החלקה ביציאה מהאמבטיה במלון 1. התובעת, ילידת 1937, מלווה בבעלה ובבתה, הגיעה לאילת בתאריך 13/9/98 על מנת לנפוש בבית המלון "דן" המנוהל ומופעל על ידי הנתבעת (להלן: המלון). כשעה לאחר הגעתה למלון וקבלת החדר (מסוג חדר משפחה) התרחצה התובעת באמבטיה שבחדר האמבטיה. בצאתה מן האמבטיה החליקה התובעת ונפלה ופונתה לבית חולים (להלן: התאונה). מומחה שמונה על-ידי בית המשפט, ד"ר מיכאל לבני, קבע כי כתוצאה מן התאונה נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור 20%, לפי סעיף 42(1) ד. (2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. 2. התובעת טוענת, כי על הנתבעת מוטלת חובה לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן התאונה בשל כך שהתאונה נגרמה ברשלנותה של הנתבעת. רשלנות זו מתבטאת בכך, שהנתבעת לא דאגה להתקין בחדר האמבטיה אמצעי בטיחות אשר יבטיחו רחצה בטוחה באמבטיה וימנעו החלקה. הנתבעת טוענת, כי הסיכון לו נחשף אדם בצאתו מאמבטיה הוא סיכון יומיומי, אשר אין חובת זהירות קונקרטית לגביו. עוד נטען, כי הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים אשר יבטיחו רחצה בטוחה ולא היתה כל התרשלות מצידה בעניין זה. לחלופין נטען, כי התאונה ארעה עקב אשמה המלא או המכריע של התובעת, אשר נמנעה מלעשות שימוש באמצעי הבטיחות שהיו במקום. לכן, גם אם מוטלת אחריות על הנתבעת, יש באשם התורם של התובעת כדי לפטור את הנתבעת מאחריות או להפחיתה למינימום. 3. בטרם אבוא לדון בשאלת האחריות לתאונה, יש לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר אופן התרחשותה, לנוכח המחלוקת הקיימת בין בעלי הדין בעניין זה. התובעת מתארת את התאונה כארוע של החלקה בעת יציאה מן האמבטיה. "עשיתי מקלחת ורציתי לצאת. רגל אחת באמבטיה ורגל אחת ברצפה, נפלתי על צד ימין שלי וקיבלתי מכה מהאוזן בצד ימין ועד הרגל, קיבלתי מכות מאוד יבשות והיד יצאה לי מהכתף" (עמ' 9 לפרוטוקול). אשר לסיבת הנפילה, אמרה התובעת: "כי הרצפה... שם היה כמו ראי מרוב שזה חלק. מרוב שבעלי המלון דואגים שיהיה שם יופי הם לא דואגים לדברים הקטנים האלה, שאדם לא יתחלק ככה..." (שם). ובמקום אחר (בחקירה הנגדית): "רגל שלי עוד היתה בפנים. הייתי יוצאת מהאמבטיה אחרי מקלחת ושמתי רגל ימין בחוץ והרצפה היתה מאוד חלקה ולא היה איפה לתפוס אפילו. כל צד ימין שלי בא לי לצד" (עמ' 17 לפרוטוקול). בתה של התובעת, סיגלית מלכאן, אשר עמדה מול הראי בחדר האמבטיה והסתרקה באותה עת, מאשרת את אופן קרות התאונה כפי שהעידה התובעת (ראה עמ' 27 לפרוטוקול). בכתב ההגנה ראתה הנתבעת להכחיש את טענות התובעת בדבר אופן קרות התאונה, ולא הביאה גירסה עובדתית מטעמה בעניין זה. בשלב הבאת הראיות נטען לראשונה מפיו של רון רמתי, שהיה מנהל הערב של המלון והוזעק לחדר עם קרות התאונה, כי נמסר לו מפי התובעת מייד בסמוך לתאונה, כי היא החליקה על הרצפה כתוצאה מכך שרגליה "הסתבכו" במגבות שהיו מפוזרות על הרצפה לאחר שבתה התקלחה לפניה. "ואפילו אמרה לי עם שני הרגליים זה הסתבך ואז נפלתי. הגברת המבוגרת אמרה לי את זה, לא הבת" (עמ' 31 לפרוטוקול). עוד אמר