוטוקול, באמצע הפיסקה הראשונה).
 
 
הפסדי שכר בעבר:ב
 
השאלה העולה היא האם יש לחשב הפסדי השכר של התובע או שמא הפסדי השכר של ה"מונית".
 
כאמור, בתקופת אי הכושר של התובע, עבד בנו אליאס על המונית שעות רבות, גם שעות עבודתו הרגילות וכן גם שעות עבודת אביו, התובע (עדות התובע, עמ' 16 לפרוטוקול, בפיסקה הראשונה).
 
ייאמר כי לאחר התאונה הקודמת משנת 1994, העיד התובע בעמ' 19 לפרוטוקול, שורה 10 כי בתקופת היעדרותו העסיק נהג שכיר בשם איבראהים רוחאנא כדי שיכסה את שעות עבודתו.
 
לדעתי, העובדה שבנו של התובע עבד במקום התובע בתקופת היעדרותו כדי שלא ייגרם הפסד לעסק (בבחינת התנהגות להקטנת הנזק), אין משמעותה שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין אותה תקופה. בנו של התובע הוא בבחינת מטיב והתובע זכאי, לכל הפחות, לשכר ראוי של נהג מונית.
 
שכרו הראוי של נהג מונית שכיר לא הוכח בפני, ברם ברור שלא ייתכן כי שכר ראוי של נהג מונית יעלה על הכנסתו החודשית של התובע.
 
לפי השתכרותו בשנת 1995, שנת התאונה, עולה כי ההכנסה החודשית של המונית הייתה, לפי חלוקת ההכנסה המשוערכת ל-10 חודשי עבודה, כ-.5,000 ₪ לחודש, כאשר סכום זה התקבל הן בעבור עבודת התובע בשעות הבוקר והן בגין עבודת בנו בשעות אחרי הצהריים, ולאחר ניכוי משכורת הבן כמובן, דהיינו - לאחר עבודת המונית ב"שתי משמרות".
 
ניתן, לדעתי, להסיק מהמוצג ת/2 מהו שכר ראוי לנהג מונית, המוצג ת/2 הוא תלושי שכר של התובע עבור עבודתו כנהג מונית שכיר אצל בנו, לאחר שהעסק כולו הועבר לבעלות הבן.
 
מהמוצג ת/2 ניתן ללמוד ששכר יום עבודה של נהג מונית שווה -.100 ₪ ואם נוסיף הצמדה ואף נתחשב ב-½ 1 שעות עבודה נוספות שהתובע אינו עובד כיום עקב התאונה, מגיעים אנו לכדי כ-.140 ₪ ליום עבודה.
 
-.140 ₪ X 25 ימי עבודה = -.3,500 ₪.
 
לפי הנ"ל אני קובע ששכרו הראוי של נהג מונית, על פי הנתונים שהתובע עצמו סיפק, הוא -.3,500 ₪, בסכום משוערך להיום.
 
לפי עדות התובע הוא חזר לעבודה בנובמבר 1996 (עמ' 15 לפרוטוקול, אחרי הכותרת "העד ממשיך"), אני קובע כי תקופת אי הכושר הסבירה, בהתחשב בנתונים הנ"ל, תעודות אי הכושר, תקופת אי הכושר בגין התאונה הקודמת הדומה וכן בהתחשב בנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל וכו', היא 10 חודשים, בגינם זכאי התובע לפיצוי מלא.
 
ההפסד של התובע יחושב כלהלן:ו
- חודשיים ראשונים (12/95+11), בהם התובע ובנו לא עבדו כלל משום שלא הייתה מונית, הפסד של -.5,000 ₪ לחודש, מתקבל הסך -.10,000 ₪.
- שמונת החודשים שלאחר מכן 8/96-1, לפי הפסדי התובע לבדו, דהיינו הפסד של שכר ראוי לנהג מונית -.3,500 ₪ לחודש מתקבל הסך -.28,000 ₪.
 
להלן טבלת שיעורי המס השולי על הכנסה שנתית, נכון להיום:
 
ההכנסה השנתית שיעור המס השולי
מ-0 ₪ ועד 28,410 ₪ 10%
מ-28,410 ₪ ועד 42,630 ₪ 20%
מ-42,630 ₪ ועד 124,800 ₪ 30%
 
בהתאם לחוק הפלת"ד, שיעור המס השולי לא יעלה על 25% ולכן החישוב של מס ההכנסה על כל הכנסה שמעל -.42,430 ₪ ייערך לפי שיעור מס 25% בלבד.
 
