תצהיר תמיכה להתנגדות לביצוע השיק    זוהי תביעה שטרית בגין שיק בסכום של 25,000 ש"ח, שמועד פרעונו חל ב- 22.6.01. התובע הוא הנפרע על פי השיק. מושכת השיק היא הנתבעת.   במסגרת ההליך כאן, הגיש המצהיר מטעם הנתבעת - מר עופר שבת - שני תצהירים, האחד ב- 9.3.03 והשני כחודש מאוחר יותר. תצהיר שלו הוגש גם בתמיכה להתנגדות שהוגשה על ידי הנתבעת לביצוע השיק נשוא התביעה. הגרסה שנפרסה בשלושת התצהירים הללו, אינה עשויה מקשה אחת ואתייחס לכך בהמשך.   לשלמות התמונה ראוי לציין כי השיק נשוא התביעה כאן הוא אחד משני שיקים שניתנו לתובע - לכאורה באותן נסיבות. השיק השני נדון בפני כב' השופטת א. מני-גור בבית המשפט השלום בהרצליה, ופסק דינה הוגש בתיק זה כ"ראייה נוספת" מטעם הנתבעת.   הגנתה של הנתבעת, כפי שעולה מהתצהירים שהוגשו בהליך כאן, מושתתת על הטענה כי השיק נשוא התביעה הוא שיק לבטחון, חרף העובדה שהדבר לא צויין על פני השיק , וכן שהסכום הנקוב בו נפרע במלואו.   וכיצד נפרע? לטענת הנתבעת, סכום של 10,000 ₪ נפרע בתשלומים שבוצעו לנושיו של התובע במועדים שונים, ולפני מועד פרעונו של השיק, ואילו סכום של 15,000 ₪ נפרע מספר ימים לאחר מועד פרעונו, על ידי תשלום התמורה עבור רכישת רהיטים לדירתו של התובע.   הפרעון הנטען של 10,000 ₪ בוצע באמצעות התשלומים הבאים: 2,709 ₪ - טסט למכוניתו של התובע; 2,417 ₪ ביטוח לרכבו של התובע ו- 3,000 ₪ בשיק לפקודת התובע - שיק שנפרע. הסכומים הללו מסתכמים ב- 8,126 ₪, והם פורטו לראשונה בתצהיר השני שהוגש מטעם הנתבעת בהליך זה, ככל הנראה לאחר שהמצהיר מטעמה מר עופר שבת, יגע וחיפש ראיות לתמוך בהן את טענת הפרעון של 10,000 ₪ הנ"ל.   עד לתצהיר הנ"ל צויין רק כי הסכום של 10,000 ₪ שולם לכיסוי חובות של התובע לנושים אחרים.   ואולם, גם כשעלה בידו להיזכר בתשלומים שבוצעו לכאורה לצורך פרעון הסכום של 10,000 ₪ - עדיין יכול היה המצהיר מטעם הנתבעת לנקוב בסכומים שבמצטבר עולים כדי 8,126 ₪ בלבד. ביחס להפרש, יכול היה רק לומר כי הוא משוכנע שביצע תשלומים נוספים עבור התובע (סעיף 7 לתצהיר השני), אך היום, לאחר חלוף הזמן, אין הוא מצליח לזכור באילו סכומים מדובר.   מעבר להפרש הבלתי מוסבר בין הסכום של 10,000 ₪ לבין הסכומים ששולמו לכאורה לפירעונו, חלק מהסכומים ששולמו הם ביטוח רכב וטסט לרכב, וקשה על כן לראות בהם תשלומים שבוצעו לנושיו של התובע כפי שהתבטא המצהיר מטעם הנתבעת.   ואולם, העיקר הוא שכל התשלומים אשר נועדו לכאורה לפרוע 10,000 ₪ מסכום השיק שמועד פירעונו חל ב-22.6.01, בוצעו בין התאריכים 5.5.01- 13.6.01 - עוד לפני מועד פירעונו של השיק אשר חל ב-22.6.012 - למרות שלגרסת הנתבעת בבקשת הרשות להתגונן, השיק ניתן לתובע כשיק לפירעון מידי - חלף שיק דחוי שקבלה מצד ג' בעסקה שעשתה עמו. אין צורך לומר שהגירסה כי השיק נשוא התביעה כאן הוא שיק שניתן לביטחון אינה עולה בקנה אחד, עם הטענה שהסכום של 10,000 ₪ נפרע באמצעות התשלומים שפורטו בתצהיר מטעם הנתבעת ותשלומים נוספים שלא נודעו, שהרי אם מדובר בסכומים שכבר נפרעו, על מה ולמה יש להבטיח את פרעונם באמצעות שיק לבטחון.   