העד, כי בשלב מאוחר יותר ניסתה הבת סיגלית לשנות את הגירסה בדבר קרות התאונה וביקשה כי יירשם בדו"ח שערך קצין הבטחון אודות התאונה, כי זו קרתה כתוצאה מהחלקה בעת יציאה מהאמבטיה. לדברי העד, הסבירו העד וקצין הבטחון לבת סיגלית, כי הדבר איננו אפשרי וכי תרשם בדו"ח הגרסה הראשונית שמסרה התובעת, לפיה ארעה התאונה מחוץ לאמבטיה כתוצאה מהחלקה על גבי המגבות שזרקה הבת על רצפת חדר האמבטיה. כפי שהוזכר, גירסה זו של הנתבעת בדבר אופן קרות התאונה נשמעה לראשונה בבית המשפט. העד רון רמתי טען שערך דו"ח בתום המשמרת באותו ערב ובו פירט את השתלשלות העניינים בנוגע לתאונה שארעה לתובעת, ואולם דו"ח זה לא גולה על יד הנתבעת בשלב גילוי המסמכים, והגשתו כראיה נאסרה. לגבי קצין הבטחון אייל בוסקילה, אשר התלווה לעד רון רמתי בכל אותו ערב וערך דו"ח מסכם של הארוע במסגרת תפקידו כקצין בטחון, המדובר במי ששוהה בחו"ל דרך קבע ולא הוזמן למסור עדות. אך מובן, כי גם הדו"ח שערך לא הוגש. יוצא, איפא, כי גירסת הנתבעת, כי התאונה ארעה כתוצאה מהחלקה על גבי מגבות שהיו פזורות על רצפת האמבטיה אינה נתמכת בכל ראייה שהיא, זולת עדותו של רון רמתי. זוהי גירסה חדשה שזכרה לא בא בכתבי הטענות, והיא עומדת בסתירה לעדויות הברורות והחד משמעיות של התובעת ובתה בעניין זה. התובעת נחקרה בחקירה נגדית ועומתה עם הגירסה לפיה התאונה ארעה כאשר שתי רגליה של התובעת היו על הרצפה. התובעת שללה תיזה זו באופן נחרץ ודבקה בגירסתה כי התאונה ארעה בעת שרגל אחת היתה בתוך האמבטיה והרגל השנייה מחוצה לה, בשלב היציאה מן האמבטיה. בנסיבות שתוארו, ולאחר שחזרתי ובחנתי את העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לנסיבות קרות התאונה יש לבכר את גרסת התובעת ולקבוע כי התאונה ארעה בשלב היציאה מן האמבטיה, כאשר רגל אחת של התובעת היתה בתוך האמבטיה והרגל השנייה מחוצה לה. התובעת החליקה ונפלה ונחבלה בצד ימין של גופה. 4. האם יש להטיל על הנתבעת את האחריות לקרות התאונה. נראה לי כי נקודת המוצא לצורך הדיון בשאלת האחריות היא ההנחה, כי חובתה של הנתבעת לקיים במלון חדרי אמבטיה אשר יאפשרו רחצה בטוחה וסבירה לכל אורח. על הנתבעת להביא בחשבון כי בין כתלי המלון מתארחת אוכלוסיה מגוונת, אנשים מכל הגילים, ובהם ילדים וקשישים, אשר כל אחד מהם מגיע מסביבה אחרת ונושא עימו הרגלים שונים בנוגע לפעולות יומיומיות, כגון רחצה. אורחי המלון משתמשים במתקניו השונים, לרבות בחדרי האמבטיה. אך מובן כי לא ניתן לבנות עבור כל אורח חדר אמבטיה התואם את זה אליו הוא רגיל, ועל האורח מוטלת חובה לבחון את מתקני המלון ולנהוג בהם באופן מותאם. ואולם אין בכך כדי לגרוע מן החובה כי חדר האמבטיה על מתקניו ואביזריו השונים יכלול אמצעי בטחון מגוונים, במידה סבירה, אשר יבטיחו רחצה בטוחה למתרחץ הסביר. 