לפיכך, אילולא התאונה, התובע היה מרוויח את הסכומים הנ"ל בנוסף להכנסותיו בשנים 95 ו-96, ולכן יש לנכות מסכום הפיצוי הנ"ל 25% בגין מס הכנסה, משום שההכנסות באותן שנים עולות מעל לסכום שמחייב ניכוי מס הכנסה בשיעורים פחותים מ-25%.
 
וישאל השואל מדוע בגין החודשיים הראשונים צריך לפסוק לתובע הפסד מלא? האין זה נכון לומר שגם בחודשיים הראשונים יש לחלק את ההכנסה לו ולבנו כך שלמעשה הפסדו שלו הוא רק הפסד השכר הראוי של נהג מונית? ואשיב כי לא כך הוא הדבר.
 
הנטל להוכיח את הפסדי התובע מוטל על התובע והוא הוכיח כי בחודשיים הראשונים הפסדו היה 100% לחודש.
 
באשר להוכחת הטענה שגם בחודשיים ראשונים אלה יכול היה התובע להקטין את נזקיו, הרי הנטל מוטל על הנתבעת דווקא, והיא לא הוכיחה זאת, משום שגם התובע וגם בנו לא נשאלו שום שאלה בנדון זה.
 
סכומי ההפסד הנ"ל, ה-.38,000 ₪, יש להוסיפם על הכנסות השנים 95 ו-96, ולאחר עיון בטבלת ההכנסות ברור בעליל כי יש לנכות מס הכנסה בשיעור של 25% הוא השיעור המקסימלי לפי חוק הפלת"ד, וזאת משום שבשתי שנות המס הנ"ל ההכנסות בפועל עולות על הסך -.42,630 ₪, - סף שיעור המס השולי 20%.
 
לפיכך, הפסדי השכר, נטו, הם -.28,500 ₪.
 
הסכום האמור, בצירוף ריבית כחוק (הפרשי הצמדה כבר הוספו) מתקבל הסכום -.36,777 ₪, הוא ההפסד בפועל בעשרת החודשים שלאחר התאונה.
 
החל מחודש ספטמבר 1996, כאמור, יש לחשב את הפסדי התובע לפי הפסד ½ 1 שעות עבודה ליום עבודה, דהיינו כ-40 ₪ ליום (-.5,000 ₪ חלקי 25 ימי עבודה, חלקי 8 - 7 שעות עבודה כפול ½ 1 שעות), החישוב להלן הינו עד ליום 1/7/99 - היום בו סגר התובע את עסקו והעבירו לבנו (מוצג ת/1).
40 ₪ X 25 ימים בחודש X 34 חודשים = -.34,000 ₪.
לאחר ניכוי מס הכנסה מתקבל הסכום -.25,500 ₪.
ולאחר תוספת ריבית כחוק, מתקבל הסכום -.28,724 ₪.
 
החישוב נעשה לפי שומת מס ההכנסה לשנת המס 95 ולא לפי ההכנסה הקובעת בתשלומי המל"ל, הן משום שהיא משקפת נאמנה יותר את ההכנסה, לפי תקופה ממושכת יותר, להבדיל מההכנסה הרבעונית (רבע שנה שקדמה לתאונה) לפיה מחשב המל"ל את התגמולים להם זכאי התובע.
 
חישוב הפסדי התובע מיום 1/7/99 ועד להיום - יום מתן פסק הדין - הינו חישוב שונה, משום שמאותו תאריך הפך התובע לעבוד כשכיר אצל בנו (מוצגים ת/1 ו-ת/2).
 
הפסדי השכר יחושבו כלהלן:
לפי ת/2 - יום עבודה = -.100 ₪ (משוערך להיום כ-.113 ₪).
לפי ת/2 נרשם שהתובע עבד 18 - 20 ימי עבודה.
 
אני קובע כי אילולא התאונה התובע היה עובדה ½ 23 ימי עבודה, בהסתמך על נכות תפקודית בשיעור 19%. (½ 23 ימי עבודה בניכוי 19% = 19 ימי עבודה).
 