המסקנה היחידה המתבקשת ממצב עובדתי זה שתורץ כפי שתורץ, היא שלטענה כי השיק ניתן לביטחון וכי הסכומים המובטחים באמצעותו נפרעו - אין כל בסיס ככל שהדברים אמורים בסכום של 10,000 ₪ מסכום השיק, ואני סבורה שהדבר מקרין גם על מהימנות הגרסה בעניין יתרת סכום השיק.   כזכור, הנתבעת טוענת ששילמה תמורת רהיטים לדירתו של התובע סכום של 15,500 ₪. סכום זה שולם ב-27.6.2001.   המצהיר צרף לתצהירו חשבונית מס אשר מצביעה על רכישת רהיטים בסכום האמור, וכן שובר של כרטיס אשראי אשר מעיד על ביצוע התשלום. התיעוד הנ"ל אינו מעיד אמנם על רכישת רהיטים עבור התובע דווקא - הכתובת לאספקת הרהיטים שנרכשו, כפי שאישר המצהיר מטעם הנתבעת בחקירתו הנגדית, ובניגוד גמור לאמור בתצהירו - היא כתובת משרדו של המצהיר עופר שבת, ולא כתובת מגוריו של התובע. ואולם, התובע עצמו מאשר בתצהיר עדות ראשית שלו כי הרהיטים אכן נרכשו עבורו, אלא שלטענתו אין לדבר כל קשר לשיק נשוא התביעה כאן.   טענת התובע היא שהנתבעת והמצהיר מטעמה חבים לו סכומים של עשרות אלפי שקלים, וכי השיק נשוא התביעה ניתן בהקשר לחובות הללו - ביניהם חובות בגין 7 משכורות, ואילו הנתבעת - אין בידה כל ראיה לכך שהתמורה בגין רכישת הרהיטים שולמה דווקא בהקשר לשיק נשוא התביעה כאן ולשם פירעונו.   התובע איננו מצביע אמנם, על הנסיבות שבמסגרתן נרכשו עבורו רהיטים, ואיזה חוב בדיוק הרכישה הזו אמורה הייתה לכסות, אבל הוא שטח את גרסתו בקשר לרהיטים בתצהירו ולמרות זאת כל שנשאל בעניין זה בחקירה הנגדית היה: "אתה ראית את הטענה בדבר הפירעון באמצעות הרהיטים כבר בתצהיר שמצורף להתנגדות… למה במסגרת חקירתו של עופר לא שאלת על העובדה שנרכשו עבורך רהיטים ב-15 אלף ₪ " על כך השיב "אני לא הייתי נוכח בדיון".   התובע נשאל אפוא מדוע לא שאל, והשיב עניינית בדיוק לשאלה הזו. מהתשובה הזו לא ניתן ללמוד, לחובתו ולגופו של עניין כל דבר, למרות טיעוניו של ב"כ הנתבעת בעניין זה, מה גם שבמסגרת ההתנגדות נטען על ידי הנתבעת בין היתר כי לא ניתנה לה כל תמורה עבור השיק, ובאותה נשימה גם נטען על ידה שהשיק ניתן לתובע "לניכוי השיק הדחוי" שהנתבעת קבלה מצד ג', מה שהוביל בהכרח לקביעתה של כב' הרשמת ורד כי כל הטענות הללו אינן מתיישבות זו עם זו.   אשר לחקירה הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעת - הוא דווקא נשאל ביחס לרישומים בתיעוד שצרף בקשר לרכישת הרהיטים, ומתשובתו עלה כי בניגוד לאמור בתצהירו, כתובת האספקה היא כתובת משרדו שלו. כך או אחרת, אי אפשר להסיק מאופי שאלותיו של ב"כ התובע ב"סוגיה" זו כי מרשו "מסכים לכך שהשיק נפרע לכל הפחות במובן של ה-15 אלף ₪ ששולמו לו בעזרת הרהיטים" כפי שמבקש ב"כ הנתבעת בסיכומיו, במיוחד כך כשבהמשך הוא עצמו כורך את התשלום הזה בתשלומים שבוצעו לפני מועד הפירעון של השיק נשוא התביעה.   