5. האם מקיים חדר האמבטיה הצמוד לחד המשפחה במלון מושא ענייננו את קנה המידה שנקבע לעיל. בכל הנוגע למבנה חדר האמבטיה ותכולתו לא היו מחלוקות של ממש בין בעלי הדין, ושני הצדדים אף הגישו צילומים של חדר האמבטיה (ת/3 1-8 ו-נ/1, נ/2) מהם ניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי בדבר מראהו. חדר האמבטיה כולל אמבטיה ומקלחון. התובעת בחרה להשתמש באמבטיה. לאמבטיה מעקה שיש המוערך על ידי בגובה של 50 סמ' מן הרצפה (לא הובאו ראיות בעניין זה). התובעת טענה, כי המדובר באמבטיה גבוהה באופן מיוחד לעומת המקובל, ואולם עניין זה לא הוכח. כמו כן קיימת שפה רחבה לאמבטיה, היינו, קיימת תוספת של משטח שיש בהמשך לסף האמבטיה. מבנה זה מקשה במקצת על היציאה מן האמבטיה בכך שהוא מצריך לבצע "צעד" גדול יותר בשלב המעבר של המתרחץ מן האמבטיה אל הרצפה שמחוצה לה. רצפת האמבטיה (הכוונה לפנים האמבטיה) איננה חלקה באופן מיוחד. משטח זה עובר טיפול מיוחד למניעת החלקה. טיפול כזה נעשה בכל המלון בתאריך 3/9/98, כשבוע לפני התאונה (ראה - נ/3). בקירות הפנימיים של האמבטיה מצויים אביזרים שונים, כגון, סבונייה ומתקן למגבות שאין עניינם לכאן. הנתבעת הפנתה לכך, כי חלק ממבנה הסבונייה כולל גם ידית אחיזה, ואולם ידית זו רלבנטית בעת השימוש באמבטיה ואין בה כדי לסייע בשלב היציאה מן האמבטיה, שכן היא קבועה בקיר האחורי וממוקמת במרחק רב ממי שמבקש לצאת מן האמבטיה, באופן שאינו מאפשר להעזר בה. בהמשך לסף האמבטיה בנויה דלת זכוכית המכסה חלק מסויים מאורך האמבטיה (כרבע לדברי בתה של התובעת, עמ' 25 לפרוטוקול; כמחצית לטענת רון רמתי, עמ' 33 לפרוטוקול). דלת הזכוכית משמשת כמגן מפני התזת מים אל מחוץ לאמבטיה וכאלמנט נוי. לאורך הדלת ממוקמת ידית, המשמשת להנעת דלת הזכוכית לתוך חלל האמבטיה והחוצה. אין מחלוקת, כי דלת הזכוכית איננה קבועה במקום. אומר רון רמתי: "היא [דלת הזכוכית - א.א.ג] על שני צירים ויש לה ידית אחיזה בקצה והיא נפתחת לשני הצדדים. פנימה לתוך האמבטיה וגם החוצה. היא לא דלת קבועה. אי אפשר לקבע אותה. יש צירים עבים והיא לא נעה בקלות" (עמ' 33 לפרוטוקול). אין וילון בנוסף לדלת הזכוכית. רצפת חדר האמבטיה עשויה שיש. התובעת טוענת, כי המדובר ברצפה חלקה באופן מיוחד "כמו רגל ששמים על זכוכית" (עמ' 17 לפרוטוקול). הנתבעת טענה, כי אין המדובר ברצפה חלקה באופן מיוחד. רון רמתי אמר בעדותו, כי המדובר בשיש מחורץ, שיש בו נקבוביות, ועובדה זו גורמת לחלחול מים לקומה התחתונה. כמו כן הפנה לכך שקיים פסיפס נוי בסמוך לאמבטיה הבנוי מאבני שיש קטנות, וגם בכך יש כדי למנוע החלקה. "זה שיש מחורץ שגורם לנו בעיות. יש חלחול מים לקומה התחתונה. יש נקבוביות. השיש הוא שיש עם הרבה חריצים בתוכו. גם הפסיפס תורם לזה" (עמ' 34 לפרוטוקול). במחלוקת בין בעלי הדין בנוגע לדרגת ההחלקה של רצפת האמבטיה, אני סבורה כי יש מקום לקבל את גירסת הנתבעת כי אין המדובר בשיש מחליק במיוחד. עיון בתצלומי חדר האמבטיה מעלה כי אכן קיימים בשיש חריצים, וכמו כן ניתן להבחין בפס הקישוט של הפסיפס. סיכומה של נקודה זו. רצפת חדר האמבטיה עשויה שיש. טבעו של אריח שיש שהוא חלק, ואולם אין המדובר בדרגה שניתן להמשיל אותה לזכוכית או לראי כפי שטענה התובעת. בעלי הדין היו חלוקים ביניהם בדבר קיומה של מגבת מדרס או שטיחון המשמשים להנחת כף הרגל הרטובה בעת היציאה מן האמבטיה. העד רון רמתי טען, כי חלק מציוד הקבע הסטנדרטי בחדר האמבטיה הוא מגבת