1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לתובע שנפגע בתאונת דרכים שקרתה ביום 14.1.01. אין מחלוקת בין הצדדים לענין תחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים), לענין היות התאונה בגדר תאונת דרכים ובשאלת הכיסוי הביטוחי. המחלוקת מתמקדת בשאלת נזק הגוף בלבד. רקע עובדתי: 2. התובע יליד 16.5.53 נשוי ואב לשניים, עסק עובר לתאונה בתחום התיירות הן בשווק ופרסום אתרי תיירות והוצאה לאור והן בהדרכת מטיילים ומתן הרצאות בתחום. במסגרת עיסוקו הנ"ל השתלם התובע בהשתלמויות מקצועיות וביקש להרחיב עיסוקו בתחום תיירות הפנים אף לתחום ההדרכה ולווי קבוצות לחו"ל על כן עבר קורס כנ"ל. 3. ממקום ארוע התאונה הועבר התובע לביה"ח איכילוב ושם אובחנו אצלו שפשוף ורגישות בבית החזה, פצע באזור ברך שמאל ללא דימום, ופצע נוסף באזור המצח עם דימום מינימלי. לאחר שקיבל זריקה, נשטפו פצעיו ונתפרו, הומלץ על המשך מעקב וביקורת תפרים. לאחר מספר ימים נבדק התובע אצל רופאת קופ"ח שאיבחנה פגיעה מסוג צליפת שוט והופנה על ידה למיפוי עצמות ובדיקת אורטופד. ד"ר בן צבי האורטופד הפנה אותו לפיזיוטרפיה ואישר בתעודת מחלה מיום 18.1.01 כי התובע אינו מסוגל לעבוד מיום 18.1.01 ועד 18.2.01. התובע לא הגיע לכל טיפולי הפיזיוטרפיה מחמת קשייו. במיפוי נמצאו שברים בצלעות. התובע ביקר אף אצל נוירולוג - קופ"ח, ד"ר צאושר סול וזה הפנה אותו שוב לאורטופד גב. 5. תביעת התובע למוסד לביטוח לאומי להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה. הנכות הרפואית: 6. עפ"י החלטת ביהמ"ש מונו שני מומחים רפואיים: פרופ' גולדהמר וד"ר קורן. פרופ' גולדהמר אשר מונה כמומחה בתחום הנוירולוגי קבע בחוות דעתו מיום 3/9/02 כי לתובע 10% נכות זמנית למשך 6 חודשים ו- 0% נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי. ד"ר קורן אשר מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי קבע בחוות דעתו מיום 29/11/02 כי לתובע 10% נכות אורטופדית צמיתה בגלל עמ"ש צווארי אשר ממנה יש להפחית 2.5% בגין מצב רפואי הקודם לתאונה ובסה"כ נקבע כי לתובע נגרמו בתאונה 7.5% נכות אורטופדית צמיתה. המומחה מציין כי בבדיקה קלינית של תעודות עמ"ש צווארי ישנה הגבלה קלה בתנועות של עמ"ש צווארי. אין חסר נוירולוגי נלווה לפגיעה צווארית וצילומי I.R.M מלמדים על בלטי דיסק צווארי וסימני לחץ. 7. התובע חולק על חוות דעתו של ד"ר קורן וטוען כי לא היה מקום להפחית מאחוזי הנכות בגין מצב רפואי קודם, זאת מאחר והתובע היה בריא ולא סבל ממגבלה בתנועות בצוואר או נימול בידיו לפני התאונה. לטענת ב"כ התובע הואיל ובתעוד הרפואי שהוצג בהתייחס לדבריו של התובע לא אובחנו מעולם הגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי אין מקום לקבוע נכות בגין העבר. זאת ועוד, היות והמומחה ציין כי נכות נקבעת עפ"י מידת ההגבלה בתנועות ועפ"י אבחנתו קיימת הגבלה קלה בכל סוגי התנועה ובתנועה