התובע צירף מסמך אשר תומך בטענתו כי המצהיר מטעם הנתבעת אכן מודה שלתובע מגיעים סכומים בהיקף משמעותי ביותר. זהו ת/2 אשר נושא את הכותרת "הסכם שנערך ונחתם ביום 31/5/01". מדובר במסמך שאינו חתום ע"י התובע, אבל עופר שבת המצהיר חתום גם חתום עליו, ואני סבורה שלצורכי הליך זה, ניתן לקבל את גרסת התובע בדבר קיומם של חובות אחרים של הנתבעת ו/או המצהיר מטעמה - חובות שלטענת התובע טרם סולקו לו. התובע לדבריו, אף הגיש תביעה נפרדת בגין החובות הללו.   בנסיבות אשר כאלה, הנטל להוכיח כי הסכום של 15,500 ₪ אשר שולם עבור הרהיטים נועד לפרוע חלק מסכום השיק, רובץ על הנתבעת. זהו בדיוק המקרה שאליו מתייחסת ההלכה הפסוקה : "מקום שהנתבע טוען "פרעתי", והתובע מודה בכך שקיבל כסף לשם פירעון חוב, אבל טוען שקבלו לשם פרעונו של חוב אחר ושונה מן החוב נושא התביעה, על התובע להוכיח שהנתבע היה חב לו חוב אחר מזה עליו נזקף התשלום, שאם לא יעשה כן, ייחשב החוב נושא התביעה כחוב נפרע" (ע"א 98/68 יעקב באומן נ' אליעזר (לזר) לנגסנר, פ"ד כב (2) 505).   לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק זה ושמעתי את סיכומי הצדדים, אני באה למסקנה שהתובע הוכיח את שמוטל עליו ואילו הנתבעת, שממילא לא היה לה אלא את גרסתה, בלא כל ראיות לסמוך עליהן את טענתה כי השיק נשוא התביעה כאן ניתן לביטחון ונפרע באמצעות התשלומים שעליה הצביעה - אין ביכולתי ליתן אמון בגרסתה. דווקא המאמץ להוכיח שגם הסכום של 10,000 ₪ מסכום השיק נפרע ע"י הנתבעת באמצעות תשלומים לנושיו של התובע - מכרסם בגרסת הנתבעת עד דוק.   כבר הצבעתי על כך שמשיק שניתן במעין עסקת נכיון, כפי שנטען בתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע שטר, הפך השיק לשיק לביטחון בחקירה הנגדית שנוהלה במסגרת אותו הליך, וכי באותו תצהיר גם נטען שלא נתנה כל תמורה בעד השיק, וכי הוא בעצם נגנב ע"י התובע.   כב' הרשמת ורד דחתה כמובן לאור הסתירה המובנית בטענות הללו, את טענת העדר תמורה, זה היה גם גורל הטענה שהשיק ניתן לביטחון, ולנתבעת ניתנה רשות להתגונן בטענת פרעתי בלבד. זאת ועוד, בתצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות אומר המצהיר כי ימים ספורים לאחר שניתן לתובע שיק, ביקש המצהיר להחליפו בתשלום רהיטים לדירת התובע. בהמשך הוא מציין כי עבור רהיטים שולם סכום של כ - 15,000 ₪ וכי 10,000 ₪ שולמו עבור המשיב "באמצעות כיסוי חובות שלו לנושים אחרים".   בתצהיר הראשון שהוגש בהליך זה מטעם הנתבעת, מופיעה הגרסה בשינויי גוון. כאן ציין המצהיר כי ימים ספורים לאחר שניתן לתובע השיק נשוא התביעה הוא הודיע לו כי יפרע את סכום השיק על ידי התשלום עבור רהיטים "ואת היתרה - מעבר למחיר הרהיטים אני אשלם ע"י פרעון לנושים שונים של גדי".(סעיף 15 לתצהיר). והנה, בתצהיר השני מתברר שההבטחה לפרוע את היתרה לנושים שונים, קוימה עוד לפני שניתנה, ולפני שהשיק נשוא התביעה כאן, נמסר לתובע. ברור שלא מדובר ב"החלפת" השיק בתשלומים עבור התובע.   בנוסף - הקביעה הצורמת בתצהיר הראשון שהוגש בהליך זה כי הכתובת לאספקת סחורות, בצלאל 28 רמת גן, היא כתובת דירתו של התובע. בזה ביקש המצהיר מטעם הנתבעת לשכנע כי הרהיטים אכן נקנו עבור התובע, אבל ההצהרה הזו התבררה כהצהרה שאין בינה ובין העובדות כל דבר (פרוטוקול מיום 3.7.03, עמ' 7).   עוד תמוה בעיניי, כיצד יכול היה המצהיר מטעם הנתבעת להסביר את העובדה שחתם על ת/2 בכך שהוא ביקש לחתום עם התובע על הסכם שבונה אמון, ולמרות שמההסכם הזה עולה שהוא או הנתבעת חייבים לתובע סכומים משמעותיים ביותר - להכחיש מיד לאחר מכן את עצם החוב לתובע. וכך משנשאל : "עפ"י ההסכם ת/2 יש לך כלפי מר קבץ התחייבויות אישיות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים ?" הייתה תשובתו : "אני מכחיש ואומר שוב שזה הוא שחייב לי מאות אלפי שקלים". (פרוטוקול עמ' 14).   כל הדברים הללו מביאים אותי למסקנה שלא ניתן ליתן משקל של ממש לעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת. גם אינני רואה כיצד ניתן לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי עלי לאמץ את קביעותיה של כב' השופטת מני - גור בקשר לשיק שהיה נשוא התביעה לפניה, ואשר לכאורה ניתן לתובע באותן נסיבות. הרי להליך שמתנהל בקשר לשיק נשוא התביעה כאן קדמה התנגדות שבמסגרתה ניתן תצהיר אשר עומד בסתירה ברורה לטענה שהייתה ככל הנראה יסוד לפסק הדין של בית משפט השלום בהרצליה לפיה השיק שנידון שם ניתן לביטחון.   כאן כפי שכבר ציינתי, ולא אחת, נטען תחילה כי השיק ניתן לניכיון, וגרסת השיק לביטחון שהתפתחה רק בחקירה הנגדית נדחתה ע"י כב' הרשמת ורד שכאמור צמצמה את הרשות להתגונן לטענת "פרעתי" בלבד. גם אינני סבורה שניתן להסיק מהעובדה שהשיק הוצג לפירעון מספר ימים לפני שחלפו 6 חודשים ממועד פרעונו, כי השיק הזה ניתן לביטחון. לתובע הסבר מתקבל על הדעת בעניין זה, ובכל מקרה אין ספק שלא ניתן לקבל את הגרסה שהשיק ניתן לביטחון כשסכום נכבד ממנו נפרע, לגרסת הנתבעת עצמה , בלי שהיה כל צורך להבטיחו בשיק נשוא התביעה.   למותר לציין שאינני מקבלת את טענת הנתבעת כי הסכומים שנקבה בהם, אלה ששולמו לפני מועד פרעונו של השיק ואלה ששולמו לאחריו, או רק אלה ששולמו לאחריו - שולמו על ידה לפירעון השיק נשוא התביעה כאן.   לאור כל האמור הגנת הנתבעת נדחית בזה והתובע רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כסדרם.   כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט (אגרה) ושכר טרחת עורך דין בסכום של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד לתשלום בפועל.  שיקיםתצהיר תמיכהמסמכים