מדרס. מגבת זו מונחת דרך קבע על דופן האמבטיה לשימושו של האורח אשר אמור להניח אותה על הרצפה על-מנת להקל על היציאה מן האמבטיה. למגבת המדרס צד תחתון שטוח וצד עליון - עליו דורכים - שלו סיבים (עמ' 34 לפרוטוקול). התובעת טענה כי לא היתה באמבטיה מגבת מדרס. "על הרצפה לא היה כלום" (עמ' 9 לפרוטוקול), וכך העידה גם בתה (עמ' 25 לפרוטוקול). במחלוקת העובדתית שהתגלעה בין הצדדים בעניין זה החלטתי לבכר את גרסת הנתבעת, כי כנוהג שבשיגרה כוללים אביזרי חדר האמבטיה גם מגבת מדרס. מגבת זו מונחת על דופן האמבטיה והציפייה היא שהאורח יעשה בה שימוש מושכל. נראה לי, כי זו איננה ציפייה מוגזמת, וקיומה של מגבת מדרס בחדרי אמבטיה בבתי מלון הוא עובדה מקובלת וידועה. אין כל סיבה להניח כי בענייננו נהגה הנתבעת באופן שונה מהמקובל, ולכן יש להניח כי ציוד חדר האמבטיה כלל גם מגבת מדרס, בנוסף למגבות הרחצה השונות שהיו בו. 6. סיכומה של נקודה זו. על יסוד חומר הראיות שהובא יש לקבוע את הממצאים העובדתיים הבאים: א. רצפת האמבטיה לא היתה חלקה באופן מיוחד ועברה טיפול למניעת החלקה. ב. גובה האמבטיה איננו חורג מן המקובל ואולם רוחב שפת האמבטיה מקשה במידה מסויימת על היציאה ממנה. ג. רצפת חדר האמבטיה איננה חלקה באופן יוצא דופן. ד. אביזרי חדר האמבטיה כוללים מגבת מדרס המיועדת להנחה על הרצפה על מנת להקל על היציאה מן האמבטיה. ה. בהמשך לסף האמבטיה, לגבי חלק מאורך האמבטיה, בנויה דלת זכוכית המשמשת למניעת התזת מים ולנוי. לאורך הדלת בנויה ידית. דלת זו איננה קבועה והיא נפתחת פנימה והחוצה. 7. התובעת טענה, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הבטיחה תנאי רחצה בטוחים למשתמשים באמבטיה. כך נטען, למשל, כי היה צורך בהתקנת וילון בנוסף לדלת הזכוכית אשר ימנע התזת מים וסבון על רצפת חדר האמבטיה. איני סבורה כי אלמנט נוסף זה נדרש לנוכח מיקומה של דלת הזכוכית באזור הרחצה באמבטיה, במיוחד בשים לב לכך שהרחצה באמבטיה נעשית באמצעות שפופרת המוחזקת ביד ולא מברז קבוע במקום גבוה. כפי שהוזכר, לא ראיתי לקבל את גרסת התובעת בנוגע למידת ההחלקה של רצפת חדר האמבטיה ובנוגע להעדרה של מגבת מדרס. התובעת טענה, כי נדרש קיומו של שטיחון גומי, קבוע או כזה הנדבק לרצפה, אשר יבטיח את היציאה מן האמבטיה. איני סבורה כי אמצעי כזה נדרש באופן סביר, ולא הובאה גם כל ראיה כי אמצעי כזה נהוג בבתי מלון אחרים. מבין שלל טענותיה של התובעת בנוגע להתרשלות הנתבעת ראיתי לקבל את זו המייחסת לנתבעת רשלנות בשל העדרה של ידית אחיזה אשר תאפשר נקודת אחיזה ומשען בעת היציאה מן האמבטיה. במה דברים אמורים. פעולת היציאה מן האמבטיה בכפות רגליים רטובות אל רצפת חדר האמבטיה, אף אם מונחת עליה מגבת מדרס, יכולה להראות כעניין של מה בכך לאדם צעיר ובריא וכמשימה מורכבת ומסובכת לאדם מבוגר, בעל גוף, אשר נדרש לעבור את משוכת סף האמבטיה, לבצע צעד גדול כאשר כל אחת מרגליו מונחת במקום אחר והוא חושש לאבד את שיווי המשקל, להחליק או ליפול. במצב דברים זה נדרשת נקודת אחיזה או נקודת משען חיצונית כלשהיא, אשר יאפשרו לתמוך את המעבר מן האמבטיה אל רצפת חדר האמבטיה בעזרה של יד אחת או שתיים. האפשרות לאחוז ביד בידית או במוט - קבועים ויציבים - יכולה להפוך את היציאה מן האמבטיה מתרגיל של לוליינות ושיווי משקל לפעולה אפשרית ובטוחה. נראה לי, כי אין המדובר בדרישה בלתי סבירה ומוגזמת, שהרי אף הנתבעת ראתה להפנות לקיומה של ידית אחיזה בדלת הזכוכית הממוקמת באמבטיה וכינתה אותה "מאחז יד" או "מעקה בטיחות" (עמ' 5 - 6 לסיכומים בכתב וראה גם תשובה 10 ד. לשאלון ת/2). היינו, הנתבעת היתה ערה לצורך בקיומה של נקודת משען ואחיזה בעת היציאה מן האמבטיה ולא ראתה בכך דרישה מופרזת. דא עקא, אותה ידית אחיזה הקבועה לאורך דלת הזכוכית הבנויה בהמשך לאמבטיה היא בבחינת משענת קנה רצוץ. ההישענות עליה מסוכנת ויכולה להיות הרת אסון, שהרי המדובר בדלת שאיננה קבועה והיא נפתחת פנימה והחוצה; גם אם לא בקלות, בוודאי כאשר מופעל עליה משקל הגוף. הישענות על ידית כזו, שאיננה קבועה ואיננה יציבה, יכולה לגרום כשלעצמה לנפילה בוודאי איננה יכולה למנוע אותה. סיכומה של נקודה זו. העדרה של ידית אחיזה או מתקן דומה, יציב ובטוח, אשר יתמוך במתרחץ היוצא מן האמבטיה, מהווה מחדל רשלני של הנתבעת, אשר במובן זה לא מילאה אחר חובתה להתקין אמצעי בטיחות אשר יאפשרו למתרחץ הסביר יציאה יציבה ובטוחה מן האמבטיה. 8. ואולם, אין בקביעה האמורה כדי לסיים את הדיון בשאלת האחריות. כפי שציינתי לעיל, לצד חובתה של הנתבעת להתקין בחדר האמבטיה אמצעי בטיחות אשר יבטיחו את המתרחץ הסביר, שומה על המתרחץ הסביר המכיר את מבנה גופו ומגבלותיו המיוחדות לנהוג משנה זהירות ולזכור כי הוא איננו נמצא בביתו, שם הכל מובן מאליו ושגרתי, אלא בסביבה חדשה אשר יש ללמוד אותה ולהכירה לפני ביצוע פעולות שיש בהן משום נטילת סיכון. הציפייה היא, כי האדם הסביר ידע כיצד לנהוג בנוגע לפעולות יומיומיות ושגרתיות כגון רחצה ושימוש במתקני חדר אמבטיה, גם כשהוא נמצא מחוץ לביתו, ויעשה כן באופן סביר ומותאם לתנאי השטח, גם בלא שיקבל הדרכה מיוחדת או הסברים כיצד עליו לנהוג. בענייננו, התובעת הבחינה הבחן היטב בידית שבדלת הזכוכית וראתה כי המדובר בדלת שאיננה יציבה. היא ראתה זאת עוד בטרם יצאה מן האמבטיה. "ראיתי שזה בא והולך, עוד באותו יום ברגע שבאתי להיכנס עשיתי עם הידית כזה ואמרתי לעצמי שזה יותר מסוכן" (עמ' 17 לפרוטוקול). ובהמשך: "... חשבתי שהדלת הזאת תקועה אבל ראיתי שהיא הולכת ובאה וזה לפני שיצאתי מהאמבטיה. הייתי יושבת באמבטיה" (עמ' 18 לפרוטוקול). עוד אמרה התובעת, כי אילו היתה במקום ידית אחיזה, היתה מחזיקה בה. היינו, התובעת חיפשה נקודת אחיזה חיצונית והבחינה בכך שאין באפשרותה להעזר בידית הדלת. ככל הנראה, היא היתה ערה לכך שלנוכח גילה ומבנה גופה, עליה לנקוט אמצעי זהירות בעת היציאה מן האמבטיה. ואולם, במקום להימלך בדעתה ולחשוב על דרך בטוחה יותר לצאת מן האמבטיה (כגון, ישיבה על שפת האמבטיה והעברת הרגליים מצד לצד), ביצעה התובעת מהלך שהיה בו כדי לסכן אותה. היא העבירה רגל אחת אל מעבר לשפת האמבטיה, הרחבה באופן יחסי, כך שנשארה ללא נקודת אחיזה ומשען כשרגליה אינן מונחות על קרקע יציבה. מכאן קצרה הדרך להחלקה ולנפילה