החשובה של כיפוף והרמת הראש קיימת הגבלה בינונית, היה על המומחה ליייחס את מלא הנכות בגין ההגבלה לתאונה ולא להפחיתה. ובנוסף נטען כי גם תקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה) התש"ז - 1956 קובעות קריטריון כנ"ל של הגבלת תנועות ולכן אין לקבל קביעה עפ"י מצב מכני, מה גם שבקביעה כנ"ל יש סתירה להנחה הבסיסית דלעיל בדבר קביעת נכות עפ"י טווח התנועות ומידת ההגבלה בהן. מכל מקום, יכול היה לטענתה, המומחה בהתבסס על ה"מצב המכני" לקבע נכות נוספת ולייחסה למצב המבני. לפיכך מבקשת ב"כ התובע כי אקבע שנכותו הרפואית של התובע הינה 10% ואין להפחית ממנה בשל עבר רפואי כביכול. 8. ב"כ הנתבעות מבקש להפחית את אחוזי הנכות שקבע המומחה דווקא בשל עברו הרפואי ולהעמידה על 5% בלבד. לטענתו, סבל התובע עוד בשנת 92 מדיסקופטיה צוארית ובמשך כשנה וחצי התלונן על כאבי צואר. לשם כך נזקק התובע בעבר לטיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רפואיות המעידות על מוגבלות רפואית קודמת לתאונה. לשיטת ב"כ הנתבעות, העדר תלונות נמשך כ-9 שנים מלמד שהתובע "השלים" עם מוגבלותו ולא טיפל בה או הלין עליה משך השנים שקדמו לתאונה, אך אין בכך לגרוע ממצבו הרפואי הלקוי עוד טרם התאונה. 9. לאחר שבחנתי את חוו"ד המומחה, ושמעתי את עדותו עת שעמד בחקירת כ"א מהצדדים במטרה לחזק כ"א את מסקנתו הוא, החלטתי לאמץ את חוות דעתו באשר לאחוזי הנכות ולקבל את קביעת דרגת הנכות בשיעור של 7.5% רפואית. שוכנעתי מעדותו של האורטופד כי לקח בחשבון מחד את עברו הרפואי של התובע ומאידך מצא לנכון לייחס לעובדת קיומה של תקופת בת 9 שנים ללא תלונות, משקל המפחית את שיעור הנכות ב- 2.5% בלבד ולא ב- 5% כמתחייב בנסיבות אחרות. יתרה מזו, למומחה הוצגו במהלך חקירתו נתונים נוספים אודות עברו הרפואי של התובע אשר לא עמדו לנגד עיניו עת ערך חוות דעתו ועל פיהם נחבל התובע בשנת 84 בעורפו וטופל בנשיאת צווארון. המומחה הגדיר את שרשרת התלונות של התובע אמנם כ"ממצא צווארי" אך לא "מהלך של עמוד שדרה צווארי". (ראה: עמ' 18 לפרוטוקול) והבהיר כי הגם שיש לכך משקל מסויים אין בכך כדי לשנות את חווה"ד ובעיקר נוכח תקופת העדר התלונות של 9 שנים. (ראה: עמ' 19 לפרוטוקול). מצאתי את קביעת המומחה בדבר הפחתת 2.5% לגבי המצב הקודם, סבירה בנסיבות ומשקפת את כלל משקל העבר הרפואי של התובע. אינני מקבלת טענת ב"כ התובע כי שגה המומחה בקיום ההפחתה הנ"ל על בסיס נתון, ממצא או מבחן שגוי. לא רק שלא עומת המומחה עם הנחה זו אלא שהתחוור בחקירתו כי ביסס ממצאיו על בחינה קלינית מדוקדקת כמתחייב. המומחה הבהיר מנין מקור ההפחתה (ראה: עמ' 27 לפרוטוקול) ולא מצאתי בטענת ב"כ התובע עילה השוללת התייחסות ומתן משקל לעבר הרפואי של התובע כפי שניתן. הנכות התפקודית: 10. כאמור לתובע 7.5% נכות רפואית בגין הגבלות בעמ"ש צווארי. לטענת ב"כ התובע הגבלות אלו בעלות השפעה קשה על כל מרכיבי פעילותו ועיסוקיו בתחם התיירות הכרוכים בנסיעות, נהיגה והדרכת טיולים וכן בתקשורת עם אנשים עת שהחל לעסוק בבטוחי חיים. לטענת ב"כ התובע איבד התובע את היוזמה והרצון לפנות ללקוחות חדשים שעה שהוא הוגבל בתפקודו. לפיכך הפגיעה בכישוריו הנ"ל של התובע מחייבות לקבוע את הפגיעה בתפקודו בשיעור של 15%. ב"כ הנתבעות מבקש להדגיש ראשית, את קביעתו של המומחה הנוירולוגי על פיה אין התאמה בין תלונות התובע בענין הנימול בידיים לבין המתואר בבדיקות ההולכה, שנית, את הנתונים העובדתיים שהתבררו בחקירת התובע על פיהם הירידה בהכנסות התובע, שהיא משמעותית כשלעצמה (בשיעור של 30%) נובעת בעיקר מהמצב הכלכלי, בטחוני במשק ואין כל קשר בין התאונה לירידה בשכרו. שלישית, הירידה המשמעותית הנ"ל בשכרו של התובע המתבטאת במגמה ברורה של התדרדרות הביאה את התובע למשבר עוד טרם התאונה, עד כדי שנדרש לקבל טיפול תרופתי ופסיכולוגי ועל כן אין לקבל את טענותיו כי הנכות הרפואית בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי הן הסיבה לירידה בכושר השתכרותו. 11. נוטה אני לקבל טענת ב"כ הנתבעות בעיקרה באופן שהצהרת התובע כי מאז התאונה חלה ירידה חדה ומשמעותית בכושר תפקודו ועבודתו וכי הוא סובל באופן קבוע מכאבים ונימולים בידו ומכאבי צוואר קשים והגבלה בתנועות הראש והצוואר (עמ' 10 לתצהיר ועמ' 57 לפרוטוקול) נראית כהצהרה על דרך ההגזמה. עפ"י קביעת המומחה הנוירולוגי המדובר בתאונה קלה יחסית אשר בדיקת הולכה עצבית הראתה הולכה תקינה לגמרי דרך העצבים והשרשים. כמו כן לא נמצא מתאם בין תלונות התובע על נימולים מפוזרים לבין המתואר בבדיקות ההולכה וה-G.M.E. גם המומחה האורטופדי קבע כי ההגבלות בעמ"ש הצווארי הן קלות. יתרה מזו, התובע עשה עלי רושם של אדם רהוט בדיבורו, בטוח בעצמו ובר כושר שכנוע שלא נס ליחם גם לאחר התאונה ואשר אלה ישמשוהו לצורך עיסוקיו השונים שמנה. כישורים אלה הם שהביאוהו ל"פריחתו" ערב התאונה ואלה שיאפשרו לו לתפקד באופן סביר בהמשך ואינני סבורה כי כושר עבודתו בגין הפגיעה פחת כמתואר על ידו, זאת גם לאור ממצאי חוות הדעת וגם לאור תפקודו למן התאונה. נכות תפקודית היא ביטויין של מגבלותיו הפונקציונליות של אדם המשפיעות על מרקם חייו הכולל, ובין היתר גם על יכולתו בעבודה כמו גם השתלבותו הכללית בחברה. (ראה גם: ע"א 3049/93 גיורגיסיאן נ' רמזי ואח' - (לא פורסם). כך, אף נפסק כי אין בהכרח קשר בין שיעורי הנכות הרפואית והתפקודית, אך עם זאת יכולה הנכות הרפואית לשמש כאמת מידה לקביעת הנכות התפקודית. לפיכך סבורני כי אין הנכות הרפואית תואמת את הנכות התפקודית של התובע ואני מעמידה את נכותו התפקודית על 5% בלבד. אובדן כושר השתכרות: 12. לעבר - התובע כפי שעולה מהאמור לעיל נשוי ואב לשניים, עבד כעצמאי מזה 20 שנה ועובר לתאונה עסק בשלושה עיסוקים הקשורים לענף התיירות כדלקמן: פרסום אתרים ע"י חלוקת כרטיסי ביקור במלונות, הוצאה לאור והדרכת תיירים. (ראה: עמ' 43 לפרוטוקול). התובע היה לטענתו באי כושר במשך 40 יום. לענין תקופה זו הצהיר, כי שכב מרבית היום במיטתו עקב כאבים וצרך כמויות רבות של משככי כאבים. לעיתים הצליח לשוחח בענייני עבודה אך לא יזם שום פעילות עסקית, ולא היה מסוגל לקדם שום פרוייקט. רק לאחר 6 שבועות חזר בהדרגה לפעילות אך בהיקף מוקטן. לדבריו, נבעו הכנסותיו טרם התאונה בעיקר מעסקי הפרסום. בעסקים אלו נקבעים תקציבי הפרסום בחודשים ינואר-אפריל בהם לא יכול היה לעבוד ועל כן בחודשים קריטיים אלו נמנעה ממנו היכולת לבצע עבודה שתהא לה נפקות והשלכה בחדשים הבאים. מדוחות מס הכנסה שהגיש התובע עולה כי בשנת 1998 דווח על הכנסה בשיעור של 177,351 ש"ח, בשנת 99 דווח על הכנסות בשיעור של 186,561 ₪ ובשנת המס 2000 דווח על הכנסות בשיעור של 133,104 ₪. התובע מבקש לחשב בסיס משכורתו טרם התאונה בהסתמך על ממוצע חודשי בשלוש השנים שקדמו לתאונה. הנתבעות מצידן, מעדיפות להסתמך על השנה האחרונה בה ניכרת ירידה משמעותית בהכנסות התובע ועל מגמות ההאטה והירידה ברווחים בשוק התיירות (להלן: "השוק"). כב' השופט ריבלין בספרו תאונות הדרכים, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (עמ' 850) מלמד כי יש לבחון את המגמה האמיתית לעניין ההשתכרות בכל מקרה לגופו וכי אין להסתמך בהכרח על ממוצע השנה האחרונה. התובע הציג נתונים המעידים מחד על עלייה קלה בשכרו הממוצע בשנים 98-99 ומנגד, על ירידה משמעותית בשכרו בשנים 99-00. למצער לא הציג התובע נתונים משנים נוספות אשר יכלו ללמדנו מגמות ברורות יותר בתנודות שכרו. לטענת התובע ירדה הכנסתו הכוללת של התובע בשנת 2001 בסכום נומינלי של 53,000 ₪ לעומת שנת 2000. יחד עם זאת נטען כי הפסדיו של עובד עצמאי בעל עסק דוגמת עיסוקו של התובע קשים להוכחה אולם לשיטתה יש להתחשב בהכנסה ממוצעת שנתית של הכנסות התובע ב-3 השנים שקדמו לתאונה על פיה מגיעה ההכנסה החודשית משוערכת לסך של 14,820 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס לסך של 11,930 ₪ נטו. ב"כ הנתבעות טען כי לאור הירידה המשמעותית בשכר שאין לייחסה כלל לתאונה, אין לפצות את התובע בהפסד ההשתכרות לעבר. גם עפ"י סיכומי ב"כ הנתבעות (ס' 2) מוסכם כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד בממוצע ע"ס 10,000 ₪. לנוכח תקופת אי הכושר של התובע (במשך 40 יום), הנכות של 10% למשך 1/2 שנה הירידה בהכנסותיו וההגבלה המסוימת, כשהראיות לגבי הקשר הסיבתי לתאונה היו מצומצמות ביותר, אני קובעת את הפיצוי לאובדן כושר ההשתכרות לעבר לסך של 20,625 ₪. 