1. מבוא: בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום ברמלה (כבוד השופטת קפלינסקי) שניתן ביום 13/12/99 בת.א. 6171/96 ועל החלטתו בבש"א 180/98 מיום 26/1/99. המערערת היתה במועד הרלבנטי לתביעה הבעלים והמחזיקה של משאית. המשיבה הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את המשאית בפוליסת ביטוח מקיף, שהיתה בתוקף בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה. למשאית נגרמו נזקים כתוצאה ממעורבותה בתאונת דרכים ביום 13/6/96. המשיבה סירבה לשלם את תגמולי הביטוח.   המערערת הגישה תביעה כספית על סך 302,325 ₪ בגין נזקי התאונה. כן הגישה, כשנה לפני מתן פסק הדין, בקשה למחיקת סעיפים מתצהיר סוכן הביטוח בטענה כי הם מנוגדים לאמור בהצעת הביטוח המהווה מסמך בכתב.   2. רקע עובדתי:  על-פי פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב, הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שמי שנהג בו בעת קרות הנזק היה בן 24 לפחות ובעל רשיון נהיגה בסוג הרכב הנ"ל לפחות שנתיים. מנהלה של המערערת חתם על הצעת ביטוח ובה שתי חלופות:1. מתן כיסוי גם לנהג אשר גילו נמוך מ 24 או שוותק הנהיגה שלו פחות משנה. 2. הצהרה על כך שידוע למבוטח כי אין כיסוי לנזק שיגרם לרכב כאשר הנוהג בו הינו נהג שגילו פחות מ 24 ו/או שוותק הנהיגה שלו פחות משנה. בהצעה סומן X ליד החלופה השנייה.   בתאריך 13/6/96 נסעו מנהל המערערת והנהג, המנוח וולפצון דימיטרי (להלן:"המנוח"), במשאית למושב מטע. במהלך הנסיעה ארעה תאונה בה נהרג הנהג ומנהל המערערת, מר בוני יורם נפצע ואושפז בביה"ח. למשאית נגרם "אובדן מלא". בעת התאונה היה לנהג המנוח רשיון נהיגה לכלי רכב מסוג הרכב נשוא הערעור מעל שנה ופחות משנתיים.   המשיבה סירבה לשלם למערערת תגמולי ביטוח בטענה שהכיסוי הביטוחי אינו מכסה את נהיגתו ברכב של המנוח.   3. פסק דינו של ביהמ"ש קמא:  טענתה העיקרית של המערערת היתה כי הצעת הפוליסה, שכללה סעיף בו מצהיר המבוטח כי הוא יודע כי הפוליסה אינה מכסה נזק שנגרם בעת שגילו של הנהג ברכב נמוך מ 24 שנים ו/או בעל רשיון נהיגה לסוג הרכב המבוטח פחות משנה אחת, היא המסמך המסדיר את התחייבויות הצדדים ולא הפוליסה שהוצאה. לעומתה טענה המשיבה כי בעת החתימה על ההצעה הוסכם במפורש כי הפוליסה תוצא עם הסייג שהכיסוי לא יחול על נהג שגילו צעיר מ 24 וותק רשיונו לסוג הרכב נופל משנתיים, כנגד זאת שילמה המערערת פרמיות ביטוח נמוכות יותר, והסכם זה מצא את ביטויו בפוליסה אשר נמסרה למערערת לאחר הנפקתה ועובר לאירוע.   הצדדים הסכימו בינהם כי הפוליסה הנידונה תוקנה ושונתה מספר פעמים, לפני ואחרי התאונה, אולם בכל הפוליסות הותנה כי נהג הרכב יהיה בעל רשיון נהיגה לסוג הרכב הנדון לפחות שנתיים ולטענת המערערת את הפוליסה המתוקנת השנייה לא קיבלה. כן אין חולק כי לנהג המשאית המנוח, וולפצון דימיטרי, היה רשיון נהיגה שהוצא לפני למעלה משנה אך, למטה משנתיים. מכאן כי הפלוגתא העיקרית עימה התמודד ביהמ"ש קמא היתה:האם בעת החתימה על הצעת הביטוח הובהר למערערת והיא הסכימה כי ינתן כיסוי ביטוחי רק לנהג בעל רשיון נהיגה של שנתיים לפחות?   