כפי שאכן ארע. כמו כן, נמנעה התובעת מלעשות שימוש במגבת המדרס, אשר לפי הממצאים שקבעתי לעיל נכללה בציוד חדר האמבטיה ונפרשה על דופן האמבטיה. לנוכח האמור לעיל, יש לקבוע כי בהתנהגותה הרשלנית בעת היציאה מן האמבטיה תרמה התובעת להתרחשות התאונה. תרומה זו מוערכת על-ידי בשיעור של 40%. כפי שהובהר לעיל, מתמצית רשלנותה של הנתבעת בכך שלא הנהיגה אמצעי אחיזה חיצוני כדי להקל על היציאה מן האמבטיה. בכל שאר הנושאים שנבדקו לא נמצאה חריגה מסטנדרד התנהגות סביר. כפי שכבר הוזכר, בפני התובעת לא עמדה "משימה" מיוחדת, וכל שנדרשה היה להתאים את הרגלי הרחצה שלה לתנאים שהעמיד לרשותה בית המלון. התובעת היתה ערה לצורך שלה בעזרה בעת היציאה מן האמבטיה והבחינה בהעדרה של ידית אחיזה יציבה. במצב דברים זה היה עליה להימנע מיציאה בלתי בטוחה מן האמבטיה ולבור לעצמה דרך התנהגות אחרת. רשלנותה של הנתבעת היא מתמשכת, בכך שכבית מלון המזמין להתארח בין כתליו כל אדם החפץ בכך, לא יצרה בחדר האמבטיה, בפן שתואר, "סביבת רחצה" בטוחה. רשלנותה של התובעת היא חד פעמית, בכך שברגע פלוני התעלמה מהסיכון שיצרה הנתבעת על אף שהבחינה בו. ואולם, בכל הנוגע לתובעת המדובר בפעולה שגרתית ויומיומית שהתובעת מיומנת בה, וניתן היה לצפות כי תצליח לבצע גם בחדר אמבטיה שאינו מוכר לה. בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה בדבר חלוקת האחריות, כך שבמותר האחריות בשיעור של 60% ממנה תישא הנתבעת וב-40% התובעת. עוד יש להזכיר, כי התובעת העידה שלא היתה זו הפעם הראשונה בה התארחה בבית מלון והתנסתה ברחצה מחוץ לבית. "כל שנה היה יוצא לנו ללכת למלון" (עמ' 11 לפרוטוקול). 9. סיכומם של דברים: באחריות לתאונה נושאים התובעת והנתבעת במשותף. שעור האחריות המוטל על הנתבעת הוא 60% ושיעור האחריות המוטל על התובעת הוא 40%. 10. עתה יש לקבוע מהו הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מן התאונה. כפי שכבר הוזכר, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מיכאל לבני אשר קבע בחוות דעת מיום 20/6/01 כי לתובעת נכות רפואית צמיתה כתוצאה מן התאונה בשיעור של 20%. המומחה לא קבע נכות זמנית וגם לא נשאל על כך על ידי באי כוח הצדדים. מתוך האמור בחוות הדעת יש לציין את הממצאים הבאים: כתוצאה מן התאונה נגרמה לתובעת דיסלוקציה של הכתף. היא פונתה לחדר המיון של בית החולים יוספטל ושם בוצעה החזרה של הכתף בהרדמה כללית. לאחר מכן, קובעה היד במתלה למשך שלושה שבועות ובהמשך קיבלה התובעת טיפול פיזיותרפיה ממושך. לדברי התובעת, התקבל טיפול במשך 8 חודשים. יש לציין, כי גם בעדותה טענה התובעת למשך טיפול כאמור (עמ' 21 לפרוטוקול), ואולם לא הובאה כל ראיה תומכת בעניין זה. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בכתף ימין ועל כך שהיא מתקשה בהלבשה וברחצה. בבדיקה מצא המומחה, כי טווח התנועה של הכתף הוא טוב, למעט הגבלה קלה בסיבוב פנימי. לחוות הדעת צורפו תמונות של התובעת שצילם המומחה המעידות על יכולת התנועה של התובעת. נזכיר, כי התובעת היא ילידת 1937. בעת התאונה היתה בת 61. 