דהיינו, הפסדו החודשי של התובע החל מיום 1/7/99 הינו ½ 4 ימי עבודה X -.113 ₪ = 508.50 ₪.
תוספת סכום של 508,50 ₪ זה על השתכרותו החודשית של התובע אינה מחייבת ניכוי מס הכנסה משום שההשתכרות תישאר עדיין מתחת להשתכרות המינימום -השתכרות שבעיקרון אינה חייבת מס הכנסה.
 
לפיכך, הפסדיו מיום 1/7/99 ועד להיום (38 חודשים) הינו כלהלן:
38 ח' X 508.50 ₪ = -.19,304 ₪.
הסכום האמור בתוספת ריבית כחוק הינו -.20,498 ₪.
 
לפי הנ"ל, הפסדי שכרו בעבר של התובע - נטו ולאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית - הינם כלהלן:

  1. עשרת החודשים הראשונים -.36,777 ₪.
  2. לתקופה מ-9/99 ועד 1/7/99 -.28,724 ₪.
  3. לתקופה מ-1/7/99 ועד 20/8/02 -.20,498 ₪.

סה"כ -.85,999 ₪.
 
לפיכך, סך כל הפסדי השכר לעבר, בסכום נכון להיום, לאחר ניכוי מס הכנסה ובתוספת הצמדה וריבית, הינו -.85,999 ₪.
 
אוסיף כדי להבהיר שבחישוב הפסדיו של התובע לאחר שהפך לשכיר לא חישבתי לפי -.140 ₪ ליום, כפי שעשיתי עת חישבתי את שכרו הראוי של נהג מונית שכיר, משום שהדבר טעון הוכחה והיה על התובע להוכיח כי הסך -.100 ₪ הוא קיבל עבור ½ 6 שעות עבודה ולא על יום עבודה מלא, והדבר לא הוכח כלל וכלל על ידי התובע.
 
 
גיל הפרישה:
 
התובע טוען שאילולא התאונה היה ממשיך לעבוד עד גיל 70 ואילו הנתבעת טוענת כי הדבר לא הוכח.
התובע יליד 1934, וכיום הוא בן 68.
 
אכן התובע "לא הוכיח" בעדותו שהוא התכוון לעבוד עד גיל 70 והדבר, לפי ההלכה הפסוקה, טעון הוכחה.
 
ברם, ביום עדותו בפני התובע היה בן 66 והוא עדיין עבד (ראה מוצג ת/2) ומכך ניתן להסיק שהתובע, אילולא התאונה, היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה ומנסיון החיים ניתן לומר שנהגי מוניות עצמאיים ממשיכים לעבוד גם מעבר לגיל 65.
 
בעניין זה נחה דעתי כי ניתן לקבוע שהפסדו הנ"ל יימשך, עד גיל 70, בהתחשב בנתונים הנ"ל וכן בהתחשב בכך שבעת הופעתו בפני, התרשמתי שהתובע נראה - ויזואלית - צעיר מכפי גילו בפועל.
 
תימוכין לקביעה האמורה ניתן למצוא בע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ. רותם חב' לביטוח בע"מ (פ"ד מה (2) 529, בעמ' 562), פסק דין שאף הוא נשקל בשיקולי כשקבעתי שהתובע יעבוד עד גיל 70.
 
 
הפסדי שכר לעתיד:
 
למעשה, הפסדיו העתידיים של התובע הם לשנתיים וחודשיים, דהיינו, 26 חודשים (מיום פסק הדין ועד הגיעו לגיל 70) (מקדם ההיוון - 25.14261); לפי הפסד חודשי בסך 508.50 ₪.
508.50 ₪ X 25.14261 = -.12,785 ₪.
 
מהסכום הנ"ל אין לנכות מס הכנסה מהשיקול שפירטתי לעיל (הכנסתו עם התוספת של 508.50 ₪ תישאר בתוך המיתחם הפטור ממס הכנסה).
 
 
הוצאות:
 
בהיות התאונה תאונת עבודה, הרי ההוצאות, רובן ככולן, מכוסות ע"י קופת חולים, לפי ההסכמים עם המל"ל.
 
יחד עם זאת, אני פוסק סכום גלובלי של -.3,000 ₪, נכון להיום, בגין הוצאות שונות שהמל"ל לא כיסה וזאת בהתחשב במוצג ת/11 המהווה צילום של קבלות בגין הוצאות שונות שהיו לתובע לאחר הפגיעה וכתוצאה ממנה.
 