מנהל המערערת טען כי נושא ותק הנהיגה עלה רק כבדרך אגב לפני שעמדו הוא ואחיו לצאת מן החדר. מצד שני, הוא מספר בסעיף 12 בתצהירו כי הסכים לחתום על הצעת הביטוח בה היה כלול ותק נהיגה של שנה אחת מכיוון שהחברה אינה מעסיקה נהגים בעלי ותק של פחות משנה אחת. ביהמ"ש קמא מצא כי דברי מנהל המערערת אינם מתיישבים וכי נושא ותק הנהיגה נידון בין מנהל המערערת וסוכן הביטוח בעת עריכת הביטוח. עדותו של סוכן הביטוח, מר אורי שחר, שכנעה אף היא את ביהמ"ש כי הנושא הובהר למערערת. בעת עריכת ההצעה, הסתייע סוכן הביטוח בספר המכיל טבלאות לקביעת גובה הפרמיה והיקף הביטוח למשאית. אחד השלבים הנדרשים בטבלאות אלה, קובע תוספת 20% עבור נהיגת נהג עם פחות משתי שנות ותק. גם עדותו של מנהל המערערת המכילה התייחסויות לשלבים ולספר, תומכת בגרסת הסוכן. כן ציין ביהמ"ש קמא את העובדה שבעת החתימה על ההצעה, המערערת העסיקה רק נהגים בעלי ותק של מעל שנתיים. חיזוק נוסף מצא ביהמ"ש קמא בעובדה שמנהל המערערת קיבל את הפוליסה ואף ביקש לעשות בה תיקונים שונים, מבלי להתייחס לנושא הותק. השופטת המלומדת קפלינסקי הסיקה כי נראה שלא היתה לו סיבה לתקן נושא זה כי כל הנהגים באותה עת היו בעלי ותק של מעל שנתיים.   לאור כל זאת, מסקנתו של בית משפט היתה כי:הוסכם עם מנהל המערערת על שתי שנות ותק. בהצעה סומן X בחלופה השנייה, הקובעת שנת ותק אחת, מכיוון שמבחינת סוכן הביטוח משמעות סימון זה היתה כי יחולו תנאי חברת הביטוח, כלומר - שנתיים.   ההלכה במקרים בהם הפוליסה שונה מהצעת הביטוח הינה:"...ייחשב המבטח כאחראי לבטח ע"פ ההצעה, אם לא העמיד את המבוטח על השוני שבינה לבין הפוליסה שהוציא על פיה". (ע"א 572/89 - מוסה עדני ובניו בע"מ נ' סהר חברה ישראלית, פ"ד מז(2) 179, 185). במקרה שלפנינו קובעת השופטת המלומדת כי לא זו בלבד שהמערערת ידעה על תנאי הפוליסה ואין מדובר במקרה של סטיה מההצעה מבלי לקבל את הסכמת המבוטח, אלא שהפוליסה נערכה ע"פ הסיכומים שהושגו בין הצדדים.   טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב:לפי המערערת, טענות המשיבה כנגד האמור בהצעה הינן טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב. טענה בע"פ אסורה ע"פ סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני. סתירת תוכנו של מסמך יכול שתעשה אך ורק במסמך. ביהמ"ש קבע כי לא זה המצב שכן קיים מסמך מאוחר יותר, הפוליסה, אשר בא במקום המסמך שאת תוכנו הוא "סותר". טענות הצדדים רלבנטיות לעניין המו"מ שהתנהל ביניהם, ושבא לידי ביטוי בחוזה האחרון בין הצדדים - הפוליסה. בבשא 180/98, כשנה לפני מתן פסק הדין, דחתה כבוד השופטת קפלינסקי את בקשת המערערים למחיקת סעיפים מתצהיר עדותו הראשית של סוכן הביטוח מהטעם שסעיפים אלה סותרים את הנאמר בהצעת חברת הביטוח שהיא מסמך בכתב. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבה כי המסמך המחייב בין הצדדים הינה פוליסת הביטוח והגיע למסקנה שיש להתיר הבאת ראיות שיש בהן להבהיר את כוונת הצדדים.   4. טיעוני הצדדים :  המערערת טוענת כי לא היתה הסכמה בינה ובין סוכן הביטוח לעניין ותק הנהיגה שיכוסה בפוליסה. המערערת טוענת כי העדות היחידה שיכלה לבסס הסכמה כביכול היתה עדותו של סוכן הביטוח, העד היחיד של המשיבה, שגם לפי עדותו לא דיווח למשיבה על תוכן השיחה בינו ובין מנהלי המערערת. כן טוענת המערערת כי הטעויות הרבות בפוליסה מעידות שמוציא הפוליסה, כלל לא קרא את הצעת הביטוח, וממילא לא היה ער לכך שותק הנהיגה הנדרש הינו של שנה אחת.   לעניין הבקשה, והבאת טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, טוענת המערערת כי לא היה מקום להבאת ראיה "שיש בה כדי להבהיר את כוונת הצדדים" כנאמר בהחלטת ביהמ"ש קמא. בהצעת הביטוח נכתב "שנה אחת" ובפוליסה "שנתיים" - מטרת העדות בע"פ היתה לסתור את הצעת הביטוח ולא להבהיר, מקום שאין מה להבהיר. לפי המערערת, לא ייתכן גם שפוליסת הביטוח, תהווה ראייה לנכונות תוכנה של ההצעה, אשר שנוי במחלוקת. מקום שיש מסמך בכתב, אשר לפי המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם "חוזים":"ממצה את העסקה בין הצדדים ומונע מהם להוסיף למסמך תניות שלא נזכרו בו", אין מקום לעדות בע"פ כנגדו, ואין מקום לטענה שהפוליסה מעידה על תוכנו בשעה שתוכן זה הוא לב המחלוקת.   המערערת מחזקת טענה זו בכך שביהמ"ש עצמו מסתמך למעשה על ראייה בע"פ כנגד מסמך בכתב - עדות סוכן הביטוח מול ההצעה, למרות שטוען כי אין כאן כלל שאלה של עדות בעל-פה מול מסמך בכתב, אלא מסמך מאוחר הסותר מסמך מוקדם. בנוסף, טוענת המערערת כנגד מהימנות עדות זו, ותמהה כיצד זה מקבל ביהמ"ש עדות ארוכה על סיכום בעל-פה שתוצאותיו חייבו שינוי של מילה אחת בפוליסה אולם גם זה לא בוצע.   המשיבה בעיקרי טיעונה מדגישה את עדותו של סוכן הביטוח, לפיה הוסכם בין הצדדים על וותק נהיגה של שנתיים, תוך הפנייה לפרוטוקולי עדותו ועדות מנהל המערערת ותיאור תהליך ביצוע הסכם הביטוח. זאת לשם חיזוק ותמיכה בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש קמא בדבר הסכמה זו. כן טוענת המשיבה טענת אשם תורם חוזי, מבוססת על עיקרון תום הלב, לפיה גם אם תתקבל טענת המערערת, כי מנהלה לא עיין עד הסוף בפוליסה שקיבל, הרי שנובע מכך אשם תורם שלה.   4. דיון :  עיקרה של המחלוקת במקרה שלפנינו בשאלה:האם היתה הסכמה בין מנהל המערערת לסוכן הביטוח על ותק הנהיגה הנדרש בפוליסה? תשובה לשאלה זו תהיה אחד השיקולים העיקריים שיכריעו לכאן או לכאן בפרשה זו. הערכאה הראשונה בחנה את תצהירי הצדדים וסיכומיהם ואף שמעה והתרשמה ממקור ראשון מן העדים. "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון, הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות" (ע"א 734/76, פ"ד ל"ב (2) 661).   הלכה פסוקה זו מתאימה היטב גם למקרה שלפנינו. קביעתה העובדתית של השופטת המלומדת בערכאה הראשונה, מתבססת הן על עדויות שני המעורבים העיקריים, מנהל המערערת וסוכן הביטוח, והן על המשקל הראוי שניתן להן, ככאלו ששאלת ההסכמה תושפע בעיקר מהן.   "קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים" (ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, 856). במקרה שלפנינו, לאחר עיון מעמיק בפרוטוקולי הדיונים, אנו סבורים כי לא היינו פוסקים אחרת בשאלה העובדתית, גם לו שמענו בעצמנו את העדים.   מעדותו של סוכן הביטוח מצטיירת תמונה ברורה של תהליך המו"מ עם מנהל המערערת. עריכת ההצעה בשני שלבים, תוך שימוש בספר תעריפים וקביעת המחיר על פיו. בירור נושא ותק הנהיגה הנדרש כאחד השלבים בעריכת ההצעה ע"פ הספר. במעמד זה אף בירר הסוכן באופן ספציפי מי יהיה הנהג במשאית. גם הסבריו של סוכן הביטוח על סימון ה X בטופס ההצעה, אשר ביהמ"ש קמא לא מקבל, נראים לנו כסבירים. עדותו העקבית של הסוכן, כי סימון הסעיף כולו ולא הסעיף שלפניו או אחד משני תתי הסעיפים שלו אומר לחברת הביטוח שהסעיף כולו נפסל ואין למבוטח עניין בביטוח נהגים צעירים, נדמית הגיונית, במיוחד לאור הטענה שהמדובר בטופס ישן. אומנם, ההבנות בין סוכן הביטוח למשיבה לא הן העומדות במרכז דיוננו, אך יש בהן כדי לתרום להבנת הסיטואציה. זאת לאור לשון סע' 33 (ב) לחוק חוזה הביטוח: "לעניין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של עניין מהותי כידיעתו של המבטח".   בא כוח המערערת חזר והדגיש בפנינו את הטעויות הרבות בפוליסה, ואת חוסר יכולתה של המשיבה להסביר אותן. כן ביקש להתרכז באי מציאת סימן מחיקה בטופס ההצעה, לנוכח טענת סוכן הביטוח על "מחיקת הסעיף כולו". לדעתנו, תביעת המערערת לא יכולה להיבנות משימוש שעשה סוכן הביטוח בטופס ישן ולא מעודכן, כפי שאכן הודתה נציגת המשיבה בפגישתה עם הגב' בוני. טופס שלמעשה אינו תואם את ספר התעריפים של החברה. מאחר והתעריף נקבע על-פי אותו ספרון, ואת מחיר הביטוח ידע מנהל המערערת עוד לפני שראה את טופס ההצעה הנידון, כפי שמשתמע מצירוף סעיף 7 לתצהירו:"אחרי שקיבלנו הצעה כספית… והשוינו אותה… החלטנו לעשות ביטוח אצל שחר", עם עדותו של סוכן הביטוח:"הקראתי לו ממה שכתוב בספר... נתתי לו את הצעת המחיר ואחרי כמה ימים ישבנו ומילאנו את הצעת הביטוח". (עמ' 30 לפרוטוקול), מתחזקת ההבנה כי למנהל המערערת הובהר נושא ותק הנהיגה, ואף סוכם על שתי שנות ותק, כשהוא לוקח בחשבון ההבדל בעלות הפוליסה.   גם עדותו של מנהל המערערת עצמו תומכת בתיאור זה של השתלשלות העניינים, הוא מתאר את השאלות אותן נשאל אשר תואמות לשאלות בספר התעריפים, הוא מסכים כי נשאל מי ינהג על הרכב וותק הנהיגה שלו. אולם הוא טוען כי השאלה נשאלה רק לאחר החתימה על ההצעה וכשעמד לצאת מהחדר. עדות זו לא מתיישבת עם ס' 12 לתצהירו לפיו:"... הסכמתי לחתום על הצעת ביטוח שבה היה כלול ותק נהיגה של שנה אחת". מקובלת עלינו קביעתה של כבוד השופטת קפלינסקי, לאחר ששמעה את העד באולמה, כי אינה מאמינה לו וכי זוהי עדות יחידה של בעל דין המעונין בתוצאה.   גם אם לא ניתן היה להסיק רק מוותק הנהגים אצל המערערת בעת עשיית הפוליסה האם עניין אותה כלל ותק הנהיגה הנדרש, והאם אכן היתה הסכמה על שנתיים. וגם אם אפשרות לעיון בפוליסה בלבד לא מצדיקה חריגה מהצעת הביטוח, כפי שטוענת בצדק המערערת בעיקרי טיעונה, ולא מעידה לבדה על הסכמה כלשהי לנושא ותק נהיגה של שנתיים. וגם אם מתחזקת בנו התחושה שהיתה הסכמה על שתי שנות ותק, לאור התיקונים לפוליסה שביקשה המערערת לעשות, ושלא כללו תיקון סעיף ותק הנהיגה, על אף שזה מופיע באופן ברור ומובלט במרכז הפוליסה, עובדה זו לבדה לא תעיד על הסכמה כאמור.   ואף על פי כן, אם נצרף כל אלה, ביחד עם מכלול הראיות שנפרס בפנינו עד כה, וננסה לחתור עד כמה שנוכל לכוונת הצדדים, אין מנוס מהמסקנה כי המערערת דרשה, הסכימה וידעה על הסכם לביטוח המשאית עם החרגה לוותק נהיגה של שנתיים לפחות.   אכן, ניתן להבין את טענות המערערת בבש"א 180/98 שהוגשה במסגרת ההליך. תצהירו של סוכן הביטוח מר שחר, לפיו הבהיר קודם לעריכת מסמך ההצעה למנהל המערערת את ותק הנהיגה הנדרש של שנתיים, מנוגד לכאורה לסימון ה X בסעיף בטופס ההצעה הקובע ותק של שנה. בכך נופל התצהיר לגדר האיסור הקבוע בהלכה ובסע' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני:"טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לעניינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען". ומסכימים אנו עם התנגדותו לגישתו של ביהמ"ש קמא, הרואה בפוליסה את המסמך המחייב בין הצדדים, ובבחינת מסמך בכתב הסותר את ההצעה. כך מבינה השופטת המלומדת את ההצעה כחלק מן המו"מ שהוביל לפוליסה, ולא רואה בתצהירו של סוכן הביטוח עדות בע"פ הסותרת מסמך בכתב. גישה כזו לדעתנו לא אפשרית שכן הפוליסה, המאוחרת להצעה, לא יכולה להוות המסמך בכתב שיסתור את תוכנה של ההצעה, עליו הסכימו הצדדים בשלבי המו"מ שקדמו לחתימת ההצעה.   אולם, אם נבחן היטב את ה"סתירה" האמורה, נגלה שעלינו לדחות טענה זו של המערערת. בטופס הצעת הביטוח, הישן, הלא מעודכן (כפי שמודה המשיבה), מחולק נושא "כיסוי גיל/ותק" לשניים:סעיף המעניק כיסוי מתחת לשנת ותק אחת וסעיף השולל כיסוי מתחת לשנת ותק אחת, אין כל סעיף המדבר על שנתיים, בניגוד לתעריפון הביטוח איתו עבד הסוכן ובו קביעת הפרמיה לפי שנתיים ותק נהיגה. הסעיף השני, זה השולל כיסוי פחות משנת ותק אחת, מחולק אף הוא לשני תתי סעיפים: "נהג שטרם מלאו לו 24 שנה". ו"נהג שהינו בעל רשיון נהיגה … פחות משנה אחת". סימון ה X מופיע על הסעיף כולו. בתצהירו מבהיר סוכן הביטוח כי: "לא בכדי לא סימנתי את ה X באותו ריבוע. הנתון הרלבנטי לכריתת חוזה הביטוח לא היה רשיון נהיגה פחות משנה אחת, אלא פחות משנתיים כפי שאכן נשאל מר בוני והשיב". בהמשך הוא מעיד כי סימון ה X על הסעיף כולו משמעותו - מחיקת כל סעיף ה"נהגים הצעירים".   בטופס שבו רק שתי אופציות, האחת שוללת כיסוי והשנייה מעניקה כיסוי, האפשרות שזו אכן משמעות הסימון בהחלט סבירה. עם הבנה כזו של הסיטואציה, הבנה אפשרית (לכל הפחות), או אז תותר עדותו של סוכן הביטוח, כפי שנאמר בע"א 493/79, שמשינס נ' הרשמן, פ"די לד(4) 152: "… מה שאין כן כשהדבר שרוצים להוכיח בעדות שבע"פ אינו סותר את המסמך, כי אם יכול וידור עימו בכפיפה אחת."   השופט יעקב קדמי בספרו על הראיות (חלק שלישי) תשנ"ט-1999 ,1140-1143, מתייחס למספר חריגים, בהם תותר שמיעת עדות בע"פ למול מסמך בכתב: "…והוא הדין כאשר המסמך נוקט במונחים הדורשים הבהרה: "במידה שהפוליסה סתומה ושותקת…(ע"א 492/62)". או במקרה שלפנינו כשלא הפוליסה, אלא מסמך ההצעה, חסר וסתום. "כאשר מדובר באי בהירות "נסתרת" במסמך…לצורך חשיפתה יש צורך בהבאת ראיות מחוץ למסמך".   או בהתייחסותו לחריג הזהה בדיוק למקרה שלפנינו: 3. "כאשר, למשל, מתגלה סתירה בין מסמך המשמש בסיס לעסקת ביטוח, לבין תנאי הפוליסה המוצאת על פי אותו מסמך - כי אז תותר השמעת עדות בעל פה להוכחת כוונת הצדדים בדבר תנאי הפוליסה."   מכאן, שגם אם טעתה השופטת המלומדת בערכאה הראשונה בראותה בפוליסה המסמך המחייב בין הצדדים, ואין אפשרות לראות את האמור בפוליסה כסותר הבנות שסוכמו בשלבים שקדמו להצעת הביטוח, ובכך מהווה מסמך בכתב הסותר מסמך בכתב ולא עדות בע"פ הסותרת מסמך בכתב, עדיין ניתן לראות בסיטואציה שלפנינו חריג להלכה ולסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. מבחינה זו היה זה לא רק סביר, אלא אף צודק, שהנושא שהוא הוא לב המחלוקת בתיק זה, יוסבר, יובהר ויוכרע בעדותם של שני העדים שידיעתם עשויה להכריע מחלוקת זו, מנהל המערערת, וסוכן הביטוח, גם אם עדותו מסבירה בדרך אחרת את סימוניו במסמך ההצעה.   ונדגיש, גם אם עדות סוכן הביטוח לעניין הסימון בהצעה היתה נפסלת, אם נצרף אליה את מסכת העובדות והראיות שפירטנו למעלה: -          עריכת ההצעה באמצעות ספר התעריפים, הכולל פרמיה לפי ותק של שנתיים. -          גיבוש ההצעה בשני שלבים, ידיעת מנהל המערערת עוד לפני עריכת מסמך ההצעה על גובה הפרמיה. -          הבירור הספציפי לשאלה מי ינהג ברכב ומהו וותק הנהיגה שלו. -          ההבנה בין סוכן הביטוח למשיבה לעניין הסימון בטופס ההצעה המבטל כיסוי לנהג צעיר. -          וותק הנהגים אצל המערערת בעת עריכת ההצעה ולמעשה עד העסקתו של הנהג המנוח. -          רשימת התיקונים לפוליסה, שהוצאה לפי דרישת המערערת, שלא כללה את ותק הנהיגה. -          ניסוחו הבהיר של סעיף ותק הנהיגה, ומיקומו הבולט, בתחילת הפוליסה (הקצרה מאוד). -          ומעבר לכל זאת, קביעתו העובדתית, מבוססת העדויות, של ביהמ"ש קמא.   לאור כל זאת, אין מנוס מהצטרפות למסקנתו של ביהמ"ש קמא, כי: "הפוליסה שהוציאה הנתבעת... משקפת את המוסכם בין הצדדים". קביעה עובדתית אותה בכל מקרה היינו מהססים להפוך.     ההלכה בתחום פרשנות חוזי ביטוח, כפי שבאה לידי ביטוי בע"א 846/76 - יהודית עטיה נ' "אררט" חב' לביטוח בע"מ (פ"ד לא(2) 780), ובפסקי דין רבים אחרים מהתחום הביטוחי, היא שעל חברת הביטוח להוציא פוליסה ע"פ ההצעה שהוצעה או ליידע את המבוטח על ההבדל בינה ובין הפוליסה. באופן כללי ניתן לומר שאחד מן הקווים המנחים בפרשנות של חוזי ביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה (פרופ' ד. פרידמן, פרופ' נ. כהן, חוזים (תשנ"א, חלק א') 59). "הפסיקה הכירה זה מכבר בפער ביחסי הכוחות שבין הצדדים לחוזה ביטוח וביטאה לא אחת הכרה זו בפרשנות שהחמירה עם החברה המבטחת על מנת להגן על זכויותיו של הלקוח". (4819/92 אליהו נ' ישר מנשה, פ"ד מט (2) 749, 756).   בית המשפט מבקש להגן על המבוטח כ"צרכן" וכ"איש הקטן" (עטיה נ' אררט), כמי "שאינו מתמצא בכגון אלה" (ע"א 13/76 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רזינה, פ"ד לב(1) 602). היטיב לנסח זאת כבוד השופט חשין ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (דינים עליון, מד 365): "אכן חברת הבטוח והמבוטח בכוח אין הם שווי כוחות: זו מן הנפילים, והוא מקטני ארץ, וקטני ארץ, חכמים ומחוכמים ככל שיהיו, אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים".   "לא כל אדם מהשורה מבין את ההבדל הרב שבין ביטוח אחריות צד שלישי לבין ביטוח תאונות אישי, על חברת הביטוח לגלות אורך רוח ולהסביר את ההבדל ללקוחו, שאינו מתמצא בכגון אלה... נראה לי שאף כאן, כמו בעניין עטיה (1), מן הדין לייחס לחוזה הביטוח אותה משמעות שהמבוטח רשאי היה להאמין שהיא משמעותו של החוזה שעשה" (אליהו נ' רזינה, 610).   ויודגש, אין בפסיקתנו זו בכדי להוות תקדים המנוגד להלכה זו. אם כן מדוע נחרוג ממנה במקרה שלפנינו? הוכח בבית משפט קמא כי המערערת המבוטחת היתה מודעת לותק הנהיגה המעניק לה כיסוי ביטוחי. הוכחה שלא רק שלא מצאנו מקום להתערב בה כערכאה שנייה, אלא שמבדיקה נוספת של התיק התחזקה והתקבלה אף אצלנו. די בטעם זה בכדי לייתר ולהבדיל מקרה זה מן המקרים הנידונים בפסיקה אותה הביאה המערערת. אי בהירות פרשנית תפורש לרעת חברת הביטוח רק אם יוכחו עובדתית טענות המבוטח לגבי חוסר הבנתו וידיעתו את הפוליסה והיקפי הכיסוי שהיא מעניקה.   עיון נוסף בפסיקה מחזק אף הוא מסקנה זו אצלנו: "הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה איפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון" (ע"א 124/89 הפניקס נ' כהן, פ"ד מו(2) 362, 382). במקרה שלפנינו, מעבר לכוונת המתקשרים, הרי שיש סבירות ויש איזון בפוליסה הדורשת ותק נהיגה של שנתיים, בשעה שמי שאמור לנהוג במשאית, וכל הנהגים האחרים המועסקים בחברה, אכן בעלי ותק נהיגה שכזה.   כבוד השופט בך מסכם את דבריו ברע"א 3128/94 כך: "כאשר נוסח ותוכן הפוליסה אינם בהירים וברורים די צרכם, וכאשר אין הם חד משמעיים, אזי מן הדין לפרש את המסמך נגד מנסחו, היינו כמעט תמיד נגד המבטח...". ויפה כוחם של דברים אלה גם לעניינו אלא שבמובנם ההפוך. אין חשיבות לדו משמעות במקרה שלפנינו כאשר הניסוח בפוליסה כה פשוט: "פוליסה זו לא מכסה נזק שיגרם לרכב המבוטח או לצד שלישי, אם בעת קרות הנזק נהג ברכב המבוטח נהג שטרם מלאו לו 24 שנה, או נהג שהינו בעל רשיון נהיגה לסוג הרכב המבוטח פחות משנתיים."   בע"א 682/82 - יוסף בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (פ"ד לז(3) 589, 599) מצוטט השופט לנדוי (כתוארו דאז): "לית מאן דפליג, שזהירות סבירה מצד אדם, המקבל לידיו פוליסת ביטוח, היא לטרוח ולעיין בה...". אין ספק וצודק ב"כ המערערת, לא אפשרות העיון בפוליסה תצדיק חריגה מהלכה פסוקה בדבר טובת המבוטח. אולם לאפשרות העיון בפוליסה יש לתת משקל, על אחת כמה וכמה כאשר סעיף המחלוקת מופיע באופן כה ברור בעמוד הראשון (מתוך שניים), רק 6 שורות מפתיחת הפוליסה, וכאשר אין כל ספק שהפוליסה אכן נקראה, ונקראה בעיון. בצדק דחתה כבוד השופטת קפלינסקי את טענת מנהל המערערת כי הפסיק לקרוא את הפוליסה ושלח תיקונים רק לפרטים המופיעים בראשה. רק הגיוני הדבר שאם טורח אדם ושולח בקשה לתיקונים בפוליסה, יעבור על כולה כדי שלא יזדקק לכך שוב ושוב בעתיד.   יתכן כי המערערת לא ביקשה לתקן את סעיף ותק הנהיגה, אכן משום שהנהגים בחברה באותה עת היו רובם ככולם בעלי ותק של יותר משנתיים. במקרה כזה: "...התנהגותו של המערער לאחר קבלת הפוליסה לידיו יוצרת מצג של הסכמה וקיבול לתוכנה ועל כן מנוע עתה המערער מלטעון שלא ידע..." (שם,שם).   מתיק המוצגים של המערערת, דו"חותיה הכספיים, פוליסות הביטוח השונות אותן ערכה לרכביה וכו', נראה כי המערערת חברה רצינית, אחראית, רציונלית ושונאת סיכון, בעיקר בדברים כגון אלו. את פוליסת הביטוח ערכה בשיקול הגיוני וכלכלי, שיבטיח כיסוי מירבי בהתאם למצב הדברים הנתון בחברה. בהמשך לכך, הקפידה המערערת להעסיק רק נהגים שיתאימו לכיסוי הביטוחי ונכשלה רק פעם אחת, כישלון שבהחלט ניתן להסבירו ולהבינו, במקרה זה של נהג זמני, עדיין בתקופת מבחן, בנסיעה שנראית בלתי מתוכננת. כשם שסבורים אנו שמנהל המערערת לא הסתמך על הסעיף בהצעת הביטוח הקובע ותק נהיגה של שנה בשעה שאיפשר למנוח לנהוג במשאית, כך סבורים אנו שאם המנוח היה הופך לנהג קבוע בחברה, היתה מתאימה המערערת את הכיסוי הביטוחי למשאית בה הוא נוהג ולותק הנהיגה הספציפי שלו. צירוף הנסיבות, ובעיקר עיתוי קרות המקרה הביטוחי, היו כאן בעוכריה.   מכל האמור לעיל עולה, איפוא, המסקנה כי במקרה שלפנינו יש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא בעינו.     בשולי הדברים עוד נוסיף באשר לטענת אשם תורם חוזי, אותה ביקשה המשיבה לטעון כטענה חילופית לטענת ההסכמה וידיעת המערערת על החריג בפוליסה והיקפו, שאומנם לאור הכרעתנו בערעור הרי שאין צורך בה. אך כך או כך, ראוי לציין כי לטענת רשלנות תורמת חוזית אין מקום במקרה כמו זה שלפנינו. ראשית, המשיבה מסתכנת בהעלותה טענה זו, שכן גם אצלה ניכרת רשלנות, כשסוכן הביטוח מטעמה משתמש בטופס ישן ולא מעודכן. שנית, בהגנת האשם התורם יהיה יותר מקום להכיר בתביעה חוזית, שהיא מעין נזיקית, כששני הצדדים טוענים לרשלנות. אולם ממאפייניה העיקריים של ההגנה החוזית, כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, הינו חוסר תום לב הדדי ומשמעותי של שני הצדדים:   "במקרה דנן, שבו מדובר, למעשה, בשני צדדים שגרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. מאחר שמדובר בסיטואציה של חוסר תום-לב הדדי, יש להשוות הן את התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק והן את מידת חוסר תום הלב של כל אחד מהם" (פ"ד מז(4) 64, 85, 87 ). הסיטואציה שלפנינו איננה מקרה של חוסר תום לב הדדי, ואין זה המקום המתאים לחלוקת האחריות בין הצדדים, גם לולא קבענו את אחריותה המלאה של המערערת.   דין הערעור אם כן להידחות.   על המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. ההוצאות האמורות ימומשו מתוך הערבות הבנקאית שהופקדה ותועבר לב"כ המשיבה לשם כך.  רכבמסמכיםבעל פהביטוח מקיף