11. הפסדי שכר בעבר ואובדן כושר השתכרות - התובעת העידה כי ב-7-8 השנים שקדמו לתאונה נהגה לטפל בילדים בביתה. לדבריה, מאז התאונה אינה עובדת. התובעת הוסיפה כי עובר לתאונה טיפלה בילדה בשם נטע וכן בנכדה של התובעת והשתכרה 1,250 ₪ בחודש (בתחשיב הנזק צויינה השתכרות של 1,150 ₪ בחודש). בחקירה הנגדית, כאשר התבקשה התובעת ליתן פרטים בנוגע לילדים בהם טיפלה, הזכירה שמותיהם של ששה ילדים: נטע, אח של נטע, רחלי, אברהם כהן, ברוך ונכדה של התובעת. התובעת העידה, כי במשך 7-8 שנים הנ"ל היתה גם עקרת בית וגם טיפלה בילדים. "לפעמים היה לי ילד אחד ולפעמים שניים ולפעמים לפי שעות" (עמ' 14 לפרוטוקול). התובעת ציינה, כי בברוך טיפלה 4-5 חודשים (עמ' 14 לפרוטוקול); היה רק מקרה אחד בו טיפלה בילד עד גיל שנתיים (עמ' 15 לפרוטוקול); ובדר"כ הוכנסו הילדים שהיו בטיפולה לגן בהיותם בני שנה וחודשיים עד שנתיים. כאשר מחברים את סך כל תקופות הטיפול בילדים שציינה התובעת לא מתקבלת תמונה בדבר עבודה רצופה וקבועה בטיפול בילדים, ובוודאי לא ניתן לקבל את הגירסה בדבר טיפול קבוע בשני ילדים בעת ובעונה אחת. יש לציין, כי זולת דברי התובעת עצמה בנוגע להיקף השתכרותה בעבר ובהווה לא הובאה כל ראיה בעניין זה. אשר לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, נראה כי העובדה שהתובעת הפסיקה לעבוד אחרי תקופת ההחלמה מן התאונה איננה פועל יוצא ממנה. כפי שקבע המומחה, נכותה התפקודית של התובעת מתמצית בהגבלת תנועה קלה בסיבוב הפנימי. נכות זו אינה צריכה לפגוע ביכולתה של התובעת לתפקד כמטפלת לאחר ההחלמה מן התאונה, ובוודאי לא כמטפלת בילד אחד או לפי שעות, אם כי יש להביא בחשבון כי תתכן פגיעה מסויימת של התאונה בכושר ההשתכרות של התובעת לנוכח גילה. ניתן לקבל, כי פגיעה זו בכושר ההשתכרות של התובעת השפיעה על השתכרותה בעבר וכי היא עלולה להשפיע גם על כושרה להשתכר בעתיד. במצב דברים זה סברתי, כי יש מקום לקבוע כי לתובעת נגרם נזק בגין הפסד שכר בעבר - בתקופה הסמוכה לתאונה - אותה אני מעמידה על שלושה חודשים - בסכום של 3,000 ₪. לגבי יתרת העבר ולגבי העתיד - לתקופה אותה אני מעמידה עד גיל 70 - הגעתי למסקנה, כי יש לפסוק לזכות התובעת סכום גלובאלי בסך של 15,000 ₪, נכון להיום. 12. עזרה במשק הבית בעבר ובעתיד - גם בעניין זה לא הובאו ראיות להוכחת גובה הנזק, זולת דברי התובעת עצמה בעדותה. לדברי התובעת, בחודשיים הראשונים לאחר התאונה נזקקה לעזרה יומיומית - חמישה ימים בשבוע, במשך 4-5 שעות ביום. התובעת העסיקה עוזרת בשם חולוד ושילמה לה 25 ₪ לשעה. לאחר מכן, הופחתה תדירות עבודתה של העוזרת לפעמיים בשבוע למשך שנתיים, וכיום מעסיקה התובעת עוזר בית פעם בשבוע במשך 5 שעות בכל פעם ומשלמת לו סכום של 30 ₪ לשעה. יש להזכיר, כי התובעת ובעלה מתגוררים בדירת 3 חדרים. איני סבורה, כי עצם קבלת עזרה במשק בית, כאשר המדובר באשה מעל גיל 60, היא פועל יוצא של התאונה באופן בלעדי. היכולת לבצע עבודות בית קשות פוחתת ממילא בגיל זה ומקובלת הסתייעות מסויימת בעזרה במשק הבית, גם על ידי מי שלא עבר תאונה. אשר לעבודות בית קלות, לנוכח חוות דעת המומחה, יש לקבוע שהתובעת מסוגלת לבצען. עם זאת, בשים לב לנכותה של התובעת, אני סבורה כי יש מקום לקבוע כי לתובעת נגרם נזק בגין הצורך להסתייע בעתיד בתוספת בעזרה במשק בית בשיעור ממוצע של שעתיים בשבוע. בכל הנוגע לתקופה הסמוכה לתאונה, בעת שידה של התובעת היתה מקובעת (במשך 3 שבועות) ובתקופה הקרובה שלאחר מכן, ובסך הכל בתקופה אותה אני מעמידה על שלושה חודשים, יש לקבוע כי לתובעת נגרם נזק כתוצאה מן הצורך לקבל עזרה במשק הבית בגין התאונה במשך שלוש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, בעלות של 25 ₪ לשעה. טענתה של התובעת בדבר העסקת עוזרת 5 שעות ביום חמישה ימים בשבוע, מוגזמת. סכום הנזק עבור העסקת עוזרת כאמור הוא 4,500 ₪. עבור יתרת התקופה בעבר וכן לעתיד, למשך תוחלת חייה של התובעת, יש לבצע חישוב על-פי תוספת עזרה של שעתיים לשבוע בעלות של 30 ₪ לשעה. 13. הוצאות בעבר - הוכחו אך הוצאות רפואיות בסכום קרן של 3,270 ₪ (ראה סעיף 5(א) לתחשיב הנזק). הוצאות הטיסה והוצאות השהייה במלון לא הוכחו, וספק אם יש לפסוק לתובעת פיצוי נפרד בעניין זה או שמא המדובר בנזק שיש לשקלל את הפיצוי בגינו בעת פסיקת הפיצוי עבור נזק לא ממוני. 14. נזק לא ממוני - בשים לב לנכותה של התובעת כתוצאה מן התאונה, גילה ונסיבות התאונה, לרבות האמור לעיל בסעיף 13, נראה לי כי יש מקום לפסוק נזק לא ממוני בסכום של 50,000 ₪, נכון להיום. סכום זה כולל, בין היתר, מרכיב של ריבית מיום התאונה ועד יום פסק הדין. 15. לסיכום, התובעת זכאית לקבל מן הנתבעת 60% מסך כל הנזקים שלהלן: א. הפסד השתכרות בתקופה הסמוכה לתאונה (3 חודשים) - סך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1/11/98 (אמצע התקופה) ועד התשלום בפועל. ב. הפסד השתכרות לגבי יתרת העבר ופגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד - סך של 15,000 ₪ נכון להיום. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ג. עזרה במשק בית בעבר - עבור התקופה הקרובה שלאחר התאונה (3 חודשים) - סך של 4,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1/11/98 ועד התשלום בפועל. עבור התקופה שלאחר מכן (עד יום פסק הדין) - סך של 10,000 ₪ (לפי 250 ₪ לחודש) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1/9/00 (אמצע התקופה) ועד התשלום בפועל. ד. עזרה במשק בית בעתיד - לפי 60 ₪ לשבוע מהיום למשך תוחלת חייה של התובעת. התובעת היא בת 65 ביום פסק הדין. תוחלת חייה של אישה יהודייה בת 65 היא 19 שנה (לפי לוח תמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). המקדם ל-19 שנים הוא 173.6288. לפיכך, סכום הפיצוי יהיה סך של 43,407 ₪ (לפי 250 ₪ לחודש). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ה. הוצאות רפואיות בעבר בסכום של 3,270 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1/11/98 ועד התשלום בפועל. ו. נזק לא ממוני בסכום של 50,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם התובעת לנתבעת הוצאות התביעה ובנוסף להן שכר טירחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי שיתקבל, בתוספת מע"מ.בית מלוןתאונות במלוןבתי מלון (תביעות)