עזרת צד ג':
 
בעניין זה עדותו של התובע אמינה בייחוד לאור טיב הפגיעה ותוצאותיה (ראה תמונת התובע לאחר הפגיעה - מוצג ת/3), ולפיכך אני קובע שבארבעת החודשים הראשונים נזקק הוא לעזרת אשתו - עקרת בית, עזרה החורגת בהרבה מעזרת אשה לבעלה הבריא.
 
שכרה הראוי של אשת התובע הוא -.3,000 ₪ לחודש, כולל הצמדה וריבית, בחודשיים הראשונים, ואילו שכרה לחודשיים האחרים יחושב לפי -.2,000 ₪ לחודש, נכון להיום ולפיכך מתקבל הסכום -.10,000 ₪.
 
מעבר לאותם ארבעה חודשים לא הוכח שהעזרה שהתובע יצטרך, אם בכלל, תצדיק פיצוי באב נזק זה.
  
עזרת צד ג' והוצאות לעתיד:
 
לא הוכח שבעתיד ייגרמו לתובע נזקים כאלה ולכן אין מקום לפיצוי.
  
נזק שאינו ממוני:
 
- פיצוי נומינלי בגין 19% נכות, נכון ליום התאונה = -.18,707 ₪
- ניכוי גיל (31% - ביום התאונה התובע היה בן 61) = [-.5,799 ₪]
- פיצוי בגין 4 ימי אישפוז = -.788 ₪.
הפיצוי, הנומינלי = -.13,696 ₪
 
הסך -.13,696 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום התאונה ועד היום = -.25,865 ₪.
  
סיכום נזקי התובע:
 
הפסד השתכרות בעבר -.85,999 ₪
הפסד השתכרות לעתיד -.12,785 ₪
הוצאות -.3,000 ₪
עזרת צד ג' בעבר -.10,000 ₪
כאב וסבל -.25,865 ₪
סה"כ: -.137,649 ₪
  
ניכויים:
 
מהסכום הנ"ל יש לנכות תשלומי המל"ל, בהתאם למוצג ת/8 כלהלן:
 
תאריך התשלום הסכום ששולם-נומינלי הסכום בצירוף ריבית והצמדה
20/2/96 -.11,778 ₪ -.21,145 ₪
4/3/96 -.21 ₪ -.38 ₪
10/3/96 -.894 ₪ -.1,603 ₪
4/4/96 -.1,452 ₪ -.2,674 ₪
22/4/96 -.3,012 ₪ -.5,280 ₪
26/5/96 -.2,011 ₪ -.3,449 ₪
14/7/96 -.599 ₪ -.938 ₪
28/1/97 -.557 ₪ -.879 ₪
28/2/97 -.561 ₪ -.879 ₪
28/3/97 -.561 ₪ -.866 ₪
7/1/97 -.8,793 ₪ -.14,016 ₪
6/4/97 -.46,010 ₪ -.70,941 ₪
14/5/97 -.1,931 ₪ -.2,937 ₪
סה"כ: -.78,146 ₪ -.125,645 ₪
 
 
סיום:
 
לאור הנ"ל, התובע זכאי לפיצוי בסך -.12,004 ₪, מעבר לתשלומי המל"ל.
 
אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך -.12,004 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק, וכן בתוספת סך -.550 ₪ בגין חלק האגרה שהתובע שילם עם פתיחת ההליך.
 
יתרת האגרה תחול ותשולם ע"י הנתבעת.
 
הנתבעת תשלם את הסכומים הנ"ל לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
 


לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה לשינוי שעות עבודה

  2. שעות עבודה ומנוחה לכבאים

  3. תשלום על הפסדי שעות עבודה

  4. רישום שעות עבודה ע''י העובד

  5. סירוב לעבוד מעבר לשעות העבודה

  6. מחלוקת לגבי שעות עבודה של עובד

  7. אי רישום שעות עבודה על ידי העובד

  8. יורד ים - חוק שעות עבודה ומנוחה

  9. חוק שעות עבודה ומנוחה עובדי הנהלה

  10. תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על מנהל

  11. תקנות שעות עבודה בשמירה התשי''א-1951

  12. משרת אמון - תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה

  13. חישוב שעות נוספות לעובדים במשמרות עם הפסקה ארוכה בין המשמרות

  14. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון