1. המערער הגיש לבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט שמואל יציב) בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק") ובה ביקש לחייב את המשיבה לשלם לו את הוצאות הגנתו וכן פיצוי על התקופה שבה נפסל פסילה מינהלית. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. מכאן הערעור שלפני. 2. השתלשלות העניינים א. ביום 8.5.02 הועמד המערער לדין בפני בית המשפט קמא והואשם בעבירות של נהיגה רשלנית, התנהגות הגורמת נזק, סטייה מנסיעה ונהיגה במהירות בלתי סבירה, שלא בהתאם לתנאי הדרך (ת"ד 30394/02). התיק נקבע להקראה ליום 2.6.02. ב. בדיון שהתקיים ביום 2.6.02 התייצב התובע והנאשם לא הופיע. בעקבות כך הורה בית המשפט קמא (כבוד השופט יציב) לאמור: ”אני דוחה להקראה ולהוכחות לתאריך 30.10.02 שעה 10:30. אני מחייב הנאשם להתייצב אישית לכל ישיבות בית המשפט גם אם הוא מיוצג. (...)". ג. ביום 29.6.02 התקבלה בבית המשפט "תשובת הנאשם לאישום" שבה כפר בחלק העיקרי של עובדות כתב האישום. ד. ביום 12.9.02 הוגשה לבית המשפט "הודעה ובקשה מוסכמת" שבה הודיעו בא כוח המאשימה ובא הנאשם כי הגיעו להסכמות שלהלן: ”1. הנאשם חוזר בו מכפירתו באישום לצורך מחיקת כתב האישום אשר לא יוגש כנגדו בשנית. 2. המאשימה מבקשת למחוק את כתב האישום שלא יוגש בשנית כנגד הנאשם". על כן ביקשו באי כוח הצדדים מבית המשפט "להורות על מחיקת האישום". בו ביום, 12.9.02, הורה בית המשפט למזכירות, על גבי ההודעה והבקשה המוסכמת, לבטל את הזמנת עדי התביעה לדיון. ה. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא ביום 30.10.02, בהעדר הנאשם, הודיעה באת כוחה המלומדת של המאשימה, פקד רונה פרסון, כי היא חוזרת בה מן האישום ובית המשפט הורה על ביטול כתב האישום. ו. בעקבות האמור לעיל הגיש המערער, בפני בית המשפט קמא, בקשה בכתב לחייב את אוצר המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו, וכן פיצוי על התקופה בה נפסל פסילה מינהלית מנהיגה "בשל האשמה ממנה זוכה". המבקש טען בבקשתו כי ביום 02/02/02 היה מעורב בתאונת דרכים כאשר צמיג ימני קדמי ברכב שבו נהג התפוצץ תוך כדי נהיגה. כתוצאה מכך הרכב סטה ופגע במעקה בצד הדרך. בתצהיר שצירף המערער לבקשתו כתב המערער לאמור: "3. התקשרתי להזמין גרר ונשארתי בתוך הרכב להמתין לגרר שיגיע. בשעה 07:30 לערך עברה במקום ניידת משטרה. השוטר שהיה בניידת עצר ושאל אותי מה קרה. הסברתי לו שהתפוצץ מציג של הרכב וכתוצאה הרכב סטה והתנגש במעקה ושאני ממתין לגרר. השוטר לקח ממני את רשיון הנהיגה שלי ונתן לי אישור נהיגה למשך 10 ימים עד לזימוני לשימוע בפני קצין. 4. ביום 10/02/02 נחקרתי בלשכת תנועה בחיפה על ידי שוטרת בשם ציפי. היא שאלה אותי איך קרתה התאונה ואני הסברתי לה שהתפוצץ צמיג ואז הרכב סטה. השוטרת ציפי אמרה לי שאם אני אגיד ככה אז אני אסתבך ושעדיף לי להגיד שנהגתי קצת מהר ולא בהתאם לתנאי הדרך ולכן איבדתי שליטה וככה אני אצא מזה. אני פחדתי להסתבך עם המשטרה ועל כן מסרתי מה שהשוטרת אמרה לי להגיד. 5. מספר ימים לאחר שנחקרתי זומנתי לשימוע בפני קצין שפסל אותי מלהחזיק רשיון נהיגה ל- 60 ימים". המערער צירף לבקשתו האמורה, בין היתר, את דו"ח הפעולה של השוטר רס"ר רמי כהן, את העתק ההודעה שמסר לחוקרת ציפי וגנר ואת העתק כתב האישום. ז. המשיבה (המאשימה) הגישה תשובה בכתב על הבקשה האמורה וביקשה לדחותה "בשתי ידיים". ח. בית המשפט הנכבד קמא קיים דיון בבקשה בנוכחות באי כוח הצדדים והודיע לצדדים כי החלטתו תישלח אליהם באמצעות הדואר. ט. בהחלטתו מיום 25.5.03 דחה בית המשפט קמא את בקשתו של המערער לחייב את המשיבה בהוצאות הגנתו ובפיצויים כאמור לעיל. בית המשפט נימק את החלטתו האמורה כדלקמן: ראשית, בסדר הדין הפלילי "אין אפשרות של "כפירה בכתב"". בית המשפט ציין כי חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (להלן - "חסד"פ") מאפשר רק "הודיה בכתב". בית המשפט הוסיף וציין כי הישיבה שנקבעה ליום 30.10.02, שבה התייצב התובעת לבדה, נועדה "להקראה והוכחות שיערכו שניהם באותו מועד (...) וזאת לאור העובדה כי לא קיימת האפשרות של "כפירה בכתב"". בישיבה האמורה חזרה בה באת כוח המאשימה מן האישום לפי סעיף 94 (א) לחסד"פ ובית המשפט ביטל את כתב האישום "לפני תשובת הנאשם לאישום". בית המשפט קבע כי "בנסיבות אלה החוק אינו מאפשר פסיקת הוצאות הגנה למבקש". שנית, בהתייחסו לבקשת המערער לפסוק לו פיצויים על תקופת הפסילה המינהלית ציין בית המשפט כי בא כוח המערער ביקש ללמוד גזירה שווה מן האפשרות לפסוק לנאשם פיצויים בשל מעצר או מאסר. בית המשפט החליט לאמור: "לא מצאתי לנכון להיכנס לשאלה אם יש ללמוד גזירה מהמקרה האחד לאחר, וזאת לאור העובדה שקבעתי שהאישום בוטל לפי סעיף 94 (א) לחסד"פ והוראות החוק כי ניתן לפסוק פיצוי על מעצר או מאסר היא רק אם המבקש זוכה או שהאישום בוטל על פי סעיף 94 (ב) לחסד"פ". י. על כך הוגש הערעור שלפני. 3. טענות המערער א. בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד איתי יצחק, טען כי טעה בית המשפט הנכבד קמא בקובעו כי אין אפשרות של "כפירה בכתב". הסניגור המלומד טען כי המגמה הרווחת כיום בבתי המשפט הינה לעבור מפורמליזם למהות. לטענתו "אין מניעה שתשובתו של הסניגור תינתן בכתב ואכן במקרים רבים מגישים סניגורים תשובות מפורטות בכתב לכתבי אישום ועל פיהן קובע בית המשפט את התיק לשמיעת הראיות". ב. הסניגור הוסיף וטען כי בבית המשפט קמא לא חלק ב"כ המשיבה על כך שהמערער כפר באשמה שיוחסה לו בכתב האישום. כך גם לא חלק על כך שלא היה חוזר בו מכתב האישום אלמלא חזר בו המערער (הנאשם) מכפירתו בעובדות כתב האישום. הסניגור טען כי במקרה זה כפר המערער בעובדות כתב האישום כפירה מפורטת תוך התייחסות לכל סעיף מסעיפי האישום. הסניגור הביא, כראייה לטענתו, את העובדה שקיבל הזמנה להוכחות בדיון שאמור היה להתקיים ביום 30/10/2002. לדבריו, "אילו לא היה מדובר בכפירה, צריך היה בית המשפט קמא שלא לדחות את הדיון שקבוע להקראה ליום 02/06/2002 ולקיים ההקראה במועדה". ג. עוד טען הסניגור כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי ההקראה וההוכחות יתקיימו באותו מועד. ואולם, טען, בהזמנה שקיבל דובר רק על "הוכחות" ולא היה רמז לכך שהתיק נקבע הן להקראה והן להוכחות. ד. יתרה מכך, טען הסניגור, בהודעה והבקשה שהוגשה לבית המשפט חזר בו המערער מכפירתו לצורך מחיקת כתב האישום. לדבריו, גם ב"כ המשיבה הכיר בכך שהמערער כפר בעובדות כתב האישום וכי על סמך הכפירה נקבע התיק להוכחות. ה. הסניגור ביקש ללמוד מכך שבית המשפט הורה למזכירות לבטל את זימונם של עדיי התביעה כי התיק אכן היה קבוע לשמיעת ההוכחות. שכן, "כיצד נקבע תיק להקראה והוכחות אם טרם ידועה עמדתו של הנאשם לגבי האישום? הלא בריא כי לבית המשפט קמא היתה ברורה עמדתו של המערער לפיה כפר באשמות המיוחסות לו ולכן קבע בית המשפט קמא התיק להוכחות". ו. הסניגור הוסיף וטען כי הסכמת הצדדים לכך שתשובת המערער לאישום בפני בית המשפט קמא היוותה, אכן, תשובה לאישום, ונתנה לה "תוקף של תשובה כדין לאישום". ז. ב"כ המערער טען כי הודעתה של ב"כ המשיבה, פקד פרסון, בישיבה שהתקיימה ביום 30.10.2002 לפיה היא חוזרת בה מכתב האישום "היתה צריכה להתפרש כזיכוי הנאשם שכן המאשימה חזרה בה מכתב האישום לאחר תשובת הנאשם לאישום [סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי]". על שום כך ביקש המערער לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא ולחייב את אוצר המדינה בהוצאות הגנתו ובפיצוי על התקופה שבה נפסל פסילה מינהלית. 4. טענות המשיבה בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד משה כהן, טען כי מן הדין לדחות את הערעור בשל הנימוקים שלהלן: א. עו"ד כהן טען כי המערער לא הרם את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 80 לחוק העונשין. ב. ב"כ המשיבה טען כי בעניינננו לא התקיימה הקראה, ועל שום כך קבע בית המשפט שלא התקיים התנאי הראשון בדבר זיכויו של המערער. לטענתו, עניין ההקראה אינו עניין פורמליסטי משום שלהקראה "יש משמעות משפטית נכבדה". עו"ד כהן טען כי המשפט הפלילי נפתח בהקראת כתב האישום באוזני הנאשם, אלא אם הוא מיוצג בידי סניגור אשר הודיע לבית המשפט כי קרא את כתב האישום באוזני הנאשם. לפיכך, טען עו"ד כהן, צדק בית המשפט קמא כשקבע שלא התקיימה הקראה ועל כן ביטל את כתב האישום עקב כך שהתביעה חזרה בה מכתב האישום "בטרם קויימה הקראה". ג. ב"כ המשיבה הוסיף וטען כי גם לגוף הענין לא היתה כל הצדקה לפסוק למערער הוצאות ופיצויים. בפני בית המשפט היתה מונחת הודעתו של המערער במשטרה "ששם דיבר על טעות שלו ולא הזכיר את הפיצוץ בצמיג". לדבריו, תובע סביר שרואה הודעת נהג כאמור, וכן את הנזק שנגרם למעקה, יכול בהחלט להבין כי יש כאן מקרה של תאונה באשמו של הנהג. עו"ד כהן הוסיף וטען כי גם אם כוללת הודעתו של הנהג אימרות לטובתו, הרי שרק כתום שמיעת הראיות נוכל לדעת איזה מעמד ואיזה משקל ניתן לאותן אימרות. ד. ב"כ המשיבה טען כי במקרה הנדון אין בסיס לקיומה של החלופה השנייה שבסעיף 80 לחוק העונשין בעניין "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת הוצאות ופיצויים. אדרבא, מפסק הדין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נגד מדינת ישראל ואח', פד"י נו(3) עמ' 73 ניתן ללמוד כי בית המשפט מעודד תובעים שלא לנהל משפט כאשר מתעורר טעם לאי המשכתו של המשפט. יתרה מכך, דווקא החלטתו של תובע לחזור בו מן האישום מהווה נסיבה השוללת את מתן הפיצויים משום שהחלטה כזאת גורמת לכך שלא יתקיים משפט שייתכן שהיה מביא לבזבוז זמנם של בית המשפט והצדדים. ה. ב"כ המשיבה הוסיף וטען כי המערער מבקש לפסוק לו פיצויים בגין פסילת רשיון הנהיגה שלו. עו"ד כהן טען כי בענייננו מדובר בפסילה מינהלית ו"אין פרוצדורה של קבלת פיצויים בגין פסילה מינהלית". לפסילה המינהלית יש מטרות משלה, בין היתר "צינונו" של הנהג, אפילו אם בסופו של דבר לא יוגש נגדו כתב אישום. על שום כל אלה ביקש עו"ד כהן לדחות את הערעור. 5. דיון א. סעיף 80 לחוק העונשין קובע לאמור: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) (....). (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". הלכה פסוקה היא כי בהוראת סעיף 80(ג) לחוק התכוון המחוקק להשוות את הערעור על החלטה בעניין תשלום הוצאות הגנתו של נאשם או פיצוי על מעצרו לערעור על פסק הדין המזכה, לכל דבר ועניין, הן מבחינת דרך התקיפה והן מבחינת הפורום שלפניו יתברר הערעור. כן נפסק כי ההחלטה בעניין תשלום הוצאות הגנתו של נאשם או פיצוי על מעצרו הינה החלטה נלווית להחלטה בהליך הפלילי ודינה, הן מבחינת דרך תקיפתה והן מבחינת הפורום שלפניו יתברר הערעור, כדין הליך התקיפה של ההחלטה במשפט עצמו: ע"פ 3785/90 מוד שפאר נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (5) עמ' 397. על שום כך, הואיל והערעור על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה נדון בפני שופט דן יחיד, הרי שגם הדיון בערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערער לחייב את המדינה בהוצאות דינו להתברר בפני שופט דן יחיד. ב. אכן כן, חוק סדר הדין הפלילי לא קבע סדר דין של כפירה בכתב בעובדות כתב האישום. ואולם, אין מניעה לכך שבעלי הדין יסטו מסדרי הדין מקום שהדבר לא יגרום לעיוות דין או לעוול לנאשם: המר' 217/75 אהרון מלקי נגד מדינת ישראל, פד"י ל(1) עמ' 493, בעמוד 494 מול האות ג'; וראו בספרם של משה שלגי וצבי כהן, "סדר הדין הפלילי", מהדורה שניה עמ' 13. בענייננו, ניתן לראות בעצם הגשת הבקשה המשותפת לבית המשפט קמא שלפיה הנאשם חוזר בו מכפירתו לצורך מחיקת כתב האישום כי הצדדים הסכימו שהכפירה בכתב הינה כפירה לכל דבר ועניין. לפיכך, הואיל וחזרתה של המאשימה מן האישום נעשתה לאחר שהמערער (הנאשם) כפר בעובדות כתב האישום הרי שביטול כתב האישום נעשה בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. ממילא, על כן, נופל הבסיס שעליו סמך בית המשפט קמא את החלטתו לדחות את בקשתו של המערער. ג. ואולם, למרות מסקנתי הנ"ל, דין הערעור להדחות לגוף העניין. עיון בבקשה שהגיש המערער בפני בית המשפט קמא מעלה כי המערער טען ש"לא היה יסוד להאשמתו של המבקש מלכתחילה". זאת, משום שמדו"ח הפעולה שערך רס"ר כהן, עולה בבירור שצמיג הרכב התפוצץ ובשל כך אירעה התאונה. "לאור הגרסה שמסר המבקש בפני רס"ר כהן לא היה כל יסוד להאשימו". לחילופין טען המערער בבקשה שהגיש לבית המשפט קמא כי כתב האישום בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי וכי לאור ההלכה שנפסקה ברע"פ 990/99 דני מקמילן נגד מדינת ישראל, פד"י נג(4) עמ' 294 שלפיה "הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט", הוא זכאי לפיצוי ולהוצאות. סבורני כי אין כל בסיס לטענה כי לא היה יסוד להאשמתו של המערער. אכן, המערער טען באוזניו של רס"ר רמי כהן כי צמיג הגלגל התפוצץ. ברם, עובדה זו, כשלעצמה, איננה מחייבת את המשטרה להימנע מחקירה. ואמנם, המשטרה חקרה בעניין, ולפי דברי המערער עצמו, בתצהיר שצירף לבקשתו, הוא אמר בחקירתו כי "נהגתי קצת מהר ולא בהתאם לתנאי הדרך ולכן איבדתי שליטה (...)". סבורני כי הדברים שאמר המערער בתצהיר הנ"ל, כשלעצמם, מלמדים כי היה גם היה בסיס להאשמתו של המערער. מכאן, שדין בקשתו של המערער המתבססת על הטענה כי לא היה בסיס לאשמה, להדחות. כך גם אינני רואה כל בסיס לבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין בשל כך שכביכול מתקיימות כאן "נסיבות אחרות" המצדיקות זאת. בסופו של דבר מדובר בכתב אישום שהוגש על פי חומר ראיות לכאורי שהצדיק את הגשת האישום. כאשר נהג מוסר בהודעתו כי נהג "קצת מהר" ולא בהתאם לתנאי הדרך וכתוצאה מכך איבד שליטה על רכבו וגרם לתאונה, יש כאן עבירה לכאורה ועל כן היה בסיס להגשת כתב האישום. אם, למרות זאת, החליטה התביעה, עוד בטרם הוחל בשמיעת הראיות, לחזור בה מכתב האישום, הרי שיש רק לברכה על החלטתה ולא "לענוש אותה" על העמדה שנקטה. בסופו של דבר, חסכה עמדה זו מזמנם של הצדדים ושל בית המשפט: והשוו לדברי כבוד השופט חשין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נגד מדינת ישראל ואח', פד"י נו' (3) עמוד 73 בעמוד 101 מול האותיות ג' - ו'. 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. פיסקה 6 של פסק הדין הושמע בפומבי בנוכחות עו"ד הגב' אורית קורין באת כוח המשיבה ובהעדר המערער שהוזמן כדין (סנגורו שלח הודעה ובה ביקש לפוטרו מלהתייצב לשימוע פסק הדין, ב"ש 4456/03). המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לבא כוח המערער בדואר רשום בלווית אישור מסירה כדין. ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ד (14 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים. מותר לפרסום מיום 14/12/2003. עודד גרשון, שופט הוצאות הגנה