13. לעתיד - לגבי העתיד הוברר בעדויות כי התובע עבד במומו, תוך שהוא מחפש לו אפיקי פרנסה חדשים. סבורני כי לתובע ירידה בכושר התפקוד והנכות שנקבעה לו וכי יש בה כדי להגבילו גם בעתיד, הגם שכאמור אין פגיעתה חמורה כלל. התובע אינו בעל מקצוע מוגדר והוא מתפרנס מעיסוקים שונים בתחום התיירות. לאחר התאונה החל התובע לשלוח ידו בתחומים נוספים וזאת לטענתו על מנת להתאים עצמו למשק ולקשיים בשוק. הנתבעות מצידן, טוענות כי הירידה בהכנסותיו של התובע לפני ואחרי התאונה נובעת רובה ככולה מהמצב בשוק וכי אין לייחס לתאונה כל משקל או השפעה לעניין זה. לראייה, צירף ב"כ הנתבעות את המסמכים הבאים: א. נתוני הלמ"ס המעידים על ירידה משמעותית בתיירות הנכנסת והיוצאת. ב. מסמך שסומן נ/2 ובו הפניית התובע מיום 13/2/00 לטיפול תרופתי בשל ירידת מצב רוחו כתוצאה מקשיים בשוק העבודה. ג. מסמך רישום הודעה שסומן נ/1 ובו פרוטוקול חקירת התובע במל"ל מיום 28/6/01 בה טען התובע כי פנה לתחום תיירות החוץ מאחר ותיירות הפנים גוועת. אף התובע עצמו נגע בעדותו פעמים מספר במצב השוק ואף ציין לשאלת ב"כ הנתבעות כי חלק מלקוחותיו עזבוהו בשל המצב ולא בשל תאונתו. ב"כ הנתבעות ביקש לפסוק לתובע את הפיצוי הגלובלי לפי 25% מהחישוב האקטוארי לנוכח הנכות הקלה. אכן אין זה סוד כי המצב הבטחוני והכלכלי השורר מזה מספר שנים לא רב השפיע רבות על תיירות הפנים והחוץ. עם זאת, נתונים המתפרסמים מעת לעת מעידים על כך שלעיתים חל שיפור לטובה במצב וכי עוד לא נסתם הגולל על שוק התיירות בישראל. כפועל יוצא ממצב השוק, הרי שהתחרות בשוק גוברת ורבים מוצאים עצמם מחוץ למעגל העבודה, או בתוך מעגל העבודה תחת הרעה בתנאיהם. אכן, לדברים אלו ולטענות הנתבעות משקל רב בקביעת כושר ההשתכרות אולם לא עלה בידן של הנתבעות להראות כי התובע לא יוכל לשרוד בשוק תחרותי זה, וכן לא עלה בידן להראות מדוע לא יחול שיפור או שינוי במצבו של השוק בתקופה העתידית לבוא. התובע הראה כי הוא מסתמך בעיקר על כישוריו האישיים וכי מחפש אפיקים נוספים בהם יוכל לפעול ולמצות כישוריו אלו, ומשכך אין בידי לקבוע כי לא יוכל למצוא פרנסה בעתיד על סמך כישורים אלו בשוק התיירות או בתחומים האחרים אליהם פנה. אני מעריכה את ההפסד על דרך האומדן בהתחשב בנכות שנקבעה לו בתנאי המשק שעתידים להשתנות בהתחשב בעיסוקו ובגילו, (ולעניין זה עד הגיעו לגיל 70) ואני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין אבדן כושר השתכרות בעתיד בסך של 60,000 ₪. נזק לא ממוני: 14. התובע לא היה מאושפז אולם נוכח הפגיעה שהתבטאה בין היתר בשברים בצלעות, מקבלת אני את טענת ב"כ התובע כי יש לפסוק לו מלא הפיצוי הלא ממוני עפ"י 10% מהסכום המקסימלי בניכוי גיל בסך של 12,972 ₪ והכל בהתחשב בכך שבגין חלק מהתקופה נקבעו לו 10% נוירולוגית. הוצאות: 15. בהעדר ראיה להוצאות בגין עזרת הזולת או הוצאות אחרות לרבות נסיעות במוניות וזניחת הטענות בענין זה בסיכומי ב"כ התובע, אין לפסוק פיצוי כלשהו בראש נזק זה. לסיכום: 16. לאור כל האמור לעיל, הפיצוי המגיע לתובע בגין פגיעתו מסתכם כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר: 20,625 ₪. ב. הפסד השתכרות בעתיד: 60,000 ₪. ג. כאב וסבל: 12,972₪. סה"כ: 93,597 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ.צלעותפיצוייםתאונת דרכיםשאלות משפטיותשבר